בין עיני לפרץ

לב גרינברג

שוב האמרה המפורסמת של מרקס כי "כל אירוע גדול מתרחש פעמיים, ראשונה כטרגדיה ושנייה כפארסה" – מתקיימת לנגד עינינו. הטרגדיה הייתה כניסת מפלגת העבודה לממשלת שמיר בשנת 1988, הפארסה היא כעת, עם כניסת מפלגת ברק לממשלת נתניהו. ב-1988 המציא רבין, שדחף את העבודה לתוך הממשלה, את הסיסמא "אין לנו מדינה ספאר", כעת ברק חוזר עליה כמו תוכי, בלי ההקשר הפוליטי. ב-1988 הויכוח היה גלוי ויצרי, מבוסס על השקפות ואינטרסים: הממסד הביטחוני רצה כי רבין, שר הביטחון בימי ממשלת הרוטציה והאינתיפאדה הראשונה, ימשיך בתפקידו, ונגדו התייצבו 17 חברי כנסת בהנהגת מזכ"ל המפלגה דאז, עוזי ברעם. כוח 17 קראו להם. רבין גייס את תמיכת מנגנון ההסתדרות בתרגיל משותף עם המיועד לראשות הממשלה יצחק שמיר. שמיר יכול היה להקים ממשלת ימין, אבל העדיף את השותפות עם העבודה כי דיכוי האינתיפאדה בלי איש "שמאל" במשרד הביטחון היה הרבה פחות לגיטימי. "התרגיל" היה הצעת משרד האוצר לשמעון פרס, אשר נועדה לחלץ את ההסתדרות מהמצוקה אליה נקלעו מוסדותיה – קופת חולים, הקיבוצים והמושבים, ומפעלי חברת העובדים – לאחר מדיניות ייצוב המשק ב-1985.

ובכל זאת רבין נבחר לראש ממשלה מול שמיר בשנת 1992. איך? לא בזכות חתירתו לשבת בממשלת הליכוד, ולא בזכות הישגי מפלגת העבודה בממשלות האחדות הלאומית, שכללו את בלימת האינפלציה והוצאה הדרגתית ובלתי מבוהלת של כוחות צה"ל מלבנון. מה שהוביל את רבין לשלטון היה דווקא מה שהוא כינה "התרגיל המסריח" בשנת 1990, שהוביל את מפלגת העבודה לשנתיים של אופוזיציה, רפורמה עמוקה בתהליך בחירת מועמדיה (על ידי פריימריס) ושינוי עמדותיה עד כדי הצגת אלטרנטיבה של שלום לעומת העמדה הסרבנית של ממשלת שמיר. כלומר רבין נבחר לראשות הממשלה וקיבל הזדמנות ליישם מדיניות חדשה לא בזכות תפיסתו הדמוקרטית כי עליו לשבת באופוזיציה ולהציג אלטרנטיבה, אלא בגלל הלחץ של מתנגדיו, כוח 17 וקבוצה של ח"כים צעירים שכונו "השמינייה", שדחפה את פרס לנסות להקים ממשלה חלופית, מהלך שהוביל אותם לפרוש מהממשלה ולשבת באופוזיציה.

"השמינייה" הייתה מורכבת מצעירים עם אג`נדות מאד שונות, אבל עם שתי תפיסות יסוד מוסכמות: א. הצורך לסיים את הכיבוש ולפתוח במו"מ עם הפלסטינים לשם כך, ו-ב. הצורך לחולל שינוי מבני יסודי בהסתדרות אשר ישחרר את מפלגת העבודה משיקוליה המוסדיים. לראשי "השמינייה" – חיים רמון, יוסי ביילין, אברהם בורג ועמיר פרץ – היה ברור כי הליכוד משתמש בתלות של ההסתדרות בתקציבי הממשלה כדי להמשיך לשלוט בשטחים ולהקים התנחלויות. חברי מנגנון ההסתדרות היו רוב בכל מוסדות המפלגה, ולכן המפלגה לא יכלה לפתח עמדות מדיניות אלטרנטיביות, וגם לא עמדות חברתיות-כלכליות הנאמנות לאינטרסים של העובדים, כי ההסתדרות הייתה כל כולה מחויבת להמשך קיום המנגנון שלה ופקידיו. היה צורך בשינוי יסודי במפלגה, אבל לא פחות מכך בהסתדרות. את הרפורמה במוסדות המפלגה ובתפיסותיה חוללו בשנים 1990-1992, בזמן הישיבה באופוזיציה, וזה הוביל אותם לניצחון הגדול ב-1992, 44 מנדטים, ובלוק חוסם של 61 מנדטים (היחידי מאז 1977).

