על שוק העבודה שקרס ותיקונו, השקעה וחיזוק ארגוני העובדים

עם כינונה של הממשלה החדשה מפרסם מרכז אדוה לקט מאמרים קצרים המתמקדים בלקחים הכלכליים והחברתיים שניתן להפיק מן המשבר הפיננסי/כלכלי.

הכותבים/ות הם: עו"ד נוגה דגן-בוזגלו, ד"ר יוסי דהאן; ד"ר אפרים דוידי, ד"ר עמי וטורי, יעל חסון, פרופ` יוברט לו-יון, ד"ר דניאל ממן, ברברה סבירסקי, ד"ר שלמה סבירסקי, ולריה סייגלשיפר, ד"ר יצחק ספורטא, ד"ר דני פילק, ד"ר זאב רוזנהק, פרופ` אורי רם, פרופ` מיכאל שלו.

במהלך הימים הקרובים נפרסם את המאמרים הללו באתר "העוקץ". היום אנו מציגים את המאמר הרביעי בסדרה.

בעוד שכולם מדברים על שוק ההון שקרס, אף אחד לא מדבר על קריסתו של שוק העבודה. זאת מכיוון שמצבם של עובדים, בעיקר, אלה שנידונו לעבוד במקצועות שבהם השכר נמוך, אינם מעניינם של אלה העוסקים בכלכלה, יהיו אלה אנשי אוניברסיטה או סוחרים של ניירות, שלעתים מתגלה שהם חסרי ערך. קריסתו של שוק העבודה מתבטאת בהחלשת כוחם של עובדים, בשיטות העסקה מנצלות ובעקיפת חוקי המגן שנועדו לאפשר לעובדים מעמד של כבוד בשוק העבודה.

מה קרה בשוק העבודה שגרם לכך שעובדים רבים יהיו לא מוגנים ומנוצלים? מתבונן מן הצד שאינו בקי בפרטים יכול היה לחשוב שמצבם דווקא שופר. הנה האבטלה בישראל ירדה משיא של 10.7% ב-2003 ל-7.3% ב-2007 ול-6% באוקטובר 2008 (אבל בעתיד הקרוב שיעור זה יעלה). גם החקיקה בנושא נראית מרשימה: מ-1972 יש דמי אבטלה בישראל, כמו גם חוקי מגן רבים המסדירים את זכויותיהם של המוגדרים כעובדים – חופשה שנתית, דמי מחלה, חוק הגנת שכר, חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם, חוק למניעת הטרדה מינית, פיצויי פיטורין, הודעה מוקדמת, שעות עבודה ומנוחה ואפילו חוק שכר מינימום מ-1987. מלבד רשימה זאת יש חוקים כנגד אפליה בשוק העבודה, חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, חוק שוויון הזדמנויות בעבודה וחוק שוויון לאנשים עם מוגבלות. כמו גם חוקים המסדירים יחסי עבודה קיבוציים, ובראשם חוק הסכמים קיבוציים. כל כך הרבה חוקים – אז כיצד ייתכן שמצבם של חלק מהעובדים מורע?

כמו במקומות אחרים, גם בישראל חוקים אינם אלא הדמות המאופרת של החברה. כיוון שיש הנחה מובלעת שחוקים מטבעם מיושמים ושמעסיקים גם הם בני אדם ואזרחים טובים ולכן ייטו לקיים חוקים גם אם הם מגבילים, כביכול, את זכויות הקניין שלהם. אלא שמתברר שחוקים לכשעצמם אינם מבטאים נכונה את אשר קורה בחברה.

מלבד השכר – שהוא המרכיב החשוב ביותר הנוגע לעבודה. עובדים רבים נאלצים לעבוד באמצעות קבלנים למיניהם, קבלני עבודה וקבלני שירותים. מספרם של אלה נאמד במאות אלפים. עובדים אלה כוללים בעיקר את עובדי הניקיון והשמירה ואת עובדי חברות כוח האדם. אופן ההעסקה הזה מאפשר לארגונים כלכליים מכובדים להסתיר את ניצול העובדים בכך שהם חתומים על חוזים עם חברות אחרות המספקות עובדים כפי שמספקים מגבות ונייר טואלט. חסכון בשכר הוא אחד המעשים היעילים ביותר שיכולה לעשות הנהלה של ארגון – כך מקובל היום. שכר נמוך מבטא כישרון ניהולי שאין שני לו ואשר לפיכך הוא מתוגמל כראוי. חברות מבוססות במשק, כמו בנקים, יכולות להעסיק אלפי עובדים באמצעות קבלנים והאחריות החברתית שלהן מתבטאת בדרישה שאלו יעמדו בדרישות החוק, אלא שלא תמיד עומדות החברות על כך שאכן זה יקרה. נכון שזה יותר טוב מכלום אבל זה עדיין מעט מדי.

