בית הקברות בממילא – היבט ארכיאולוגי תרבותי

יונתן מזרחי

המחקר הארכיאולוגי מעיד שבית הקברות בממילא היה מהגדולים ביותר בירושלים. במקום נמצאו קברים מהמאה העשירית לספירה ועד המאה העשרים. במהלך ההסטוריה נקברו במקום לוחמיו של צאלח א-דין, צלבנים, לוחמים ממלוכים, בנוסף למושלים ונכבדי הקהילה הירושלמית ואף מעבר לכך. הקבר המפואר והידוע ביותר הוא של כובאכי – מושל צפת בתקופה הממלוכית (מאה 13) שביקש להיקבר בממילא. אורך הזמן שבית הקברות היה בשימוש גרמו למציאתם של שלדים המונחים אחד בצמידות לשני ולעיתים אחד מעל השני. היו אלא שלדים מתקופות שונות שנקברו בשכבה אחת מעל השניה.

בית הקברות הצפוף השתרע משכונת ממילא שבקרבת חומות העיר העתיקה, עד לגן העצמאות שבמרכז העיר ואזור בית הספר הניסוי כיום. מדרום, בית הקברות חצה את רח` אגרון ומלון פאלאס ומצפון הוא הגיע עד לפאתי שכונת נחלת שבעה. חלק מבית הקברות נפגע במהלך בניית מלון פאלאס בראשית המאה העשרים. המשך הפגיעה בבית הקברות הייתה לאחר קום המדינה: בניית ביה"ס מעלה ומאוחר יותר בניית בית הספר הניסוי ברח` עקיבא (שבעבר נקרא ביה"ס ארלוזורוב) וסלילת רח` אגרון. כיום ניתן לראות חלק מבית הקברות מעל פני השטח. חלק זה כולל מצבות ומבני קבר. חלק אחר מבית הקברות מכוסה בחניון, מגרשים וגן ציבורי (גן העצמאות).

קברים היו מאז ומתמיד בעלי מעמד מיוחד בתרבות המקומית. הסיפור הידוע ביותר הוא קניית חלקת הקבר על ידי אברהם אבינו בחברון, אולם גם במהלך שנות המדינה חפירת קברים וחקירתם על ידי ארכיאולוגים משמשת אבן מחלוקת בין הגישה החילונית התומכת במדע לבין הגישה הדתית-חרדית הרואה במנוחת המת חשיבות עליונה. מאבק ארוך ומר זה הגיע כביכול לסיומו בראשית שנות האלפים כאשר היועץ המשפטי לממשלה, אז אליקים רובינשטיין, טען שעצמאות אדם אינם עתיקה ובמקביל החליטה רשות העתיקות לא לחפור קברים ולא להתעמת עם החרדים בעניין.

       

בשנים האחרונות, החל משנת 2005, נבנה בשטח בית הקברות מוזיאון הסובלנות. כך הפך בית הקברות בממילא שבירושלים לפרק חדש-ישן בסיפורן של בתי הקברות וחלקן במאבק על הארץ וזהותה.  נדמה שהמאבק על עתידו של בית הקברות אינו שונה מהמאבק בין החרדים והחילונים על זהות הארץ והחברה. ההבדל היחיד הוא שאת החרדים מחליף גוף הרבה יותר חלש  – תושבי הארץ המוסלמים.

בניית מוזיאון הסובלנות שאמור להיות פאר אדריכלי שתוכנן על ידי האדריכל הנודע פרנק גריי הוא צעד ראשון בהפיכת פאתי מרכז העיר ירושלים למקומם של מבני ציבור שונים החל מהמוזיאון ובהמשך מתחם בית משפט השלום והמחוזי. כך ידורו זה לצד זה היכל הצדק (בתי המשפט) והסובלנות (המוזיאון) על שטח בית הקברות.

מדינת ישראל ובג"ץ טענו שאין מניעה לבנות את מוזיאון הסובלנות על שטח בית הקברות המוסלמי והסתמכו על תקדים בניית ארמון פאלאס בשנות העשרים של המאה העשרים ועל פסקי דין מוסלמים המאפשרים הוצאת שלדים מוסלמים מהאדמה. מעבר למורכבות ולבעיתיות הרבה שבהחלטת בג"ץ (החל מההתעלמות מהכמות הרבה של הנקברים, מקומו של בית הקברות בהיסטוריה המקומית וכלה בהתבססות על תקדימים מתקופת המנדט או פסקי דין מוסלמים שטובים כאשר זה נוח ומתאים למחוקק ולריבון) נראה שלא מספיק ניתנה הדעת על תפקידה של המדינה בשמירה על תרבות העבר של האדמה עליה היא שולטת.