אבל הבעיה הייתה כיצד לחולל שינוי בהסתדרות. הניסיון היה בשנים 1994-98, והוא נכשל. כעת מרגיש עמיר פרץ את עומק כישלון הרפורמה בהסתדרות, כאשר יו"ר ההסתדרות עופר עיני הוא זה שמכריע את המאבק על הכניסה לממשלה, בזכות קולותיהם של עסקני ההסתדרות המיוצגים בועידת המפלגה. בפארסה 2009 הנימוק הכלכלי של עיני חסר שחר, אבל עדיין ההסתדרות היא גוף (מצומק) פוליטי בעל השפעה בתוך המפלגה (שהצטמקה עוד יותר). אני הייתי חלק מאותו ניסיון כושל לחולל רפורמה בהסתדרות, והיות ואינני פוליטיקאי אני יכול להצהיר בריש גלי כי נכשלתי.  

מה היה אותו ניסיון כושל? לאחר פרסום ספר בו טענתי כי מבחינה היסטורית מה שהוביל את מפלגת העבודה לתמוך במיסוד הכיבוש היו שיקולים מוסדיים של ההסתדרות ("ההסתדרות מעל הכל", 1993) בקשו ממני יוסי ביילין, חיים רמון ועמיר פרץ לייעץ כיצד לחולל רפורמות מבניות בהסתדרות כך שניתן יהיה "להוציא את הפוליטיקה" מההסתדרות. מבנה השליטה בהסתדרות היה מפלגתי-פוליטי, ולא של איגוד מקצועי. החברות בהסתדרות הייתה לקבלת שירותים (המרכזי שבהם קופת חולים), הבחירות היו למפלגות, ששלטו במנגנון. גם רוב האיגודים המקצועיים נשלטו על ידי מפלגת השלטון בהסתדרות, בבחירות מפלגתיות. התנאי היסודי לרפורמה היה שינוי בסיס החברות, והדבר נעשה על ידי חקיקת חוק בריאות ממלכתי, והצורך לגדיר מחדש את החברות בהסתדרות, הפעם דרך הסכמים קיבוציים הנחתמים על ידי איגודים מקצועיים של ההסתדרות. אבל שינוי בסיס החברות לא הבטיח עדיין שינוי במבנה השליטה המפלגתית. השינוי הובטח בחוקה חדשה (אותה כתבתי בעצמי בשיתוף פעולה עם אנשים מהאגף לאיגוד מקצועי) אשר אושרה בועידת ההסתדרות בינואר 1995. על פי אותה חוקה הבחירות לאיגודים המקצועיים לא יהיו יותר מפלגתיות אלא על בסיס אישי, ו50% של נציגי האיגודים בוועד הפועל (הפרלמנט ההסתדרותי, מה שהיום מכונה בית הנבחרים). את שאר 50% השארנו לנציגי מפלגות, מתוך הבנה כי הן לא יוותרו לגמרי על כוחן.

