על חיי הלוחמים שלנו וחיי האזרחים שלהם

יוסי דהאן

במהלך ההתלהמות הפטריוטית במלחמת לבנון השנייה ובימי הקונצנזוס הדביקים של מלחמת "עופרת יצוקה" בעזה, כתבנו באתר זה לא מעט על ההבחנות בין צדקת המלחמה ובין התנהלות צודקת במהלך המלחמה, בין לוחמים ולא לוחמים, בין מידתיות התגובה ביחס למידת הסיכון, ועל הבעייתיות המוסרית של החלטות הממשלה והתנהלות הצבא בשתי מלחמות אלו. הבוקר ב"הארץ", הפילוסופים אבישי מרגלית ומייקל וולצר, תוקפים את העמדת וההנחיות של הפילוסוף אסא כשר וראש אמ"ן עמוס ידלין על בסיס הבחנות אלו.

 

כך לא מנהלים מלחמה צודקת

כדי להבין את קוד ההתנהגות השנוי במחלוקת של צה"ל במבצע האחרון בעזה צריך לקרוא את מאמרם של אסא כשר ועמוס ידלין מ-2005, "רצח והרג מונע". כשר הוא פרופסור לפילוסופיה של האתיקה והפרקטיקה באוניברסיטת תל אביב, ויועץ אקדמי לצה"ל ומנסח הקוד האתי שלו. האלוף עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן, ומפקד המכללות הצבאיות לשעבר. במאמר שפורסם ב"הארץ" ב-6 בפברואר 2009 טען עמוס הראל, כי ההנחיות שגיבשו השניים הנחו את צה"ל במבצע בעזה.

"הטענה החשובה והרגישה" ביותר של אשר וידלין, כפי שהם מכנים זאת, ניתנת לסיכום בקביעה, שביטחונם של החיילים "שלנו" קודם לביטחונם של האזרחים "שלהם". טענה זו היא שגויה ומסוכנת. היא מכרסמת בהבחנה בין לוחמים ללא-לוחמים, שהיא הבחנה תשתיתית ומכוננת לתורת המלחמה הצודקת, ובעיקר להתנהגות ראויה במלחמה.

הנקודה המרכזית בתורת המלחמה הצודקת נוגעת לקביעת כללים להתנהלותו של הצבא בעת מלחמה ולהגבלת הטווח הלגיטימי של הלוחמה.

מלחמה בין מדינות אסור שתהיה מלחמה טוטלית בין אומות ועמים, ואסור שתהיה מלחמת השמדה. עליה להיות מוגבלת לכוחות הלוחמים בלבד. הדבר נכון גם כשצד אחד אינו מדינה, אבל מתפקד כגוף פוליטי דמוי-מדינה כמו במקרים של החמאס והחיזבאללה. והדבר נכון גם אם גופים אלה נוקטים שיטות של טרור. אזרחים הם אזרחים – גם תחת שלטון טרור.

האמצעי המכריע להגבלת טווח הלוחמה הוא סימון קו ברור בין לוחמים ללא-לוחמים. זאת היא ההבחנה המוסרית הרלוונטית היחידה שכל הצדדים צריכים להסכים עליה. הטרור, מעצם מהותו, הוא ניסיון מרושע לטשטש את ההבחנה הזאת בכך שהוא הופך את האזרחים למטרה לגיטימית. כשנלחמים בטרור, אסור לחקות אותו.

היכולת לפגוע ולהזיק היא שהופכת לוחמים למטרה לגיטימית בעת מלחמה; אלה שאינם יכולים לפגוע ולהזיק, כלומר הלא-לוחמים, הם כולם בחזקת חפים מפשע. הלוחמים מחויבים בדין וחשבון על התנהלותם בעת המלחמה, ורק על התנהלותם בעת מלחמה – לא על עצם השתתפותם במלחמה. וזאת מכיוון שלוחמים מוחזקים כמי שמאמינים שמדינתם נלחמת מלחמה צודקת.

יש להבחין הבחן היטב בין שני המובנים של מלחמה צודקת: זה שעניינו הצדק העומד מאחורי ההחלטה לצאת למלחמה (jus ad bellum), וזה שעניינו ההתנהלות הצודקת בעת המלחמה (jus in bello). ראשי מדינות צריכים לתת את הדין על הצדק שביציאה למלחמה, חיילים וקצינים – על ההתנהלות הצודקת בעת המלחמה.

