השמאל הגרמני וישראל

יוסי ברטל

בימים האחרונים נפתח בטקס חגיגי משרדה של קרן רוזה לקוסמבורג, הקרן של מפלגת השמאל הגרמנית "די לינקה" (השמאל) בתל אביב. לקראת המאורע ברצוני לשתף את חברי במאבק נגד הכיבוש בסקירה קצרה של היחס לישראל בתוך השמאל הגרמני ובעיקר במפלגת השמאל ולהעלות כמה תהיות בקשר לשיתוף הפעולה המתבקש עם המפלגה הנ"ל.


בגרמניה, השיח הציבורי כלפי ישראל ומדיניותה הוא מסיבות מובנות עניין רגיש למדי. ביקורת גלויה כלפי מדינת ישראל ומדיניותה מסווגת במהירות רבה כאנטישמיות, וכלי התקשורת המרכזיים מכריזים בגלוי על אהדתם לישראל. הפוליטיקה של השלטון הגרמני, ויהיה הוא מה"שמאל" או מהימין, מכירה גלויות בכך ששמירת ביטחונה של מדינת ישראל (כמדינה יהודית כמובן) הוא חלק מה"רזון ד`טאט" של גרמניה, ומביעה תמיכה כמעט בלתי מותנית בישראל בכל פורום בינלאומי. גרמניה מהווה אחת מהמדינות החשובות ביותר לישראל מבחינת פוליטיקה בינלאומית, סחר ואספקת נשק ואולי רק לצידה של איטליה תחת המשטר הנאופאשיסטי העכשווי יכולה היא להתחרות על תואר בעל הברית הנאמן ביותר באיחוד האירופי. חשיבותה של גרמניה בפוליטיקה העולמית ובמיוחד האירופאית חוסמת כל ניסיון להגביר את הלחץ על ישראל ומקדמת בנמרצות את שדרוג היחסים הכלכלים עם ישראל באיחוד.


אחת מהסיבות לקשרי האהבה של גרמניהישראל קשורה גם לחולשתו של השמאל הגרמני לבקר את ישראל. ההיסטוריה הגרמנית משמשת כאן כהסבר לא מספק להמנעות כללית מתמיכה במאבק הפלסטיני (והישראלי) כנגד הכיבוש. איסלמופוביה וגזענות כמו גם חוסר התמודדות מוחלט עם העבר הקולניאלי של גרמניה מהווים גם בשמאל את המצע עליו מושתתת התמיכה או חוסר הרצון לבקר את ישראל. על אף שאין ברצוני להיכנס כאן לעומקו של העניין, קיומו של זרם אידיאולוגי מפוקפק אשר מכנה או כינה את עצמו בעבר "אנטי גרמני" ומתוך התנגדותו ללאומיות גרמנית תמך במלחמת עירק ובפלישה לאפגניסטן ודורש "סולידריות בלתי מותנית" עם מדינת ישראל (כן, זה הכל משוגע כמו שזה נשמע) משפיע על חוגי השמאל השונים ומקשה על כל סוג של שיח ביקורתי כלפי מדינת ישראל או אפילו ארה"ב בתוך השמאל הרדיקלי.


מפלגת השמאל הגרמני, די לינקה, היא מפלגה חדשה מאוד בגרמניה ונוסדה רק לפני שנתיים ממיזוג של מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי (גילגול של מפלגת השלטון במזרח גרמניה אשר הקימה את קרן רוזה לוקסמבורג ב1990), קבוצה של פורשים מהמפלגה הסוציאלדמוקרטית (בראשותו של אוסקר לפונטיין) ועוד כמה קבוצות שמאל רדיקאלי שונות. מאז הקמתה זוכה המפלגה להצלחות רבות בבחירות המקומיות והאזוריות בגרמניה אך היא עדיין נשארה במערב גרמניה מפלגה חצי מוחרמת עמה מסרבים הסוציאלדמוקרטים להקים ממשלה. מאז הקמתה מתקיימים דיונים אידיאולוגים ופוליטים רבים במפלגה שסובבים במודע ושלא במודע סביב ניסיונות של רבים מבכיריה להשתלב במערכת הפוליטית הגרמנית תוך כדי "התמתנות" וויתור על עמדות "קיצוניות". הפנמת הקונצנזוס הגרמני נגד ה"קיצוניות מימין ומשמאל" מתבטא גם בכך שביקורת יותר חריפה משל מזכ"ל שלום עכשיו על מדיניות ישראל תיחשב על ידי רבים מבכירי המפלגה כעמדה קיצונית שתאיים על סיכוייה של המפלגה להיתפש כלגיטימית לשותפות בשלטון.


ואכן, גם בתוך מפלגת השמאל ישנם פוליטיקאים שמכריזים בגלוי על תמיכתם במדינת ישראל ובמדיניותה: בתוך תנועת הצעירים של המפלגה קיימת קבוצה שמכנה את עצמה במילה העברית "שלום" ובמימון כספיי המפלגה מארגנת אירועים למען ישראל, מפיצה תעמולה גזענית ומיליטריסטית ומטילה את אימתה על כל חבר מפלגה שיעיז לבקר את ישראל. אחד מראשי המפלגה, גרגור גיזי הצהיר כבר לפני שנה על הסולידריות שלו עם ישראל וקרא לזרוק את האנטיציונות של השמאל לפח ההיסטוריה. חבר מועצת ברלין מטעם המפלגה השתתף בהפגנה לתמיכה בישראל בזמן טבח "עופרת יצוקה" ומועמד לראשות העיר דואיסברג אשר הביע תמיכה בקמפיין הבינלאומי לחרם וסנקציות נגד ישראל אולץ להתפטר מתפקידו לאחר שהמפלגה סירבה להמשיך לתמוך בו.


שלל הדיונים בתוך השמאל הגרמני כלפי ישראל יכולים אולי לעניין את מתי המעט מביננו שחיים בגרמניה או אלו בעלי עניין רב באזוטריקה שמאלנית, אבל חולשתו של השמאל הגרמני להביע סולידריות עם מאבקנו משפיע גם על מדיניות החוץ של גרמניה ועל קמפיינים בינלאומים כנגד הכיבוש הישראל. פתיחת המשרד של קרן רוזה לוקסמבורג בישראל יכולה לשמש כהזדמנות להביע את מחאתנו כלפי חוסר הסולידריות של מפלגת השמאל הגרמני וכצעד ראשון לביסוס דיאלוג ישיר וכנה עם כוחות השמאל בגרמניה.


מעטים הם אנשי השמאל הישראלי שפעילים בגרמניה: למעט אורי אבנרי היקר (אשר מגדיר את עצמו כציוני וגם איננו איש שמאל רדיקאלי) כמעט ואין בנמצא קולות ביקורתיים של פעילים נגד הכיבוש. אינטלקטואלים ישראלים ביקורתיים דוברי גרמנית מרואיינים אולי בשפע בעיתוני השמאל אך לרוב הם נמנעים מקריאה ברורה לפעילות פוליטית כנגד הכיבוש הישראלי ומדברים הרבה יותר מדי באויר.


