המלצותיה האמיתיות של ועדת גולדברג

חיה נח

ועדת גולדברג מונתה בעקבות החלטת ממשלה מספר 2491  מ- 28 לאוקטובר 2007 שבה "…החליטה הממשלה להטיל על שר הבינוי והשיכון למנות ועדה אשר תמליץ לממשלה על מדיניות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב ובכלל זה על גיבוש הצעות לתיקוני חקיקה".[1] ב- 23 לדצמבר 2007 מינה שר השיכון זאב בוים את הועדה בראשות שופט בית המשפט העליון (בדימוס) אליעזר גולדברג.

מינואר ועד מאי 2008 קיימה ועדה גולדברג למעלה מ-20 ישיבות פומביות בבאר-שבע, בהן הופיעו בפניה 120 אישי צבור, נציגי הכפרים הבלתי מוכרים, עמותות וארגונים חברתיים, נציגי משרדי ממשלה, חברי כנסת מסיעות שונות, חוקרים ומומחים מהאקדמיה. הועדה אף ערכה מספר סיורים בשטח ובקרה בכמה מהכפרים. לפחות לכאורה התקיים בעבודת הועדה הליך דמוקרטי פתוח, אם כי הקריטריונים לבחירת נציגי הועדה היו לוטים בערפל והיעדרותם של נציגי הכפרים הלא מוכרים בלטה לעין כל.

ב-11 לדצמבר 2008 הגישה ועדת גולדברג את המלצותיה לשר השיכון. הוועדה קבעה את  הכללים  להסדרת ההתיישבות  הבדואית בנגב לרבות גובה  הפיצויים, הסדרים   להקצאת  קרקע  חלופית,  אכיפה אזרחית ולוח-זמנים   לביצוע  ההסדרים. כמו-כן, כוללות המלצות הוועדה הצעות לחקיקה כפי שנקבע בכתב המינוי שלה.[2] המסקנות הוגשו לממשלה והיא דנה בהן ב-18 בינואר 2009, תוך כדי מבצע "עופרת יצוקה".

קריאת הדו"ח חושפת חלקים חיוביים וחלקים בעייתיים. ראשית חשוב מאד להדגיש, שהדו"ח איננו מתייחס אל הבדואים כאל פולשים ונאמר בו כי הבדואים היו במרחב הנגב טרם הקמת המדינה וכי עם הקמתה, חלק מהשבטים עזבו (בלשון הדוח) את הטריטוריות המסורתיות למדינות אחרות וחלק אולץ לעזוב את מקומותיהם ההיסטוריים ולעבור למקומות אחרים באזור הסייג שבנגב המזרחי ובמצוות המדינה. כמו כן חשובה הצעת הועדה: "להכיר בחלק מהכפרים הבלתי מוכרים…". ואולם כאשר בוחנים את ההחלטות לעומקן הכרזות אלו אינן מקבלות ביטוי ממשי. 

לאחר למעלה משלושים שנים של חוסר מעש מצד רשויות המדינה והתעלמות מתביעות הבעלות של למעלה 3200 מגישי בקשות, הועדה מציעה למעשה לאפשר פיצוי קרקעי מוגבל (עד 50% על פי הצעת החוק אך בפועל קרוב ל-22.5%!!!) ופיצוי כספי מועט (10,000 ₪ לקרקע בתחום השיפוט של ישוב קיים או מתוכנן ומקסימום 5,000 ₪ לקרקע שמחוץ לתחום ישוב קיים או מתוכנן). הצעת החוק מקשה מאוד על עצם האפשרות להוכחת בעלות על קרקע, ולמעשה מגבילה את האפשרות של האזרחים ל"התנגד" להצעת המדינה. פנייה של הבדואים לערכאות או הימנעות מפנייה אליהם תאפשר למדינה לא רק ל"הלבין" ולהפקיע את הקרקע לטובתה, אלא לטעון שהדבר נעשה בהליך הוגן, חוקי ודמוקרטי. האפשרות של האזרח לממש את רצונו הלגיטימי להשאיר את קרקעותיו בידיו כלל אינה עומדת על הפרק, והוא נדרש להגיע להסדר בו הוא מעביר למדינה את מרבית קרקעותיו תמורת הפיצוי שצוין.

ההכרה בכפרים שהועדה הכריזה עליה לכאורה כחיונית, נותרת למעשה ככלי ריק, לאור המגבלות שמטיל עליה הדו"ח לפחות בשני עניינים. ראשית, הדו"ח מתנה הכרה ביישובים תוך תיחום גיאוגרפי של האזור שנועד להסדרת ההתיישבות ובהתאמה לתוכנית המטרופולין שכידוע מוחקת את רוב הכפרים ומותירה מרחב להכרה רק ב-7 מהם. שנית הדו"ח מטיל התניה נוספת וקובע שהכרה בישובים מותנית בכושר נשיאה מוניציפאלי של הישוב. כל זאת בשעה שמרבית הישובים היהודיים בישראל אינם עומדים ואינם מתבקשים לעמוד בקריטריון זה!

