זהו רצח. כך נראה רצח

חגי מטר

באסם אברהים אבו-רחמה היה אחד מהפעילים המחויבים והמסורים ביותר למאבק העממי, הלא-אלים, הפלסטיני-ישראלי-בינלאומי המשותף, של כפרו בלעין, נגד גדר ההפרדה. ביום שישי, בהפגנה השבועית, נורה אבו-רחמה למוות על ידי חיילי צה"ל. הסרטון שצולם במקום מספר את הסיפור כולו. אדם לא חמוש ולא אלים, שעומד באדמתו על גבעה לצד עיתונאים, מפגין מול גדר שאפילו שופטי בג"ץ הסכימו שאינה חוקית, מנסה לפנות לחיילים ולדבר איתם, ונורה בכינון ישיר על ידי רימון גז חדיש ומסוכן, אשר אפילו הוראות הצבא קובעות שיש לירותו רק בקשת.

הכפר בלעין כבר מזמן ירד מהכותרות. נדמה שהמאבק נגד הגדר בכללותו לא מעניין את התקשורת יותר, ושאם כבר מתייחסים אליו – עוסקים בכפרים אחרים, או מדברים על האלימות של חלק מהמפגינים, או דנים בלגיטימיות השימוש בנשק כזה או אחר. אולי עכשיו אפשר להיזכר בבלעין; הכפר שיותר מכל כפר אחר מתמיד בהפגנות ובשיתוף הפעולה הבינלאומי. בלעין הוא גם הכפר שבשנתיים הראשונות הקפיד למצוא גימיק חדש בכל הפגנה, דרך חדשה ומקורית לנסות להראות לחיילים ולעולם כולו איזו גזרה נוראית גוזרת עליו הגדר.

אך זהו גם הכפר שראה איך השנים חולפות ודבר לא משתנה. החלטת בג"ץ להזיז את הגדר בבלעין, אשר מעבר לה כבר הולכות ונתפסות אדמות הכפר על ידי בנייני ההתנחלות מתתיהו מזרח, הושמה ללעג על ידי משרד הביטחון. זה מושך את הזמן ומציע מדי פעם פתרונות חלופיים המתעלמים לגמרי מהתנאים שקבע בית המשפט. במקביל ממשיך הצבא לדכא את ההפגנות ביד קשה ולערוך עליהן ניסויים בכלי נשק חדשים. חברי כנסת, חברי פרלמנט אירופי, זוכי פרס נובל, אמנים וניצולי שואה, לצד פעילי שלום מחויבים מהעולם כולו, המשיכו להביע סולידריות ולעלות לרגל לכפר שהפך לסמל, וכולם כאחד הותקפו ונורו ונפצעו מהתקפות הצבא. מספר הפצועים העולה לא הרשים אף אחד בישראל, והחיילים הבינו בצדק שאין גבול לרמות האלימות שניתן להפעיל.

ביום שישי הם הרגו את באסם. חבר. פעיל מסור. בדחן וחייכן, שתמיד ניסה להרגיע את המצב בשטח. לפני חצי שנה צילמתי אותו בסוף אחת ההפגנות. רוב המפגינים כבר התפזרו והחיילים התחילו לארוז את הנשקים וללכת, אבל באסם המשיך לשבת על סלע מול הגדר, המשיך לנסות לדבר אליהם. הוא ניסה להסביר לחיילים למה הוא מפגין, מה משמעות האדמה בשבילו ובשביל הכפר. אבל אף אחד לא הקשיב. עכשיו הם רצחו אותו באותו המקום.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. קובי

    חגי, אולי תוכל לצרף לינקים לצילומים, בכדי שכולם יראו?

  2. אזרח.

    באתר של אייל גרוס.

    http://www.notes.co.il/gross/55316.asp

    Aim to the Face and Shoot

    http://www.youtube.com/watch?v=GaigDpojUAs#t=52s

    On Friday 13, 2009 American Citizen Tristan Anderson was shot in the head by a Tear Gas Canister fired by Israeli Occuption Forces in the Village in Nil'in, Palestine. As evidenced by this video.

    http://www.youtube.com/watch?v=XjNJU286fqI

    American, Tristan Anderson, shot in the head by Israeli forces in Nilin

    http://www.youtube.com/watch?v=zSECq3kxT4I

    Israeli Military Shoot Gaza Farmer

  3. חיים הורוביץ

    חובה לחקור מי ירה, והאם ניתנה פקודה לירות שלא במסלול קשתי.
    איך מונעים את הטיוח?

  4. טרזן

    ובראש החקירה יעמוד כמובן הפצ"ר (פרקליט צבאי ראשי). הפצ"ר החדש, יהודי טוב, הוא כמובן דתי חובש כיפה כמו קודמו. התפקיד הזה שמור לדוסים, הצבא אינו יכול להרשות לעצמו פצ"ר לא-דתי, נו… אתם מבינים לא?

  5. 0XillliX0

    ראיתי שהפגיעה היא ב- 3:22, אבל לא הצלחתי לזהות מי יורה. מישהו יכול להסביר?

  6. יוסי ברנע

    ירי של רימון גז בכינון ישיר הוא הריגה או אף רצח. מעבר לאירוע הקשה הזה יש לציין כי אי מילוי החלטת בג"צ בדרך הננקטת ע"י משרד הבטחון לגבי תווי הגדר, היא ביזוי החוק. ואת זה צריכים לגנות כל מי שדוגלים בדמוקרטיה ליברלית ( מבלי להתיחס עד כמה היא קיימת), משמאל ועד ימין.

  7. נפתלי אור-נר

    ולכך אחראיים צה"ל, הפוליטיקאים המאוסים שלנו, התקשורת, שלא מעניין אותה מה צה"ל (זוכרים, הצבא הכי מוסרי בעולם) מעולל לפלשתינאים, ואנחנו, כל אחד מאיתנו שאינו זועק את זעקת הפלשתינאים אשר אדמתם נגזלת כאשר אנו אדישים לכך

  8. פופאי

    בלי תרומתם של הדוסים סביר להניח שלא היית קופץבין העצים, אולי היית שוחה בים.

  9. אריאל

    זה לא רצח. אצלי לפחות ההגדרה של רצח כוללת כוונה תחילה לגרום למותו של האדם. לפי עדויות שונות (חלקן מהסרטון עצמו) לא נראה שמישהו כיוון את ה"מלקוש" בכינון ישיר כדי לפגוע בגופו של ההרוג. זה סתם מוות מיותר. אבל לא רצח. עדיין לא הגענו למצב בו רוצחים מפגינים בכוונה תחילה.