בית הקברות בממילא מכיל בתוכו כאלף שנה מסיפורה של הארץ וככזה חשיבותו אינה מוטלת בספק. נדמה שהסרת הקברים והשארת רק חלק קטן ממנו על תילו לא נעשית רק לצורכי פיתוח ובניה אלה על מנת לחזק את הזהות הישראלית (שבין עקרונותיה הסובלנות והצדק) על חשבון העבר המוסלמי של הארץ. בקרב חלקים גדולים בחברה הישראלית יש צורך להבדיל את התרבות הישראלית מהתרבות המקומית. הישראליות נתפסת כתרבות שהגיעה מארצות אירופה והמערב. התרבות המוסלמית המקומית מהווה איום עליה. כאילו לישראל אין קשר לתרבות המקומית שהייתה לפנינו והתעלמות ממנה, או אם אפשר מחיקתה, מחזקים את אחיזתנו בארץ.

בשנות החמישים והשישים הייתה זו דווקא מפלגת המפד"ל ומשרד הדתות שהקפידו לשמור על בתי הקברות המוסלמים ברחבי הארץ בכלל ובממילא בפרט. השמירה על בתי הקברות נתפסה כחלק מקיום מגילת העצמאות: "מדינת ישראל…תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות…". החובה של מדינה לשמור, להנציח וללמוד על תרבויות העבר אינה רק חובה מוסרית או חוקית. לדעת רבים, זוהי חובה קיומית. הצורך לחיות בארץ בקרב עמים ותרבויות שונות, הצורך להכיר וללמוד את הארץ בה אנו חיים, הוא חיוני לחברה הרוצה להיות חלק מהמרחב בו היא נמצאת. במרחב הסובב את ישראל תרבויות העבר וההווה נמצאות בקירבה ובסביבתה והכרות איתם, כמו גם קבלתם, חיוניים  על מנת להיות חלק מהמקום.

התפיסה הרואה בהתייחסות לעבר חשיבות קיומית מבוססת על ההבנה שהעבר והאחר אינו אויב או מיותר, אלא חלק שיש הרבה ללמוד ולקבל ממנו על מנת לבנות פה חברה בריאה ומחוברת יותר לאדמתה.

לכאורה ניתן לומר שהשאיפה לבנות את בתי המשפט ומוזיאון הסובלנות במקום בו נמצא בית הקברות המוסלמי, נעשה לא במודע, או לא מתוך כוונה לפגוע בעבר המוסלמי, אולם היחס של הרשויות לפרויקט מעידים שפעמים רבות נדמה שהשאיפה לבנות את המוזיאון אינה פחותה מהשאיפה להתעלם או להעלים את בית הקברות. הצורך ליצור סובלנות וצדק חשובים וחיונים לכל חברה. אולם הפגיעה וההתעלמות מהעבר שומטים את היסודות של אותם רעיונות ומוסדות.

  • הכותב הוא ממיסדי הסיור הארכיאולוגי האלטרנטיבי במזרח ירושלים "משילוח לסילוואן"– www.alt-arch.org

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. נפתלי אור-נר

    העובדה שבית המשפט העליון נתן את הסכמתו לכך היא מעציבה מאד

  2. אסף

    העצמות לא יודעות אם הן מוסלמיות, יהודיות או פגאניות. שנאמר: הבנאדם אינו אלא חתיכת בוץ מתוחכם.
    היכולת של אליטות דתיות לגייס אנשים להיאבק למען מקומן של העצמות היא מעציבה מאוד. במקום להתרכז בחיים, בהווה ובעתיד, אנו חוזרים שוב ושוב למתים ולעבר והכל כדי להנציח עימותים מיותרים ולשרת את האינטרסים של בעלי העניין בהתמשכותם.
    הלוואי שעל עצמותיי שלי ייבנה מוזיאון. אפילו ספרייה שכונתית קטנה או איזה מכולת יהיה נחמד.