ביום שאושרה החוקה החדשה נגש אלי חיים רמון, שהיה יו"ר ההסתדרות, ושאל אותי האם הוא כבר יכול לפרוש מתפקידו. כמה אופייני. הצהרת הכוונות הייתה חשובה לו, לא הביצוע הממשי. רמון פרש רק אחרי רצח רבין, ועמיר פרץ נשאר כדי לנסות לחולל את השינוי בהסתדרות. אבל נכשל, וכעת עופר עיני הוא נקמתו. בגיבוי של עמיר פרץ המשכתי לנסות לבצע את החוקה החדשה עד הבחירות להסתדרות ב-1998, אבל כשהבנתי כי מבנה השליטה יישאר מפלגתי כשהיה החלטתי לפרוש. היה ברור שהרפורמה נשארה על הנייר. שום מפלגה לא הסכימה להתפרק מכוחה, ושום קליקה מפלגתית ששלטה באיגוד מקצועי לא הסכימה לפרק את כוחה לטובת דמוקרטיזציה ומתן ייצוג ישיר ואוטונומי לראשי ועדי העובדים. לקראת בחירות 1998 גובשה הפשרה שהשאירה את הכוח בידי המפלגות: המפלגות ייתנו מקום לאנשים שצמחו בועדי עובדים. כך בנה עמיר פרץ את מפלגתו, כמפלגת ועדי עובדים, וכך התקדם עופר עיני, כנציג ועד העובדים החזק של עובדי מס הכנסה שקיבל תמיכה של ראש מפלגת השלטון בהסתדרות, עמיר פרץ. בשיטה זו הכוח איננו בידי העובדים, אלא בידי המפלגה, שהיא ממנה ראשי ועדים לפי ראות עיניה ומידת נאמנותם. המנגנון המפלגתי ממשיך לשלוט בהסתדרות. כעת עופר עיני הוא ראש מפלגת השלטון בהסתדרות ושולט על מנגנון מפלגתי גדול בתוך מפלגת העבודה, ועמיר פרץ, שניסה להכניס תוכן של מאבקי עובדים להסתדרות, מנוטרל כי אין לו יכולת להשפיע על ועדי העובדים. כמו בעבר, ראש הפירמידה במנגנון ההסתדרותי הוא בעל הבית, אין ערכים ולא דרך, אלא מנגנון שעיקר עניינו להמשיך לקיים את עצמו על ידי השפעתו על מפלגת העבודה.

מצבם של העובדים בישראל בכי רע, וההסתדרות הפכה לגוף מזיק מבחינתם. היא לא מייצגת את העובדים החלשים ברוב ענפי המשק שאינם מאורגנים. ואילו העובדים שהיא כן מייצגת, בעיקר החזקים והגדולים, אינם זקוקים להסתדרות כדי להגיע להישגים, ובלעדיה היו מגיעים להישגים גבוהים יותר. כך הייתה לדוגמא פשרת רשת הביטחון על קרנות הפנסיה, וכך הפשרות אליהם יגיע עתה עם ביבי, "הסוציאליסט החדש" של עיני.

עסקת החליפין שקיימת מאז 1967 נמשכה בטרגדיה של 1988 ונשארת שרירה וקיימת בפארסה של 2009: למען האינטרסים המנגנונים שלה ההסתדרות מוכנה לתת לגיטימציה לכיבוש ולדיכוי עובדים והפלייתם, בנימוקים סוציאל-לאומיים. וזה מה שנשאר ממפלגת העבודה: לגיטימציה לכיבוש ופגיעה בעובדים. אבל אינני מציע לאיש להשלות את עצמו: אי אפשר לבנות מפלגה בעלת תכנית חברתית-כלכלים סוציאליסטית או סוציאל-דמוקרטית בלי בנייה של איגודים מקצועיים עצמאיים ודמוקרטים. לכן כל מי שירצה להתחיל לבנות את עתיד הפוליטיקה הישראלית אחרי ההריסות שיותירו ברק וביבי יצטרך לתת מענה לא רק לשאלה כיצד לפרק את מנגנון הכיבוש ובונים מדינה דמוקרטית, אלא גם כיצד מפרקים את מנגנון ההסתדרות ובונים איגודים מקצועיים המייצגים את העובדים.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. infokill

    ההיסתדרות נבנתה על מניעים לאומיים בלבד ולא מניעים סוציאליסטים אמיתיים , אחרת הייתה מגנה פגיעות בעובדים מכל גזע דת ולאום ותומכת בהם . אלא שהיא היתה חלק ממדיניות "הפרד ומשול" מאז ומתמיד