השמאל הגרמני ומפלגת השמאל זקוקים לקול חזק וברור מצידנו, על מנת לאפשר את קיומו של שיח ביקורתי ואקטיבי כלפי ישראל. הגזענות והאנטישמיות (או הפילושמיות, להעדפתכם) הרי משחקות כאן תפקיד גדול, וקולנו כאזרחים ישראלים או כיהודים הוא בעל תהודה גדולה בהרבה משל שותפינו בשטחים הכבושים. זכותנו וחובתנו בתור פעילי שמאל בישראל לדרוש הסברים ברורים מצד מפלגת השמאל על התבטאויות בעד השלטון הישראלי של בכירי המפלגה. גילויי דעת של חד"ש או של מק"י יכולים להישלח באופן קבוע למוסדות המפלגה בגרמנית תוך דרישה למעורבות במחאה כנגד הכיבוש. קריאה להצבעה נגד שיפור היחסים הכלכלים עם ישראל באיחוד האירופי אשר תבוא מפעילי שמאל בישראל תוכל לשכנע את הסיעה בפרלמט האירופי לעשות משהו בנידון והודעת תמיכה במועמד לשעבר לראשות עיריית דויסברג (כפי שעשה לפני ימים אחדים ארגון שלום יהודי) מטעם קואליציית הנשים לשלום תוכל אולי להוריד את רמת ההשמצות כלפיו.


התערבותנו כישראלים בדיון שמתנהל על מדינתנו בגרמניה הוא הכרחי ואיננו דורש שום ידע מוקדם בתנאים הספציפים של השמאל הגרמני. אינני חושב שידיעת רזי השיח של קבוצות השמאל לגווניהם מהותית לנושא וגם לא הייתי ממליץ לאף אחת לצלול למעמקי השטויות האידיאולוגיות שמיוצרות בשמאל הידוע בחיבתו לתאוריה ורתיעתו מהפרקסיס.


את הדיונים האינטלקטואלים הארוכים והמייגעים בקשר ליחסי גרמניהישראל ניתן להשאיר גם ליום שבו הכיבוש יגמר. בינתיים כדאי שקרן רוזה לוקסמבורג תעשה את המוטל עליה ותממן את אותן קבוצות אשר ממשיכות בדרכה של אותה יהודיה פולניה ועקשנית בפלסטין ובישראל ותדאג להפיץ את עמדותיהם גם ברחבי גרמניה.


הכותב הוא פעיל באנרכיסטים נגד הגדר ומתגורר בברלין בשנתיים האחרונות

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. איתן קלינסקי

    נדהמתי מהעובדה שאף לא חבר ערבי אחד שותף בדיון. יש בארץ כ-20% של אזרחים ערבים.
    רבים הם האזרחים והאזרחיות הערביות שדמותה של רוזה לוכסמבורג מדברת אל ליבם.
    אכן הקדישו מקום נרחב בכינוס להרצאות על ההשפעות של רוזה על בני הישוב בארץ. להבנתי, בארץ חיו וחיים גם ערבים. מדוע באותו פאנל לאחר הרצאתם של יאיר צבן ושולמית אלוני לא הופיע גם אינטלקטואל או אינטלקטואלית מהמגזר הערבי . מדוע תחמו את הנושא אך ורק לדיון על ההשפעות של רוזה על הציבור היהודי.
    אני מקוה , שבהתכנסות הבאה המתוכננת לא יעלו פעם נוספת על שרטון , שפוגע בראש ובראשונה במורשת של רוזה אותה מבקשים המארגנים להנחיל.

  2. ציוני

    העובדה שמפלגת "השמאל" הוקמה מתוך מפלגת השלטון המזרח גרמנית מצביעה על טיבה של מפלגה זו – מפלגה סטליניסטית נוקשה שכל דבר קרוב לזכויות אדם ואזרח רחוק ממנה ולכן לא פלא שהיא נוטה לתמוך בטרור הפלשתיני. שנית, אין דבר כזה מלחמה פלשתינית נגד הכבוש. לו רצו הפלשתינים את סיום הכבוש והקמת מדינה פלשתינית על השטחים הללו היו להם כבר כמה הזדמנויות לעשות זאת אך הם סרבו והעדיפו להמשיך ולעסוק ברצח אזרחים ישראלים. לכן המאבק הפלשתיני הוא על חסול מדינת ישראל ורצח אזרחיה היהודים ולא על שום דבר אחר וכל מי שתומך בהם כמו כותב המאמר הוא ממילא תומך בפשעי מלחמה ובדרישה לרצח עם

  3. שרגא עילם

    הכותב רק שנתיים בגרמניה ואינני יודע כמה הוא שולט בגרמנית. השמאל הגרמני הוא לא רק הלינקה. ברור שיש שם המון רגשות אשמה ובעיות, אך יש גם הרבה אנשים המתמצאים טוב מאוד ויש להם קשרים ענפים עם גופים שונים בארץ.
    באופן כללי אין מתכון פשוט להתגבר על התסביכים הגרמניים וזאת אני אומר כמישהו שפועל בארצות הדוברות גרמנית כבר קרוב לשלושים שנה.

  4. ענבל

    יוסי ברטל היקר,
    נראה שיש לך רעיונות שהיית רוצה לחלוק עם הסביבה, כדי להשפיע על מה שקורה כאן. אולם, אתה לא עושה זאת. למה? איך, לפי דעתך, הפצת פרופוגנדה הזויה והתכתשות על גדר כזו או אחרת , שעיניינה אמור להיות קביעה של בית המשפט , תקדם את הפצת רעיונותיך ותביא לשינוי חברתי /פוליטי שאליו אתה חותר?
    לדעתי, אפשר היה להשיג יותר אפקטיביות בלדבר , לשתף את הציבור, לחלק עלונים שמסבירים מה בדיוק אתה חושב ואיך לדעתך הדבר יקדם אותנו. למה אתה לא מנסה לשכנע את הסביבה שלך, את תושבי המדינה שאותה אתה רוצה "להציל" מגלישה לשוליים לא מוסריים (השתמשת במילים כמו טבח וכיבוש)? אולי בגלל שלך עצמך אין משנה סדורה להציע? אולי בגלל שאתה לא מאמין בצדקתך שלך? אולי בגלל שה"סחורה" שלך לא קוהרנטית והיא כמו גבינה צהובה מלאה חורים? האם יש כאן בעיה של חוסר בטחון, בוסר?

    ואז באה השאלה , אם לא הצלחת לשכנע את תושבי המדינה , שלה אתה חרד ועבורה אתה פעיל ומקריב את מרצך, – איך תצליח לשכנע אנשים זרים שלא בקיאים במה שקורה כאן? ואולי דוקא על זה אתה בונה, על כך שהם אינם בקיאים ואפשר להאכיל אותם חצאי אמיתות והם יאמינו לך…?!

    יוסי היקר, היה יכול להיות מצויין, לו ישבת איזה יום עם עצמך וחשבת בצורה מסודרת : מה לא בסדר במצב הקיים, מהן ההשלכות השליליות של זה, איך ניתן לשפר, מה אמורה להיות התוצאה של השיפור הזה, והכי חשוב, מי יהנה ממנו ולמה?
    אחרי שתהיה סגור עם עצמך, תפרסם פה את פרי מחשבתך ותראה, אולי פתאום תתחיל להיות קומוניקטיבי יותר, ומבוהל פחות.

  5. עמי וטורי

    קרן רוזה לוכסמבורג היא כיום התומכת העיקרית של המכללה החברתית כלכלית. הקרן תומכת גם בפעילויות נוספות של השמאל החברתי הישראלי. אם הדבר מוריד מקרנה של הקרן בעייני כמה אזרחים ישראלים שבחרו לגור בגרמניה אדרבא.

  6. ג'ו

    באותו הקשר, אולי תכתוב מאמר על המפלגה הזו, פעילותה וההצלחה האחרונה שלה בגרמניה, אני לא שמעתי עליהם עד עכשיו ואני לא ממש מבין במה הם שונים מהסוציאל דמוקטים.