לוחמי החמאס והחיזבאללה מוחזקים אף הם, ככל לוחם, כמי שמאמינים שמלחמתם צודקת. אין בכך, כמובן, כדי לשחררם ממתן דין וחשבון על התנהלותם במלחמה, במיוחד כאשר הם הופכים אזרחים למטרה הראשונה של התקפותיהם, כמו גם כאשר הם משתמשים באזרחים כבמגינים אנושיים. אבל אף לא אחד מהפשעים האלה אינו יכול לשחרר את הנלחמים בהם מהמחויבות להימנע או למזער פגיעה באזרחים.

כיצד מטשטשים כשר וידלין את ההבחנה בין לוחמים ללא-לוחמים? בכך שהם מאפשרים ללוחמים "שלנו" לקפוץ לקדמת התור המוסרי ולהקדים אזרחים בהגנה על ביטחונם, למרות שאותם אזרחים נהנים מחזקה של חפות מפשע.

לפני מלחמת לבנון השנייה, ב-2006, נפוצו שמועות ולפיהן החיזבאללה מתכנן לכבוש קיבוץ בגבול עם לבנון: קיבוץ מנרה הוזכר כאחת האפשרויות. הבה נניח שחיזבאללה היה מוציא אל הפועל את התוכנית הזאת, ונשקול כמה תרחישים אפשריים:

1. חיזבאללה כובש את מנרה ומחזיק בחבריו, אזרחים ישראלים, כבני ערובה. לוחמי חיזבאללה מתערבבים בחברי הקיבוץ כדי להגן על עצמם מהתקפת נגד.

2. חיזבאללה מחזיק כבני ערובה רק מתנדבים מחו"ל ששהו במנרה, ומשתמש בהם כבמגינים אנושיים.

3. חיזבאללה מחזיק כבני ערובה רק מפגינים מחו"ל, שהגיעו לשם כדי למחות נגד מדיניות ישראל בלבנון, ומשתמש בהם כמגינים אנושיים.

4. חיזבאללה מפנה את הקיבוץ ומביא אליו אזרחים מדרום לבנון, בטענה שהשטח שייך להם, ומשתמש בהם כבמגינים אנושיים.

כתגובה, עומדת ישראל לצאת למבצע צבאי כדי לשחרר את מנרה.

לטענתנו, מבחינה מוסרית, ישראל צריכה לנהוג בכל המקרים האלה ללא הבדל. קוד ההתנהגות של חייליה במקרה הזה צריך להיות זהה, בלי שום קשר לתחושותיהם כלפי קבוצות האזרחים השונות. אם חיילי ישראל מקפידים על כללי ההתנהגות ונוטלים את הסיכון המוסרי ההכרחי, האחריות למות מגיניהם האנושיים של החיזבאללה נופלת אך ורק על חיזבאללה.

חיילי צה"ל נלחמים באויבים, אשר מנסים להרוג אזרחים ישראלים ואשר מסכנים את אזרחיהם שלהם תוך שהם משתמשים בהם כבמגינים אנושיים. ישראל מגנה את הפרקטיקות הבלתי מוסריות בעליל האלה, אך הגינוי שלה אינו אמין. וזאת משום שישראל אחראית בפועל למספר גדול בהרבה של אזרחים הרוגים מזה שלו אחראים אויביה. אפילו אין היא הורגת אותם מתוך כוונה, היא פועלת בידיעה ברורה שמעשיה יביאו למותם של אזרחים רבים.

כיצד יכולה אפוא ישראל להוכיח לעצמה ולאחרים את התנגדותה לפרקטיקות של אויביה? ובכן, לא די בכך שחייליה לא מתכוונים להרוג אזרחים: הם צריכים להתכוון שלא להרוג אזרחים. הכוונה הפעילה הזאת יכולה להיות אמינה רק אם לוחמי ישראל נוטלים על עצמם סיכונים גבוהים מהסיכון שפעולותיהם גורמות לאזרחים. ללא נטילת סיכונים, הגינוי שמגנה ישראל את הטרור הוא גינוי חלול.

לאיזה סיכון מותר לחשוף את החיילים הישראלים?

הקו המנחה צריך לדעתנו להיות זה: בסביבה שיש בה אזרחים, עליהם להילחם באותה דרגה של דאגה והתחשבות כאילו האזרחים בצד השני היו אזרחים ישראלים.

הנחיה שכזאת אינה אמורה להיראות תמוהה למי שמקבלים עליהם בעצם הימים האלה את ההנחיה הנעלה, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

מייקל וולצר הוא פרופסור אמריטוס במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטת פרינסטון ומחבר "מלחמות צודקות ולא צודקות". אבישי מרגלית הוא פרופסור בקתדרת ג`ורג` קינן במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון ופרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. נפתלי אור-נר

    במדינה הנתונה ל"שטיפת מוח" של ההנהגה הפוליטית והצבאית שלה, קול המוסר והאנושיות, המבוטא במאמר זה, נדחק לקרן זוית.

