החברה בישראל והמשבר הכלכלי הגלובלי

דניאל דה-מלאך

בימים רביעי וחמישי הקרבים, 20-21 במאי יתקיים  כנס ספיר החמישי "על פוליטיקה אחרת- מפגש בין אקדמיה וארגונים חברתיים".  נושא הכנס הוא "החברה הישראלית והמשבר הכלכלי הגלובלי"  היום הראשון של הכנס  יוקדש לדיון במשבר הכלכלי והשלכותיו בהיבט תיאורטי רחב המתייחס להיסטוריה, לכלכלה ולפוליטיקה. ביום השני נתמקד בדרכי ההתמודדות האפשריות של ארגוני עובדים וארגונים לשינוי חברתי מול המשבר והשלכותיו.

את התכנית המפורטת של הכנס ניתן למצוא כאן:

http://college.sapir.ac.il/sapir/News/kenes200509.htm

לקראת הכנס אני מעלה כאן מחשבות אישיות שלי  על הנושא. 

המשבר הכלכלי הגלובלי והמתיחות הבין גושית הגוברת  מחזירים אותנו לשאלות החברתיות הבסיסיות. השיח החברתי נשלט שנים ארוכות על ידי האמונה כי תקופתנו היא ראשיתו של עידן היסטורי חדש שבו שוררים כללי משחק חדשים, עידן "פוסט לאומי", "פוסט תעשייתי" "פוסטקולוניאלי", או "פוסט סוציאליסטי". הארועים של השנה האחרונה הראו את הרלבנטיות המתחדשת של  הלאומיות, התעשייה, הקולוניאליזם ואפילו הסוציאליזם. הם מחייבים אותנו לבחון מחדש את הנחות היסוד שלנו ולפתח פרספקטיבה רחבה וארוכת טווח  על התפתחויות חברתיות. בהמשך אני מציג הרהורים ראשוניים על המשמעות של המשבר, שנראה לי רק בראשיתו.

בספרו  "המאה העשרים הארוכה"  תיאר ג'ובני אריגי 700 שנים של גאות ושפל במערכת הכלכלית הכוללת בתוכה את המערב.  הניתוח שלו הראה כי השפל בא תמיד לאחר התרחבות פיננסית בלתי מבוקרת. ההתרחבות ביטאה ניסיון של המעצמה הכלכלית המובילה (ונציה, ספרד, הולנד, בריטניה, ולבסוף ארצות הברית) לחפות באמצעות הלוואות וספקולציות פיננסיות על נסיגה בכושר התחרות שלה בתחום הייצור.  בשלב ראשון היא נתפסה כביטוי להתאוששות כלכלית של המדינה ההגמונית, אך לאחר עשורים בודדים הגיע משבר פיננסי, ומה שנראה כפריחה התגלה כבועה ריקה. מכיוון שמרכזי התעשייה עברו בזמן ההתרחבות לאזורים אחרים, מדינה אחרת תפסה בהדרגה את התפקיד של מעצמה כלכלית מובילה. אריגי מראה כי החילופים בהובלת המערכת הכלכלית הבין לאומית היו כרוכים במאבקים כלכליים ופוליטיים חריפים, ולעתים גם מלחמות,  כמו מלחמות העולם של המאה הקודמת שליוו את המעבר מהגמוניה בריטית להגמוניה אמריקאית. בספרו ובמאמרים נוספים, שהתפרסמו לפני יותר מעשור, צפה אריגי שקיעה של ארצות הברית כמעצמה כלכלית מובילה והעברת המרכז היצרני לאסיה. הניתוח שלו יכול בעיני לשמש נקודת מוצא טובה להבנת המשבר הנוכחי.

מאז שנות השבעים של המאה העשרים הובילה ארצות הברית מהלך של גלובליזציה פיננסית שהיטיב עם בעלי ההון הנייד על חשבון היצרנים הלאומיים המוגנים ונתמכים על ידי המדינה. מהלך זה גרם לקיטוב כלכלי הולך ומעמיק בתוך כל מדינה, ולפגיעה קשה במדינות עניות וחלשות פוליטית.