  2. יפתח

    אין תחליף להסתדרות אבל יש תחליף לעייני ודומיו!!!! ההסתדרות הינה דבר יחודי בעולם ועם כל הבקורת שיש לי על המבנה שלה ועל האישים שהיו בראשה מאז בן אהרון- אסור לנו הסוציאליסטים ואחרים לחשוב שכדאי לפרק אותה!!!! במבנה השלטוני בישראל- ההסתדרות עם כל חסרונותיה הרבים היא כוח חשוב ביותר בעצם היותה נציגה של עובדים גם אם רק חלק קטן מהם!!! לא צריך להתבלבל: מפלגת " העבודה" סיימה במתכונתה הנוכחית את תפקידיה- ההסתדרות עוד לא!!! נכון שעייני מסמל משהו דומה לברק אבל עדיין הוא צמח מלמטה כנציג עובדים לגיטימי מה שברק אף פעם לא חשב לקומה מתחת במרומי המגדל שבו הוא מתגורר!!

  3. נתן שקרצ'י

    בימים הקרובים אני ארחיב קצת על הנסיון שלי מול ההסתדרות. מתוך נסיון זה אני יכול להסכים עם רוב הקביעות של מר גרינברג לגבי הגוף הזה.

  4. יואל קורנבלום

    בקשר להסתדרות אל תשכח שבעיקרה זאת היתה ממשלת המדינה היהודית בדרך בזמן המנדט הבריטי וקשורה לתנועת העבודה, ההגנה ומערכת הקיבוצים. בן גוריון היה יו"ר ההסתדרות ואחר כך הפך להיות ראש ממשלה. לאחר קום מדינת ישראל כמובן כבר לא צריך היה את ההסתדרות במתכונת הקודמת כי כבר יש ממשלה במדינת ישראל. אבל כמו כל הפוליטיקאים ראשי מדינת ישראל לא מוכנים לוותר על ממסדים קיימים עם הרבה כוח והשפעה ולכן שינו ייעוד והפכו את ההסתדרות למה שהפכו ובעיקר זה היה למטרות השפעות פוליטיות עם מס שפתיים לעובד. אל תשכח שהרבה מהזמן יו"ר ההסתדרות היה גם חבר כנסת. השעטנז הזה עבר גלגולים רבים הפך והחזיר צורה אבל לא בדיוק איגוד מקצועי לכן אין לבוא אלהם בטענות הקשורת לאיגוד מקצועי למרות שהם טוענים שהם איגוד מקצועי.

    לכן כל נסיון "להוציא את הפוליטיקה מההסתדרות" כפי שאתה כותב בכלל לא מתקבל על הדעת. זה היה תמיד פוליטי וכך נראה שימשיך. כמובן קשה לדמיין את רמון ושות' מנסים "להשתחרר" מאירגון פוליטי כלשהו, במיוחד למטרות נוחות העובד. מה שמתקבל יותר על הדעת הוא שהיתה להם תכנית פוליטית כלשהי שבה נדרש מבנה מסוים להסתדרות והם השתמשו בכל מיני מילים מכובסות כדי לקבל עזרה מכל מיני אנשים כדי לקדם את הפעילות הפוליטית שלהם.

    לכן עיני ופרץ כמו שאר מנהיגי ההסתדרות ראו בהסתדרות קרש קפיצה לקרש הקפיצה הבא והעולם כמנהגו נוהג.

  5. יונתן שחם

    המאמר מדגים שוב בהצלחה את החשיבות בהכרת ההיסטוריה של המצב בו אנו נמצאים.

  6. יעל

    כתבתי לכם בעבר ואני כותבת שוב. רבים מהמאמרים כאן מעניינים וחשובים.
    יש מאמרים שלכם שאני מדפיסה לצרכי לימוד שונים אולם יש בעיה בהדפסתם.
    כאשר מדפיסים את המאמר הדף הראשון יוצא עם כתובת האתר שלכם ושם המאמר בלבד
    וגוף המאמר מתחיל בדף השני בלבד. סתם בזבוז של דפים.
    נראה לי שאפשר בעיה טכנית כזו.