  10. לאריאל

    לא נתווכח על הגדרות. יכול להיות שאתה צודק, ומהבחינה המשפטית הדקדקנית במקום לדבר על רצח צריך לדבר על "הרג" פלוס "תקיפה מכוונת בנסיבות מחמירות". אבל להגיד שלא היתה כוונה לפגוע בגוף של המפגין זו כבר היתממות: אולי החייל/מג"בניק לא חשבו שזה יהרוג אותו, אבל בהחלט היה כאן ניסיון מכוון לפגוע במפגינים. הנורמה השלטת בצה"ל היא לירות רימוני גז בכינון ישיר לעבר מפגינים. זה אמנם בניגוד לנהלים הרשמיים, אבל זו המדיניות בפועל. זה קורה כמעט בכל הפגנה. ומאז שנכנסו הרימונים החדשים בעלי הטווח המוגדל כבר היו פצועים קשה מהתופעה המזוויעה הזו.

    אגב, לחיילים יש גם רימוני גז ידניים, כאלה שאתה זורק ביד ולא יורה מתוך מטול רימונים. לטווח של 15 מטר שהחיילים היו בו זה מה שהיה צריך לירות. אבל לא – הם לקחו מטול רימונים, הכניסו פנימה רימון בעל טווח מוגדל, וירו לבנאדם בחזה.

    כל מה שחגי כתב נכתב מתוך כאב אישי. אין מישהו שהלך להפגנות בבילעין שלא הכיר את באסם. הוא היה טיפוס כריזמטי, תמיד מוביל את הקריאות, תמיד הולך מלפנים, תמיד נשאר מלפנים גם אם מרבית המפגינים בורחים לאחור עם מטח הגז הראשון, תמיד עומד על אותה תלולית מימין לשער הסגור שלפני הגדר, תמיד קורא בעברית ומדבר עם החיילים. בדיוק כמו שהוא עשה בזמן שהוא נהרג.

    אם חבר של אדם שנהרג בתאונת דרכים קורא לנהג השיכור רוצח, הייתי טורח לדקדק ולהסביר שזה לא רצח אלא "סתם מוות מיותר"? חגי הוא החבר הזה. והנהג השיכור לא שתה טיפה של אלכוהול – הוא היה במודעות מלאה, בהכרה שלמה. הוא רק היה מסומם מלאומנות, ומהכוח שניתן לו ביד.

    אולי עדיין לא יורים על מנת להרוג במפגינים. סתם יורים בהם בצורה שעלולה להרוג אותם, או לפצוע אותם קשה. ואז כשזה קורה מפיצים ערימה של שקרים לעיתונות.

    יחי ההבדל הקטן.

  11. איסי שיין

    הכל ל חוקי או הכל לא חוקי וההפגנה במקום חוקית ? בשום מקום בעולם אי אפשר להתעמת עם צבא כלשהו ולצפות שינהגו בך לפי כללי פרוטוקול דיפלומטי.

  12. חגי מטר

    כמו שלהפיל פצצות ענקיות במרכזי ערים צפופות זה רצח. אתה מפיל אותן, וברור לך לגמרי שאזרחים יפגעו.
    כך גם בבלעין. כשיורים כל שבוע עשרות רימוני גז קטלניים בכינון ישיר לתוך קהל מפגינים, וכשמצטברות הפגיעות הקשות והאנושות ועדיין לא מפסיקים לירות כך – זה רצח.

  13. ברוך

    "ביום שישי הם הרגו את באסם" כך כתבת לקראת סיום.

    ובסיום כתבת: "….. חבר. פעיל מסור. בדחן וחייכן, שתמיד ניסה להרגיע את המצב בשטח. לפני חצי שנה צילמתי אותו בסוף אחת ההפגנות. רוב המפגינים כבר התפזרו והחיילים התחילו לארוז את הנשקים וללכת, אבל באסם המשיך לשבת על סלע מול הגדר, המשיך לנסות לדבר אליהם. הוא ניסה להסביר לחיילים למה הוא מפגין, מה משמעות האדמה בשבילו ובשביל הכפר. אבל אף אחד לא הקשיב. עכשיו הם רצחו אותו באותו המקום".

    בשישי הרגו. בראשון כבר רצחו.

    "ניסה להסביר לחיילים למה הוא מפגין… אבל אף אחד לא הקשיב".
    מה ההיתממות, הבעיניך החיילים הם בג"צ?
    הרי להפגנות מובאים עיתונאים. עיתונאים עיקר סיפוקם יהיה אם יתעדו עימות שהתלקח. האמנם הביאו עיתונאים על מנת לאכזבם? ההיתממות הזו, או התמימות הזו, חסרת אחריות בצורה פושעת.
    חסרת אחריות לא רק כלפי החיילים האחים החברים, אלא בעיקר כלפי באסם, החבר, האח, האזרח. בירור זכויותיו צריך להתנהל בבית משפט ולא "בטריבונאל של חיילי כיבוש", לא כן? מדהימה ההיתממות התמימה מצידו של הכותב, שהרי מלכתחילה חושב הוא כי מדובר בכיבוש, צבא כיבוש, וחיילי כיבוש.
    דווקא לשיטתו, אמור היה הכותב להזהיר את חבריו שלא לברר את עניינם בפני חיילים. תחת להזהיר, סדרי הדין וההגנה שהוא מציע בחוסר אחריות למפגינים מול בית משפט החיילים "הרעים": אי היענות להוראות החיילים "הרעים".

    יתכן שדעת חלק מהחיילים אף כדעת כותב כתב הדיבה נגדם, או אולי אף כדעת באסם ז"ל. אולי. מי יודע. אך דווקא בדמוקרטיה לא לחיילים "לשפוט", או "לקבל את הסברי באסם". מי אם לא לוחמי הזכויות אמורים לדעת זאת. מי אם לא הם אמור לדעת היכן ועם מי מבררים זכויות בדמוקרטיה.
    ודאי שמותר להאבק, אך יש לשאת במחיר ההסתכנות עצמית, מעצם ההסתובבות ליד, מול, ונגד נושאי נשק כדין, הסתכנות ולו מחמת תאונה. אף אב ואם אחראיים לא ירשו לבנם להעיז פנים מול איש חמוש, בלי קשר למידת הצדק של הבן או של נושא הנשק. "האומץ", או למעשה חוסר האחריות האדיר מצד הפגנה שכזו, צריך שתחשב גם כאחריות של חסרי האחריות ומעודדיהם, בהקשר לתוצאות. אפשר להעריץ את המחויבות והנכונות לשאת בתוצאות, אך אי אפשר באותה נשימה גם לבקש עימות מצטלם ולא סימטרי שכזה, וגם לבקש להשתחרר מכל אחריות לתוצאות אפילו תאונתיות שלו. זה לא עניין של איתור צביעותם של חלק מהמפגינים בבכותם התוצאה המרה ובהטילם את כולה על האחר, גם אם הוא חייל, עד כדי האשמה ברצח. לא הצביעות היא העניין הראשי ביום ראשון זה, אלא חוסר האחריות דווקא של מי שדווקא על פי שיטתם "יודעים" את מהות הצבא במקום זה – ובכל זאת משלחים את עצמם ואחרים להיפגע. כך למעשה ובפועל. הרי אם זה הצבא, על פי אמונתם ותפיסתם, אזי מדוע פתאום מצפים הם שם לפלוגת שופטי בג"צ? דווקא לוחמי הזכויות שכחו את הפרדת הרשויות?
    והערה באשר למקום שם התרחש "הרצח". אכן באזור מתרחשים מעשי רצח ולאחרונה עלה מספר הנסיונות לרצח, רצח בכוונה תחילה. הנסיונות סוכלו בין השאר ע"י החיילים. על כך בין השאר מופקדים החיילים.
    אינני נכנס הפעם לשאלה איך מקשיבים בעזה חלק מאחיו של באסם ז"ל לחלק מאחיהם, כשאלה "מסבירים" לאלה משהו על גג בניין בן 13 קומות. בסוף הם הגיעו ישירות ובצניחה חופשית לעמק השווה.
    היתכן שבאסם ז"ל, וחבריו, וחתני פרס נובל, וגם הכותב, הפגינו גם שם באומץ, מול חיילי החמאס, ופשוט רק העתונאים לא אזרו עוז לסקר התרחשות זו מפאת סכנה יריות השמחה המתלוות לארועי השלום הללו?
    הערה בנאלית, לא מקורית, שאין בכך כדי לעקרה מהדיון.