  2. שרגא עילם

    שאסא הוא לא כשר זה ברור, אבל שני הפרופסורים המכובדים הלכאורה אתים האם אין הם מוצאים שמבצע "עופרת יצוקה" היה סביבון מוצדק?
    ברור שאין הם בהכרח אחראים לכותרת שמערכת הארץ נתנה למאמרם שלכאורה מדובר היה במלחמה צודקת ומוצדקת. אבל גם בגוף המאמר אין שום התייחסות לשאלה זו.

  3. אסף

    גם כשר וגם מרגלית מעמידים טיעונים, פילוסופיים לכאורה, שנשמעים כאילו נלקחו מפעולה בצופים או משעור חברה, ואשר בפועל הם רק הדגמה כמו-מדעית לרגש האינסטינקטיבי שלהם. מגוחך.

  4. יעל

    הלוחמים שלנו לחמו מול ארגון טרור שאין לו כללים ואין לו גבולות או קווים אדומים. הוא גם לא מתפקד כגוף פוליטי דמוי מדינה. נכון שאזרחים הם אזרחים אבל כאשר במסגרת הפונדמנטליזם הם מוכנים להקריב חיי אזרחים ולהפוך את לבשר תותחים למה אנחנו צריכים להקריב את לוחמינו על מזבח פילוסופית "ההבחנה המוסרית" הזו?
    צודקים כשר וידלין בקביעתם. רק הם שחוו על בשרם את מחיר המלחמה יכלו לקבל החלטות מעשיות הרחוקות מבנייני האקדמיה שם מייצרים תיאוריות ופילוסופיות המנותקות מהמציאות.
    כל מדינה נאורה הרואה מחוייבות להגן על אזרחיה תעשה זאת בכל מחיר.

    דר' דהאן, במהלך מבצע "עופרת יצוקה" כאשר התפרסמו כאן מספר מאמרים בסגנון זה שפרסמת עתה, שאלתי אותך מספר שאלות באותה רמת מוסר בה אתה מציג היום את שאלותיך ואולי אזכה סוף סוף לקבל תשובותיך.

    היכן הייתם 7 שנים כאשר ילדי שדרות חיו תחת מטח כבד של קסאמים? חיו בפחד בלתי פוסק? האם אי פעם ביקרת במח' הפסיכיאטרית של בי"ח ברזילי המטפל בילדים ונוער רבים ? שלא לדבר על הפצועים שנפצעו בשנים אלה? מדוע אז לא נשמעה זעקתך?? היכן היית אתה וכל חבריך הפילוסופים? האם סבלם של ילדי שדרות אינה ראויה לבחינה מוסרית?

    אני שבה וחוזרת על אמירתי – הקלות הבלתי נסבלת של המאמרים שלכם בנימה פילוסופית זו יכולה להתאפשר לכם רק בזכות צה"ל ובזכות חופש הדיבור שניתנה לכולנו.

