המשבר הפיננסי/כלכלי, המדינה והתקציב

שלמה סבירסקי

ערב כינונה של הממשלה החדשה מפרסם מרכז אדוה לקט מאמרים קצרים המתמקדים בלקחים הכלכליים והחברתיים שניתן להפיק מן המשבר הפיננסי/כלכלי.

הכותבים/ות הם: עו"ד נוגה דגן-בוזגלו, ד"ר יוסי דהאן; ד"ר אפרים דוידי, ד"ר עמי וטורי, יעל חסון, פרופ` יוברט לו-יון, ד"ר דניאל ממן, ברברה סבירסקי, ד"ר שלמה סבירסקי, ולריה סייגלשיפר, ד"ר יצחק ספורטא, ד"ר דני פילק, ד"ר זאב רוזנהק, פרופ` אורי רם, פרופ` מיכאל שלו.

במהלך הימים הקרובים נפרסם את המאמרים הללו באתר "העוקץ". היום אנו מציגים את המאמר השני בסדרה.

המשבר הפיננסי והכלכלי הפוקד את ישראל ואת העולם מעניק לנו הזדמנות לבחון באופן ביקורתי את המדיניות המקרו-כלכלית/חברתית שנהגה בישראל ברבע המאה האחרונה.

ב-1985 הונהגה "מדיניות החירום לייצוב המשק", שהביאה עמה מעבר מתפיסה של מדינה מפתחת (developmental state) לתפיסה חדשה, אותה היטיב לתאר הכלכלן אבי בן בסט:

"[מעבר] ממשק שבו יש לממשלה מעורבות ניכרת כמעט בכל תחומי הפעילות הכלכלית במישרין ובעקיפין… לכלכלה המבוססת יותר ויותר על כוחות השוק ופתוחה לעולם הרחב".

לדברי בן בסט, המדובר היה בשלושה מהלכים עיקריים: (א) צמצום משקל הממשלה במשק; (ב) הצבת הצמיחה כיעד הראשי של המדיניות הכלכלית ו(ג) העברת האחריות לצמיחה מן הממשלה אל המגזר העסקי. (1) 

שלושה מהלכים אלה נתפסו בעיני מרבית הכלכלנים הישראליים, ובעצם, בעיני מרבית הכלכלנים בעולם בדור האחרון, כתמצית תורת הכלכלה כולה. זהו מה שקרוי הקונסנסוס הוושינגטוני.

המדיניות החדשה באה לביטוי בצורות שונות: הפרטה של תאגידים ממשלתיים (והסתדרותיים), פירוק אגפים של המנגנון המדינתי שבעבר הובילו מהלכים של פיתוח, החלשת מנגנוני אכיפה וכיו"ב.

מעל כל אלה עמד התהליך של העברת משאבי ההון הקולקטיביים מרשות המדינה (וההסתדרות) לרשות מספר קטן יחסית של קבוצות הון משפחתיות. הדבר נעשה בכמה דרכים:

(1) צמצום עקבי של המשאבים העומדים לרשות המדינה, ובראשם התקציב, במטרה מוצהרת "לפנות מקורות לטובת המגזר העסקי". זה נעשה בצורות שונות ובהן:

א.     קביעת תקרה לגידול השנתי של ההוצאה התקציבית (כיום, 1.7%) וקביעת תקרה לגירעון התקציבי המותר (כיום – 1% תוצר);

ב.      כתוצאה מכך, קיצוצים תקציביים תכופים;

ג.       הפחתות מס לתאגידים ולעשירים, צעד אשר מצד אחד מקטין את המקורות העומדים לרשות המדינה ומצד שני מגדיל את משאבי קבוצות ההון.

(2) העברת נתחי הון גדולים משימוש ציבורי לשימוש פרטי:

א.   הדוגמא המשמעותית ביותר היא הפרטת קרנות הפנסיה, שבעבר היו בשליטה הסתדרותית ונהנו מגיבוי מדינתי, לידיהם של תאגידי פיננסים וביטוח.

ב.   שינוי בייעוד כספי החיסכון הפנסיוני: עד 2003, הם היו מושקעים ברובם (70%) באגרות חוב ממשלתיות;  מאז, ניתן להשקיע את רובם (70%) בשוק ההון. החסכון הפנסיוני, שבעבר שימש יעדי פיתוח של משק המדינה והמשק ההסתדרותי, משמש היום את היעדים העסקיים של קבוצות ההון המשפחתיות באמצעות "המשקיעים המוסדיים" (חברות הביטוח);

ג.   העברת כספי קופות הגמל למסלול קצבתי (במקום קבלתם כסכום אחד עם הפרישה) – צעד המותיר את כספי הגמל שנים נוספות בידי "המשקיעים המוסדיים".

היום, רבע מאה לאחר השינוי במדיניות המקרו-כלכלית, מן הראוי להציג את השאלה, מה השיג השינוי. ניאו-ליברלים יטענו כי השינוי הוליד משק מודרני וצומח המתאפיין ברמת חיים (תמ"ג לנפש) קרובה לזו של ארצות המערב, הגם שלא  של העשירות שבהן. 