    זכויות יש לברר במשפט, הרי כאן הדמוקרטיה על כל בעיותיה מאפשרת זאת. כאן. לא שם..
    מי שבוחר לברר זכויות במלחמה – הינו שותף לפחות שווה ל נ ש י א ה בתוצאותיה, ו ל א ח ר י ו ת לתוצאותיה.
    אין זה ממצא ערכי, מוסרי, השקפתי. זו עובדה. זה כורח אוניברסאלי של החיים. אין שום ציווי קטגורי מוסרי הכופה על "צודק" להתעלם תמיד מנתונים ומתנאים. אפילו בשוק העבודה אי אפשר לחדול לחשוב ורק לומר "פרנסה בידי שמים". אף אם הצודק צדיק. אין פטור. קל וחומר בדיון על שוויון ערך האדם, ועוד יותר בדיון על שמירת חיי אדם.

    מי שבוחרים להתעמת עם חיילים חמושים, בהפגנה מתוקשרת ולא מתוקשרת, נא ילינו בפני הורי וילדי הנפגעים גם על עצמם. בודאי בשעה שהינם מחוללים תאונה זו, ומבנים אותה לידי התנגשות. אש מצטלמת טוב, אך אי אפשר להבעיר אש ולבקש לבער ממנה את חומה, את כווייתה, את סכנתה. גם כשמדובר באש כוחותינו, גם באש כוחות האור, כל אש.
    כלל עתיק ובדוק אמור ללמדם לשומרם על עצמם מפני כל אש: מתרחקים ממנה. כולם: ילדים, מבוגרים, אינטלקטואלים.

    אינני מאמין שאמא של ארמני צודק, שיצא עם הצדק שלו אל מול חיילים חמושים, נאמר תורכים למשל, חושבת כי המניעה היחידה לכך שבנה הבוגר איליה לא ייפגע היא שליטתם האבסולוטית של החיילים התורכיים בעצמם, בנישקם, ברגשותיהם, בפרשנותם את מראה עיניהם, ועוד. מה עוד כשבחיילים תורכים מדובר, ומעיניים ארמניות. מה יחשבו אמא של איליה וחבריו האבלים, איך ניתן היה לשמור על חיי איליה כ י ו ם? רק כשצבא תורכיה וכל הצבאות יחזיקו מזמרות בידם ולא ישאו חרב אל כל גוי, ומאידך גם כל גוי, כל גוי, לא ישא אליהם חרב, פצצה, וטיל? מה, רק אז אפשר יהיה לשמור על איליה? ועד אחרית הימים נשלח את איליה ובאסם ז"ל כל יום מחדש לודא על בשרם וחייהם אם הגיעה אחרית הימים?

    האמנם דיבת האשמת החיילים ברצח תשיב את חיי באסם היקר ז"ל למשפחתו ואלינו?
    ואולי, ושמא, פשע הוספת דיבת ההאשמה, באה לכפר על חטא האחריות של מעודדי באסם לבחור דווקא בדרך זו כדי לברר זכויותיו. אלה ששילחוהו לחשוב כי "חיילי כיבוש" יהיו שופטיו הגבוהים לצדקתו כנכבש.
    עכשיו ודאי תקום ועדת חקירה, יהיו תחקירים. יש לי הרהור כלשהו מי לא יאמין להם מראש. לכן ודווקא לכן, האם הכותב, וחברים לשורות הכותב, עושים גם הם חשבון נפש כיצד יכלו כאנשים מבוגרים ופוליטיים, במובן הטוב של המילה, למנוע גם מצידם את הפיכתו של באסם ז"ל לקורבן כה כואב ומיותר לכולם, לכולם: להם, למשפחתו, לנו, ובודאי להמשך מאבקו להשגת מטרתו שלו. הוא בודאי כבר לא יראה את צידקתו על פני האדמה הזו. אך אולי יש עוד דרך למנוע פגיעה בחברים מכל צד, דרך יותר אחראית לחיים, ולא רק ע"י התנקות עצמית בדרך של האשמת "האחר" ברצח. לא פחות.

    אם היה רצח כטענת הכותב ("זה רצח"), אזי, מבחינת הנרצח, מעודדיו עשו יד אחת עם הרוצחים כששלחוהו במודעות מלאה לאפשרות התנגשות ועימות עם חיילים, אפילו היתה זו משטרת תנועה פלסטינית.
    מוסרית, בעידוד מסמא עיניים זה יש משום שותפות ברצח.

    קל וחומר כשבצבא הכיבוש לישראל מדובר, לפיהם. צבא הגנתם יש להזכיר, וגם אם לא יבקשו הגנתו, כל חיילי צבא זה יסורו למרות שתטיל עליהם להגן על הכותב.

  14. איזי גור

    מה קורה להם לכל יפיופי הנפש . בסך הכל נהרג איזה ערבושי. אז מה קרה? הכלבים ….והשיירה עוברת. שיירת ההרוגים והנהרגים .והיא מורכבת מזקנים ונשים וילדים שלהם וגם שלנו. והשיירה מורכבת מאחיו ודודניו ושכניו הנוקמים של הנרצח בבילעין והיא מורכבת מאחיו ודודניו ושכניו הנוקמים של הנרצח בבת עין והיא הולכת ונמשכת והולכת ונמשכת ואוכלת וזוללת את קרבנותיה בכל פה ואין סופה נראה.
    והקדוש ברוךהוא מצילנו מידם ,ואם לא הוא אז אולי אובמה.

  15. מתי

    זה רצח מזוויע. התקשורת גם אשמה, שלא נתנה אפילו כותרת בעיתונים היומיים – בדף הראשי – על חלקה של המדינה ברצח. והעדיפה לכתוב על כך בתוך המדורים הפנימיים של הדפים הראשונים. זה סימן רע מאוד להדרדרות והתבהמות החברה בישראל/פלסטין.