  7. נפתלי אור-נר

    ישראל, מנימוקים ציניים של שימור וביסוס הכיבוש כמציאות של קבע, מערבת, במודע ובמכוון, את הביקורת על מדיניותה האלימה כלפי הפלשתינאים, עם אנטישמיות. כלי התקשורת בישראל, כנוהגם מימים ימימה, מחרים-מחזיקים אחר ההטעייה הזו של הממשלה ומביאים את טענות הממשלה לרמה של שטיפת-מוח ציבורית

  8. אלי אמינוב

    הנסיון הגרמני להגן על ישראל מכל ביקורת ולהתעלפ מכך שזו מדינת אפרטהייד, הופך להיות פשע מסוג המוגדר כשיתוף פעולה עם נאצים. מי שלא מוכן לראות שישראל משתמשת בשואה כדי להגן על האנטישמיות הפורחת בחברה הישראלית נגד הםלסטינים אינו יותר טוב מגלוחי הראש הסוגדים לנאציזם

  9. שירה אוחיון

    תודה על המידע החשוב.
    מחברותי , גרמניות פעילות שמאל וזכויות אדם בגרמניה שרק בסופשבוע האחרון נפגשתי עם אחת מהן אני שומעת על הקושי הגדול לבקר את ישראל, בעיקר במלחמה האחרונה בעזה בשל תיוג כל מי שהעז לבקר את פעולותיה הברוטליות של ישראל בעזה כאנטישמי. בימים אלו התפרסם בגרמניה הספר : Between the lines: Voices of Woman engendering Peace and Democracy שמסכם 10 שנות פעילות (A project initiated and coordinated by Arbeitskreis deutscher Bildungsstaetten ) של קבוצת נשים גרמניות ישראליות ופלסטיניות במהלכן ניסינו לבנות טריאלוג משותף שיהווה בסיס ליחסי שלום בין העמים. דווקא בגלל הרגישות של השואה בגרמניה המשולש הזה הוא מעניין במיוחד ומכיל לטעמנו את המפתח לקידום הדיאלוג עם הפלסטינים ולסיום כיבושם ודיכויים בידי הישראלים. גם הנשים הגרמניות וגם הישראליות מבטאות בספר עמדות אמיצות ביחס לחברה הסובבת אותן, כנ"ל לגבי הפלסטיניות. אשמח למסור לך פרטים להשגת הספר בגרמניה אם תשאיר מייל.

  10. אירית

    הדבר היחיד הנכון והצודק שגרמניה יכולה היום לעשות הוא להגביר את קצב הנפקת הדרכונים ליהודים באשר הם כולל ובמיוחד ישראלים. זה גם צודק מבחינת השואה, וגם הכלי האפקטיבי היחיד לשינוי מדיניות ממשלת ישראל. פשוט הגיע הזמן שליהודים תהיה זכות לחיות בכל מקום בעולם. זה מסר שיכול לתת לשמאל הגרמני משהו לעבוד עליו, שלא יעורר התנפלות והתקפות.
    גרמניה גרמה להקאת היהודים מאירופה ולסבל בלתי ישוער, ו"התיקון" שהיא הציעה הוא החמרה של המחלה, ריכוז היהודים בכורח, בטריטוריה מאוכלסת על ידי אחרים, בלב אזור מסוכסך וקשה. גרמניה לא צריכה להתערב בהפעלת לחץ קולוניאליסטי מבחוץ, גם לא משמאל, אלא לפתוח את שעריה ליהודים באשר הם, שחפצים לקשור שוב את גורלם באירופה, כמו לפני השבר הגדול. כל זה, ללא תנאים וללא הגבלות. כרגע נדרשת הוכחה של זיקת דם או טריטוריה לגרמניה על מנת לקבל דרכון. אבל מה עם כל קורבנותיהם באזור שהיה בשליטת רוסיה ? כמו לפחות חצי מיליון הרוגי מזרח אירופה (בלרוס, אוקראינה ומולדבה ). גרמניה מתנערת מאחריות לטבח הזה, והממשלות שקמו מאז (אותן רפובליקות עניות) אינן מסוגלות ליטול אחריות וגם אין זה הוגן שיעשו זאת, מאחר שהטבח נעשה על ידי הצבא הגרמני הפולש. מדובר על אזור שממנו הגיעו רוב רובם של אשכנזי ישראל. אך האחריות נמתחת הרבה מעבר לכך, והדברים ברורים. . השמאל הגרמני דואג לפלשתינאים ? אדרבא, שידרוש קליטה דה לוקס לישראלים יהודים אצלם או מקורות חיים ליהודים שרוצים לחיות פה בארץ, בלי להתפרנס מגזל והרג ערבים (כרגע, אין אופציה כזו). אחרת מה ? אנחנו צריכים לגור על הירח ? או לשחות בים ? ככה זה ניראה מבחוץ לפחות, ולכן הם סופגים ביקורת מוצדקת.

  11. איריס חפץ

    התגובה שלך תמוהה במיוחד. קראתי את המאמר של יוסי ברטל שוב ושוב ולא מצאתי שום התנגדות שלו לתמיכה של קרן רוזה לוקסמבורג במכללה חברתית כזו או אחרת. אם תקרא טוב את מה שהוא כותב הוא מציע אפילו לדאוג לכך שהם יתמכו יותר בשמאל הישראלי. אז למה אתה לא רואה בו שותף לפעילות שלך? האם השמאל הישראלי טובע בכסף? זה לא בדיוק מה שידוע לי.
    כל הרעיון הוא לדאוג לקונטרה למדיניות הקיימת:
    אם נרצה או לא הפוליטיקה הישראלית לא נעשית בישראל, אלא בעיקר בארה"ב. אתה יכול להיות בעד או נגד התקפה של אירן, אם זה יתאים לאליטות הישראליות ולאמריקאים – זה יקרה. השאלה היא רק איזו פוליטיקה זו תהיה ופתיחת משרדי הקרן בתל אביב מאפשרת הפעלת לחץ מקומי. השמאל הגרמני הוא מאוד לא פרו פלשתינאי כמו שרוצים לחשוב בישראל (כן, כן, העולם כולו נגד ישראל וכל זה). זה שמאל שרחוק מאוד מכל עמדת שמאל כשזה מגיע לישראל. פטרה פאו שהגיעה לטכס הפתיחה היתה יכולה לשבת עם ליברמן באותה ממשלה.
    ההערה האחרונה שלך היא מכוערת במיוחד, במטותא: האם ככה אתה קובע איזו פוליטיקה רצויה בישראל? ועוד תחת פוסט של רוזה לוקסמבורג.
    זה מדגים בדיוק את הבעיה של השמאל הלא קיים בישראל: כי אתה כותב מתוך גישה נציונליסטית.
    רוזה לוקסמבורג לא הגדירה את עצמה בכלל כיהודיה. לו היא היתה בחיים אני מסופקת אם היה היתה מסכימה שכסף על שמה יגיע בכלל ל"מדינה יהודית". אז כשאתה עושה שימוש בכסף הזה, שווה לפחות לכבד את זו שעל שמה הוא נקרא ואת המאבק שלה.
    את זה גם יוסי ביקש (כן, מחו"ל. את כל מה שאתה יודע על שבדיה למדת רק בישראל או שהיית שם גם?)

  12. עופר

    תיאור המפלגה והחברה הגרמנית כחד צדדית שכזו ובנוסף השימוש במונחים כמו טבח מביאים אותי למסקנה שהכותב אינו מסוגל לחשיבה פלורליסטית ומסוגל לציטוט סיסמאות ותו לא.
    יכולת לכתוב על תהליכים של התנתקות מישראל העוברים על החברה הגרמנית , על חוסר הרצון לעסוק בקורה במזרח התיכון כחלק מהרצון לשכוח את עבר המדינה ( דבר שנהיה נפוץ יותר ויותר בשכבות גיל הטיפש-עשרה)
    במקום בחרת להפיץ תעמולה שמאלנית שתערוב לחיכם של אלה המשוכנעים ולא תגיד דבר לאלה שלא וחבל.

