הצהרה של כלכלנים אמריקאים מובילים

יוסי דהאן

בפוסט הקודם איציק הפנה להצהרה של כלכלנים אמריקאים מובילים למען זכות ההתארגנות של עובדים וחתימה על הסכמים קיבוציים. למטה מופיע תרגום ההצהרה של הכלכלנים ושמותיהם, כמה מהם חתני פרס נובל לכלכלה. אני מניח שאם הצהרה כזו הייתה מוצגת בפני פרופסור לכלכלה ישראלי מצוי או בפני הליצנים הפונדמנטליסטים המכונים במקומותינו פרשנים ועורכים כלכליים ישראליים בכירים, הם היו טוענים שמדובר במסמך שחובר על ידי תימהונים חברתיים שאין להם מושג בכלכלה, מסמך המנוגד לעקרונות השוק החופשי, שיצמצם את הגמישות התעסוקתית, יגביר את האבטלה, יפגע בצמיחה, יפר את זכויות הקניין וחופש העיסוק של המעסיקים וימוטט את המפעל הציוני.

"המגזר הפיננסי, שעל התמוטטותו דווח לאחרונה בהרחבה אמצעי התקשורת, אינו המגזר היחידי בכלכלה האמריקאית הנמצא במשבר עמוק. המוסדות המרכזיים של שוק העבודה גם הם כשלו, מוסדות אלו יצרו מצב בלתי רגיל ובלתי בריא שבו השכר לשעה של עובדים אמריקאיים קפא בעוד שפריון העבודה שלהם זינק. אכן, משנת 2000 עד 2007 ההכנסה החציונית של משק בית בגיל העבודה ירדה ב 2000 דולר, ירידה שהיא חסרת תקדים. באותה עת, כל פירות הצמיחה הכלכלית הלכו למספר קטן של אמריקאים עשירים. סיבה חשובה למעבר משגשוג בעל בסיס רחב לגידול באי השוויון היא השחיקה ביכולתם של עובדים ליצור איגודים מקצועיים ולשאת ולתת באופן קיבוצי.

תגובה טבעית לעובדים שאינם מסוגלים לשפר את מצבם הכלכלי היא ליצור איגודי עובדים על מנת לשאת ולתת על חלקם ההוגן בכלכלה. הרצון הזה בא לידי ביטוי בסקרים שנעשו לאחרונה. מיליוני עובדים אמריקאים – יותר ממחציתם אינם בעמדות ניהול- אמרו שהם מעוניינים בארגון עובדים במקום עבודתם.

למרות זאת רק 7.5% מהעובדים בסקטור הפרטי מיוצגים על ידי ארגון עובדים, ובכל שנת 2007 רק 60,000 עובדים זכו להיות חברי ארגון עובדים באמצעות הליך בחירות שמחייב המימשל. מה מסביר את הפער הזה?  הבעיה היא שהליך הבחירות שנתון לפיקוח של ה National Relations Board הפך להיות שנוי במחלוקת ומר, וההנהלות פועלות במלוא המרץ להרתיע עובדים מלהצטרף לארגוני עובדים, לעיתים תוך הפרה של חוקי העבודה. עובדים המצדדים בארגון עובדים מאוימים ולעיתים מפוטרים, וכמעט ואין להם סעד משפטי יעיל. וגם כאשר העובדים מתגברים על הלחץ של המעבידים ומצביעים לטובת הקמת ארגון עובדים, הם מצליחים לחתום על הסכם קיבוצי רק בשליש מן המקרים וזאת בשל התנגדות המעבידים.

על מנת לתקן את המצב הזה, הקונגרס בוחן הצעת חוק בשם בחירה חופשית של העובדים – The Employee Free Choice Act. חוק זה יגשים שלש מטרות:  הוא יעניק לעובדים חופש בחירה באמצעות חתימה של רוב העובדים ליצור ארגון עובדים, או באמצעות הליך בחירות על פי National Labor Relations Board. הוא משלש את הפיצויים הנזיקיים שיוטלו על מעבידים שמפטרים עובדים התומכים בארגון עובדים וגם על מעבידים המפרים חוקי עבודה. החוק יוצר הליך המבטיח שלעובדים שהתארגנו לארגון עובדים חדש יש סיכוי הוגן לחתימה על הסכם קיבוצי באמצעות קיום הליך בוררות במקרים שלאחר 120 ימי משא ומתן לא נחתם הסכם קיבוצי. חוק הבחירה החופשית של העובד ישקף טוב יותר את רצונות העובד מאשר "המלחמה הנוכחית על ייצוג". החוק גם יצמצם את חילוקי הדעות וחוסר האימון שמלווים לעיתים את הליך הבחירות במערכת יחסי העבודה כיום. הגאות אכן מרימה את כל הסירות מעלה אולם זאת רק כאשר המשא ומתן בין העובדים להנהלה נעשה על בסיס תנאים שווים. בעשורים האחרונים מרבית כוח המיקוח היה בידי ההנהלה. המיתון הנוכחי יחליש עוד יותר את כוחם של העובדים לשאת ולתת כיחידים. יותר מאי פעם, עובדים צריכים לפעול ביחד.

הצעת חוק הבחירה החופשית של העובד אינה תרופת פלא, אולם היא תחזיר את האיזון לשווקי העבודה שלנו. ככלכלנים, אנו מאמינים שהעצמת עובדים במקום העבודה הוא צעד קריטי חשוב בבנייה מחדש של הכלכלה וחיזוק הדמוקרטיה שלנו".