פורום דו-קיום לשוויון אזרחי, כמו גם ארגונים אחרים, ציפה שועדת גולדברג תביא להכרה בכל הקרקעות המסורתיות של הבדואים כלומר כ-600,000 דונם, וכן להכרה במרבית כפרים הבלתי מוכרים בנגב ופינוי בהסכמה במקומות בהם הכפרים ממוקמים תחת קווי מתח גבוה וכו`. הכרה שכזו היתה מביאה לפתיחת דף חדש ביחסיה של המדינה עם אזרחיה הערבים-בדואים בנגב. היא יכולה היתה לציין את ראשית בנייתה של מערכת יחסי אמון חדשה בין הבדואים למדינה, ואת יצירתה של  תחושה אזרחית חדשה ושוויונית יותר מזו הקיימת כאן כבר שישה עשורים. אנחנו, אזרחים ערבים ויהודים החיים בנגב ציפינו בתקווה להמלצות דוח גולדברג, בשל השפל אליו הביאה המדינה את אזור הנגב ובמיוחד את הקיפוח והיחס הנוראי לאוכלוסיה הערבית שבו, אך התאכזבנו מחלקם גדולים של הדוח ואנו מלאים חששות מתוצאותיו.

לצערנו, החלטת הממשלה ביחס להמלצות הדו"ח, מותירה אפשרויות לנגיסה אפילו בהצעות הקלושות והכושלות של ועדת גולדברג.

1 אתר משרד ראש הממשלה מיום 11 לפברואר 2008. http://www.pmo.gov.il/PMO/Secretarial/Decisions/2007/10/des2491.htm

2    http://www.moch.gov.il/NR/rdonlyres/770ABFE7-868D-4385-BE9A-96CE4323DD72/5052/DochVaadaShofetGoldbergHebrew3.pdf

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. נפתלי אור-נר

    גם את המעט לטובת הבדואים עליו המליצה הוועדה הממשלה, בהיותה הפן המוחצן של הגזענות הישראלית, לא תקיים

  2. אירית

    הלינק הראשון לא עובד, לפחות עכשיו.

    לא ברור מן הרשימה הזו שום דבר. מה הוחלט בדיוק ? ברור שלכותבת דחוף להביע הסתייגות ואכזבה, אבל לא כולנו "שוחים" בחומר. נהפוך הוא.
    לגופו של עניין. אם לדעת הכותבת הייצוג לא היה הגון, משום שלא נתן לבדואים זכות טיעון, היה עליהם – גם על הבדואים האחרים ועל הארגונים לעיל – להימנע מלשתף פעולה עם הועדה בכלל. מה שאני מצליחה להבין שהיה ייצוג לבדואים אבל לא לבעלי העניין העקריים (הלא מוכרים).
    כל השאר לגמרי מעורפל. אם קבעו הכרה בכפרים הלא מוכרים, מהו אותו סייג תכנוני שמרוקן זאת מתוכן ? והאם אי אפשר להתגבר עליו ? שנית, בעיתון פורסם בזמנו שהדו"ח ממליץ על ביטול מידי של כל הליכי ההריסה. האמנם ? אם כן, הרי זה הישג רציני מאד.
    שיעור הפיצוי הנזכר, האם זה לדונם ? לאדם ? לתביעה ? שוב, לא ברור. הסכום נשמע נמוך, אבל לא אם מדובר על תביעות ממוצעות של מאות דונמים לאדם. מדובר בסך הכל בקרקע מדברית ללא פרצלציה, זה פחות או יותר מחיר השוק לדונם (פה בגליל, דונם "בעל" ללא מים, חקלאי גם במקום מעולה, הוא ארבעת אלפים ש"ח מקסימום).

    ההישג המרכזי הוא הכרה באיחור בבעלות הסטורית, בהעברת הבדואים תחת צו מושל, וכולי. אני חייבת לציין שזה יותר ממה שקבלו נרצחי השואה שקרקעות שלהם "נעלמו", ועד היום לא מוצאים, ומדובר במרכז הארץ בהרבה כסף. זו ישראל. לא שזה אמור לנחם את הבדואים, אבל יכניס אולי לפרופורציה. גם את הכותבת, שפעולתה מבורכת. מדינת ישראל מושתתת על גזל, ובעניין זה אין אפליה. מי שחלש, נדפק.