  13. שבתאי לוי

    מוזר ומדהים להיוכח, שגרמניה, שעל מצפונה רובץ פשע נוראי של השמדת עם, מחפה על פשעים דומים שעושה ישראל.
    גדולי האנטישמיות, מחפים על פשעים שמבצעים קורבנות האנטישמיות. מוזר.
    שבתאי

  14. עמי וטורי

    אני לאומן חשוך. זו כניראה הסיבה שבגללה איני נוטל חלק בתביעה חד משמעית מקרן רוזה לכוסמבורג להפסיק לסייע לגופים בישראל או לתבוע מהשמאל הישראלי לנתק את הקשרים עימה. וכי איזו משמעות אחרת יש למאמר? הסבר על מהי "מפלגת השמאל הגרמנית" ? קראתי כבר תיאורים מקיפים ומדויקים יותר. חוויותיו של גולה ישראלי בגרמניה? לא בזה מתמקד המאמר. ניתוח על איך משנים את המציאות בעוד דרכים חוץ מהטקס השבועי בבילעין? בטח ובטח שלא.

    אני לא שופט את השמאל הגרמני לפי יחסו לישראל. זאת לא הבעיה המרכזית שלהם מה קורה פה. זאת הבעיה המרכזית שלנו. כלומר של מי שחי פה או קשור למקום הזה בטבורו. את השמאל בגרמניה הייתי שופט בראש וראשונה לפי המידה שבה הוא פועל למען שוויון כלכלי חברתי לכלל תושבי גרמניה ובמידה משנית לפי התפקיד שהוא ממלא בתחום זה במסגרת האיחוד האירופאי בכללותו. מהו חושב על ישראל מעניין אבל לא ממש רלוונטי. אף אחד לא יציל את ישראל מעצמה. לחץ בינלאומי הוא חרב פיפיות. הוא מלחיץ גורמים מסוימים אבל מקצין גורמים אחרים. וודאי שהוא מקשה על שיכנוע הפרולטריון היהודי ש"שמאל" משמעותו דאגה ומאבק גם בשמו ולא רק ניסיון למצוא חן בעיני אי אלו אינטלקטואלים אירופאים ואמריקאים.

    לטעמי הליבה של השמאל החברתי השראלי אסור לה שתבסס על תרומות אפילו אם הן באות מגופים ראויים כמו קרו "רוזה לוכסמבורג" . שמאל חברתי ממשי זה ארגוני עובדים וגופים בעלי אופי מפלגתי המבוססים על דמי החבר והפעילות של חבריהם ולא על שום דבר אחר. לכן למשל "כוח לעובדים" מעולם לא ביקש תרומה וכל עוד זה תלוי בי גם לא יבקש תרומה. אנו מהססים אפילו מפניה לקבלת סיוע כספי מארגוני עובדים באירופה (ויש קרנות ענק של ארגוני העובדים הסקנדינביים וממשלות שבדיה ונורבגיה) כי לדעתנו יש ארגוני עובדים בארצות עניות בהרבה מישראל הזקוקים לסיוע הרבה יותר מאיתנו. הייתי מרגיש נבוך לנסות ולשכנע למה צריך להעדיף סיוע לארגון עובדים במדינה אמידה כמו ישראל שעה שארגוני עובדים בבנגל-דש או בפיליפינים נזקקים לו בדחיפות.
    אבל עד שארגוני עובדים יוכלו לתמוך בגופים כמו המכללה החברתית כלכלית יש צורך בסיוע מקרנות שאינן חבות חסדים לבעלי הון. קרן רוזה לוכסמבורג בהחלט מהווה את אחת הקרנות העיקריות מסוג זה. ואם היא בוחרת לממן גופים כמו המיכללה החברתית כלכלית ולא ישויות שכל זכות קיומן היא איזושהי התכתבות עם חוגים פסוודו שמאליים באירופה אני מברך על כך.

  15. סרחיו יאני

    מאמר מאוד חשוב וצדק! הלינקה אינו מבטא רק בעיה של השמאל הגרמני כי אם בעיה משותפת לכל מפלגות השמאל הפוסט-סטליניסטיות, כולל ריפונדציונה קומוניסטה באיטליה ואיסקיארדה אונידה בספרד. הן ויתרו על הפרוייקט המהפכני על מנת לתפוס את מקומן של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות. מטרתן היא להשתתף בשלטון בממשלות קפיטליסטיות ובמקרים רבים (כמו באיטליה ובספרד) כאלה המיישמות מדיניות ניאוליברלית קיצונית.

    בפנייתן ימינה מפלגות בראש ובראשונה מוותרות על הסולידריות עם העם הפלסטיני ובוחרות בנוסחאות "דיאלוג”, ריפונדציונה קומוניסטה באיטליה, למשל, היא מהווה תפקיד חשוב במימון מרכז פרס לשלום (אלה שפינו מאות פלסטינים ביפו על מנת לבנות בניין מפואר מול הים).

    הפניית העורף למאבק הפלסטיני הוא לא רק ויתור על המסורת האינטרנציונליסטית (שבלעדיה אין קומוניזם) כי אם גם הפנמה של ערכים אימפריאליסטים ויורוצנטרים. בסופו של דבר, כשההשתתפות בשלטון מוחקת כל הבחנה בין מפלגות אלה לבין המפלגות הסוציאל-דמוקראטיות הן נאלמות. בספרד, איסקיארדה אונידה הפסידה 70% מכוחה בבחירות הכלליות ובאיטליה, ריפונדציונה נאלמה מהמפה בבחירות הכלליות האחרונות.

    זה נחמד שקרן רוזה לוקמבורג תורם לכמה פרוייקטים חברתיים בישראל (כמה מהם ממש חשובים) אבל הן באירופה והן כאן צריך להקים את השמאל מחדש על בסיס מהפכני ואינטרנציונליסטי. בדרום אמריקה זה עובד.

    דרך אגב, זה היה ממש בושה שבאירוע של רוזה לוקמבורג בתל אביב לא השתתף אף לא אינטלקטואל ערבי, וגרוע מכך שחברים שמכנים עצמם שמאל היו מוכנים לדבר שם (והכל בעד חופן יורואים)

  16. עמי וטורי

    באותו עניין צר לי עם נפגעת מהאמירה שממנה נירמז כאילו אזרחים ישראלים החיים בגרמניה ראויים לגנאי כלשהו. זאת היתה אמירה מיותרת. תוצר של הכעס הכללי שעורר בי המאמר.

