ברוכים הבאים לשוק החופשי, אגדות הכלכלה, עובדות בשוק עבודה מעורער וילדי ההפקר

איציק ספורטא

בזמן האחרון קראתי די הרבה ספרים שנראה לי שיכולים לעניין אתכן/ם, הפעם רק ספרים בעברית.

תמר בן יוסף פרסמה ספר בשם: "ברוכים הבאים לשוק החופשי" המתעד, לעיתים, לפרטים שינויים במדיניות המקרו כלכלית בישראל. את הפרק הראשון היא מסיימת כך: "הישגה המרשים של הגלובליזציה הוא אפוא הפיכת כולם לחברתיים, מה שמקשה על הביקורת ולא הקל על כתיבתו של ספר זה. כי בתחרות על תשומת ליבו של הקורא תמיד ינצחו סיפורים מגירי דמעות. אבל את עובדות החיים קובעים פרטי הפרטים העסקיים המייגעים. כמה מהם- חשובים אך אולי משמימים- מובאים בפרקים הבאים בתקווה לשכנע כי ישראל הלכה דרך ארוכה בגלובליזציה. ארוכה מדיי. ועדיין נותרת לה האפשרות לסגת בחזרה ולהתרחק מהקצה".

אריאל רובינשטיין בספרו "אגדות הכלכלה" מתייחס לכלכלה כאל אגדה וכמו כל האגדות האחרות הקשר שלה למציאות הקונקרטית בעייתית. הספר מסכם תפיסת עולם שפורסמה במקומות אחרים למשל השוואתו בין כלכלת הג`ונגל לכלכלת השוק. על פי תפיסתו פרופסור לכלכלה אינו יודע הרבה יותר מכל אדם אחר לגבי הכלכלה. טיעון מאוד מושך אלא שכלכלנים אחרים מציגים לעולם את עצמם ככהנים שתורתם נתנה להם לפני מעמד הר סיני ולכן הם יודעים הכל על הכל ורק אם ניתן להם לנהל את העניינים הכל יהיה טוב, זה שזה אינו בדיוק נכון לא ממש משנה. בשל מעמדו האקדמי הייתי מצפה מרובינשטיין לא להתעניו אלא לפעול גם בשדה הציבורי באופן כזה שיפחית מכוחם של יודעי כל.

פרסום נוסף תיעד את חייהן של עובדות המועסקות בשולי שוק העבודה: "עובדות בשוק עבודה מעורער" שהוציא מרכז מהות. התיעוד הזה מאפשר למעטים שיש להם ביטחון תעסוקתי כמעט מוחלט לשמוע מהנשים עצמן את המשמעות של חיים בשוליי שוק העבודה שמטיב עם קבוצות הולכות וקטנות של עובדות ועובדים.

ספרה של תמי רזי "ילדי ההפקר" בוחן את מצבם של ילדים בתקופת המשבר הכלכלי הקשה של שנות השלושים והארבעים בתל אביב. מה שמעניין בספר, מלבד התיעוד של המצב הקשה של אלפים רבים של ילדים, הדרך בה מערכות ציבוריות ופרופסיות מגדירות את ה"בעיה". למשל, בעיית הילדים הוגדרה כבעיה הנובעת מנחשלותם התרבותית של מזרחים, גם אם חלק גדול מן הילדים היו אשכנזים. בכלל אני חושב שכדי להבין את אופי המערכות הציבוריות בישראל יש לחקור את התקופה הנידונה בספר כיון שבאותה תקופה נוצקו כמה מהעקרונות שמובילים מערכות ציבוריות עד היום.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. ד

    כדאי להכניס את מושג הערעור בשוק העבודה לשיח החברתי ולמחאה בפרט. כל מפלגת שמאל באירופה מעלה את נס את המאבק נגד ה-precarity, דהיינו חוסר הקביעות והחלפת העבודה המתמדת הנכפת על שכירים בשם "גמישות" ו"חופש תעסוקתי". כדאי להציג זאת ולהדגיש במיוחד שמדובר בתעסוקה של עובדות בנות ובני המעמד הבינוני, זאת בכדי לשבור את המיתוס על כך שרק עניים מסכנים נפגעים ממדיניות התעסוקה הנוראית הזאת.

  2. זהבית אורלב

    ביום חמישי 5.5. תקיים תמר בן יוסף שיח על הספר בספריה הציבורית במבשרת ציון. המפגש בשעה 19:45. הכניסה חופשית וכל המעוניין מוזמן. הספריה נמצאת ברחוב החוצבים מול המועצה המקומית.

  3. אבי

    ספרה של תמי רזי לא ראוי לתשבוחות החיוביות, כיוון שהוא בעל נימה ליברטריאנית. הבעיה, לטענתה, לא הייתה בכך שהיו ילדי רחוב שלא דאגו להם. אלא, דווקא בכך שהיו רשויות מטעם הממסד שניסו לעזור. משום, שבכך שנוסדו רשויות לעזרה לילדי רחוב, הם יצרו קטגוריה חדשה ששמה "ילדי רחוב", אשר לא הייתה קיימת לולא כן.
    כלומר, לטענתה של רזי, הפיתרון לבעיה של ילדי רחוב, היא פשוט להגיד שאין בעיה ואז כול הצרות יפתרו. בדומה לכך, אם נגיד שאין עניים, אז לא תהיה קטגוריה של "עניים", ואז גם לא יהיו באמת עניים. כמה פשוט, כמה ליברטריאני וכמה תאצ'ריסטי. אני בטוח שפקידי האוצר נהנו מאוד לקרוא את הספר הזה, הרי שנים הם טוענים שיש לבטל את מדידות העוני ולהפסיק את הניסיונות של רשויות המדינה לעזור להם.

  4. אילנה

    חשוב להעמיק חשוב בכל הידע הזה, אבל מעבר לזה, איפה המחאה? איפה הפתרונות?
    איך המדינה מייצרת מקומות עבודה למובטלים?

  5. אילן תלמוד

    הספר של אריאל רובינשטיין נחמד, אבל מאכזב משהו.