  16. רונן

    מענינת בעיני התופעה של הרחקת עדות בקשר לאלימות בארץ.
    הפעילים נגד הגדר ונגד הכיבוש לא יוצאים בה בעת מול תופעת השתלטות משפחות הפשע(בעצימת עין של השלטון) או אלימות המשטרה בתוך המדינה, אלא הולכים רחוק(מעבר לגדר הבית) כי שם יותר נוח, ושם יותר מצולם, ושם יש הרבה יותר כיבודים מאירגונים בחול.

  17. אלכסנדר

    קרא שוב את תגובתך ונסה להבין בעצמך מה לא בסדר איתה.
    ואם חובשי הכיפות האלה הם 'יהודים טובים', מה אתה?
    מישהו צריך לעשות את העבודה כשאתה וחבריך מתמזמזים שם בבילעין

  18. ע.ג

    מפגינים באופן לא חוקי, מתעמתים בכח עם חילים ומנסים לפגוע בהם ולפעמים גם מצליחים והחילים כמובן צריכים לשבת בחבוק ידים כי הרי לערבים אין אחריות פלילית להם מותר לעשות הכל אבל לחילים אסור עשות דבר נגד מחבלים.כשמחבל ערבי או יהודי פוגע בחיל זה כמובן צדק אבל אם חיל פוגע במחבל זה רצח. יופי של הגיון.והתגובה כמובן לא תתפרסם כי צריך קולקטיביות רעיונית.

  19. דבורה זילברשטיין

    ברור שבאסם אשם. באמת לצאת ביום ששי להפגנה בלתי אלימה נגד:
    1. גזלת האדמות
    2.נגד הגדר שלא מאפשרת להם להגיע לאדמות שלהם שטרם התנחלו עליהם
    3. נגד הגדר שבתוואי הנוכחי שלה, היא בבחינת "ביזיון ביה"מ " עברו כשנתיים מאז פסק ביה"מ העליון שיש להסיג את הגדר מערבה. אבל משרד הבטחון מתעלם.
    4. -בכלל ההפגנות כאחד הסממנים של דמוקרטיה -מה להן ולערבים, מה לערבים ולדמוקרטיה, הם לא לומדים את מקומם -הם כאן כדי להיגזל ולהגיש לנו חומוס מחוייך.
    5. להתגרות בחיילים יהודים באת? לזעוק את העוול שנעשה לך רצית? בן מוות אתה.
    6. מה חשבת לעצמך באסם שבאת להפגנה עם ידיים ריקות? שאתה מתנחל בלתי חוקי בעמונה? שהצבא יטפל בך בכפפות של משי? כמה צ'פחות…וסוגרים עניין בראש מהדורת החדשות…

    ברוך תמונת המדינה שאתה רואה לפניך מעוררת בי חלחלה. הצדקה של הרג (או-קיי זה לא רצח) בהפגנה בלתי אלימה – מזכירה לי משטרים שבל יהי חלקי עימהם.

  20. חגי מטר

    אז לשיטתך – אף אדם לא אמור לעשות בשום מצב משהו שאולי יסכן את חייו? זה מה שאתה אומר? לא משנה כמה דיכוי וגזילה והרג יש – עדיף לשבת בשקט ולקוות שיחוסו על חייך שלך?

    ובעניין הפנייה לחיילים:
    אף אחד לא מבקש מהחיילים להיות אלה שיקבעו את גורל הכפר או הגדר. ברור שלא. אבל מנסים לפנות אליהם כבני אדם. להסביר להם את מה שהם אולי לא יודעים; למשל שהגדר הזו לא חוקית, או שהם נמצאים מעבר לגבולות החוקיים של ארצם. חיילים רבים לא יודעים את הדברים האלה. ובדמוקרטיה, אם כבר העלית את הנושא, חשוב שאזרחים (וחיילים) ידעו כמה שיותר על המצב הפוליטי שבו הם חיים. כי כשיודעים, אפשר לקבל החלטות מושכלות יותר. כמו למשל לסרב.

  21. איל

    גם לא ברור כיצד ניתן להעביר מסר למנהלים לגבי תגובה שלא הופיעה.

    בכל אופן, עד שלא יבורר עניין זה אני מפסיק לשלוח תגובות

  22. ברוך

    תודה על התייחסותך. לצערי ומצערי הסברתי ארוכות את המימד הנוסף של חוסר האחריות. חבל שהתעלמת. שום דבר ממה שכתבת כתגובה – לא אמרתי ואיני אומר, ואף לא במשתמע.

    חיי אדם קודש, לא כן? רק מכיוון אחד? עלינו עצמנו אין גרם אחריות לבחירותינו,לבחירת הדרכים לממשן? גם זו קלות בלתי נסבלת, בעיקר בהינתן – לדעת המוחים – כי מולם חיילי כיבוש, שדעתם מן הסתם הושחתה, ויתכן שעם תודעת כיבוש רק רוצים להרחיבו ולהעמיקו. גם מפגינים צודקים הינם בגירים, נושאי זכויות ע"פ החוק, וגם חובות לפי החוק. אותה מערכת חוק. ובעיקר, ניסיתי להדגיש, נושאים באחריות ככל אדם, למעשה ידיו ולבחירותיו. גם יהודי שמשפחתו נרצחה בשואה יקיים בינו לבינו, בינו לזולתו, בינו לבורא, בדיקה אם יכול היה בבחירותיו ומעשיו למלט את משפחתו מרצח. אחריות בוגרת ומוסרית, ברור לך לי ולכולנו, איננה משחררת במאום את הנאצים מאחריותם. גם כשבהצלת חיים מדובר, ולא במשפט. ואני, בלי כל אנלוגיה לעניין חיילינו (השומרים עלינו גם בהשיחנו בעניינים אלה) מבקש עדיין להדגיש את הבגרות הנדרשת ממי שמשחקים באש חייהם או חיי אחרים בעודדם התגרות מצולמת, השואפת להתלקחות, ומסתלקת ומתנקה מכל גרם של אחריות. הרי מילדים חסרי אחריות לא נסבול התנהגות כזו, לא מול מעבר חציה ברחוב, קל וחומר מול צבא, קל וחומר מול "צבא כיבוש".