מנגד, אפשר להעלות את הטיעונים הבאים:

א.     אין סיבה להניח כי הצמיחה והגידול בתמ"ג לנפש לא היו מושגים גם אילו נמשכה מדיניות ה-developmental state. צריך לזכור שהתשלובת התעשייתית-צבאית, שהקפיצה את כלכלת ישראל מדרגה, כוננה לפני 1985, תוך השקעה מאסיבית מתקציב המדינה – ולא של הון פרטי. צריך לציין עוד כי המהפך המדיניותי של 1985 לא התחולל בגלל תחושה ודאית של כשלון המודל הקודם, אלא בגלל שחיקה גוברת במעמדן הציבורי של מפא"י וההסתדרות, בין אם בגלל ההסתאבות של שתיהן ובין אם בגלל זיהויין עם קבוצות אליטה. העובדה שהליכוד הגיע לשלטון ללא פלטפורמה פיתוחית (developmental) וללא מנגנון פיתוחי משלו תרמה גם היא למהפך.

ב.      מאז 1985 היו אמנם גלים של פיתוח כלכלי, אלא שפיתוח זה היה בלתי שוויוני, התרכז במספר מצומצם של ענפים ובראשם הפיננסים וההיי-טק והותיר בשוליים של תת-פיתוח אזורי ארץ רחבים וקבוצות אוכלוסייה רחבות.

ג.       התוצר הברור ביותר של 1985 הוא לאו דווקא בתחום ההישגים הכלכליים אלא בתחום מבנה המשק: התהוותן של קבוצות הון משפחתיות שלא היו קיימות קודם.

ד.      באשר לקבוצות הון אלה, אין זה ברור כלל וכלל כי הן אכן מבוססות  ויציבות דיין כדי להפקיד בידיהן את הובלת הפיתוח הכלכלי. יתרה מזאת, במרבית ארצות תבל הפיתוח הכלכלי הוא תוצר של שילוב בין משאבי מדינה לבין משאבי ההון הפרטי. זה נכון גם לגבי ארצות הברית, הארץ המשמשת מודל של ניאו-ליברליות לישראל: ללא התמיכה המדינתית באוניברסיטאות ובתעשיות החלל והנשק, ארצות הברית לא היתה הופכת לכלכלה עשירה ומובילה. המשבר הפיננסי/כלכלי הנוכחי חשף עוד כי גם בארצות הברית, המדינה היא המוצא האחרון למימון (lender of last resort) – אפילו עבור המגזר הפיננסי המקומי, שהוא החזק והעשיר ביותר בעולם.

ה.      המשבר הפיננסי/כלכלי חשף את המגבלות של קבוצות ההון בישראל: השקעות  קוניוקטוראליות ואף ספקולטיביות; התמקדות גבוהה בנדל"ן; התמקדות גבוהה בחו"ל.

על רקע כל אלה, מן הראוי לקיים הערכה מחדש של המדיניות המקרו-כלכלית, כלהלן:

התפיסה של 1985 לא עמדה במבחן, לא רק המבחן של המשבר הכלל-עולמי הנוכחי אלא גם המבחן ההיסטורי של שניים וחצי העשורים שחלפו מאז הונהגה. ישראל היא ארץ של תמ"ג לנפש גבוה, יחסית, אך עם התפלגות פנימית מאוד לא שוויונית. שני-שלישים מן השכירים משתכרים לא יותר מ-5,500 ש"ח לחודש, ושליש משתכרים ברמה של שכר מינימום; אזורים רחבים של הארץ סובלים מתת-פיתוח; השירותים הממלכתיים – החינוך, ההשכלה הגבוהה, הבריאות, רשת הביטחון הסוציאלי – נתונים לשחיקה מתמשכת; ולצד מיעוט של עובדות ועובדים בעלי הכשרה גבוהה מאוד יש רוב של עובדות ועובדים בעלי הכשרה בינונית או נמוכה.

כדי לשנות את המגמה דרושה מעורבות פעילה, הן ברמת התכנון והן ברמת הניהול והמימון, של המדינה ושל הקהילה.

לשם זה יש צורך לרענן ולשדרג חלקים רבים של המנגנון המדינתי, שנשחקו מאוד מאז 1985, על רקע הטיעון כי "המגזר העסקי יודע לנהל טוב יותר מן המגזר הממשלתי". מלבד משרד האוצר ומשרד הביטחון, מרבית המשרדים זקוקים להחייאה.

ועוד: המדינה צריכה לשוב ולהיות גורם פעיל באמצעות המכשיר העיקרי העומד לרשותה, התקציב. מאז 1985, הלכה והשתרשה תפיסה ולפיה התקציב הוא גורם שלילי הטומן בחובו סכנות מקרו-כלכליות, ואשר על כן ייעודו העיקרי הוא להיות מקוצץ שוב ושוב על מנת "לפנות מקורות למגזר העסקי". כיום מדיניות התקציב צריכה להתבסס על תפיסה פעלתנית, ולפיה על המדינה להוביל תכניות פעולה מעשיות.