  17. איריס חפץ

    אל חשש, לא נפגעתי משום אמירה, אלא ניסיתי לברר מאיפה הבנת מה שהבנת. אבל יש משמעות לאמירות שיוצאות בשעת כעס: לא במקרה יצאה דווקא אמירה זו ולא אחרת ואני יכולה להבין את זה. אני רק חושבת שאין לישראלים שרוצים שינוי שום סיבה להרגיש מאויימים ולפרש ככה את הכתוב (למשל, מתוך הנחה של "הנה גולה ישראלי עזב ויש לו עוד מה להגיד לנו". אולי הוא חוזר עוד שנה? ואם לא: כמה גולים דרום אפריקאים פעלו לביטול האפרטהייד בארצם? גולים ספרדים נגד פרנקו? וכולי…). לא צריך להיות בשביל זה לאומן חשוך, מספיק לגדול כמו כולנו על ברכי הציונות כדי לקפוץ ככה.
    התגובה של סרחיו יאני חשובה ואוסיף עליה:
    כל הגישה שלך כאילו מה שקורה או לא קורה בישראל אמור לספק אינטלקטואלים באירופה היא בעייתית. למרבה הצער מעט מאוד אינטלקטואלים באירופה מתעניינים בגורלן של ישראל ופלסטין. מדי פעם מישהו אומר משהו ומנפחים את זה. לא יותר.
    אתה מתעלם מהעובדה שרוב הלחץ הציבורי היום על ישראל מגיע מהפרולטריון באירופה ולא מאינטלקטואלים, שכמו בכל מקום מתגייסים לטובת המדיניות של השליטים:
    העובדה שהחברה הצרפתית ויאולה לא קיבלה את החוזה הגדול ביותר באירופה להפעלת תחבורה ציבורית בשטוקהולם, מכיוון שהיא משתתפת בבנית הרכבת הקלה בירושלים שמחברת בין ההתנחלויות במזרחה לבין מערב העיר, היא תוצאה של פעילות מלמטה. עצומות שהגיעו מאלפי תושבים ומנעו את קבלת החוזה. אתה מכיר את שבדיה טוב ממני, ונדמה לי שזה לא במקרה שזה המקום הראשון שבו פעולה כזו הצליחה מלמטה, לא?
    ארגוני עובדים באיטליה מחרימים את ישראל, ולא שום אינטלקטואלים, כמו גם הקריאה בכנס בברזיל עכשיו שמגיעה מארגון של דרום אמריקה (לא זוכרת פרטים, אולי סרחיו ישלים?)
    אתה אכן מתעלם מההיבט האינטרנציונליסטי של הסיפור.
    אני באופן אישי לא מאמינה שישראל יכולה להציל את עצמה מעצמה אם אין לה מוטיבציה לזה: ויש מסה כל כך קטנה של אנשים שיכולה לעשות את זה שזה לא מספיק. אנחנו יודעים היום אחרי הבחירות מה גודלו האמיתי של השמאל הישראלי היהודי: כעשרת אלפים איש. והם לא יכולים לעשות הרבה מול תעשיית הנשק (וכל זה בלי לזלזל לרגע בחשיבות של מה שאתם עושים ב"כוח לעובד", חשוב להמשיך בזה!).
    וגם אם ישראל תוכל להציל את עצמה מעצמה, בתור ישראלית קשה לי לשבת בשקט כשמי שמשלם את המחיר בינתיים זה הפלסטינים שנטבחים וחברים ישראלים שלי שמאבדים את פרנסתם חדשות לבקרים. להם אין מספיק זמן לחכות לכך שישראל "תציל את עצמה מעצמה" ואני לא רואה סיבה למה לא להפעיל לחץ כדי שזה יקרה מהר יותר, כמו בדרום אפריקה. השמאל הגרמני חוסם את זה: כי גרמניה היא זו שקובעת את המדיניות של אירופה וברגע שאין קולות של שמאל שמציבים אלטרנטיבה היא לא קיימת.
    וזו בדיוק הנקודה בה נראה לי שכוחות מחוץ לישראל צריכים לשלב ידיים עם כאלו בתוך ישראל (בלי הבדל מין, דת ועמאיית). אתה בחרת לקרוא את המאמר כאילו יוסי ברטל קורא להפסקה של תיקצוב המכללה החברתית ואני בחרתי לקרוא את זה אחרת. העובדה שמדובר רק בפרשנות שלך בלי שום יכולת להביא ציטוט אומרת שאולי בחרת מתוך מקום של כעס ולא ממקום שיכול לראות שיתוף אינטרסים כאן.
    כמו שסרחיו כתב:
    העובדה שהשמאל הגרמני הוא תומך נלהב של ישראל הקפיטליסטית שעושה את העבודה לאימפריות הגדולות על חשבון תושביה, מעידה על אובדן הדרך של השמאל הזה. הפרדוקס הוא שיהודים מארה"ב וצרפת יכולים לקנות דירות בירושלים כדי לצאת לחופשה יהודית חמה בפסח, בזמן שעניי העיר צריכים לעבור להתנחלות מעלה אדומים.
    אני לא מצפה מהשמאל הישראלי הקטן והעני שיתמוך במאבקי עובדים בהודו, שיתחיל באלו של עצמו. אבל בגרמניה מסתובב יותר כסף בשמאל והוא ילך לאנשהו. לא נראה לך שהוא צריך להיות מוקדש למאבק שימנע את התהליכים האלו? בית"ר עילית לא מתרחבת סתם על השטח של בלעין הרי.
    חוששני שכמו הכסף שעד עכשיו הגיע לישראל: רובו יגיע לארגוני דוקי, צדקה וחסד וככה לא עושים פוליטיקה.
    כדאי מאוד לכן לשלב ידיים ולנסות לעשות פעולה מאומצת ומשותפת:
    השמאל הגרמני מנצל את ישראל לצרכיו שלו כדי לרחוץ את ידיו. יוסי ברטל מציע כאן אפשרות לפעולה – עכשיו כשקרן רוזה לוקסמבורג יושבת בתל אביב חשוב להראות לאנשים בה גם ישראל אחרת: של פועלים, מזרחים, פלסטינים, רוסים, אתיופים, שלא יכולים אפילו להתחיל את החודש, שלא לדבר על לגמור.
    אם אתה רוצה לשכנע את הפועלים הישראלים האלו שחשוב להתארגן, למה אתה עצמך מסרב להתארגן ולנסות לעשות יחד משהו?
    ככה לפחות אני מבינה את הקריאה שך המאמר.

  18. שירה אוחיון

    למרות שלא ברור על מה . גם עמי וגם איריס צודקים. אני חושבת שאפשר גם וגם. כדי שיהיה תיקון אמיתי בישראל צריך לצמוח כוח מלמטה של ארגוני עובדים, צריך גם מפלגת שמאל אמיתית חדשה שתתרגם את כוחם של העובדים והמדוכאים לכוח אלקטורלי ומצד שני תעניק להם גב פוליטי, במקביל אני מסכימה עם איריס ויוסי שחייב להיות יותר לחץ בינלאומי על ישראל, כי אני בטוחה שאם מדינות אירופה היו מטילות וטו מבצע עופרת יצוקה לא היה מגיע לזוועות ולרצחנות שאליו הגיע. אני גם חושבת שיש קשר ישיר בין הברוטליות של ההרג, הכיבוש והדיכוי של הפלסטינים לאופן הברוטלי בו נוהגת המדינה כלפי אזרחיה היהודים והערבים כאחד, וכלפי הפרולטריון שלה (מזרחי ברובו) בעיקר אלו שמעיזים למחות ולהיאבק על זכויות עובדים. יש קשר ישיר בין המלחמות והכיבוש למצב הכלכלי במשק. משום מה כל פעם שצץ השיח החברתי או דיון ציבורי על המצב הכלכלי שלא לדבר על מחאה חברתית נוסח הפנתרים השחורים זה נגמר במלחמה שמאחדת את כולנו בשנאת הערבים.

  19. יוסי ברטל

    המאמר מופנה כבר בראשיתו לחברי במאבק נגד משטר ההפרדה הגזענית של השלטון הישראלי. לא ניסיתי לדבר לציבור הרחב, לא ניסיתי לשכנע ולא ניסיתי להציל את דמותו המוסרית של עמי היקר אלא רק לשתף אנשים שקרובים אלי פחות או יותר בראיית עולמי בדברים שמתרחשים במקום אחר בעולם ואיך הם משפיעים עלינו.

    גם לא ניסיתי לתת תיאור שלם של קרן רוזה לוקסמבורג או מפלגת השמאל. ניסיתי להאיר נקודה אחת בעייתית בהתנהלות שלהם לדעתי. בקרן ובמפלגה יושבים אנשים שקרובים לשמאל הרדיקלי בישראל, שתומכים בהפעלת לחץ בינלאומי על ממשלת ישראל ומנסים לקדם שלום צודק, רציתי להבהיר שהאנשים האלו נמצאים תחת לחץ גובר מצד בכירים במפלגה.