    לצערי לכך לא התייחסת, למרות שהדגשתי העניין. לקחת את הדברים לאן שאת לקחת, גם אם הציניות שלך במקומה, וגם אם היה כל הצדק איתך ורק איתך – לא יחזיר את חיי באסם אל משפחתו ואלינו. אין מקום להתחכמות, ולא אענה על דרך האבסורד. זה רציני מדי לדעת כולנו. ומכולם נדרש, בשל התוצאה, שיקול דעת ואחריות אחריות אחריות, לא רק הטלת אחריות. יש בית משפט, יש פוליטיקה, יש תקשורת, יש רחובות, יש כיכרות, יש שיחות, יש בחירות. בכל אלה לא מובנות התנגשויות אלימות. לכן איפשרה אותן הדמוקרטיה. גם, ואולי בעיקר, לחסוך שפיכת דם. התרגילים הטקטיים, כן טקטיים, של הפגנה מול חיילים חמושים ומוסמכים, ואי הישמעות להוראתם, גם היא מוסמכת אגב, אינה מסלולה הראשי של הדמוקרטיה. הדברים לא נאמרים מתוך פורמאליזם שמתעלם מזכויות יסוד וחיי אדם, אלא להיפך: כדי לכבד זכויות יסוד וחיי אדם. אולי לא הזכרנו לעצמנו דיינו מה בטחון חיי האדם וזכויותיהם בהעדר כוח המטיל מרותה של הדמוקרטיה. כן ואכן: מרות. הרי המפגינים טוענים כי הצבא לא מקבל את החלטת בג"צ, משמע, על פי הכללים של המפגינים הצבא נתון למרות החוק. ודאי. והם לא? את הרי לא חולקת על כך שדווקא לפי החוק הבינלאומי הצבא הכובש הוא הריבון במצב כיבוש. ולכן הוראותיו, עקרונית, מוסמכות. בעיקר בהינתן כיבוש. זו הזירה, ובה מתחולל העימות. התעדיפי סיפוח?

    כל זאת אמרתי כדי לשוב לנקודה המרכזית בתגובתי לתוצאה הכואבת של מות באסם ז"ל, והנסיון החמור לא לבצע כל בדיקה עצמית היכן גם אנו שגינו. חמור, כי הטמנת הראש בחול ושליפתו רק אל עבר אחריות האחר, תוליד מעת לעת עוד נפגעים, שלא מכוונת איש מהצדדים. התרגילים הטקטיים הם גם תרגילים וגם טקטיים, כבר על פניהם. הרי ברור על פניו שהחזית שנבחרה להתנגשות, הדרך שנבחרה להתנגשות, ו"הצד השני" שנבחר לעימות – בכל אלה אין מצויה סמכות ההכרעה. ודאי שלא לטובת המפגינים, בעיקר לדעתם. לא בידי חוליית החיילים מסורה ההכרעה לסעד המדיני למפגינים. זו לא זירת בית המשפט, ומולם לא השופטים, ואין כל קשר למהות ההפגנה וסיבתה. כלומר, מלכתחילה אין ההליכה להפגנה כזו כהליכה לדיון המכריע. זהו אפוא א מ צ ע י למען המטרה.
    אמצעי בוחנים בעיניים אחרות: בין השאר האם האמצעי מקדם את המטרה, לא רלוונטי לה, או אולי אף מכשיל אותה. בין השאר בוחנים מה מחירו ומחיר תוצאתו: כבד, לא כבד, כבד ובלתי נסבל, כבד ונסבל, כבד אבל ראוי, כבד וראוי אך מטופש, כבד וראוי אך אפשר אחרת, כבד וראוי ואי אפשר אחרת אך לא מקדם במאומה או פשוט לא לעניין. כל אחד יבחר את בחירתו, (וישא גם בלי רצונו באחריות לחלקו בבחירה ולחלקו בתוצאה), דבר אחד ברור: אם המטרה היא שבאסם יראה את צידקתו יוצאת לאור, ויחיה אותה – אם לשם כך התכנסו והפגינו – הוא כבר לא יראה זאת. אם היתה דרך אחרת שהיתה שומרת הן על חיי באסם, והן על חיי סיכוייו לראותה בחייו ולחיות אותה – התרגיל הטקטי גדע אותה. עובדה. האם היתה דרך אחרת שהיתה שומרת הן על חיי באסם, והן על חיי סיכוייו לראותה בחייו והן לחיות אותה – ודאי שהיתה דרך אחרת. מה, רק מהולדת מצלמת הוידיאו נולדו בעולם מאבקי חופש, ומאבקי זכויות? להפגין מול החיילים זה, בחוגי עיתונאים מסויימים ובעגתם, "סקסי". זה ידוע למפגינים מסויימים. יש "בולטות" וסיכויי הכנסת אייטם כזה לחדשות . אלא מה, זה להפקיר מפגינים לסכנת חיים מיותרת. הרי אין אחד שחשב כי החיילים והקצין יודיעו לאלתר במגאפון כי לאור ההפגנה, החוליה השתכנעה מההסברים, או מפחדת, או בשל השקפתה הפוליטית, והיא מכריזה בזה על התנתקות מדינת ישראל כאן עכשיו ומיד. יש אפוא במה שארע כדי להפקיר חיי מפגינים מתוך קלות דעת יחצ"נית ילדותית או שיטחית, בעבור אייטם. כן, אייטם, דקה בחדשות. אם העולם והעם אינם יודעים ואינם שומעים – אפשר להבין שיש התלבטות ושקילה עם הצדקה משני צידיה. אך אם העולם והעם יודעים, והעניין עד כדי כך אינו חדש כי חדל אפילו להיות אייטם ואין דקה בחדשות – על מה הסיכון המיותר, מדוע לעודד התגרות טקטית טרגית כזו בתוצאתה ובמיותרותה.

    דומני דבורה שבתגובתך, אפילו אם היה יסודה בעמדה צודקת, עדיין אין פקיחת עיניים באשר למידת אחריות מעודדי טקטיקה זו לתוצאות הטרגיות של הטקטיקה.
    הבה נצייר לעצמנו תמונה שהפגנה כזו אינה טקטיקה. היא אינה אלא ביטוי אותנטי, של מלחמה אותנטית, וגורל הקרב מוכרע בהפגנה זו. נותר אם כן למפגינים לצפות אם הפגנתם אכן הפסיקה את מצב הכיבוש, והסיגה את צה"ל. (ולאן, יש מקום מוסכם ומקובל?).
    אך אם זה קרב אותנטי מרתוני של נכבש ואוהדיו, קרב אחד מיני רבים עד תושג המטרה בעתיד גם אם לא היום – אין לדעת היום את התוצאה בעתיד. אך כבר היום ידועה הדרך הנבחרת. והדרך היא בחירת מבוגר. עם נשיאה באחריות של מבוגר! כלומר, נשיאה שלמה באשר לחלקו בתוצאת הדרך. לא שמעתי שישראל וחיילי ישראל כשחרפו את נפשם במלחמת העצמאות ואיבדו חיים רבים – קראו לחיילי צבאות ערב רוצחים. וגם לא מול חיילי המנדט הבריטי. זו מלחמה. אפשר לדון אם ההסתערות בלטרון 1948 היתה אפקטיבית, חיונית אולי כן אולי לא, אולי חלקית, אולי צדקו מפקדים אולי טעו מפקדים – אך לא שמעתי שכינינו "רוצחים" את חיילי הלגיון הירדני שירו בחיילינו המסתערים. זו מלחמה. ואגב, גם מלחמה שחיי אדם ראויים להיות מוקרבים על מזבח מטרתה, לדעת המעודדים , גם בה אין ההקרבה ערובה לנצחון אלא רק למוות.
    האם אנשי ומעודדי התרגילים הטקטיים או המלחמות הצודקות נותנים את מלוא דעתם? אם כן, אמורים הם לקחת את אחריותם, לעיתים אפילו בגאון.