    חג שמח לכולכם

  5. ירדנה אלון

    ראשית מעשה אני רוצה להביא בזה את נוסח שבועת האמונים שאליו מחוייב כל חייל " הנני נשבע ומתחייב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל,לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים,לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא ההגנה לישראל,לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות ע"י המפקדים המוסמכים,ולהקדיש את כל כוחותי,ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחרות ישראל"…….אינני יודעת איך להתייחס לטכסט הזה האמת היא שאני היום כאם לבן שעומד להתגייס לצה"ל באוגוסט הקרוב קוראה אותו בחשש עמוק מפני שמשבועה זו ואילך לכל אורך שנות השרות בצה"ל,ומי יודע מה תהייה ההשפעה שלו על הילד שלי הנוסח הזה ילווה אותו.והטכסט הזה יכתיב את ההתייחסות שלו כחייל,ואת ההתייחסות של הצבא אליו, זה הקוד הצבאי המתומצת ללא הפילוסופיה והקודים האתיים שנכתבו לאחריו,שכן לאור ההתחייבות הזאת ,לאורה של השבועה הזאת נערמים תילי תילים של פרשנויות פילוסופיות ופרשנויות אתיות, אולם ראשית לכל באה השבועה,
    כשאני קוראה את הנוסח הזה אני קוראה כמה דברים
    כאמא – אני מרגישה שקרעו את הילד שלי מזרועותי והפקיעו ממני את אמהותי,את הורותי,מעתה ואילך הילד שלי מחוייב לא לדרכו שלו ולחופש האישי שלו להיות אדם שבוחר ומעצב את חייו וגורלו,אלא הופך לפיון בידיהם של "שלטונות מוסמכים",מעתה ואילך הוא טרף קל לשרירות ליבם של מפקדים שעליו לקבל את עול המשמעת שלהם ללא עוררין ושיקול דעתם שהוא סהדי במרומים לא תמיד נבון ושקול ומוסרי,הוא למעשה הופך מאדם לרובוט ונדרש "להקריב את חייו"(?) אני כסבורה הייתי שהקרבת חיים למען הקולקטיב היא עניין אלטרואיסטי של חופש בחירה של היחיד לא עניין של חובה,צייתנות,ופקודות .
    כאזרחית – אני חשה איך כל האידאליים של "חופש" נרמסים במספר המצומצם הזה של משפטים,אני סבורה שצבא שתמצית הווייתו היא נוסח השבועה הזה כפי שהוא, תילי תילים של חוברות,ספרים,וקודים אתיים,או פרשנויות פילוסופיות ,לא יפיסו את דעתי.מי שרוצה צבא הגנה,מי שרוצה צבא ערכי ומוסרי שיודע לעשות הבחנות מתבקשות בעת של קרב ובעת של שלום ורגיעה ראשית לכל חייב לשנות את נוסח השבועה אותה הוא משביע את חייליו, כל עוד נוסח השבועה הזה לא ישתנה,כל הקודים האתיים וכל ההתפלספויות על צבא ערכי ומוסרי הם קישוטים חסרי ערך מעין שרלטנות אינטלקטואלית.

  6. יעלה

    איפה היו האדונים מרגלית את וולצר בזמן הטבח בעזה. מה ידוע להם היום שאי אפשר היה לדעת אז ולמה הפסאודו אינטלקטואלים האלו מתעוררים עכשיו? מתפקידם של אינטלקטואלים בחברה הוא לתרום את הידע שלהם בזמן אמת. אבישי מרגלית הוא חוקר מוסר: מה היה חדש בעזה? או בהתנהלותו הבזויה של כשר?
    אסא כשר הוא חותמת הכשרות של צבא הכיבוש הישראלי ומרגלית ובני מינו הם חותמת הכשרות של כשר אחרי הכל.
    עדיף שישתקו.
    שמם של אלו יכנס בכל מקרה לדפי ההיסטוריה כמסכימים בשתיקה.
    שיתביישו.
    אסור לחוקרי מוסר אחרים לשתף איתם פעולה.

  7. יעל

    קראתי את דברייך בהזדהות משהו. בני התגייס במרץ 08 והוא לוחם בגבעתי. גם אני כמוך, ביום שהוא התגייס, עלה לאוטובוס ונופף לנו לשלום, חשתי כאילו קרעו חלק ממני.לאחריו כל תהליך האימונים הארוך עד שהגיעה השעה ממנה פחדתי יותר מכל והוא היה מבין הלוחמים שנכנסו לעזה. תקצר היריעה מלתאר את הזוועות שהם ראו שם. לא את הזוועות שצה"ל עשה כפי שרבים יודעים לפנטז,אלא את הערבוביה הבלתי מובנת בין הילדים, הנשק, הנשים, הטף והרימונים,את מחסני הנשק הענקיים במרתפי הבית ובינות לגני הילדים וסמוך למגרשי המשחקים של ילדיהם.
    עצוב מאוד להיווכח כי ילדינו שגדלו על ערכים של ציונות והגנת המולדת הופכים היום למטרה לביקורת חסרת אחריות של חלק מהכותבים כאן. ברור כי לולא הם היו עושים את המלאכה ארגוני החמאס היו כבר מזמן עוברים את גבול שדרות.
    על כך נאמר מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו.
    אני מקווה כי בנך יתגייס לשלום ויחזור בשלום הביתה.

  8. ע.ג

    הדוגמאות אינן ממין הענין ולכן המסקנות (הידועות מראש) לא תקפות. תושבי עזה אינם מוחזקים בני ערובה בידי החמאס. תושבי עזה הם החמאס. הם העלו אותו לשלטון והם תומכים בו ובמעשי הרצח שלו גם היום. לכן תושבי עזה אינם אזרחים תמימים שנקלעו שלא מרצונם להיות חומת מגן לפושעי מלחמה אלא הם חומת המגן לרוצחים לא רק מרצונם הטוב אלא מתוך שאיפה מוצהרת שהחמאס ימשיך ברצח אזרחים ישראלים. לכן מעמדם אינו כמו זה של אזרחים אלא כמעמד חילים תומכי לחימה שהם כמובן מטרה ראויה ולגיטימית לחלוטין. העובדה שנהרגו כה מעט מהם רק מוכיחה שישראל משתדלת לשמור גם על חייהם של תומכי לחימה מבין הפלשתינים ולא רק על חיי אזרחים. היא כמובן ראויה לכל גינוי על כך.