  3. יעקב מנור

    לאחר שבחי ההלל של עיתונאים שקראו רק את המבוא והציגו את הדו"ח כמהפכני בפתרון בעיות ההתישבות והסדר קרקעות הבדואים בנגב, המאמר של חיה חושף את פגמיו המובהקים.
    הוועדה התימרה להציג דו"ח ומסקנות שניתן ליישם אותן, למרבה הצער מרוב פרטים ופרטי פרטים, הוסף מגבלות כהנה וכהנה לא ניתן ליישמו שלא לדבר על קבלת הסכמה מצד הקהילה הבדואית בנגב. עתה, המדינה הקימה עוד ועדה שתיישם את ההמלצות. למרות שהועדה קבלה טווח רחב של סמכויות במתן פתרונות אמיתיים למעשה היא החמיצה את ההזדמנות ליצור מציאות חדשה שזונחת את המדיניות הקולוניאליסטית כלפי המיעוטי הערבי בישראל.

  4. רתם

    חיה, תודה שאת מביאה את המידע. זה חשוב. הדברים מאד מקוממים. יחד עם זה, מבחינת הפרוגרמה הציונית, אין חדש תחת השמש, להיפך. המדינה הציונית לא מוותרת על נישול ערבים מאדמותיהם, לא בדרום, לא במרכז וגם לא בצפון. לצער רובנו, גם במקרה איקרית' וברעם, כשכבר היתה החלטה להשיב ערבים לאדמתם, ההחלטה לא בוצעה.
    אני אכן רוצה לקוות שהמלצות הוועדה לא ישמשו להלבנת גזל נוסף, אך יש לי הרגשה שהממשלה החדשה עלולה אפילו לא למנות ועדה ליישום ההמלצות. הקולוניאליזם אכן חי וקיים.

  5. גיל גן-מור

    בבלוג שלי בקפה דה מרקר כתבתי גם משהו על הדוח
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=777304

    אני יושב וקורא את דוח ועדת גולדברג, שפורסם השבוע, ואלו חלק מקביעות הוועדה:
    ב-1943 מציינת הוועדה, עיבדו הבדואים, לפי סקר שערכו הבריטים, שני מיליון דונם בנגב. הם היו בין 60 ל-80 אלף איש.
    לאחר כיבוש הנגב ב-1948 נעקרו חלק גדול מהבדואים שנותרו בנגב אחרי המלחמה מאדמותיהם, והועברו בהוראת השלטונות לאזור שמכונה עד היום אזור הסייג, ששטחו 1,100 קמ"ר.

    מתוך שני מיליון הדונם שעיבדו לפני כיבוש הנגב על ידי ישראל, תבעו הבדואים שנותרו בנגב בעלות על פחות מ-800 אלף דונם, שהם בסך הכול כ-6% מאדמות הנגב. לתביעות אלו מעולם לא היה סיכוי, כך קבעה הוועדה, כיוון שדנו בהן לפי הדין העותומאני והישראלי, שהוא דין זר לדפוסי העברת הבעלות המסורתיים של החברה הבדואית.

    פחות מ-600,000 דונם עדיין נתבעים היום על ידי הבדואים, שהם בסך הכול קצת יותר מ-4% מאדמות הנגב בעוד שהבדואים הם רבע מאוכלוסיית הנגב.

    הנתון הזה לא ממש מתיישב עם הסטיגמה הרווחת על רצון הבדואים להשתלט על כל אדמות הנגב, לא כך?

    ועדת גולדברג מכירה בהצהרותיה בעוול ההיסטורי של הבדואים, אבל המלצותיה רק ממשיכות את אותו העוול. במקום להכיר בכבשת הרש, באותם 600 אלף דונם שנשארו לבדואים, מציעה הוועדה להכיר רק בחלק קטן מהאדמות, 20 הדונם הראשונים יוכרו במלואם, וכל השאר רק בחמישים אחוז. רק 8% מהתביעות הן על שטח ששווה או קטן מ-20 דונם. המשמעות היא, שגם לפי ההסדר החדש רוב בעלי הקרקעות ינושלו מחלק ניכר מאדמותיהם.

    שמעתי את שר השיכון אומר בטלוויזיה, שהמדינה תכיר בשטח מקסימאלי של 200 אלף דונם. אם לא די בכך, הוועדה מסרבת לאפשר לבעלי קרקעות מחוץ לאזור הסייג לקבל חזרה את השטח שנגזל מהם, ומציעה להם רק שטח חלופי או פיצוי. הוועדה גם ממליצה לא להכיר בשטחי המרעה.

    אז מה הסיכום: מתוך שני מיליון דונם שהיו בבעלות הבדואים לפני שהגיעה ישראל מציעה המדינה להכיר ב- 200 אלף דונם, כלומר – 10%, וזאת מתוך "התחשבות" בבדואים, ועוד מתפלאת שהבדואים לא אומרים תודה.

    אז מי באמת משתלט על אדמותיו של מי בנגב? הבדואים על אדמות המדינה או המדינה על אדמות הבדואים?

    נראה לי שהתשובה ברורה.