    אם נשוב לקרקע המלחמה הזו המדוברת מסוף השבוע:
    גם במלחמה כזו כמו במלחמה כזו. אקדח, ומטול, ורובה – גם אם לא ירו – יורים או יירו. זה לא משחק ילדים, לא משחק מילים, לא נגמר בטוק-בקים. אינני נגד חופש ההפגנה אלא בעד חובת האחריות. אחריות היא לעיתים ריסון עצמי גם של המתגרה החלש מול כוח אכיפה חמוש. חופש הפגנה אינו חובת הפגנה, ואינו חובה לבחור בכל דרך של הפגנה, אינו חובת התגרות. חופש הפגנה אינו שחרור מאחריות.
    ניקח אחריות, חברים, כולנו.
    "צודקים מול רוצחים" אינו ציור המצב – אלא אצל מי שרוצה להתנקות בזול, במחיר הקלדת טור "אני מאשים", או "אני מאשים את מי שמאשים", ובטוק בק, כמונו. זה יחזיר חיים?
    להיפך. זה שולח אחרים אל עוד תוצאה כזו, והפעם עם כפל אחריות.

  23. חבל תליה

    חבל שאתם מפלים בין דם לדם. בין דם שהמסתננים באין-גדר בבלעין וניעלין שופכים. מעבר לכך – לא צריך לרצוח אף אחד בשני הצדדים, והפגיעה באבו-רחמה הייתה תוצאה של הסלמה שחלקה היה בשל התנהגות פתטית ומשולחת רסן של מפגינים אשר מתלהמים תקשורתית מול חבורה של מג"בניקים קשי יום.

  24. עמית

    הוא באמת מזעזע. החייל שירה הוא רוצח לכל דבר, וזה לא משנה אם מבחינה משפטית טהורה ניתן היה להרשיעו "רק" באשמת הריגה ולא ברצח. בכל מקרה זו שאלה תאורטית בלבד, כי נראה לי שאין סיכוי שמישהו יועמד אי פעם לדין על הריגתו של באסם. יהי זכרו ברוך.

  25. דבורה זילברשטיין

    תודה ברוך על התייחסותך המעניינת. כמובן שלא אוכל להגיב לכל הטענות שלך , וכדי שאשמע "בוגרת ואחראית" למרות שאני זועמת על העמדה שלך את רעיון ההפגנה, אנסה להציג את טענותי ושאלותי אליך בצורה מסודרת כך שאם תרצה, תוכל להתייחס לכל אחת מהן.
    1. הפגנה אינה מלחמה: כמי שכל יום ששי שני נוסעת לבלעין לתמוך בהפגנה (מאז שנפצעתי באחת ההפגנו בבורחי מפני הרימונים (שאגב תמיד נורים בכינון ישיר! ) אני לא צועדת בהפגנה אלא יושבת בביתה של חברתי זהרה ומלווה את ההפגנות ממקום בטוח) אני יכולה להשבע לך ששום בילעיני לא נמצא במלחמה עם צהל, בשביל מלחמה צריך שניים, הבלעיני שיוצא מהמיסגד בתום התפילה להפגין לא יוצא למלחמה וטוב שכך! .
    הפגנה נגד פעולה שלטונית שגוזלת ממך את כרמך, בתקווה לעורר את המצפון היהודי להחזיר את הגזלה הלא חוקית ואולי לנער אנשים כמוך לתמוך במאבק נגד גדר חמסנית ובבלעין היא כזו! התוואי הנוכחי שלה הוא מענה לסיפוח אדמות למודיעין עילית, ולא להבטחת היישוב. אפילו ביה"מ שבד"כ נענה לצרכי הבטחון ראה שהפעם זו הפקעת אדמה שאין לה צידוק בטחוני או אחר.
    ובכן יש להבחין היטב בין הפגנה למלחמה, מי שיוצא למלחמה אכן לוקח סיכון להיהרג. אבל מי שיוצא להפגנה בלתי אלימה, במשטר דמוקראטי, צריך להביא בחשבון שהוא יירה? ! האם הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון משווה מלחמה להפגנה בלתי אלימה? דם של מפגין אינו הפקר, ולא הופקר על ידו. לא של מפגין יהודי ובטח לא של פלסטיני. (שיש לו פשוט יותר סיבות טובות להפגין כל יום. ) כל כלכלת קדושת החיים שלך -אינה משכנעת, כי אינך מבדיל. אם אתה רוצה לחיות במדינה דמוקראטית -אל תחנוק את הנשמה שבאפה – זכות ההפגנה, כמו זכות הפניה לבגץ הם מבחינתי סמל הרבה יותר משמעותי מדגל ולכן להפך, חייל צריך להיות מוכן להגן על זכותו של באסם להפגין באם, למשל, איזה מתנחל ממודיעין עילית היה מנסה למנוע זאת ממנו. אנסח זאת באופן הכי רדיקאלי: זרועות שמירת החוק צריכים להיות מוכנים למות כדי לאפשר לאזרחי המדינה את זכות ההפגנה.
    הפגנה בלתי אלימה היא כלי דמוקראטי ראשון במעלה. על גורמי אכיפת החוק להגן על זכות ההפגנה כמו שראינו אותם עושים אפילו בהפגנתו של ברוך מרזל שהיתה מתגרית בעליל.
    2 הטלת האשם ואפילו רק האחריות, על הקורבן – תמיד מפחידה אותי. זו תמיד קונבנציה אתית של החזקים. בעלי הכוח. הנאנסת אשמה -עובדה כמה קצרה החצאית שהיא לובשת. היא לבשה חצאית קצרה ולכן היא לקחה בחשבון שתיאנס, הרי אפשר ללבוש חיג'אב.
    3. אנלא יודעת מי הצלם שלקח את הסרט. אתה כבר יודע שהוא עיתונאי. בד"כ כל ההפגנות בבלעין מוסרטות ע"י המפגינים עצמם (לפחות שניים מהאנרכיסטים שאני מכירה מסריטים מצלמים באופן קבוע, וגם חלק מהבלעינים מסריטים) לכן כל הסרטים הם חלק מהעשיה של ההפגנה, אף אחד שצילם לא רצה שבאסם יירה או ייהרג, יש גבול גם לציניות.
    4. אשמח להמשיך בדיאלוג איתך… זה כמה שנים שאני משחרת אחר אדם כמוך, ימני, בלתי מתלהם, לשיחה אמיתית, פתוחה, בלתי מתלהמת על האתיקה הציונית. התאבה? המייל שלי:hafuga48@gmail.com' הייתי שמחה לעשות זאת כאן אבל זה חורג מהנושא שהעלה חגי מטר.