    מצחיק אותי שהדיבור על קרנות יכול להקפיץ לאנשים מסוימים את הפיוזים. קרנות הם גופים גדולים, בירוקרטים, איפה שיד רוחצת יד ולחצים פוליטים ואישיים משחקים תפקיד גדול. לשמאל הישראלי, גם לרדיקלים, נעים להתעלם מהבעייתיות של היחסים בין התורמים למקבלים: מי כאן לא מכירה סיפורים על ההתחנחנויות וההתחננויות לקרנות: השפה המעורפלת שבה צריך לתאר פרויקט על מנת שזה לא ישמע פוליטי מדי, הכתבת מדיניות או איסורים מצד הקרן וכו… הפעילויות של קרנות וארגונים לא ממשלתיים גדולים מהווה פעמים רבות סוג של קולוניאליזם מסווה שמנסה להכתיב ולהשפיע במקום שבו הצבא לא תמיד יכול לפעול… או שהאינטרס הוא ליצור דה-פוליטיזציה של תנועה חברתית, או שיש עניין להרגיע רגשות אשם במחיר הנמוך ביותר… וכל שאר הדברים שתוכלו להעלות על דעתכם.

    לסיכום, קרנות, מפלגות וארגונים לא ממשלתיים גדולים, גם היותר שמאלנים מתוכם הם מקומות לא תמימים וחביבים כמו בפרוספקטים. כדאי להכיר במציאות לפני שמתחילים לעבוד איתם ולדעת מה מיקומם הפוליטי, מהם הסיכסוכים בתוך האירגון ובאיזה מנדט ולמען איזו מטרה הם פעילים. והכי חשוב לדעת זה איך להתגבר לפחות במקצת על חוסר השיוויון המוחלט ביחסי הכוח במערכת היחסים הזאת. ידיעת הפוליטיקה, הלחצים השונים ומקורות המימון של הקרנות עצמן יכולה לעזור במשימה.

    לא אמרתי בשום מקום שקרן רוזה לוקסמבורג לא צריכה לממן אירגונים ישראלים, אלא פשוט אמרתי שכדאי שהיא תממן ארגונים רדיקלים שממשיכים בדרכה של רוזה של התנגדות לשלטון, מאבק במיליטריזם ובגזענות ותמיכה במאבקי עובדים מיליטנטים. אין לא מושג איך אפשר היה לקרוא את המאמר בצורה אחרת.

    מה שנכון זה שאני באמת הייתי מעדיף שאף גרוש אירופאי לא היה מגיע לישראל או לפלסטין בתמורה לכך שהם יחרימו את ממשלת ישראל, יגרשו את השגרירים שלה ויטילו בידוד בינלאומי עד שישראל תיסוג מהשטחים הכבושים או שתיתן לכל בני האדם תחת שלטונה זכויות שוות. לצערי זה לא ממש ראליסטי בימינו. אני כן חושב שכל התרומות האירופאיות לא שוות כלום בלי לחץ פוליטי, וכאן הכישלון המרכזי של ארגוני זכויות האדם וארגוני השמאל לדעתי, שהן לא מבהירות את הנקודה הנ"ל לתורמים הנכבדים.

    קרן רוזה לוקסמבורג רק החלה את דרכה בישראל. צריך לראות איך היא תתנהג, מה היא מתכוונת לעשות ומה הלחצים הפוליטים שהיא מפעילה על הארגונים להם היא תורמת. אני כן חושב שהכנס הראשון שלה בישראל היה יכול להיות מאורגן בצורה שקרובה יותר לרוחה של לוקסמבורג מאשר לרוחו של ג'ומס, ואולי גם היה צריך לאפשר לכמה אנשים לא לבנים כל-כך לדבר מעל הבמה. אבל לפחות הייצוג של דוברות היה גבוה הרבה מהרגיל בשביל כנס אקדמי.

  20. אירית

    ניסמה לי שמסתמן פה קו גבול אמיתי ולא נעים בין מי שפועל פה ומי שנושא עיניו לחו"ל, כך או אחרת. אם הישראלים בחו"ל מרגישים צורך להפעיל לחץ מבחוץ מדוע זה מלווה בהחלשה והגחכה של הכוחות הפועלים פה, גם אם הם מעטים? יש פה ניסיון של ישראלים מחו"ל לקבוע עובדה ש"אין שמאל ישראלי" (לאחר שהם מסייעים להיעלמותו), כדי לדרוך על הגשר הזה לעבר פעילות והשתלבות בחו"ל, על הטיקט של "דיסידנט טהור" שעזב את דרום אפריקה בזעם. מה שבדרך כלל לא ממש נכון ממילא..
    הגולים מדרום אפריקה ומצ'ילה לא טרחו להכפיש את הפעילים שנותרו שם, ולהחליש אותם מוראלית ומעשית. נוצרת תחושה לא נעימה שהמתח הזה ילך ויגדל בעתיד. יתכן שגם הממסד הישראלי מעדיף את המצב כך, ש"אין שמאל ישראלי" ושהשרידים יעופו החוצה. השאלה אם זה באמת משרת את המטרה המוצהרת לכאורה, למנוע מהפלשתינאים נזקים נוספים ? כמובן שלא. היעלמות של השמאל הישראלי תרע את המצב, ושום לחץ בינלאומי לא ישנה את זה. במיוחד שאנחנו יודעים שה"בינלאומיים" האלה ממש לא איכפת להם מהפלשתינאים.

  21. ג'ו

    הבעיה של כותב המאמר איננה שקרן לוקסמבורג תומכת במכללה החברתית, אל שהשמאל הגרמני מבולבל בין אנטיאנטישמיות לבין תמיכה בכיבוש, כמה זה נכון אני לא יודע אבל זה מה שמתואר.
    אם המצב הוא כה ביזארי עד שראש עירייה בעיר בינונית עלול לא להבחר בגלל יחסו לסכסוך שלנו (ולא משנה מה היחס) אזי מצבו של השמאל הגרמני רע מאד, אפילו בתל אביב המצביעים הפרידו בין היחס לסכסוך לבין ההצבעה לעירייה.

  22. איריס חפץ

    כאן יש קישור (באנגלית, בגרמנית עוד שפע חומר כמובן) למה שקרה בגרמניה, למועמד (בלבד) לראשות העיר הקטנה דואיסבורג. הוא פעיל ותיק במסגרת השמאל הגרמני (ממערב גרמניה), והבן אדם האחרון שאפשר להגיד עליו שהוא אנטישמי (היה מהראשונים שקידמו את פרוייקט "אבני הנגף" בגרמניה למי שמכיר).
    http://www.internationalviewpoint.org/spip.php?article1624
    הבן אדם דיבר על חרם על ישראל, תוך ציטוט של ההחלטה שהתקבלה בדרום אמריקה.
    כתגובה הופעל עליו לחץ גבוה מצד מפלגתו, והזמנה שהוא נענה לה כבר לכנס במאי בוטלה באופן ציבורי ע"י שני כמרים "כדי לא לפגוע באחיהם היהודים לאמונה" עאלק.

