ישראל 2009 - נבחנת ונמצאת חסרה

אני מבקש לספר על מצוקה אישית. אני מבקש לספר זאת באמצעות הצגתה של טענה פוליטית. הטענה שלי היא כי המערכת הפוליטית בישראל אינה מותאמת ומעודכנת, אין היא כשירה והיא חסרת יכולת לענות על האתגרים החברתיים והפוליטיים העומדים בפניה. מה שאני חש הוא שבישראל העכשווית השמאל מציע את האתמול והימין תקוע בשלשום. הפוליטיקאים של שתי עמדות אלה שולטים באופק שלנו ומצירים את האפשרויות הפתוחות בפנינו כבני אדם, כאזרחים וכאנשים חושבים. אני מבקש להמליץ על מרד קטן. אני ממליץ על מרד אישי כתרופה חברתית.

אז הנה הטענה. בשמאל הקיים מדברים כמעט באופן בלעדי על השלום העתידי ומתעלמים, ולמעשה דורסים, את בני האדם האמורים לחיות את השלום ביומיום. הימין לעומת השמאל מאמץ את המלחמה והאדמה בלהט פטליסטי הנטוע בייאוש קיומי ובפחד מהחיים במזרח התיכון. לאחר הבחירות האחרונות אפשר לסכם ולומר את המתבקש: הימין הישראלי ניצח. השמאל הישראלי כמעט ונעלם. ליתר דיוק, הימין המשיך לנצח כפי שניצח בארבעים ושתיים השנים האחרונות. החברה הישראלית היא ימנית, פוליטית וחברתית. שלטונו של הימין בארבעה העשורים האחרונים הוא ללא עוררין.

כל זה נכון לעת עתה.

נכונה גם העובדה כי הימין הישראלי שניצח בבחירות ממשיך להוביל את ישראל למבוי סתום, גזעני ואלים. זוהי אלימות לשם אלימות. בלי מטרה להשיג. בלי יעד להגיע. בלי תקווה לממש. לימין – המטורף, הסהרורי והמתון –  אין פתרון רלוונטי למציאות החברתית והפוליטית של החברה הישראלית. זאת משום שלאחר שנגיע לגבול הקרוב הבא של הימין, האויב יהיה מעבר לו (מה עכשו? מה אחרי עזה?). וזו לא מאטפורה. זוהי תמצית המציאות אותה מציע הימין הפוליטי.

והשמאל? בשמאל הישראלי של היום אין את תעצומות הנפש אשר עשויות להביאו לביקורת עצמית רלוונטית. הרהור וניתוח עצמי זה דרוש למשימת שידוד המערכות המחשבתי והפוליטי מחוייב המציאות. ביקורת שכזו נדרשת על מנת להתחבר אל המוני האנשים המגדלים ילדים בארץ עושקת חיים זו. למשל להתחבר אל הגברים והנשים העושים זאת באמצעות משכורת ממוצעת במשק, או למטה מזה. ברור כי  ביקורת עצמית זו, ומעשים אלה הם צעדים נחוצים. אך, ברור גם כי בשמאל הקיים אין את מגוון האנשים המסוגלים לעשותם. זהו מחנק זכויות היתר האלימות. זהו הביטוי הקונקרטי של החוצפה עזת-המצח של הצודקים תמיד.

חוסר העידכון, העדר הכישורים המתאימים ואי היכולת של המערכת הפוליטית בולטים לאור המשימות העומדות למול החברה בישראל. מלחמות צפויות, כיבוש מתמשך, אכזרי ומתאכזר, משבר כלכלי משפיל, שבר לגיטמציוני, ופיצול חברתי עמוק על רקע דת, מוצא, מעמד ומין. במבחן הבסיסי של נאמנות המדינה ומנהיגיה לאזרחים, ישראל 2009 – נבחנה ונמצאת חסרה.