  3. מאיר בביוף

    חילולו ומזעורו של בית הקברות המוסלמי היפהפה ובעל הערך ההיסטורי הזה הוא חלק מרכזי בהכחדת עברם המפואר של המוסלמים בארץ זו, וגם בתהליך הפסבדו-אירופיזציה שלה. הבדיחה הגדולה היא אכן הקמתו של מוזיאון ה"סובלנות" הגרוטסקי והציני של של הרשויות בארץ. במאמר שפרסמתי לפני כשנה באתר נכבד זה, עמדתי על אופיה של הקריקטורה העצובה, המציגה "סובלנות" אגב ביצוע אקט ברבארי – הניגוד הגמור שלה. בשנת 1966 יצא לאקרנים סרטו של אורי זוהר, "שלושה ימים וילד". בסרט מוצג קטע שלם שצולם בבית קברות זה. בסרט אפשר לראות עדיין מצבות במצב תקין. ארבעה עשורים וקצת חלפו מאז, ובית הקברות ננגס באכזריות, מצבות נדירות "גולחו" ע"י שוחרי ארכיאולוגיה אניני טעם ובעלי ערכים אירופאיים נעלים, והמקום נראה מוזנח, הרוס ומלוכלך. אם אשמע פעם נוספת טרוניות על חילול קברים יהודיים באירופה, אני מבטיח להקיא.

  4. ירדנה אלון

    ראשית תודה הן לכותב הרשימה והן לעורכי האתר שמביאים לנו ניחוחות של תרבות מן העבר העתיק של ארץ ישראל,ואני מסכימה שאכן יש מגמה למחוק כל מה שלא שייך לעבר ההיסטורי עם הזיקה היהודית.וכי יש מעין התכחשות טוטאלית לתרבויות שחיו כאן וגם הן חלק מן המורשת התרבותית שלנו, אל העבר הכנעני מתייחסים בסלחנות או בסובלנות כי אין כנענים היום והם לא מהווים איום,וגם אם מתייחסים אליהם לרוב זהו יחס מזלזל במופגן ותחת הכותרת "פגאני" שזה כינוי גנאי לתרבות שהייתה מרובת אלים (ולא אלילים כפי שנהוג לכנות זאת גם המילה "אליל" היא מילת גנאי) לעומת היהדות שמאמינה באל אחד,ונשכח מלב רבים שאלמלא הייתה כאן התרבות הכנענית,לא הייתה קמה התרבות והיהדות שכן היהדות היא נדבך לתרבות שקדמה לה ושאבה והושפעה רבות מן התרבות הכנענית (כל החגים שנחשבים ליהודים מקורם בתרבות הכנענית) וכך במקום להעמיק ולהחדיר את אהבת הארץ על גווניה ותרבויותיה זורקים לפח נכסי רוח קניין רוחני ששייך לכולנו כפי שהאדמה הזאת שייכת לכולנו.
    באופן אישי כישראלית אני רואה עצמי,כנענית,חיתית,יבוסית,אדומית,עברית, הלניסטית,ביזנטינית ,צלבנית,וכל שאר התרבויות שהיו כאן והשאירו את חותמן לטוב ולרע על ההסטוריה של הארץ שלי
    אני סבורה שיש לי היכולת להכיל את כל התרבויות האלה בתוכי,להטמיע אותן,ולהיות ממשיכה שלהן.ומצרה על כך שבית המשפט שאמור להיות "סמן אליטיסטי" כך הוא מתיימר להיות על כל פנים,נותן יד להשמדתה של תרבות .זה מזכיר ימים אפלים בהסטוריה של תרבויות שאנחנו שונאים לחשוב שאנו דומים להן ולוא במקצת.

  5. סמולן

    מישהו צריך לומר את זה, בשם עדת הליברמניסטים, קוראי הכריכות האחוריות, המטעים והמתעתעים, הריני להפנות את הקהל הקדוש לספר רלוונטי:

    "…ובכל זאת עברה המחצית הראשונה של שנת 1929 בלא התפרצות של ממש. על אף המתח בעיר היה לאמין [אל חוסייני] פנאי ללוות מקרוב פרויקט אורבאני שהיה משאת נפשו זה זמן רב – הקמת בית מלון שיוכל לארח את שועי העולם הערבי והמוסלמי. השם שביקש אמין לתת למלון ביטא יותר מכל דבר אחר את חלומו: "פאלאס הוטל"…. הוא הפנה את כספי ההקדש המוסלמי לבנייתו של מלון זה. השטח שנבחר היה בליבה של שכונת ממילא. ובעיר הזו, שממילא עושה תמיד רושם שהזמן בה עמד מלכת, התפתח מאבק שכאילו יצא מימינו אנו: המתנגדים העיקריים להקמת המלון היו חכמי דת מוסלמים שטענו כי המלון הקום על קברים מוסלמיים. כאילו יש בירושלים מקום שאין בו קבר. אך לבסוף הוסרה ההתנגדות והבניין נבנה." (אילן פפה, "אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני", עמ' 266)

    ככל הנראה, אפשר לבנות כל דבר שהוא על בית הקברות הזה, שכן גם אל-חוסייני וגם פפה תומכים בכך. רק מוזיאון לסובלנות, איכשהו, לא נראה לי.

  6. אורלי נוי

    האם תוכל לפרט קצת על הזהות והאינטרסים של הגורמים שדוחפים להקים שם את מוזיאון הסובלנות? למי דחוף כל כך לקדם את המיזם ההזוי והנבזי הזה? ומה זה בכלל מוזיאון סובלנות? יש לנו מושג מה בתכלס יהיה מוצג במקום אחרי שייבנה? העצמות שהוצאו מהקברים, אולי?

  7. סמולן

    גם ארבל, גם חשין, מנחים בבירור את המדינה ואת בוני המוזיאון להיות, ככה, סובלנים וראויים. יש להם את כל הכלים לכך: הם ניצחו בבג"ץ, ועכשיו ארבל מסבירה היטב שלא יקרה יותר מדי לבניין-של-פרנק-גרי אם יגרעו ממנו 12% (זה השטח הרלוונטי). חשין מגדיל עשות, ומציין שהמקרים שבהם נבנה מלון או מה על בית קברות יהודי, או מוסלמי, הם ב-ה-ס-כ-מ-ה של כהני הדת הרלוונטים.

    למיטב הבנתי, שום פיסת אנטי אנטי ציונות לא יכולה לקחת את העובדה הזו, שאפשר בפירוש לצלק את הבניין של הוד מעלתו פרנק גרי על ידי הכללה סובלנית של קצת מרכיבים מקומיים. גם ללא-ארכיטקטים מגיע לחיות. להיפך, מוזיאון סובלנות טוב, היה הופך את בית הקברות הזה, שיקומו והפעלתו הסופר-מתוקתקת, למשימה מתמדת. 12%… לא כזה סיפור.

  8. יעקב

    ב-1929 הרשה המופתי של ירושלים, אל-חוסייני, שהיה הסמכות האיסלאמית העליונה, לבנות על חלק מבית הקברות את מלון הפאר ”פאלס“. היתה גם תוכנית לבנות אוניברסיטה איסלאמית במקום. המלון אכן נבנה אבל בנית האוניברסיטה נדחתה בגלל העדר מימון. בנוסף, ב- 1964 החליט בית הדין השריעי ביפו שבית הקברות הזה הינו ”מונדרס“ (נעזב) שאיבד את קדושתו. אני בטוח שמזרחי מודה לנוהג זה, המאפשר בניה על בתי קברות נעזבים, שקיים בארצות מוסלמיות, רבות כולל ערב הסעודית.
    במקום בו עומד לקום המוזיאון עמד חניון עירוני גדול במשך 30 שנה ואף אחד לא מחה.
    האם מזרחי סבור שהמוסלמים עצמם התכוונו לפגוע בעבר המוסלמי? האם בנית מלון על ידי מוסלמים על בית קברות עתיק שונה מבנית מוזיאון על ידי יהודים באותו מקום?
    נראה שההתנגדות למוזיאון קשורה יותר למניעים פוליטיים (אנטי ישראלים) מאשר לדאגה לבית הקברות.

  9. מוטי

    קדושת החיים קודמת למתים,לא בונים באשקלון בית חולים ממוגן בגלל עצמות שנימצאו,יש לכך הצדקה?מנהג נכון יש למוסלמים(לפחות זה)שאין הם עושים עניין מקבורה,מנחים אבן שהבן,ואולי הנכד יזכור ,ואחר כך מותר לכל,ראה דוגמאות שהציגו כאן כותבים