  7. נמרוד ברנע

    הרשה לי להודות לך מר גרינברג על מאמר מעמיק ומאיר עיניים.

  8. ג'ו

    הסיפור ההיסטורי אכן מרתק אבל המשמעות הנוכחית שלו לא ממש רלוונטית, כיום ההסתדרות היא גוף עני ומפורר, חסר שיניים וחסר יכולת השפעה, מפלגת העבודה כבר מתה וההשפעה שיש לה על הפוליטיקה זניחה.

  9. סמולן

    נדיר לראות את המהלכים הפוליטיים בפעולה. אשכרה פנו אליך לבנות מחדש את ההסתדרות כדי לסיים את הכיבוש… נדמה כאילו האידיאולוגיה של המאבק בכיבוש שימשה מצוין לטובת המלחמה בעובדים המאורגנים, לא ?

  10. יעל

    מאמר מעניין ומרתק מאוד.
    כמי שפעילה בתחום זה וקרובה למערכת הזו אני רואה במו עיניי את חיוורונה ההולך ופושט בכל מוסדות ההסתדרות. לא נותרה כמעט נפש חיה בבנין ההסתדרות. מעט הפעילים שנותרו הם עושי דברו של עופר עיני. יש ארגונים שמזה שנים ארוכות עובדים ללא הסכמי עבודה.
    עופר עיני מתאים את עצמו לרוח התקופה. לא ירחק היום בו בנין ועד הפועל/ההסתדרות יהפוך למרכז רפואי פרטי כלשהו, עופר יהפוך לשר בכיר בממשלה ועמיר פרץ יצא לפנסיה או יכהן כסגן ראש עירית שדרות.

  11. אלי קליר

    אכן, הרשימה הפותחת נוגעת בתשתית הריקבון בהסתדרות. אתן לכם דוגמא: לפני זמן רב, עוד בשנות השמונים אם אינני טועה, כשצחנת מצב השכר במשק הציבורי כבר לא השאירה אפשרות לנשום, בימים שעוד היתה המערכת הציבורית מסוגלת לנקוט בצעדים להבראתה, מינה שר האוצר (אם אינני בייגה שוחט) ועדה לדון ולהציע פתרונות,
    בראשותו של כלכלן מכובד, איש בנק ישראל, זוסמן. הועדה ישבה על המדוכה והגישה דו"ח מקיף, ממצה, שיכול היה
    לתת מענה לאחד הנושאים הכאובים ביותר במשק הישראלי. מי הרג את הדו"ח הזה? המנגנון ההסתדרותי, הוא ולא אחר. ומדוע? כי אם הדו"ח היה מתקבל והיתה מוביליות מובנית בדינמיות של סולם הדרגות, ממש כמו שעקרונות
    יסוד היו שולטים בתוספות השכר, ולא השתדלנות (שתגמול אישי בצידה) של עסקני ההסתדרות, היו רוב רובם של
    העסקנים הללו מחוסרי פרנסה. הקריירה שלהם מתרסקת. בסופו של דבר היו חוזרים להיות מה שהם באמת- דיליטנטים,
    חסרי צבע, חסרי כשרון, שכל כוחם נובע מכוחו של המנגנון. ובינתיים, הגידול הממאיר הזה הלך וגדל, הלך והתחזק, עד
    שהיום הוא חורץ את גורלה של מפלגת העבודה.

  12. דרור בל"ד

    בתחילת 2001,בעוד המוני בית ישראל המומים ומאוכזבים מגילויו המרעיש של אהוד ברק,בעוד השמאל מתפקח והימין חוגג את צדקת דרכו,כתב אריה דיין ב"הארץ" מאמר תחת הכותרת "השלום של ברק הוא לא השלום של רבין" ובו תמצת את מחקרו של לב גרינברג על מעלליו של ברק.היום יודעים כולם,כולל איתן כבל,מי זה אהוד ברק.