  23. עמוס

    נפתח כאן דיון חיוני בהישג משמעותי ביותר של הציונות ומדינת ישראל – כינונו ותחזוקתו השוטפת של דימוי ציבורי (וגם עצמי) של קורבן, המעניק לה יחס בין לאומי סלחני חסר תקדים. כי, בניגוד להתבכיינות הישראלית המסורתית, התקשורת, הפוליטיקה ודעת הקהל האירופית הן פרו ישראלית במידה שלא תאמן – לא רק שכל מאמר על עוולות חומת ההפרדה, למשל, ילווה אוטומטית במאמר "מאזן" על ה"שואה" (מאת איזה פינקלקרויט או אידיוט תורן אחר), אלא שההאשמה האוטומטית באנטישמיות אפילו כנגד פרסום צנוע של עובדות וניסיון לדון בהם, כבר שיתקה כל אסטרטגיה של שיתוף פעולה עם גורמים אירופיים:

    נסו לספר לאדם הגון מאירופה שלמעלה מעשרים אחוז מחברי הכנסת בישראל תומכים – בגלוי, במוצהר, בגאון, וללא כחל ושרק – בטיהור אתני; שכשבעים אחוז מחברי הכנסת בישראל תומכים – בגלוי, במוצהר, בגאון, וללא כחל ושרק – בהמשך או בהחרפה של האפרטהייד החוקתי והמעשי כלפי תושבי ישראל הפלסטינים; שתמיכה תמימה, ניאו-ליברלית, בנוסח ימין-מרכז מתון אירופי, בהחלה של עקרונות החוקה האמריקאית בישראל ("מדינת כל אזרחיה") נתפסת ונרדפת כבוגדנות חתרנית מסוכנת על ידי דוברים רשמיים ודוברים מתנדבים ("העיתונות החופשית") גם יחד…

    נסו, נסו: כשכמות ההתנכלויות הגזעניות ופשעי השנאה החמורים ביום אחד – ביום אחד, בהחלט! – כלפי אזרחים פלסטינים עולה על סך כל ההתנכלויות ליהודים צרפתיים או גרמניים בשנה שלמה; כשיודע כל ילד אירופי, לא חשוב מאיזו עדה, שהתקפה אלימה על משפחה שלווה בחוף הים בגבעת אולגה בגלל ש"דיברו ערבית", או חשיפה של רשת "פלילית" שהתעללה בערבים בנצרת עלית על רקע גזעני, היתה מקפיצה כבר – לו היתה מופנית ליהודים – את נשיא הרפובליקה או את הקנצלר לבקשת מחילה פומבית בבית הכנסת המרכזי של מדינתו; שאם היהודי הצרפתי ז'וליאן סופיר, שהודיע לאחיו ולכל המעוניין על כוונתו "לרצוח ערבי", שהזמין נהג מונית, שווידא שהוא ערבי, ששיסף את גרונו של תייסיר קראקי בסכין, שנמצא – בהשקט ובצנעה תקשורתית – על ידי בית משפט ישראלי בלתי כשיר לעמוד לדין – אם היהודי הצרפתי הזה היה נשרט במהלך שוד בפריז, והשודד היה מסנן לעברו "יהודי מלוכלך", הרי שהתקרית האנטישמית החמורה הזו היתה כובשת את מהדורות החדשות והעמודים הראשונים, לצד עוד מאמר של איזה פינקלקרויט או אידיוט תורן אחר, כמובן…

    לא רק "אנטישמיות", "שואה", וחשש האשמה ב"אשמה", משמשות את תביעתה המניפולטיבית-אך-כה-אפקטיבית של ישראל ושלוחיה – אינטלקטואלים יהודים פרו-ישראלים – ליחס סלחני, מועדף, ומעלים עין. בבסיסה של ההכחשה האירופית עומדת יכולתה השיטתית של ישראל לחזור ולמצב את עצמה באקלים פוליטי ותרבותי משתנה כמגינת האינטרסים המערביים. בשנות החמישים היא העמידה עצמה בגלוי לרשות אינטרסים כלכליים קולוניאליסטים (המלחמה על תעלת סואץ), בשנות הששים היא היתה "דמוקרטיה שוחרת שלום" בין "עריצים מזרחיים", בשנות השבעים והשמונים היא היתה כח צבאי מיומן, הייטקי ולבן, כנגד גרילות שמאלניות מהעולם השלישי, ומאז שנות התשעים היא מצליחה לגרום לאירופה איסלמופובית לדמיין אותה כחוד החנית ב"התנגשות ציביליזציות". להצלחה הזו יש השלכה פנים ישראלית מרחיקת לכת – היא מאלצת את רוב אזרחי המדינה להתכחש בדאבה למסורותיהם, לשונותיהם, זכרונותיהם המשותפים, טעמיהם, ואורחותיהם כדי לאמץ את הדימוי האירופי שהפך לחלק מהותי ב"ישראליות".

    והערה אחרונה: כשהייתי ילד קיבלתי לבר מצווה ספר בשם "גולים מפורסמים בהיסטוריה" (מאת אמיל לודוויג). כשפתחתי את הספר גיליתי, לתדהמתי ולאכזבתי, שלמרות שמו המבטיח הוא אינו עוסק כלל בכדורגל! הוא פתח בירמיהו, סיים בז'בוטינסקי, ועבר דרך מולייר, ליוש קושוט, קרל מרקס, סון יוט-סן, ויקטור הוגו, בוליבאר ושות' – שום גרינצ'ה, ון באסטן, או בן רימוז'. אבל הבנתי שגולים הובילו מאבקים פוליטים, ובגלות – מאונס או מרצון – אין שום רע. מצד שני, היו ויהיו בהחלט מתחים בין אקטיביזם גולה ומקומי (גם בדרא"פ וצ'ילה, אגב): על רקע "אישי" (הפער בין מנעמיה של חרושת זכויות האדם בבירות המערב ובין מאבק יומיומי מפרך ועתיר סכנות) ואידיאולוגי (היעילות והנכונות שבגיוס דעת קהל ללחץ ואף לחרם מדיני וצרכני, שעשוי לפגוע דוקא באוכלוסיות מדוכאות ממילא). אבל, בניגוד לכמה מהתגובות כאן, לא מצאתי במאמר המקורי של ברטל "הכפשה" של פעילות מקומית או קריאה להחרמתה, וממילא, להתרשמותי, הויכוח בין עמי וטורי לאיריס חפץ הוא מדומה בלבד.

  24. אירית

    ההשוואה מפתה אך כדאי לשים לב שהיא בערבון מאד מוגבל. המצב היהודי והישראלי שונה מצ'ילה וגם מדרא"פ בכל כך הרבה מובנים, שצריך להיזהר מאד בלימוד מהמאבקים האלה. הבורים לא נאלצו לברוח בחזרה למדינה שבצעה בהם השמדת עם לפני כמה עשרות שנים (גרמניה), ולצילה אין פזורה הגדולה מכפי אוכלוסיה בעולם כולו, והמאבק שם שונה לחלוטין, הוא לא בין שני לאומים אלא על אופי המשטר. מי שברח, בדרך כלל חזר, ומי שלא – לא, אבל זה לא טיב ההגירה הישראלית שמדברת כאן, שהיא הגירת לייפסטייל ברובה, שהיתה מתרחש בכל מקרה, בלי קשר למצב הפוליטי בישראל. מעטים הם הגולים הפוליטיים הישראלים, ואותם בדרך כלל מדכא גם (או בעיקר) השמאל, בין היהודי ובין הישראלי. מנגנוני ההגנה הלאומיים חזקים מכל שירת "נלסון מנדלה היידה".

    עמוס, העלית פה נקודה חשובה וצריך להדגיש אותה שוב ושוב כדי שזה יופנם. המצב הישראלי הוא נגזרת של הדרישות האירופאיות והאמריקאיות. ולכן, הגירה למקומות האלה כביכול מתוך "מחאה" משולה להגירה (שהיתה כמובן) של גולי פינוצט לארצות הברית, שהיא היא אשר הולידה וקיימה את פינוצ'ט. אגב, בנוגע לדרום אפריקה, ארצות הברית קלטה די הרבה פליטים שמנלטו מהקונגרס האפריקאי, בגלל שחיתות, ודברים אלה ידועים למי שמכיר את גולי דרום אפריקה. (כלומר, קלטו שחורים שברחו לאחר חשיפת שחיתות בארגונו של מנדלה). קנדה קלטה גולים צ'יליאנים שהיו "לא פופולארים" כיון שטענו שנרדפו על ידי איינדה בכלל, שהיה לדעתם "בונה חופשי" ומעין שימון פרס כזה, עאלק סוציאליסט. בקיצור, תמיד הדברים יותר מסובכים מאשר בפלאקאטים שאנחנו אוכלים פה, הן מהציונים וממשלתנו, והן מ"צ'ה גווארות" מטעם עצמם.