בישראל השליטה המוחלטת בשוק העבודה נתונה בידי מעסיקים. במערכת עבודה מאוזנת יותר יש מעמד ועוצמה לארגוני עובדים, אלא שאלו בישראל מגיעים במהירות מרשימה לשיעורי התארגנות נמוכים מהנהוג במדינות אירופה. בשנות ה-80, כ-85% מהעובדים בישראל היו מאורגנים, ושיעור דומה הועסק באמצעות הסכמי השכר קיבוציים. כעת מדובר על כ-34% עובדים מאורגנים ועבור 56% מהעובדים יש אינדיקציה של קיום יחסי עבודה קיבוציים. בהשוואה למדינות אירופה, ובעיקר זו הצפונית, שיעור העובדים המאורגנים בישראל קטן כמו גם שיעורם של אלה המכוסים בהסכם קיבוצי. ראוי גם להזכיר שחלק ניכר מהעובדים המאורגנים מועסקים בשירות הציבורי ובחברות ממשלתיות. במגזר הפרטי שיעורם של העובדים המאורגנים נמוך ביותר ולדעתי אינו עולה על 10%, אף שאין סקר מוסמך הקובע את שיעורם.

בנוסף לכל אלה, המדינה על מנגנוניה הרבים אינה מגלה עניין בשוק העבודה. ייתכן ונדמה לה ששוק העבודה הוא מקום שבו יש שני צדדים שווי כוח ושעל כן אין להתערב בנעשה בו. בעיקר על רקע העובדה שלפי נתוני האבטלה המצב ממש טוב – גם אם לא לאורך זמן. וכאשר הכל טוב אין שום סיבה להשקיע.

ואכן מדינת ישראל משקיעה מעט מאוד בעובדים. זה מתחיל בדמי אבטלה נמוכים להפליא, הן מבחינת משך הזמן שעבורו משולמים דמי אבטלה והן מבחינת גובה הסכומים המשולמים. תוכנית פשוטה שהגיש לאחרונה הביטוח הלאומי מבקשת לשפר במעט את המצב בעיקר בעת משבר כלכלי, אבל בשלב זה לא נראה שמישהו מבין קובעי המדיניות ממש מתעניין בכך (אנדבלד, גוטליב וטולדנו, 2008). נמשיך בעובדה הפשוטה שרק כ-20% מן המובטלים מקבלים דמי אבטלה. ובכך שכ-14% מן העובדים אינם מקבלים שכר מינימום – בהשוואה ל-10.5% בשנת 1997 (יש חוק שכר מינימום מ-1987); בקרב צעירים השיעור הזה מגיע ל-33.2% (רותי סיני 2008). גם ההשקעה ההולכת וקטנה בהכשרה מקצועית מבטאת את חוסר העניין של המדינה בעובדים ומובטלים. ובנוסף, התפקוד הלא מבריק של שירות התעסוקה יחד עם השילוב הכפוי בתוכניות וויסקונסין למיניהן, מ"מהל"ב" עד "אורות תעסוקה", שמופעלות על ידי חברות פרטיות בינלאומיות וישראליות. כל הגישה היא של אילוץ אנשים להיכנס לשוק העבודה, גם דרך קיצוץ בלתי אפשרי של גמלאות וקצבאות של הביטוח הלאומי, בלי שום הבטחה שעבודה אכן תביא לרווחה כלכלית.