  26. ברוך

    שלום חגי. עדיין לא ראיתי רמז לבדיקה גם שלך את הקשר בין דרך ההפגנה הנבחרת ומעודדת על ידך, לבין התוצאה.
    רק המטרות. זה לא אחראי. זו התנקות, צדקנית בתוצאתה גם אם בתום לב היה יסודה. על דעתי העקרונית באשר לזכות המחאה, ההפגנה והזכויות האחרות, משפטיות וטבעיות – כתבתי. לא הן המחלוקת.
    אך אם במרי אזרחי מדובר, ולא בהפגנה, בזה איני צריך לכתוב דבר: ספרים נכבדים כתבו דיים, כולל ובעיקר סיפרו הנפלא והחשוב של ד"ר יוסי דהאן , המוזכר באתר. מרי אזרחי הינו מסלול אחר של דיון. ובלי קשר אם המרי פרי בחירה או חוסר ברירה – כמעט לכל ברור כי במציאות נסיבותיו, הרי שכמעט על פי הגדרה הוא פוטנציאלית מלווה באלימות. לפחות חד צדדית, וכאמור – פוטנציאלית. אם תאמר – "לא תמיד!", אשמח להסכים איתך, שהרי זה אומר שיש דרכים בהן תהיה מחאה, אפילו מרי, בלי אלימות, שלא לדבר על שפיכת דם. ברור לשנינו שאם תאמר זאת לא תתכוון לעניינים שבמזל, אלא לשקילה מושכלת. הרי כך שאיפתך המוצהרת והמבורכת.
    כלומר, בלשון המעטה, מי שמכוון ומעודד אל מרי אזרחי בסגנון שנבחר – אי אפשר שלא שמע על אחת התוצאות האפשריות שלו: אלימות. שוב, אני מדבר על הדרך הנבחרת להתנגדות, לא על טיב הזכות, מהותה וצדקתה. הסטוריית הספרות הפילוסופית הפוליטית והמוסרית הרי עסקה בעיקר בהצדקות, ופחות בייעוץ טקטי למפגינים. הצדקה אינה באה במקום שיקול דעת ואחריות מתמדת עליה כה הרחבתי. אחריות מכל צד וצד, כולל מעודדי הצדדים. ואם חושבים הם שאחריותם נגמרת בקצה מושבם ביציע, או בגבעה – טעו הם טעות מרה. עובדה.

    בעניין הפנייה לחיילים. אתה כותב:

    "אף אחד לא מבקש מהחיילים להיות אלה שיקבעו את גורל הכפר או הגדר. ברור שלא. אבל מנסים לפנות אליהם כבני אדם. להסביר להם… …כי כשיודעים, אפשר לקבל החלטות מושכלות יותר. כמו למשל לסרב."

    זו תמימות חסרת אחריות, או אי מתן דין וחשבון על תוצאות דבריך, חגי. הרי לא זה המקום להסביר, והחוליה היא לא הכתובת. אם לחיילים רצית להסביר, אזי בודאי לא בשעת תפקידם. אולי בפאב או באולם דיונים או בפאב, כיחידים, כאזרחים. אני חושש שאתה מבלגן את הדמוקרטיה ביודעין, אך שלא ביודעין כנראה שותף דרך לתוצאה הטרגית של הבלגן. ועדיין עכשיו אתה אוחז באותה דרך נבחרת בלי לתת את הדעת למשמעות תוצאתה. גם כשמפנים אותך אליה לא רק אני, אלא המציאות. ובאסם ז"ל. אינך חייב לקרוא, אינך חייב לשקול כי אתה בגיר עצמאי. אך ככזה שום טעות קטלנית לא תשחרר אותך מראש מאחריותך גם המוסרית להחלטותיך, בודאי לאלה המושכלות. ואם תשקול ותמצא כי חלקך רק טהור ויש להמשיך בדרך זו, הרשה לי להעריך כי מצפה לך כתיבה של עוד מאמרים מלאי תדהמה וכעס על התוצאה האלימה. כעס על האחר ורק על האחר, אני מניח, לפי התמדתך לא להרהר באזורי האחריות הקרובים אליך.
    ולא רק זאת:
    "כשיודעים, אפשר לקבל החלטות מושכלות יותר. כמו למשל לסרב."
    כך אתה כותב בהקשר לפנייה לחוליית החיילים שבשטח, מול המפגינים שלא נשמעים להוראתם המוסמכת.
    מעבר לכך שלא מסבירים על ידי התגרות והפרה. ומעבר לכך שרציתם למעשה להסביר לעיתונאים: לסרב? לסרב פקודה? לסרב שירות בשטחים? לסרב לשירות צבאי בכלל? לא פרטת, לא קראתי שהסברת להם לאיזה סירוב התכוונת. ואולי לא הסברת להם כי כלל לא אמרת להם לסרב, אלא קיוות שהדברים יחלחלו מאוזן החייל למחשבתו, ובעת שיבשילו יתגבשו לכלל סרוב, כזה או אחר. נגיד. האם דווקא באסם ז"ל, הפלסטיני, צריך לשלם בחייו על נסיונות הפצת דעתך כאזרח ישראלי בין חיילים ישראלים, ועוד בעבור באסם ז"ל? אותו אתה מעודד להסתכן במסגרת מערכה לסרב?
    מעבר לפלסטיניות של באסם, יש כמובן וקודם לכל באסם האיש, האדם, הזולת. צר לי שעדיין לא עולה על דעתך לבדוק את כל צידי האחריות לעידוד שילוחו של זולת למערכה שלי. וכשכך נגמרים הדברים, ונגמר הזולת, גם אז לא להרהר על כל זויות האחריות המעורבות ומעורבבות פה? גם אז לא?