    אולי בעוד 8 שנים נדע מי זה עופר עיני.גם הפעם זה יהיה מעט מדי ומאוחר מדי.ובכל זאת,תודה לחוקר על תרומתו הרבה בחקר האמת

  13. לב גרינברג

    אני רוצה להודות לכל המגיבים על יחסם האוהד ועינייני למאמרי, ולהוסיף התייחסות לשלוש תגובות. יואל קורנבלום מזכיר לי כי ההסתדרות הייתה המדינה בדרך, ותמיד הייתה גוף פוליטי. כמובן הצדק עמך, וחלק גדול ממחקריי מתרכזים בהשפעות של המבנה הפוליטי של ההסתדרות על הפוליטיקה הישראלית, החל מפרשת לבון ופילוג מפא"י בשנות ה-60', דרך מיסוד הכיבוש אחרי 1967, ועד להצטרפות לממשלות אחדות הלאומית בשנות ה-80'.
    מכאן גם תגובתי לג'ו, שחושב כי ההסתדרות היא עכשיו חלשה וגוף לא חשוב. ההסתדרות תמיד הציגה עצמה כגוף לא חשוב, ותמיד הייתה חשובה, בגלל שתי סיבות עיקריות: היותה הגוף היציג המוכר של העובדים, וקשריה הפוליטיים עם מפלגת העבודה. אי אפשר להבין את הצטרפותה כעת לממשלת נתניהו בלי הפעילות של עופר עיני.
    וליפתח, טענתך כי להסתדרות אין תחליף. זה מזכיר את הטענה כנגד סרבנות המצפון: מה נעשה אם לא יהיה צבא? לא ההסתדרות ולא הצבא הולכים להתפרק בקרוב, ועניין הפוליטי הוא להציג להם אתגר שיצטרכו להתמודד איתו. כל עוד ההסתדרות היא הארגון היציג הבלעדי ולעובדים אין אופציה היא משתפת פעולה עם הממשלה והמעסיקים, ללא ביקורת ממשית. לכן פעולות כמו מען וכוח לעובד חשובות, אבל גם ארגון המורים העל יסודיים שקורא תגר על הסתדרות המורים ההסתדרותית מאפשר ניהול מאבק אלטרנטיבי.
    מה שהתכוונתי לומר הוא שבימים אלה שחושבים כיצד בונים שמאל מן היסודות שאלת ייצוג העובדים היא שאלה יסודית שלא ניתן לעקוף אותה.

  14. זאב שפיר

    הניתוח וההסבר של לב גרינברג נכון ומעניין.הוא גם מלמד כמה חשוב לבוא עם יידע וסיון פוליטי ,כשבונים תוכניות רפורמה לגוף שהוא במהותו פוליטי.

  15. מיכאל לינדנבאום

    המגמה האמיתית של ה"שמיניה" לא היתה ליצור איגוד עובדים לוחם נוסח סקנדינביה אלא פשוט לשבור את הכח של מנגנון ההסתדרות כדי כדי לתת שרותי ליווי למהפכת ההפרטה ולמשפחות הברונים השודדים.
    בשנים 1993-1997 עברה חברת "פז" הוותיקה הפרטה ברברית ורוב מוחלט של העובדים הותיקים(ואני ביניהם) פוטר.לא ראינו ,לא את הברפלד,לא את פרץ ,ולא את רמון נחלצים לזעקתם של העובדים המושמדים כלכלית ושההסכם הקיבוצי שלנו בוטל בשיתוף פעולה של מוסדות ההסתדרות,הישנה וה"חדשה" כאחד.מר גרינברג היה בהסתדרות וראה הכל.מה קשר בין פרץ ובין "תוכן של מאבקי עובדים".העובדים זקוקים יותר מתמיד לאיגוד מקצועי לוחם ודמוקרטי,ולא לנרטיב הרחוק מהמציאות.

  16. ב.א.