    לדעתי המחלוקת נוגעת בראש וראשונה לשאלה אם בעיניך ישראל היום זה צ'ילה, ואז עמי וטורי הוא הגיבור הלאומי שלי, וכל הבחישות מחו"ל הן דבר דוחה ומיותר, למעט תמיכה במאבק גרסרוט ישראלי להקמת ארגוני עובדים בראש וראשונה, הגם שהוא יכול להיות ממושך ונואש לתקופה די ארוכה. כדאי לזכור את שמונה שנות בוש, והעובדה שהשמאל כמעט רוסק באמריקה, אבל עשה קםבק נאה עכשיו, במישור הכלכלי חברתי. הם לא ברחו לאוסטרליה או לברלין. אם המודל הוא דרום אפריקה, הרי אני עדיין לא רואה את מנדלה – ברגותי ? נסראללה ? מחמוד החמוד ? זה לא פרובוקציה, אני שואלת ברצינות. כיון שאז המאבק מטרתו לחסל את השלטון היהודי ולהעביר אותו לרוב הערבי, ואין לי גם דבר נגד זה, רק ההשוואה המופרכת לדרום אפריקה לא במקומה. השאלה היא אם באמת אם "יש פרטנר" אם זה נעשה בתיאום עם גורמים ערבים המקובלים פה על השמאל הישראלי שאמור לפי המודל הזה לגור אחרי כן כאן תחת אותו סידור.

    אני בינתיים מתרשמת שהגולה השמאלנית הישראלית עושה לביתה ולעצמה וגם מכינה תשתית לחיי גלות משמעותיים, שזה יפה. האם היא יכולה או רוצה לסייע לגורמי שמאל ישראלים שלא מתכננים לגלות מפה ? לדעתי לא ולא. אפילו שירות דב. למה ? משום שלפי הדימוי הנלסון מנדלאי שכל אחד שם על עצמו בחדווה, אז כל "לבן" ישראלי הוא אויב פוטנציאלי, ודאי שלא טורחים לעמול על ארגוני עובדים ושיפור מצב היהודים פה, המדוכאים, חלקם על רקע פוליטי. אף ישראלי לא ילך להתעמת בחו"ל עם הממשלה המקומית על המדיניות שלה באזור, עדיף להם להצטרף למה שקל לעשות, וזה להצליף במי שלא יכול להחזיר. אחרי הכל, גם הגולה המכובס הוא קודם כל ישראלי, כדאי לזכור, שכל מה שהוא אומר על "הישראלים" זה מראה של עצמו.

    גלות בעלת משמעות היא כזו שאומרת "אני שם כי מסוכן לי השלטון הנוכחי, אבל ברגע שאנצח, אחזור, בעצם מטרתי לחזק עצמי ולבצר מעמדי בארץ, ולא בחו"ל". רבאק, זה לא המצב. ממה שאני קוראת אצל אחינו הגולים, הם לא מבקשים שם תמיכה על מנת שפה יהיה להם כוח, הם מבקשים שם תמיכה להישאר שם, על הגב של העניין הישראלי.
    כל זה נעים מאד לממסד הישראלי, ולכן זו גם פעילות נטולת סיכון, בפרט שפה ושם עוזרם להשתיק מבוכות באמת גדולות, שעלולות להעמיד גם את הגולים באור לא סימפטי בעיני "הגויים". בקיצור, יאללה, תיכנס לאורביט ולכדור הארץ.

  25. טרזן

    ראשית קראתי בעניין את דבריך הנבונים והרהוטים, והסכמתי עם כל מילה. ואז הגעתי לפיסקה האחרונה המשעשעת, קלטתי את מילת הקוד "בן-רימוז', והבנתי שאנחנו מאותו הכפר. אפילו מאותו יציע. הרשה לי רק תיקון עוול היסטורי קטן ומתבקש: אם הזכרת (בצדק) את בן-רימוז לצד ון-בסטן, מדוע לא הזכרת את ויקי מנצור לצד גרינצ'ה?

  26. האפגני

    אקטיביזם אשכנזי במיטבו

  27. סמולן

    יש מצב שיתוקן (לאלתר) שמה של רוזה לוקסמבורג, המכונה בפתיח "לקוסמבורג" ?

    פרט לכך, הכל סבבה. אנא המשיכו.

  28. איריס חפץ

    עוד אנחנו מדברים וקיבלתי לינק למה שאומר רוני קסרילס, דרום אפריקאי שהיה פעיל נגד האפרטהייד (יהודי, נדמה לי, לא?), אחרי נפילתו גם שר בממשלת מנדלה ומבקי. זה נכתב לרגל הכרזת שבוע האפרטהייד בישראל ופלסטין.
    כל הטקסט כאן:
    http://world.mediamonitors.net/content/view/full/60684/
    והחלק שלשמו התכנסנו כאן:
    But unquestioningly, what helped tip the balance, in Vietnam and South Africa, was the force and power of international solidarity action. It took some 30 years but the worldwide Anti-Apartheid Movements campaigns – launched in London in 1959 – for Boycott, Divestment and Sanctions – not only provided international activists with a practical role, but became an incalculable factor in (a) isolating and weakening the apartheid regime (b) inspiring the struggling people (c) undermining the resolve of those states that supported and benefited from relations with apartheid South Africa, (d) generated a change of attitude amongst the South African white public generally, and political, business, professional, academic, religious and sporting associations in particular. Boycott made them feel the pinch in their pocket and their polecat status everywhere – whether on the sporting fields, at academic or business conventions, in the world of theatre and the arts they were totally shunned like biblical lepers. There was literally no place to hide from universal condemnation backed by decisive and relentless action which in time became more and more creative.
    כלומר,
    הבן אדם ממשיך את מה שנלסון מנדלה אמר, לפי הדרום אפריקאים לא יהיו חופשיים עד שהפלסטינים לא יהיו חופשיים. ואת כל זה הוא אומר כמי שנשאר בדרום אפריקה ונאבק, בלי להוריד גרם מהמאבק החשוב של הANC ושל הפעילים האחרים.
    מה שיוסי ברטל מציע כאן, זו בדיוק תנועת סולידריות בינלאומית כזו (שכבר פועלת ומשלמת מחירים, לאחרונה הפציעה החמורה של טריסטן אנדרסון האמריקאי בנע'לין).
    חוצמזה בקשר למה שכתבת על ההבדלים בין מה שקורה בישראל לאירופה בענין הגזענות:
    אתמול הייתי בהרצאה של בריאן קלוג (פילוסוף אנגלי יהודי) שאמר שכשבריטים צועקים "בריטניה לבריטים" או כשגרמנים צועקים "גרמניה לגרמנים", מדובר בקריאות לאומניות וניאו נאציות מהימין הקיצוני. אבל אם בישראל יצעקו או מספיק שיגידו "ישראל לישראלים" זה יהיה מאוד פרוגרסיבי…

    יאללה, אני חייבת לרוץ להיפגש עם גולים אחרים, בבית קפה מעושן בעשן גולואז (סימון וז'אן פול באים היום) ולאקי סטרייק (יש כאן המון גולים אמריקאים מימי בוש). אח…מנעמי הגלות. מאוד רומנטי. תוך כדי שאני כותבת על זה, זה מתחיל למצוא חן בעיני. יוסי, אתה בא?