Henry J. Aaron                                                            

Brookings Institution

Katharine Abraham

University of Maryland

Philippe Aghion

Harvard University

Eileen Appelbaum

Rutgers University

Kenneth Arrow

Nobel Laureate in

Economics

Stanford University

Dean Baker

Center for Economic Policy

and Research

Jagdish Bhagwati

Columbia University

Rebecca Blank

Brookings Institution

Joseph Blasi

Rutgers University

Alan S. Blinder

Princeton University

William A. Darity

Duke University

Brad DeLong

University of Calif. – Berkeley

John DiNardo

University of Michigan

Robert H. Frank

Cornell University

Richard Freeman

Harvard University

James K. Galbraith

University of Texas

Robert J. Gordon

Northwestern University

Heidi Hartmann

Institute for Women’s Policy

Research

Lawrence Katz

Harvard University

Robert Lawrence

Harvard University

David S. Lee

Princeton University

Frank Levy

Massachusetts Institute of

Technology

Lisa Lynch

Brandeis University

Ray Marshall

University of Texas

Lawrence Mishel

Economic Policy Institute

Robert Pollin

University of Massachusetts-

Amherst

William Rodgers

Rutgers University

Dani Rodrik

Harvard University

Jeffrey D. Sachs

Columbia University

Robert M. Solow

Nobel Laureate in

Economics

Massachusetts Institute of

Technology

William Spriggs

Howard University

Joseph E. Stiglitz

Nobel Laureate in

Economics

Columbia University

Peter Temin

Massachusetts Institute of

Technology

Mark Thoma

University of Oregon

Lester C. Thurow

Massachusetts Institute of

Technology

Laura Tyson

University of Calif.- Berkeley

Paula B. Voos

Rutgers University

David Weil

Boston University

Edward Wolff

New York University

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. בנר

    ככול שהמשבר בכלכלה הבינלאומית מתפתח,כן גוברת המודעות שארה"ב שבה המשבר החל ובה החל הגריד בקנה מידה ללא תקדים,ועבר לכל הכלכלות המערביות ,טובעת בחוב חיצוני ופנימי לא נשלט ויש סיכוי גדול שכל הצעדים שננקטים רק יעמיקו את המשבר והוא יתפתח למשבר ללא תקדים כלל עולמי,לעניננו,
    מה יכול לעשות העובד הפשוט שאולי יהפוך למובטל וכמעט אין לו חסכונות,אם אכן המשבר יתפתח לכיוון הפסימי שנראה יותר ויותר ראלי,
    אלו הכנות ולו מינימליות מומלצות?
    רבותח חייבים לצאת מהקופסא ,לא המיתון ב67 ולא המיתון ב75 ולא המשברים בשנות ה80 ו90 ןהמשבר של 2002
    אלו לא הדוגמאות ,הולך ומתפתח משבר ללא תקדים ועבור המערב ללא נתיב יציאה ברור,
    אנו פשוט עלולים לקרוס

  2. יורם גת

    חשוב לציין שלא מדובר בתופעה של השנים האחרונות. גם בשנים שלפני 2000 ההכנסה למשק בית בארה"ב עלתה רק בשל עליית שיעור ההשתתפות בעבודה בשכר. השכר לשבוע עבודה הגיע לשיא ב-1972, והוא נמוך היום בכ-15% (נתוני BLS). הירידה בהכנסה למשק בית בשנים האחרונות נגרמה עקב ירידה בשעות העבודה הזמינות לעובד.

  3. זהר

    היא שאין אף מושחת שמוכן לקחת על עצמו את תיק האוצר לאור ההתדרדרות הצפוייה. אולי זה הזמן הנכון שהאזרחים ידרשו מנוי משלהם ? שווה לארגן מאחוריו קמפיין ודרישה ציבורית.

    מישהו מתנדב?

    יש למישהו רעיון מי מתאים?

    אני מוכנה לעבוד קשה מאוד מאחורי קמפיין הדורש מביבי למנות את איציק ספורטא להיות שר האוצר, לדוגמא, ואני בטוחה שעוד רבים אחרים.

  4. סטודנט לכלכלה

    אני לומד כלכלה לתואר שני, נתקלתי כבר בהרבה מרצים, ומעולם לא שמעתי מהם עמדה נגד התארגנויות עובדים. אידאולוגיות אי התערבות המדינה, בהן מחזיקים קומץ פקידים במשרד האוצר והדסקים הכלכליים בעיתונים, ממש לא משקפות את הדעות הרווחות באוניברסיטה, ואין להן תימוכין בתיאוריה הכלכלית. ואם כבר תיאוריה, לרוב הפקידים והכתבים הכלכליים השכלה כלכלית נמוכה.

    הנה דוגמא להרצאה של פרופסור לכלכלה בנושא הפרטה:
    http://www.tau.ac.il/~fersht/Hebrew/2007%20van%20leer%20lecture.pdf

  5. שור

    העבודה המאורגנת מביאה לאיזון כלשהו בשוק העבודה ביחסים בין עובדים ןמעבידים,
    כמובן יחד עם חוקי עבודה ושכר מינימום.
    דווקא מדינות עם שיעור גבוה של עבודה מאורגנת מגיעות להישגים חברתיים-כלכליים גבוהים,
    ובלבד שיש רמה גבוהה של תחרותיות שהיא הפקטור בעל ההשפעה הגבוה על רמת חיים כלכלית ושיוויון חברתי.

    שור

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    עכשיו אחרי שהעבודה המאורגנת בארץ חוסלה ויותר מחצי מבעלי השכר מרווחים פחות מ4 אלפים שקל לחודש אתה מברבר על עבודה מאורגנת?
    איפה היית שביבי וחבריו הפריטו כל דבר שזז על מנת לפרק את וועדי העובדים ולהעסיק עובדים ללא זכויות ותנאים?
    אין לך בושה בחיי…