כדי שעבודה לא תהיה רק כורח אלא גם אמצעי שיאפשר לעובדים חיים בכבוד יש לנהל מדיניות מקיפה שזו מטרתה. מדיניות זו צריכה לכלול לא רק תוכניות מעשיות אלא גם שינוי משמעותי בגישה הכללית לעובדים ולמערכת יחסי העבודה. זאת, על מנת שהדיון לא  יישאר במסגרת הנהוגה היום, שהיא בעיקרה תקציבית ונקבעת על ידי משרד האוצר והממשלה מבלי שיהיה בה אף נציג או נציגה שהתחום נמצא במרכז העניין שלהם/ן.

המדיניות המעשית צריך שתהיה בשני רבדים. האחד, מדיניות אקטיבית שגורמת לשיפור מצבם של עובדים, והשנייה, תמיכה, הקלה והגנה על האפשרות של התארגנותם של עובדים. מזה כמה עשורים מתקיים דיון במדיניות של " Labor Market Policies" הכוללת שיפור כישורי העובדים, הגדלת הביקוש לעובדים, שיפור ההתאמה בין עובדים למקומות עבודה ואמצעים כלכליים המאפשרים רמת חיים סבירה קיום בכבוד למשתתפים בתוכניות הללו, כולל דמי אבטלה וקיום המאפשרים לעובדים ולמובטלים רמת חיים סבירה גם כאשר הם מובטלים וגם כאשר הם עובדים (Rovelli and Bruno 2008).

לצורך קיומן של תוכניות כאלה ברמה סבירה יש להשקיע וההשקעה יכולה להגיע עד לכמעט חמישה אחוז מהתוצר; כך זה בדנמרק, קצת פחות בשבדיה והרבה פחות בארה"ב. במדינת ישראל ההשקעה בעובדים ובעולם העבודה נמוכה ואף קטנה לאורך השנים. ההקצאה להכשרה מקצועית עומדת בשבדיה על גובה של חצי אחוז מהתוצר, בערך, ובדנמרק על אחוז מהתוצר. בישראל ההוצאה קטנה הרבה יותר. במסמך של מרכז אדווה נמצא: "בשנת ,2000 תקציב ההכשרה המקצועית עמד על 230.4 מיליון – ₪ סכום הגבוה פי  2.5 מזה המוצע לשנת 92.5 – 2006 מיליון ₪. קיצוץ חריף זה משקף, בין השאר , קיצוץ של כ 20%-  ב 2003- וקיצוץ נוסף של כ 13%- ב2004-" (מרכז אדוה 2006). מדובר בסכום שקשה אפילו לחשב את חלקו בתוצר, שעמד ב-2007 על 662.5 מיליארד שקל. אילו מדינת ישראל היית משקיעה בהכשרה מקצועית אחוז אחד מהתוצר אזי הסכום היה עולה על שישה מיליארד שקלים. וזה ממש לא קורה. ובמצב הפוליטי, החברתי והכלכלי הקיים, הסיכוי שזה יקרה שואף לאפס.

בראיון עם הכלכלן בעל פרס נובל ג`וזף שטיגליץ שפורסם ב-YNET ב-24 לפברואר 2006 (מראיין תני גולדשטיין) הוא אמר: "כדי לייצר עבודה צריך לתת הכשרה מקצועית. צריך להכשיר עובדים במקצועות שרלוונטיים לשוק, כמובן, כדי שילמדו לעבוד בתחומים שיש בהם עבודה. שוודיה היא אחת הדוגמאות למדינה שמשלמת קצבאות גבוהות אבל הצליחה להוריד את האבטלה כיוון שפיתחה הכשרה מקצועית".

ההשקעה צריכה להיעשות באופן הראוי כך שהתוכניות לא יובילו לניצולם ואובדן כבודם של בני אדם. תוכנית "אורות לתעסוקה" (מחליפתה של תוכנית "מהל"ב") אינה מתמקדת בהספקת מקומות עבודה סבירים בשכר הוגן ותוך הגנה על העובדים, אלא נועדה להפחית את תשלום הקצבאות ובעיקר את תשלומי הבטחת הכנסה. לצורך זה מתעמרים במובטלים או באלה שנמצאים מחוץ לשוק העבודה, ובעיקר בנשים, ובכך מאלצים אותם לבחור בין הרע לרע יותר. כך זה כאשר בני האדם נדמים בעיני קובעי המדיניות לבטלנים ופרזיטים שמטרתם בחיים לנצל את הקצבאות שממילא אינן נדיבות.