    אינני רוצה "להוציא" ממך הרהור, חגי. אנו לא בהורדת ידיים ולא בתחרות כיפופי דעות. לא ההתנצחות היא העיקר. אלא האחריות. וגם היא, מעבר לחשיבותה כערך, מועלית כאן כדי ולמען שמתוכה יצמחו בקרב כל הצדדים וגם צידי וצידך, שיקולי דעת ומעשה, שיקולים מכל סוג ורמה – מערכית ועד טקטית – שתכליתם לשמור על חיי אדם. וקודם כל אדם צודק. אין פטור לאיש ולצד מאחריות זו. לא תמיד אפשר להצליח בה. אך יש לשאת בה ובמחירה בהכרה מלא. הידיעה חשובה כמוסכם. כך הרי אפשר לקבל החלטות מושכלות. כמו למשל לשרת.
    אינני ציני. אם אתה מצפה מאחרים לראש פתוח – הרשה גם לעצמך ראש פתוח. יתכן שחייל כמוך, ובודאי קצין כמוך, עם ערכיות, יכול וחשוב שיהיה בשורותיו של צבא, ובעיקר בנקודות חיכוך. זו לא אפשרות מופרכת. הנה דוגמת החיילים הדתיים שפינו את אחיהם מגוש קטיף, אפילו גירשו לפי דעת חלק מהאחים. מעבר לדוגמא רבתי זו, יש לי חוויה אישית: הייתי בחוליה כזו בעזה בראשית האינתיפדה. חייל חבר הביע התלבטותו הערכית והנפשית אם להצטרף לסיור שתבצע, או לבקש לא לשבצו. סירוב כפתרון לא עלה על דעתו אז והיום. גם לא היה צורך. תתפלא, הצבא לא לגמרי אטום. אמרתי לחברי, החייל כי אם כך הוא חושב וחש – חשוב שיהיה הוא בין החיילים. חשבתי אחרת ממנו מסיבות שלא אפרטן, אך לא רק שכיבדתי אותו – היה ברור לי ששותפותו בחוליה תעזור לחוליה ולי, בעיקר כשאני שונה ממנו. אינך חייב לתרום רק בדרך זו, אבל הינה, גם זו דרך אפשרית. חלפו שנים רבות. ובשל השיחה שהתפתחה טילפנתי הבוקר לחברי, עדיין חברי ולתמיד, ושאלתיו אם זוכר. ודאי שזוכר השיב. היה לו קשה אז ואח"כ. אך הוא לא ביקש כל פטור, ויותר מכך: הוא לא פטר וניקה עצמו תוך שהוא מותיר את המשימה והשירות הזה לא רק על החברה בכללותה, אלא על חבריו. וכך עזר הוא לא רק לכך שיתחלק עימם במשימה לא סימפטית ולעיתים פוגענית, אלא אולי אף גרם ישירות שתהא פחות פוגענית. לא בהסתה והדחה לסירוב, לא בהסברה לסירוב. אלא בהשתתפות בנשיאה באחריות.

    היום בו אנו מתכתבים, יום השואה, הוא יום אימים. הוא נותן פרספקטיבה. כמובן לכל צד ולכל השקפה. מסקנתו אינה אחת. הוא מהלך מעל לדיון גם אם לא נרצה.

    אציין בהקשרו את דברי אהרון ברק, נשיא ביהמ"ש העליון וניצול שואה בעצמו. שניים הם לקחיה המרכזיים של השואה: קיום מדינה יהודית, ושמירת זכויות האדם באשר האדם. אינני ממפלגתו של ברק, ומטעם פשוט: אינני יודע מיהי. לפיכך ניקח את דבריו עניינית:
    זכויות האדם – ובראש ובראשונה שמירה על חייו. בזה דנו ולך לא צריך לספר על כך. רק הוספתי כי זה מחייב את כולנו, כולנו כולנו. לא רק "רשויות".
    מדינה יהודית – לפי ברק אם היתה מדינה יהודית בעת השואה – לא היו ממדי השואה מגיעים לגודלם הנורא. בעולמנו זה חשובה איפוא המדינה היהודית. חשובה ישראל. ידועה לי "המחלוקת" הרטרואקטיבית המוזרה, מיהי ישראל: מדינה יהודית, מדינה יהודית-דמוקרטית, מדינת אזרחיה, מדינה רב לאומית, ועוד ועוד – כל אחד וחלומו. לא אכנס להגדרתה עכשיו כי היא מוגדרת בהקמתה העצמית, ועוד קודם באומות המאוחדות כיהודית. זה נתון הסטורי זהותי בלי קשר לחיבתו או לאי חיבתו של מישהו. אבל מעבר לכך – היא מדינה. מ ד י נ ה. די לנו לרגע אם היא מוסכמת כמדינה, אם היא לא "נותנת" משהו, היא לפחות מאפשרת משהו. כללי משחק סמכותיים, חלוקה סמכותית משאבים חברתיים. זה לפחות אחד הניסוחים ששימשו במדע המדינה. למעשה זו גם הגדרה של פוליטיקה. אולי נתפלא יחדיו שמילת המפתח כאן היא "סמכותית". שהרי זה המבדיל את ההגדרה ממלחמה אלימה, שהיא חלוקה אלימה של משאבים חברתיים. נכון שתי החלוקות כוחניות, אבל איזה הבדל, איזה הבדל לטובת שמירת חיי האדם תחילה. בלי זה, איש את אחיו חיים יבלעו. כשם שההגנה הקדושה על החיים הקדושים אינה יכולה לקדש כל פגיעה, ובודאי לא כל פגיעה בחיים, כך גם מסוכנת הדוגמטיות ההפוכה: יש פעמים בהן הרצון לקדם את המדינה והחברה שבה, לשנות להגביה ולשכלל את ערכיהן, עלול לסדוק באיתנות המבנה עד כדי החלשתו, החלשת קומה ואגף בו. אין זו המלצה לקיפאון. שהרי סופו ריקבון. זו המלצה לתת את הדעת על כל מעשי ידינו כאזרחי מדינה נדירה ולא מובנת מאליה זו. מעשה שיש בו לפגוע באיתנותה או באיתנות פוגע גם במה שהיא מאפשרת, ואשר אינו מובן מאליו. על כן אמר ברק פעמים אין ספור, לא על מדינה יהודית דווקא, אלא על מדינה כדמוקטיה: "דמוקרטיה אינה מירשם להתאבדות". ובכן לא רק המחאה וזכות המחאה בידינו. גם האחריות וחובת האחריות לשמירת "הכלי" הזה – בידינו. הכלי הזה מגן, פוגע. נכון. ראינו היכן היינו בלעדיו.

    ואחרי שנסיים להאשים איש את רעהו, ואחרי שנתחיל לבדוק גם את עצמנו, איש איש וזויתו, אולי נדע לשמור גם קצת כבוד לחברי החברה הזו שמקיימים בפועל, אישית, ובתנאים קשים, את השמירה ההסטורית והמוסרית עבור כולנו, שעה שאנו משיחים כך. זה יום נכון להעריך במבט ענק מה מאפשר לנו להשיח כך. שהרי יכול היה להיות אחרת, מאד אחרת. והיה.

  27. אייל

    אני מציע לך להפסיק לציין את יום הזכרון לשואה במועד שהוא יום השנה למרד גטו ורשה. הרי אותם אלו שמרדו ונרצחו תוך כדי המרד היו בלתי אחראיים בכך שהעזו להתעמת עם צבא חמוש

  28. ברוך

    ודאי מכאבך דיברת אייל, יתכן שאתה צודק, אלא אם:
    אם למורדי גטו וארשה היה בג"צ, תקשורת, עיתונות, משא ומתן מדיני, מעקב של אומות העולם, ויריב שלא רוצה בהשמדתם אלא דווקא בפתרון.

  29. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    רגע, אם אנשי בילעין יכולים לפנות לבגצ, למה הם לא עותרים ומנסים להוציא פסק דין נגד הגדר?
    בכל זאת, אנחנו במדינה דמוקרטית, הם לא חייבים להפין בדיוק מול קני הרובים