  9. מודאג

    תארי לעצמך שהחמאס היו חבורת פושעים שיורים משכונה בתל אביב וגורמים סבל רב לתושבים. האם היית מצפה שהמדינה תפגע ללא הבחנה בתושבי השכונה ממנה הפושעים יורים?
    אינני מקל ראש עם סבלם של תושבי הדרום. אולם, כפי שאמר פרופ' ישעיהו ליבוביץ "השואה היא בעיתם המוסרית של הגויים." עליהם רובצת אחריות מוסרית למעשיהם. אולם, זה לא מקנה לנו (הקורבנות) חסינות מוסרית למעשנו. אלה הם שני דברים נפרדים ואני אומר את זה כמי שיש לו משפחה בדרום.

  10. אבירם מגבעתי

    "יעל" מספרת ברגשנות רבה על בנה שהתגייס לגבעתי באוגוסט 08 והיה "מהלוחמים שנכנסו לעזה". זהו שאף לוחם מלוחמי גבעתי שהתגייסו באוגסוט 08 לא נכנס לעזה.
    מה המסקנה לגבי דבריה של "יעל" אם מידת מהימנותם כמו זו?

  11. דרור ק

    לא קראתי את מאמרם של כשר וידלין, אבל לגבי התזה של מרגלית וולצר – יש בה שתי בעיות עיקריות:

    1. חיילי צה"ל הם בני-אדם ולא מלאכים. הם חסים על חייהם שלהם כמו שכל אדם חס על חייו שלו. הם מוכנים להקריב את חייהם בשם הסולידריות שלהם עם אזרחי מדינתם ועם בני עמם, אבל לסולידריות האנושית הזאת יש גבול טבעי, ודרישה מהם לשים את חיי האזרחים הפלסטינים לפני חייהם שלהם היא קצת מוגזמת – לא ברמה הפילוסופית, אלא ברמה המעשית. לשם השוואה – כל אמא תתרגש משריטה בזרוע של ילדה שלה הרבה יותר משתתרגש מתאונה קטלנית שתקרה לילד במדינה אחרת. זהו טבע האדם וזה טבעו של עולם. הבעיה הזאת היא אחת הסיבות לכך שצריך להימנע ככל האפשר ממלחמות, אולם מרגע שפרצה מלחמה, צריך לדעת מהן המגבלות האנושיות של החיילים. אגב, מהעדויות הלא-נעימות שהתפרסמו בעקבות המלחמה בעזה עולה שחיילי צה"ל ניחנים ברמה מוסרית די גבוהה יחסית לחיילים במדינות אחרות. היה אמנם הרג של חפים מפשע בעזה, אולם בעוד אצלנו החיילים מרגישים צורך להעיד על כך, להתריע, לתבוע חקירה, בצבאות אחרים פשוט משתיקים עניינים כאלה.

    2. הטענה כאילו אסור לצבא הנאור לכאורה לחקות את שיטת הפעולה של ארגוני הטרור היא לא מציאותית. אם חמאס מחליט כטקטיקה לטשטש את הגבול בין לוחמים לאזרחים, הן מן הצד הישראלי של הגבול והן מן הצד הפלסטיני שלו, הרי בכך הוא גוזר שכל הפלסטינים הם לוחמים. אמנת ז'נבה קובעת שלוחם הוא אדם שאפשר לזהות אותו כלוחם, על-פי מדיו, על-פי סמל בולט כלשהו, לפי העובדה שהוא נושא נשק באופן גלוי וכדומה. אם לוחמי הצד השני אינם נוהגים כך, הרי אין מנוס מההנחה שכל אדם הוא לוחם בפוטנציה. זה לא אומר שצריך לירות בילדים קטנים, או בזקנים, או בנשים בהיריון, אבל זה אומר שכל אדם (איש או אישה) צעירים וכשירים הם לוחמים בפוטנציה. אם המצב הזה לא ראוי מבחינתם, מוטב שיפנו אל חמאס וידרשו לשנות אותו – זו לא אחריות של צה"ל.