בניגוד למבחן הנפשע המוצע כנגד אזרחים (אשר זכה לתמיכה רחבה כל כך), המבחן היחיד שצריך להציב הוא מבחן נאמנות המכשיר (המדינה) לאזרחיה (שהם הסיבה, היעד והמטרה). במבחן הזה, מדינת ישראל ומנהליה (לא מנהיגיה) נכשלה. מדינה זו מנוהלת על ידי חבורה, קולנית וביריונית, אשר רובם הם פורקי-עול ופורעי-חוק שרוממות החוק בגרונם והאתנן הפוליטי בכיסם. על אלה נאמר הקוזקים הנגזלים מהמשל. חלקם גם נקראים פוליטיקאים. מדינה זו, המנוהלת על ידי חבורה שכזו, נכשלת, נכשלה וכנראה תכשל בעתיד בהענקת ביטחון, כבוד, עתיד ותקווה לאזרחיה. על כן חייב לבוא שינוי. השינוי נדרש; הוא מחוייב המציאות. שינוי זה יכול לבוא רק מבפנים, רק מאלה הקוראים את המאמר הזה ומאלה שחווים את המציאות הזו. אין אחרים. השינוי בוא יבוא. אין ברירה אחרת.

ברור לגמרי שמה שנדרש הוא שינוס מותניים על מנת לקדם בישראל מציאות אנושית יותר. מציאות שבה בני אדם יכולים לחיות. מה שנדרש, למשל ורק כדוגמה, הוא אקט פוליטי שבו פוליטיקאים של שלושת המפלגות: ליכוד, קדימה ועבודה (68 חברי כנסת) ישלבו ידיים ויעסקו בפוליטיקה של החלטות משמעותיות ומחוייבות המציאות (פתרון הבעייה הפלסטינית, התמודדות עם המשבר בחינוך ובכלכלה, עם אי השיויון החברתי, שינוי שיטת הבחירות, וכן התייצבות רצינית מול האיסלמיזציה, האינטרנציונלזציה, והגרעינזציה הפוטנציאלית של הסיכסוך הישראלי פלסטיני) על בסיס של "שקט עובדים כאן". כולם כאן זקוקים לעבודה מאומצת בארבע השנים הקרובות. זו רק דוגמה. אך, יותר מכל דבר אחר ברור כי דווקא הברירה המתבקשת, הרלוונטית, ההגיונית והאחראית, היא בדיוק המדיניות שלא תנקט על ידי הפוליטיקאים הישראלים-היהודים.

במושגים של ישראל במאה ה-21, על שמאל ישראלי לעשות פשרה עם ההיסטוריה, הדמוגרפיה והגיאוגרפיה של המקום ואנשיו. פירוש הפשרה מבחינתם של  יהודים-ישראלים הוא להכיר הכרה מלאה בקיומם של ערבים-פלסטינים בארץ הזו. הכרה ללא שיור. ערבים/פלסטינים הם עובדה קיימת. אך, שמאל ישראלי חייב לדרוש זאת גם מהשמאל הפלסטיני. אין היסטוריה בלי אחריות משותפת. עמדת הקורבן ותפיסת הקורבנות (של שני הצדדים) הן שמיכות דקות וקצרות שאינן מועילות אל מול קור האחריות ההיסטורית.

על השמאל הפלסטיני (יש כזה דבר), בתוך ומחוץ לישראל, להגיע לפשרה. פירושה של הפשרה מבחינתם של ערבים/פלסטינים/ישראלים היא להכיר בקיומם של יהודים-ישראלים. הכרה ללא שיור. יהודים בישראל/פלסטין הם עובדה קיימת. שתי עובדות יסוד קיומיות אלה לא תעלמנה, למרות איחולי הרוע.

זהו עומק הפשרה הנדרשת משני הצדדים. השאר הוא הערות שוליים. מבחינה זו, השמאל היהודי-הישראלי וכמוה השמאל הפלסטיני-ישראלי נכשלים כשלון חרוץ. בניגוד לשמאל של האתמול – השמאל אשר דרש שיויון וצדק כחזות הכל ושאין בילתו – על שמאל של היום להתגדר במסגרת הפשרה וההכרה בקיום של האחר ולא ללבוש את מעטפת האוטופיה המבטיחה הרבה ומקיימת כלום.

הימין הישראלי ממשיך להתנבא בהתרסה ובאלימות אודות עולם מדומיין של "הבן יקיר לי אפריים" ו"גוי קדוש" ב"ארץ הקודש" המתובל ב"עם לבדד ישכון" ו"בגויים לא יתחשב" בעודו מתפרנס מכספי משלם המיסים האמריקאי והישראלי. אלה הם רעיונות עיוועים שמעולם לא הייתה כוונה, רצון או יכולת יהודית לממשם. לבטח שלא בכוח הזרוע. ההבטחה האלוהית של פוליטיקאים אלה מבטיחה רק המשך, העמקה והחרפת הזוועה האנושית. ההחרפה אשר כבר עומדת לפיתחנו. הימין הוא של שלשום כי אין הוא מזהה את ההתפתחויות, אשר מדיניותו ההרסנית הובילה אליהם במהלך ה-40 שנה האחרונות.