    מפלגת העבודה דווקא גיבשה סדר יום די ברור בתקופה שההסתדרות היתה חזקה. כל נושא השלום שגיבש הדור של השמיניה גובש בשנות השבעים והשמונים דווקא כשההסתדרות היתה חזקה
    הבעיה היתה ש"העבודה" לא גיבשה סדר יום כלכלי, והסתפקה בשמירה האינטרסים של ההסתדרות.
    בדיעבד, אם חושבים בחלופות הרי שחולשת ההסתדרות כלל לא הועילה ליצירת סדר יום כלכלי שמאלי/שמאלני, נהפוך הוא: חולשת ההסתדרות תרמה לעובדה שאין כל מקבילית כוחות בשיח הכלכלי – הכל אינדיבידואליזם וקפיטליזם, וגם נהרסו הרבה מכשירים, שבכל זאת היו ביטוי לתפיסת עולם, הגם שקיומם לא בהכרח הבטיח את המשכה של תפיסת העולם.
    אני רוצה להזכיר לכולם שההסתדרות היתה פעילה גם במישור המדיני ובמישור של חינוך לדו-קיום, וגם בתחום זה התדלדלו מאד הכוחות – גם עובדה זה פאקט
    עוד חשוב לציין שחיים רמון ועמיר פרץ כלל לא רצו לייצר איגוד מקצועי משמעותי אחר, אלא להקטין את כוחה של ההסתדרות בתוך מפלגת העבודה
    בועידה של 92 הם הציעו לנתק את הקשר בין חברות בהסתדרות לבין חברות במפלגת העבודה (עד אז היית חייב להיות חבר הסתדרות כדי להיות חבר בעבודה), ודוד ליבאי הציע פשרה שלא הספיקה להם.
    משכך החליטו להחליש את ההסתדרות ולנתק אותה ממכשיר השיווק העיקרי שלה – קופת חולים.
    התוצאה היתה הסתדרות חלשה ומדולדלת.
    אגב, יש דוגמאות בעולם שלאיגוד מקצועי יש מכשיר שיווק בתחום הבטחון הסוציאלי (למשל שרות התעסוקה), כך שהחיבור הזה לא היה "צלם בהיכל", אבל הוא הפך את ההסתדרות לכוח משמעותי מדי במגרש הפוליטי שלהם עצמם
    ןלכן דינו היה להחלש.
    צדק היסטורי הוא שעם התוצאות של המעשים שלהם הם עצמם היו צריכים להתמודד, שכן הם נבחרו לעמוד בראש ההסתדרות. איך הם התמודדו ? זאת כל אחד מאיתנו יכול לשפוט. לטעמי – לא משהו.

    האירוניה היא שהמניע שלהם היה להחליש את ההסתדרות בתוך מפלגת העבודה, והתוצאה היא שיעבוד מוחלט של העבודה להסתדרות.
    ובדרך שוק עבודה מוחלש, איגודים מקצועיים כה חלשים שהם נאלצים להתארגן בעזרת המעסיקים, שיח כלכלי ליבראלי פרוע ולא מרוסן ועוד ועוד ועוד

    עופר עיני נאלץ להתמודד עם המורשת הזאת ואני לא מקנאה בו

  17. מיכאל לינדנבאום

    בניגוד לאגדה,העבודה לא משועבדת ל"הסתדרות",אבל נהפוך הוא.העבודה עובדת במרץ בשביל משפחות ההון,ב"סינרגייה מופלאה" עם ההפרטה,חברות כח-אדם ושבירת העבודה המאורגנת.ההסתדרות היא מוקד כח פוליטי המאפשר לראשיו להשתלב במאבק על ה"כיסאות",ולא לארגן מאבק סולידרי של שכירי ישראל על כיבוש המקום הראוי בחברה ל 80% מהאוכלוסייה.
    לשמחתנו יש אגף סוציאל-דמוקרטי לוחם בראשות שלי יחימוביץ,אבל מי שקובע את ה"משחק" זה אנשים כמו ברק,התאום הפוליטי של ביבי.
    איגוד מקצועי לוחם נוסח סקנדינביה(סולידרי עם כל השכירים),עדיין בהמתנה לצוות ההקמה שלו,שיכול להיכון,למה לא,גם מתוך ההסתדרות עצמה,בתנאי שתהיה דמוקרטית ולא נשלטת על ידי "דמוקרטורים" נוסח ברק או עיני.