האופי הספקולטיבי של הגלובליזציה הפיננסית התגלה כבר במשבר של השווקים באסיה בשנת 1997, ובעקבות זאת התעוררה בפריפריה התנגדות להמשך התהליך.  על רקע התנגדות זו ארצות הברית העבירה  את הדגש שלה  משליטה המבוססת על כוח כלכלי לשליטה המבוססת על עוצמה צבאית, תופעה שבלטה במלחמות באפגניסטאן ועיראק ותוארה בהרחבה על ידי צ'למרס ג'ונסון. סיסמת ה"גלובליזציה" פינתה את מקומה לסיסמת "המאבק בטרור".  המאמץ הצבאי האמריקאי הגביר את הנטל הכלכלי על ארצות הברית ועודד התארגנות צבאית של גושים מתחרים כמו איראן ורוסיה. על רקע זה מחברים כמו אריגי, צ'למרס ג'ונסון ודיוויד הרביטוענים  מזה זמן  כי האלטרנטיבה היחידה לקטסטרופה עולמית היא הסתגלות של ארצות הברית לירידה בהשפעתה הכלכלית והפוליטית. המשבר בכלכלה האמריקאית מאשש תחזית זו. עם זאת בינתיים ההשפעה של ההון הפיננסי על הממשל האמריקאי לא פחתהואין סימן ברור לנסיגה במאמץ הצבאי האמריקאי. כך למשל חבילת ההצלה הממשלתית שהוא הציע הופנתה  לבנקים ולא לחייבי המשכנתאות והפעילות הצבאית האמריקאית  התרחבה  לפקיסטאן.

הניסיון ההיסטורי מראה כי חלף זמן לא קצר מראשיתו של שפל כלכלי גלובלי עד  לגיבוש של התארגנות חברתית מספקת שהצליחה לשנות את  מבנה החברה ואת יחסי הכוח בין הון לעובדים מאידך. יתר על כן, המשבר הכלכלי של 1929 "נפתר" רק לאחר עליית משטרים גזעניים ומלחמת העולם השניה. אין צורך להסביר  מדוע האפשרות של "פתרון" כזה למשבר הנוכחי מעוררת חלחלה ועד כמה חשוב להאבק למען פתרון המבוסס על שיתוף פעולה בין מדינות וגושים תוך כבוד לזכויות של כל אחד מהצדדים.

בישראל  המפנה הנאו ליברלי  היה  דרסטי הרבה יותר מאשר בארצות אחרות. אם בשנות השמונים ישראל התאפיינה במעורבות כלכלית גדולה של המדינה ושוויון יחסי, מאז היא עברה שינוי והיום היא נחשבת ליותר "ליברלית" מרוב מדינות אירופה ושיאנית באי שוויון כלכלי. את ההתפתחויות האלה  יש לבחון על רקע מקומה של ישראל בזירה הבין לאומית ובעיקר היחסים הקרובים והתלותיים שלה עם ארצות הברית.  הממשל האמריקאי סייע לישראל לעבור בצורה חלקה יחסית את המשבר של שנות השמונים. מנגד התמיכה שלו תרמה לא מעט לאופי הפיתוח הכלכלי של ישראל בעשורים האחרונים שבמרכזו תעשיית הטכנולוגיה העילית הנוטה להגביר את הפערים החברתיים. התלות המדינית של ישראל בארצות הברית מגבילה את חופש הפעולה הכלכלי חברתי שלה ותרמה אולי להיענות הישראלית החריגה לרפורמות מרחיקות לכת כגון הפרטת בתי הסוהר.  ההשפעה מרחיקת הלכת של  ההון הפיננסי על הפוליטיקה הישראלית נובעת כנראה גם מתופעה אחרת- הנכונות הגדולה של יהודים עשירים בחוץ לארץ להשקיע בישראל,  והנכונות הישראלית החריגה לאפשר לאזרחים זרים תרומות פוליטיות.  גם בהיבט המדיני ההשפעה של הקשר עם ארצות הברית היא בולטת ביותר. בראשית שנות התשעים כהשסיסמה של הממשל היתה גלובליזציה, ישראל הצטרפה לתהליך אוסלו ושמעון פרס כתב על "מזרח תיכון חדש". ככל שהממשל העביר את הדגש שלו ל"מלחמה בטרור" החריפה גם העימות של ישראל  עם הפלסטינים, החיזבאללה בלבנון, ואיראן.     

המשבר פגע עד כה בכלכלה הישראלית פחות ממדינות אחרות.  ההסבר אפשרי לכך הוא ההטייה של הכלכלה הישראלית  לכיוון הסקטור הבטחוני שנהנה מהגברת המתיחות הצבאית. עם זאת ככל שהמשבר העולמי יעמיק ויפגע בביקוש לסחורות, יחמירו גם גם  ההשפעות על ישראל. היכולת לקדם את היחסים עם הפלסטינים תלויה כמעט לחלוטין במגמה העתידית של ההממשל- הסלמה צבאית נוספת,  או לחליפין התמתנות.  