  12. איציק ניסני

    מסכים עם כל מילה של יעל
    כל לוחם עברי היוצא להגן עליך ממלחמת השמד מעם שבחר לשכן בניו בחורבות לאחר שנוצח במלחמה שיזם להשמידנו.
    מעוניין להגן על עצמו והשכפץ המילולי של כל הדוקטורים למיניהם לא יישאירו אותו בחיים ,עובדה.
    כל לוחם כזה יהפוך לאזרח ואנו מצווים על שפיותו לא על ידי הכנסתו לעולם של השמאל ההזוי

  13. יעל

    התלבטתי אם דבריך ראויים בכלל לתגובה. יותר מכך אני מתלבטת אם אתה בכלל משרת בגבעתי או שאולי התכוונתי שאתה מגבעתיים ורק ברחו לך שתי אותיות.
    לו קראת היטב את דבריי היית מוצא כי רשמתי שבני התגייס במרץ 08 ולא כפי שאתה בחרת להבין.
    למיטב היכרותי את לוחמי גבעתי, איני בטוחה כי אתה נמנה עליהם.
    מי שכותב את דעתו כאן ומגיב למאמרים עושה מתוך כנות ורצינות ולא כפי שאתה בוחר לעשות כן.
    אולי אם אין לך לכתוב דברים של טעם [גם אם לא יהיו מוסכמים על החברים כאן] עדיף שתמנע מכך.

  14. ח"צ

    בהתייחס רק לשאלת ההבחנה בין טרור למלחמה: אני תוהה, האם הטרור הוא לא הצד השני של כל מדינת-לאום דמוקרטית מודרנית? שכן כל מדינה כזאת מיוסדת על המדינה כמייצגת את כל העם, והעם/האזרחים כמזדהים איתה (נלחמים במלחמת שחרור למען הקמתה, ולכן גם חשים אחריות על מה שעושה המדינה בשמם (אחרת לא היינו מתביישים בכיבוש ומנסים להיאבק בו, למשל). והאם הטרור איננו בעצם הצד השני של הייצוגיות הזאת? האם אין המבנה הדמוקרטי עצמו נותן פתח ללגיטימציה לפגיעה באזרחים, כנציגים של המדינה? לא שזה משהו חיובי – אני לא בעד כמובן – אבל אני חושבת שכך אפשר להבין את ההיגיון המנחה עמים הנתונים בייאוש, ושהמאבק המדיני שלהם כושל (מסיבות שונות) – לנקוט טרור. דמוניזציה של המושג טרור והצגתו כ"טירוף", כמשהו לא-רציונלי, לא עוזרת להבין את הבעיה.

  15. מאור מלחי

    המאמר דורש התייחסות לאזרחי האוייב כאל אזרחיך.
    בלי להיות פרופסור, אני רואה כאן כמה בעיות:

    א. חוסר איזון מוסרי: זה הרף הגבוה ביותר האפשרי. אין כאן איזון בין השגת מטרות הלחימה (שהמחברים לא חולקים על צדקתה במאמר; במיקרה הישראלי, מטרות הלחימה כוללות הגנה על אזרחים ישראליים) לבין השמירה על חיי האזרחים, אלא הכף נוטה לגמרי לכיוון השמירה על חיי אזרחי האוייב. למשל, במיקרה 4 במאמר-אם אזרחים לבנונים פולשים לישראל ומשתלטים על קיבוץ מנרה (נאמר, מבטיחים לירות בישראלי שיתקרב לשם), מבחינתי הם בני מוות בלי קשר לאם הם חמושים או לא, שייכים לחיזבאללה או לא.
    אני מציע רף נמוך יותר: להתייחס לאזרחים כמי שנכבשו ע"י ארגון הטרור.
    אם המאמר טוען שבכל מיקרה לא צודק לסכן אזרחי האוייב, גם כשחלקם יורים על אזרחיי בתמיכת חלק ניכר מהיתר(פעילי חמאס/ חיזבאללה)- אני מוכן להיות לא צודק.

    ב. אי היתכנות: למרות שהמחברים טוענים שאין להם התנגדות עקרונית ללחימה (הם טוענים שלא כל פתיחה במלחמה בהכרח לא צודקת), הרי שלחימה לפי העיקרון הזה מחייבת מודיעין, טכנולגיה ורמת הכשרה יותר גבוהות משל של ימ"מ/ SWAT (היחידות שנלחמות בנוכחות אזרחים שלנו. הדרישות יותר מחמירות כי חלק מהלחימה תתבצע בשטח האוייב). באין יכולת כזו, המאמר שולל למעשה כל מלחמה.
    למשל: במיקרה המצער של ד"ר אבו אל-עייש, הכוח בשטח זיהה פעילות חשודה על גג הבניין והשיב אש בטנק, שפגע בטעות בדירה שכנה של הד"ר, וכל זאת אחרי שתושבי השכונה הוזהרו להתפנות ממנה. לא ניתן לצפות ליותר מכך בלחימה.