התקציב צריך לשמש כלי להשגת מטרות ארוכות טווח של החברה:

1.       פיתוח כלכלי שוויוני ואוניברסלי;

2.       טיפוח של חברה בריאה ומשכילה החיה ברווחה, על ידי אספקה של שירותי בריאות, חינוך, השכלה ורווחה אוניברסליים ושוויוניים.

בניגוד לאזהרות והפחדות הניאו-ליברלים, כל אלה אינם מצריכים בהכרח מדיניות תקציבית גירעונית או מופקרת, אלא פעילות על בסיס של ראייה לטווח ארוך. מצד שני, הם כן מצריכים מדיניות מס השואפת, מצד אחד, להגדיל השקעות בפיתוח כלכלי-חברתי, ומצד שני שואפת לצמצם את האי-שוויון בחברה הישראלית.

ועוד – אם אנו חפצים במדיניות פיתוח אוניברסלית ושוויונית, על המדינה ועל הקהילה, ובתוכה העובדים, לשוב וליטול חלק – לצד המגזר העסקי – בניהול הצבר ההון, בראש ובראשונה באמצעות החזרת החסכון הפנסיוני לשליטה ציבורית. 

ניהול ציבורי של הצבר ההון יאפשר מדיניות השקעות ופיתוח המבוססת על ראייה כוללת של החברה ושל המשק בישראל – במקום רק על האינטרסים המזדמנים של קבוצות ההון. היעדים המרכזיים שלה צריכים להיות:

1.       השקעה בישראל קודם להשקעה בחו"ל;

2.       שדרוג טכנולוגי של כלל ענפי המשק ולא רק של הפיננסים וההיי טק;

3.       השקעות באזורים אליהם קבוצות ההון אינן פונות, ובראשם הנגב והגליל, ושם – ביישובים הערביים.

יש לציין כי הדגם של ניהול ציבורי ושיתופי של מדיניות הפיתוח כמו גם של הצבר ההון איננו תופעה נדירה. נהפוך הוא: ראשית, הוא שימש בעבר הלא רחוק את ישראל, ודווקא בתקופת הפיתוח והצמיחה הגבוהה ביותר שלה, כאשר חברת העובדים של ההסתדרות שיחקה תפקיד מוביל. שנית, מודלים שכאלה מתקיימים גם כיום בארצות שונות ובהן פינלנד, אירלנד, יפאן וסין.

יתרה מזאת, יש דוגמאות רבות לניהול ציבורי של החסכון הפנסיוני תוך שימוש בכספים  למען פיתוח שוויוני ובר קיימא: קרן הפנסיה של עובדי מדינת קליפורניה, קרן הפנסיה של עובדי המדינה בקנדה, קרן הפנסיה של איגודי המרצים האוניברסיטאיים בארצות הברית, קרן הפנסיה של איגודי המורים בארצות הברית, קרנות הפנסיה הממלכתיות וקרנות הפנסיה של האיגודים המקצועיים בארצות סקנדינביה, ועוד.



ד"ר שלמה סבירסקי, מנהל אקדמי, מרכז אדוה.

(1) בן בסט אבי (עורך), `הקדמה`, ממעורבות ממשלתית לכלכלת שוק: המשק הישראלי 1985-1998, תל-אביב 2001.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אילן תלמוד

    ניתוח המאבחן נכונה ומציע דרכים לחברה שהיא גם משגשגת יותר וגם צודקת יותר.
    יישר כוח !!!

  2. זאב שפיר

    ניתוח קצר ,בהיר ותמציתי של ההוויה הכלכלית חברתית של ישראל בשנים האחרונות עם מבט חד וראוי לעתיד.יישר כוח!

  3. בנר

    אך היו סיבות לשינויים ב1985 וחייבים להתיחס אליהם,המשק הסוציאליסטי לא תפקד,העובדים המאורגנים חנקו את המשק עם דרישות כספיות וסרבו להצמידם לתפוקות,כעובד בשכר נמוך ,חזונם של המחברים הוא עבורי משאלת לב,אך כאדם ראלי היושב בתוך עמו,אני מודע לנטיה שגברה מאוד עם החלשות האידאולוגיה הציונית, לדרוש את המקסימום ןלתת את המינימום,גם כיום במה שנשאר משק ציבורי,יש שחיתות וסיאוב,אני גר ברחובות עיר שבא מנגנון עירוני מושחת
    דרדר אותה ובית החולים של רחובות "קפלן"סובל ממחלה זהה ועד מושחת שאין אפשרות לפטרו מדרדר את בית החולים למצב שתושבי רחובות משתדלים לא להגיע אליו

  4. אלי קליר

    צריך סו"ס להבין- ההפרטה אכן הכזיבה. המערכת הקפיטליסטית הישראלית לא יצרה כאן כלכלה בריאה, מתפתחת,
    עצמאית- עומדת ברשות עצמה. אך בשום פנים ואופן אין להביט אחורה בגעגועים. הכלכלה ההסתדרותית והכלכלה
    שבבעלות המדינה, שתיהן היו רעה חולה. הבעיה היתה ועודנה בניהול. ועל כך, לא למשק המולאם ולא למשק המופרט
    יש תשובה.