מסיכסוך מקומי, ישראלי/פלסטיני, הסיכסוך לובש צורה של מאבק איסלמי/יהודי עם מישקעים תרבותיים לא לו. מישקעים שאינם קשורים ישירות למקום או לאנשים החיים כאן. ישראל מוצבת, מרצון ו/או מחוסר אחריות, על ידי נביאי שקר אלה בחזית סיכסוך תרבותי חובק עולם. ישראל מוצבת בצד "היהודו-נוצרי" כנגד העולם האיסלמי עם הטענה כי "ההבדלים התרבותיים" בין היהדות והאיסלם אינם ניתנים לדיאלוג ולניסיונות גישור. כאילו שהנצרות עמדה לצידה של היהדות בהיסטוריה של העבר או בהיסטוריה של הווה באמצעות דיאלוג מפרה ולא באמצעות האשמה צדקנית ואלימות אינקויזטורית ואחרת. דיאלוג הוא מתודה ודרך ארץ, וניתן לדבר עם כל אחד/ת.

מסכסוך על בית ועל חלקת אדמה ובאמצעים של אבן, צעקה, קללה, מכה קשה וירייה או פיצוץ קטלני – והן היו ועודן קשות – הופך הסיכסוך למאבק של "נביאי אמת" מול "נביאי שקר". האמצעים הם טילים נושאי הרג ואסון המוני המבטיחים להפוך לטילים כימיים וגרעיניים עם אסון סופי. האידיאולוגיה המצורפת לסיכסוך היא אנטישמיות כנגד ישראלים כיהודים וכנגד יהודים בעולם בגלל תמיכתם בישראל. באחריותו החלקית להתפתחות זו הימין הישראלי לא יודה. הכיבוש, ההתחמקות, הביטול, וההתעלמות מהסבל של האחר גם הם בין הגורמים להקצנה.

אל מול כל אלה עומדים מנהלי השקר הישראליים-היהודיים (וגם הפלסטיניים), אלה הלובשים ציציות ואלה שבלעדיהם, ומבטיחים חורבן. חורבן כיעד יהודי. ולמולם מנהלי השקר הפלסטינים המבטיחים חורבן כיעד פלסטיני. זוהי הבטחת חורבן הבית על יושביו בשם הטהרה והעליונות היהודית שמעולם לא נובאה או נדרשה על ידי נביאי הצדק החברתי היהודיים. מול הימין הישראלי-יהודי צמח ימין פלסטיני-איסלמי.

את השינוי המתבקש בישראל ניתן יהיה להביא אך ורק אם יותר ויותר אנשים יביעו את סלידתם מהמצב הקיים וישאפו לעתיד שונה ואנטי הירואי לעצמם ולילדיהם. השמאל של האתמול והימין של השלשום חייבים לצאת מחיינו. הדרך השקטה, היעילה ונושאת הפירות המיידים לממש זאת, היא ראשית, לומר "לא עוד!" ו"די סוף!" לא עוד שיתוף פעולה. לא עוד הסכמה בשתיקה.

צריך להעמיד את הפרמידה על בסיסה. משמעותו של היגיון זה הוא שאזרחים שופטים את המדינה. ההיגיון המהופך על פיו לגולם (המדינה) יש יותר כוח מהיוצרים שלו (האזרחים) צריך לעבור מהעולם. על יחסים לא-הגיוניים ולא-מוסריים שכאלה אמרו אמריקאים לפני 233 שנים: "אין מיסוי ללא ייצוג". האמריקאים סרבו לשלם ועשו מהפכה אזרחית. מדינת ה"אין אזרחות ללא נאמנות" אינה אמת אלא מת. מת המבטיח מוות. אזרחים חפצי-חיים צריכים לומר: פוליטיקאים הם שלוחינו לא אדונינו. בעבור המיסים אנו דורשים משרתי ציבור ולא אדונים פורעי-חוק. עתיד, תקווה, בטחון ושלום זהו תפקיד המדינה. זהו מינימום השירות לאזרח. על פי קריטריון זה יש לשפוט את הפולטיקאים והפוליטיקה. לא אחרת. את זה צריך לעשות. לא לקוות. פשוט אמרו לא!