    ג. טעות עובדתית: החמאס, החיזבאללה וכו' מטיפים בריש גלי להשמדת ישראל, דבר שיהיה פשע מלחמה . לכן חבריהם חייבים בדין וחשבון גם על עצם חברותם ("עצם השתתפותם במלחמה") ולא רק על מעשיהם במלחמה. אחרת, מה הטעם בהכרזה על ארגונים אלו כארגוני טרור?

  16. יורם גת

    משכפלים את ההנחה הישראלית היסודית: העליונות המוסרית של ישראל על אויביה.

    הרי בסכסוך הישראלי-פלסטיני ישראל היא הטרוריסטית. שלטון צבאי, דיכוי ונישול של מליוני אנשים במשך עשרות שנים הוא מעשה טרור ענקי ומתמשך. הניסיון של הפילוסופים להטיף לישראל "שלא לחקות את הטרור" מעורר גיחוך ושאט נפש.

  17. מיכל

    בהחלט נכון, ובכך צריך לדבוק.
    יעל, אני איתך. גם כאם לבנים חיילים וגם כאזרחית, אישה וכו'. מה, רק נשים שפויות כאן?!
    שיחזרו כולם הבייתה בשלום! אמן

  18. אשה ואם

    כל ההתחבטות על ה"מוסריות" כבייכול של מכונת המלחמה הישראלית שכל מטרתה להמשיך את מצב השליטה והדיכוי של היהודים הישראלים על כל מי שמנסה לחיות לצידם מעוררת גועל.

  19. איל

    רק עתה התודעתי לקיומו של הבלוג. מכאן תגובתי המאוחרת.

    אני מסכים עם התזה המוצגת במאמר. על מנת שתורת מוסר תהא תקפה עליה להיות אוניברסאלית. תורת מוסר אוניברסאלית אינה יכולה להצדיק העדפת קרובים רק מפני שהם קרובים כשם שלא מוצדק שאני אעדיף את צרכי עצמי רק מפני שאני-אני. קוראים לזה אגואיזם.

    תגובות לחלק מהמגיבים:

    אסף

    אין בדבריך נימוקים לדעתך אלא הצהרה בלבד.

    יעל

    את מטשטשת בין טרוריסטים לבין בלתי-מעורבים בטרור. את שואלת מדוע ישראל צריכה להיות מוסרית כאשר "הם" לא מוסריים. לכך יש תשובות:

    ראשית, החובות המוסריות אינן תלויות בכך שאחרים מיימים אותן. טענתו של הגנב שאחרים גם גונבים או שהקורבן שלו גנב ממנו בעבר אינה תקפה.

    שנית, לא מדובר באותם "הם". החובה המוסרית שמדובר בה היא כלפי בלתי מעורבים בטרור ואילו את מתייחסת אל הטרוריסטים עצמם. לא מדובר באותה קבוצה. כלפי הטרוריסטים אין חובה מוסרית שלא לפגוע בהם.

    אני טענתך שכל מדינה נאורה תגן על אזרחיה בכל מחיר אינה נכונה מוסרית. מוסרית, תמיד צריך לחשוב האם המחיר שווה את המטרה. אם לא נעשה זאת אז נגרום סבל עצום על מנת למנוע סבל בעוצמה חלשה. שנית, מה שעושות מדינות לא רלבנטי מבחינה מוסרית מפני שייתכן שהן טועות מבחינה מוסרית.

    לצערי את משלבת טיעונים דמגוגיים בדמות האם ביקרת בבית חולים ברזילי?

    האם ביקרת בבית חולים בעזה?

    זהו טיעון "אד הומינם"

    חבל שאת משתלחת בעמדות המוסריות ההומניסטיות שהן העמדות היחידות האנושיות והקבילות מבחינה רציונאלית (מהרסייך ומחרבייך…) העובדה שאת מצרה על בני-אדם המתנהגים שלא לרוחך לאור חינוכם הציוני-הפטריוטי מעידה על על סדר העדיפות המוטעה שאת מחזיקה בו. אין זכר בפיך לערכי ההומאניזם, הליבראליזם וכבוד האדם. משום מה את לא מודאגת מבני אדם הפועלים בניגוד לחינוך כזה.

    לע.ג.