לנוכח המשבר הכלכלי אנו  שומעים שגם בארצות הברית, האידיאל של קובעי המדיניות בישראל, יושקעו כספים רבים בייצירת מקומות תעסוקה. מי אמר עבודות יזומות? כך שבעת משבר כלכלי גם מדינה זו אינה שוללת השקעה ממשלתית מסיבית. אלא שהחוכמה אינה להשקיע בעת משבר אלא כל הזמן, כיון שעובדים בשכר נמוך אינם נהנים מפירות הצמיחה גם כאשר המצב הכלכלי נראה סביר ואף יותר מכך.

המדינה שבה הובאו הדברים לידי מיצוי היא דנמרק. שם פותחה גישה הגורסת שיש לספק ביטחון תעסוקתי ברמת החברה וגמישות תעסוקתית ברמת הארגון. התוכנית נקראת FLEXICURITY  (2007 Commission of the European Communities, Madsen 2002) . בתוכנית זו מושקעים בין ארבעה לחמישה אחוזי תוצר. בשבדיה הושקעו בתוכניות מהסוג הזה ב-2006 2.32% מהתוצר, בארה"ב לעומת זאת הייתה ההוצאה  0.38% (באתר של ה-OECD יש פירוט של ההוצאות בכל המדינות השותפות). בישראל, שבה התוצר הגיע בשנת 2007 ל-662.5 מיליארד שקל, ההוצאה על פי המודל הדני, אילו הונהג, הייתה אמורה להיות כ-29 מיליארד שקל, ואילו היינו מוציאים רק כמו השבדים אזי ההוצאה הייתה צריכה להיות כ-15 מיליארד שקל. האם מישהו מעלה על הדעת שזה יקרה כאן? במדינה שבה יש תקציב להפחתות מיסים (בסכומים מצטברים של עשרות מיליארדי שקלים במאה הנוכחית), לביטחון (עלות מלחמת עזה כחמישה מיליארד שקלים), להתנחלויות ולמה לא, אין כמעט כלום בכדי לשפר מצבם של עובדים.

בישראל עדיין מאמינים שצריך לעשות הכל כדי להקטין את היחס חוב/תוצר ולשמור על משמעת פיסקלית ועל גירעון נמוך. בדו"ח שהוגש ב-2007 על ידי המועצה הכלכלית במשרד ראש הממשלה יש מילים יפות על הצורך במדיניות אקטיבית בשוק העבודה. אלא שהכל במגבלת התקציב שהמדינה כפתה על עצמה. כך נכתב בעמוד 32:
"יש להדגיש שהתכנית שתוצג כאן תהיה כפופה לשמירה קפדנית על משמעת פיסקלית : אין הכוונה כלל להליכה לעבר תכניות ממשלתיות שכרוכות בעלויות תקציביות בסדר גודל העלול להביא לפריצה תקציבית. השמירה על יעד גירעון, על יציבות מחירים ועל תוואי יורד של יחס חוב /תוצר הנם תנאים הכרחיים ראשוניים למדיניות כלכלית אחראית ששואפת להצעיד את המשק לעבר המשך יציבות וצמיחה. יחד עם זאת יש מקום לשינוי בסדרי עדיפויות ולהתאמת המסגרות לנסיבות של משק צומח" .בעמוד 33 לא מהססת המועצה לכתוב שוב: " אנו העדפנו שלא לפרסם בשלב זה הערכות תקציביות לעלות התכנית וזאת על מנת שהדיון יהיה על העקרונות ולא על התקציב . אולם , למותר לציין כי אנו מאוד ערים לאילוצים התקציביים בפניהם אנו עומדים , ועל כן אין הדגש במדיניות המוצעת בדרישה לתקציבים גבוהים במיוחד – כפי שציינו קודם, המשמעת הפיסקלית הנה נר לרגלנו" (המועצה הלאומית לכלכלה, 2007). מה זה נר – לפיד! מילים הבאות מתוכנית ממשלתית שנקראת אג`נדה חברתית ואינן מתייחסות לתקצוב אינן אלא מילים בעלמא כמו התוכניות אותן הן מרכיבות.