מה ישתנה בישראל בעקבות המשבר? אני מעלה כאן הרהורים ראשוניים על שאלות ישנות- חדשות.

מרחב פוליטי -מפלגתי  בשנות ההתרחבות הפיננסית והפרטת התקשורת הצטמצמו ההבדלים בין המפלגות הגדולות  והדיון הציבורי התנוון. המשבר צפוי להגביר את ההתנגדות לבעלי ההון לסייע לפתיחת מרחב פוליטי. עם זאת קיים חשש גדול שהזעם על המצוקה הכלכלית יופנה לשנאת זרים ובעיקר ערבים. ביטוי פוליטי פורה להתנגדות להון הגדול מותנה בבבנייה מחדש של מפלגות הקשורות לארגוני עובדים, אפשרות שעדיין רחוקה  מימוש.    

מאבקי עובדים -בתקופת ההתרחבות הפיננסית העובדים איבדו חלק ניכר מכוחם. ההסתדרות התמקדה בהגנה על הקבוצות החזקות של העובדים ועובדים חלשים פנו בעיקר לזירה המשפטית,  שיכולת ההגנה שלו על על עובדים מצומצמת מאוד. ההתפכחות הגוברת מהנאו ליברליזם פותחת לכאורה פתח לשינוי- הגדלה בהשפעת ההסתדרות, או התארגנות אלטרנטיבית כפי שמציע כוח לעובד. מנגד, ללא שינוי בסיסי במדיניות הנאו ליברלית המשבר מחליש את העובדים החוששים מפיטורים עוד יותר. לכן למאבקים שלהם יש סיכוי רק אם הם יהיו מקושרים למאבק של קבוצות אחרות ויזכו לתמיכה ציבורית.

    

פעילות לשינוי חברתי

בתקופת ההתרחבות הפיננסית חלק ניכר מהפעילות לשינוי חברתי התנהלה בעמותות. התקציב שלהן   בא בעיקרו מתרומות, מהארץ ומחוצה לה. קריסת החלום הנאו ליברלי והגדלת האבטלה עשויים להגביר את היכולת לגייס את הציבור כנגד האינטרסים של ההון הפיננסי.  מאידך הסכומים הזורמים לארגונים לשינוי חברתי הולכים ופוחתים, ויש להניח שהם יחייבו שינוי בסיסי בדרכי הפעילות, תוך הסתמכות רחבה הרבה יותר על פעילות ללא שכר ומימון עצמי. המאבק העיקרי יהיה כנראה נגד הסכנה של גזענות גוברת על רקע המשבר.  

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. נעמי

    מאמר מרתק, למדתי ממנו רבות. תודה.

  2. י.ד.

    משום מה, יש יחס של בוז לתעשיית ההייטק מטעם הכותבים באתר הזה. במקום להכיר בתפקידו החשוב לכלכלה הישראלית, לרמת החיים בישראל (כולל העניים והחלשים) ולהיותו ענף תעשייה לא פיננסי בעליל מוציאים את דיבתו רעה ותוקפים אותו. "ההייטק מעלה את הפערים בישראל" נכון הוא מעלה את הפערים כי יש עם מה ליצור פערים. האלטרנטיבה היא לחיות במצב של מחסור לכל שבו כולנו שוויוניים בעוני אבסולוטי. למעשה זה לא נכון, כי במדינות עניות הפערים הם באופן עקבי גדולים יותר מאשר במדינות עשירות. גם העניים עצמם יודעים את זה והם שואפים להצטרף להייטק ולא להישאר מאחור (אלא אם כן הם נהנים מקופת המדינה או מהזרמות מחוץ לארץ דוגמת החרדים). לעניים אין עניין שכולנו נהיה עניים (לפעמים נראה שזה דווקא העניין של "החברתיים") אלא להצטרף לעשירים. המוסר שאומר – גם לי וגם לך לא יהיה – שזה המוסר שעולה מדברי הכותב מזכיר את המוסר של האישה הזונה האומרת גזורו, בעוד האם אומרת "תנו אותו לה". זה מוסר של צרות עין שבצדק הוציא שם רע לסוציאליזם. מוסר עבדים נוטר קנאה שאיננו מסוגל להתבונן בעין טובה על הבריות.

  3. דדה

    מאמר מרתק וחשוב. עוד!