    דבריך מופרכים וזאת מהטעמים הבאים:

    ראשית, לא כולם בחרו בחמאס.

    שנית, מה לגבי הילדים הפלשתינאים? גם עליהם אתה מטיל אחריות ש- "בחרו בחמאס"?

    שלישית, גם לגבי אלה שבחרו בחמאס הרי שזה מעשה שהיה בעבר. הרג אדם מוצדק רק כהגנה עצמית מפני מה שיעשה בעתיד.

    ככל שישראל הורגת יותר פלשתינים הסיכוי שיבחרו בחמאס בעתיד רק יגבר. השנאה לישראל רק גוברת כתוצאה מכך.

    לדרור ק.

    הדרישה המוסרית לא מתחשבת במה שמציאותי אלא במה שראוי להיות מציאותי. פשיעה תמיד תהיה רוצחים תמיד יהיו אבל מכאן לא נובע שמוסרי לרצוח למרות שזה לא מציאותי לצפות שהרציחות יעלמו מהעולם.

    העובדה שאבא (אני מתקומם על הדוגמא של "אמא" כאילו דאגה לילדים היא עניין לאימהות) יתרגש יותר משריטה של בתו ולא מהרג באפריקה לא אומרת שמוסרי להעדיף לטפל בשריטה של בת לפני שמונעים הרג של זרים.

    אם דורשים מחיילים לסכן את חייהם בקרב (זה כל כך "מציאותי" לגרום לאדם לפעול בניגוד אינסטינקט החיים שלו?) מדוע לא לדרוש טוהר נשק?

    פשוט צריך לתת פקודה "חדל אש" או לבטל פעולה מבצעית. אף חייל לא יצא לפעולה מבצעית לבד.

    אני מוכן להיות סלחן כלפי חייל שבאופן בלתי מוצדק הורג פלשתיני על מנת לסייע לחברו כשם באותה מידה שאני מוכן להיות סלחן כלפי חייל שמפחד להילחם ולכן מסרב להילחם.

    האם גם אתה?

    המאמר הזה (וגם אני) מנתחים את המצב מבחינה מוסרית ולא מבחינת המשפט הבין-לאומי. יכול להיות שהמשפט הבין-לאונמי בעצמו לא מוסרי בחלק מהנורמות שלו.

    "אחריות מוסרית" תלויה במצב של שליטה. אם צה"ל קובע מי ימות ומי יחיה ע"י כך שהוא שולט בהדק שהוא לוחץ עליו אז הוא אחראי. לא נכון ללחוץ על ההדק ולהטיל אחריות על אחרים. אתה ירית והרגת, הית יכול להימנע מכך-אתה אחראי.

    כמובן שגם החמאס אחראי לכך שהוא משתמש באזרחים כמגן אנושי אבל זה לא משליך על האחריות של צה"ל ושל הממשלה שאחראית עליו.

    לאיציק ניסני

    כל ביקורתי על יעל תקפה גם לך מעבר לגינוי נוסף עך ההשתלחות שלך הנובעת מטעות מוסרית.

    למאור מלחי

    אני לא מבין את התזה במאמר כמעדיפה את אזרחי האויב אלא כתזה של שוויון בערך האדם של אזרחי האויב ושל אזרחי ישראל וחייליה.

    המחברים לא חיוו דעתם עמתי מוצדק לפתוח במלחמה. אני סבור שאף פעם לא מוצדק "ליזום" מלחמה (אם לפתוח=ליזום) ההצדקה היחידה למלחמה היא הגנה עצמית ואני משער שזאת גם עמדת המחברים.

    אדם שהוא רק חבר בארגון טרור אבל בעצמו לא פועל בטרור לדעתי יש להתייחס אליו כבלתי מעורב היות והוא לא מהוה סיכון. ההרג אינו "ענישה על מעשי העבר" אלא מניעת סיכון עתידי. מי שהוא רק חבר בארגון טרור אולי יש מקום לביקורת מוסרית כלפיו אבל בהודאי לא עונש מוות ללא משפט (וגם לא עם משפט).

    למיכל

    היות והעלת את הנושא המגדרי אז עלי להביע את אכזבתי מכך ששתי נשים (את ויעל) אינן מייצגות כאן את החמלה כפי שהיה אולי מצופה מנשים אלא דווקא את האתוס הגברי המצדד בכוח ובגרימת סבל אנושי בל יתואר (אין מה להשוות את הסבל הפלשתיני לסבל של שדרות).

    זה לא הקול הנשי שצריך להישמע. זהו קול גברי בפיהן של נשים. קול גברי שהביא על העולם עד כה אכזריות וסבל.