• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

הליברמנים

אילנה ברנשטיין

אחרי הבובלילים והפרידמנים הגיעה שעתם היפה של הליברמנים. יותר מ-400,000 מקולות הבוחרים שמו את מבטחם באביגדור ליברמן וחבר מרעיו. לא קומץ אנשים שאבדה להם הדרך, לא עשבים שוטים, לא נשמות ערטילאיות או הזויים למיניהם; כולם כאחד אזרחים נאמנים שבדיוק כמו ליברמן רוצים להבין ערבית.  

אבל אלה המקדשים את ערכי האזרחות והנאמנות הם האחרונים לדעת זכויות אדם וזכויות אזרח מהן. לא זכויות טבעיות, לא זכויות חברתיות ובטח שלא זכויות פוליטיות. אך יותר מכל זרה להם הזכות הדמוקרטית שלא לומר החובה האזרחית להבעת עמדה ביקורתית.

תופעת הגזענות שעל פי רוב מוכחשת בישראל (הכחשה שתורמת להשתרשותה), על בסיס התובנה שיהודי אינו יכול להיות גזען, זוכה בימים אלה לנדבך נוסף ונהפכת, לנגד עינינו המשתאות, לחלק מהשיח הלגיטימי. שיח מסוכן שסופו מן הסתם לשלול גם את עצמו.

אבל עם כל הכבוד לליברמן נצחונו לא בא לו אך ורק בזכות עצמו. בדומה לסיפור מהמיתולוגיה היוונית על המלך אבגיאס שאורוותיו העזובות והמושחתות לא זכו לביעור במשך שלושים שנה עד שהגיע הרקולס, הטה אליהן את שני הנהרות וניקה אותן למראית עין; כך גם אולמרט, ברק ולבני עזרו לליברמן לנקות את אורוותיו בגייסם לא רק חיילים אלא גם את דעת הקהל לטבח בעזה. באותו אופן גם המריבה בין לבני לנתניהו על השותפות באורוות הללו מחזקת את הליברמנים. לבני בהיותה מוטציה פוליטית בדמות יונה שחורת כנף ומסוכסכת מקור, ונתניהו שהוא, כזכור לכולנו, האב הקדמון, מולידה של המפלצת האזרחית הקרויה ליברמן.

אין זה משנה אם תקום ממשלה ימנית צרה או ממשלה ימנית רחבה (כך או כך לא תהיה לה אופוזיציה אמיתית), בגלוי או בסתר הבוחרים בישראל הצביעו בעד הגזענות. אין דרך לייפות את הבחירה הזאת. החל בחיים אורון שהסתדר בשלשות עם ברק ולבני עובר דרך נתניהו בהיותו שש אלי קרב וכלה במה שעד כה היה נהוג לכנות "הימין הקיצוני" שעמד והריע בקולות שנאה: "עוד… עוד…". לכל הפחות הציבור הזה עשה את המצופה ממנו ובניגוד ללבני הוא אינו מתהדר בנוצות זרים.

מה חשבו לעצמם כל אותם מצביעי השמאל כשהצביעו ללבני, שהיא באמת "אחרת"? שהיא פחות גזענית מנתניהו? פחות ימנית ממנו? וכי מדוע לא תשב איתו בממשלה אחת בשעה שהיא יושבת במפלגה אחת עם צחי הנגבי למשל, שקריאת העליהום שלו על הבדווים עוד מהדהדת באי-אלו אוזניים ("חברים, קומו באלפכם, קחו מקלות וגרשו את העבריינים הבדווים." מעריב, אוגוסט 2003) או עם גדעון עזרא או שאול מופז והרשימה עוד ארוכה. האם באמת האמינו לעצמם כשאמרו זה לזה: "ציפי לא תשב עם ביבי, בטח שלא עם ליברמן…". וכי ממתי לבני הפכה לנביאת השמאל?

הקמתה של מפלגת קדימה, מפלגת המרכז כביכול, היא אירוע טראומטי בפוליטיקה הישראלית ומאז כינונה כל ימני מתון מתקרא שמאלן או שמאלן-ציוני אם צירוף לשוני כזה אפשרי עוד. ההבדלים, אם ישנם, בין ליברמן לבני, נתניהו וברק הם באופי השיח אך לא בתכניו, בסגנון אך לא בעיקרי הדברים. לכן ברק יכול להגיד שליברמן הוא לא כוס התה שלו, אבל עם עוד כפית סוכר ואפילו חצי כפית הוא ישתה אותו כמו ילד טוב. ואם היה ספק בלבו של מישהו הרי שהמלחמה בעזה הסירה אותו – כולם ליברמן. אם לא בפרהסיה אז בחדרי חדרים. מצקצקים בלשונם ואומרים: טוב שיהיה אחד כזה בממשלה, גם אם לא בחרו בו. שליברמן יעשה את העבודה השחורה למען ישראל נקייה יותר ולבנה יותר. שכן החלומות על ישראל יהודית (ודמוקרטית) משותפים לרבים בחברה בישראל וחוצים את כל שדרות הציבור וגם הפנטזיה על מדינה אירופית בלב האוריינט לא נגוזה.

לפיכך יש להניח שאחרי הערבים יבוא תורם של "אוהבי הערבים", "השמאל הסהרורי", ו"עוכרי ישראל" למיניהם, אחריהם או במקביל להם מהגרי העבודה, ובסדר יורד, אתיופים, מזרחים ולבסוף ייתכן שגם בעלי עיניים חומות, דקי גזרה, ג`ינג`ים, מי יודע, כל מי ומה שאינם ליברמן.

אבל הליברמניות אינה תופעה טבעית כשם שערבי אינו מחבל ורוסייה אינה זונה ואין אנו מוכרחים להסכין איתה. ודאי שלא להופכה ללגיטימית ולמובנת מאליה. את הליברמניות אפשר לעצור וצריך לגנות. הליברמניות היא זו שמוטל עלינו כחברה למוטט.

שאל ירון לונדון (בתוכנית הטלוויזיה "לונדון וקירשנבאום") את חברי הכנסת גדעון סער וחיים רמון, מדוע אינם מוקיעים את ליברמן. האומנם יכול אדם להוקיע את עצמו?! אבל לא רק סער ורמון אינם מוקיעים. רבים אינם מוקיעים, לא מהימין ולא מהשמאל (כביכול), אף אחד לא מחפש צרות ובסתרי לבו הוא אפילו תומך. המגנים הנמרצים הם קומץ חברי כנסת ערבים, אבל הם הרי בדרך החוצה ולא רק מהכנסת ומפנקס הבוחרים אלא מהחברה כולה, מהמדינה. ודור חדש יגדל בצִלם הנורא של הגזענות, הדה-לגיטימציה של האחר ושלילת זכויותיו, וכאילו לא די בכך כסייען של משטרת הנאמנות, מבלי להעלות על הדעת שנאמנות אזרחית היא דווקא הוקעה של תופעות חברתיות בזויות, של עיוות הצדק, של עשיית עוולה ולא רק התמיכה בהן.

כך או כך, כעת לאחר שמשגיחים מכל המפלגות הציוניות העניקו לליברמן תעודת כשרות הוא כבר ילמד את החברה בישראל שיעור באזרחות. וכל הדיבורים התומכים על ישיבתו בממשלות ישראל בעשור האחרון בטלים בשישים שכן מעולם, עד כה, ליברמן לא עמד במרכז המפה הפוליטית (גם לא קודמיו ודומיו לדרך) ולא "זכה" להיות לשון מאזניים. מעולם לא היו רבים כל כך שחפצו ביקרו והצדיעו לדרכו.

אילנה ברנשטיין היא סופרת ומחזאית

כנראה שיעניין אותך גם: