שוק העבודה ואמנות אחזקת האופנוע

יוסי דהאן

 מתיו קראופורד סיים את דוקטורט בפילוסופיה פוליטית באוניברסיטת שיקגו, הוא החל לעבוד במכון מחקר בוושינגטון,  לאחר חמישה חדשים בלבד הוא עזב את משרתו לאחר שחש עייפות במשך כל אותה תקופה. הוא והגיע למסקנה שהוא אינו א מבין אפילו עבור מה משלמים לו. מוושינגטון, קראופורד עבר לריצ'מונד וירג'יניה שם פתח סדנה לתיקון אופנועים בבית חרושת נטוש. על המסע הזה מספר קראופורד בספרו Shop Class as Soulcraft: An Inquiry Into the Value of Work. Michael Agger  סוקר את הספר המעניין הזה במגזין   Slate,להלן חלקים מסקירתו.   קראופורד כותב שרבים מאיתנו מועסקים בעיסוקים שאינם מובילים ליצירת מוצרים או תוצאות מובחנות. אנחנו עסוקים בניהול מותגים וקידום יוזמות, ותחושת ההערכה העצמית שלנו מבוססת על דעתם של אחרים. תשוו את העיסוקים הללו למכונאות אופנועים. במקום האיום העמום של חוות דעת של אחרים על הביצועים שלך, המכונאי ניצב מול הבעיה הממשית של אופנוע שאינו מתניע. הוא בוחן תיאוריות שונות ועושה שימוש בכלים ממשיים. סימן ההצלחה הוא שאגת המנוע.   בעוד שעבודת המכונאי מספקת אתגרים אינטלקטואליים ותחושות סיפוק הנובעות מפתרון בעיות שעבדת עליהן מההתחלה ועד הסוף, היא סובלת מסטטוס מעמדי נחות יחסית לעבודות אחרים שאותן מבצעים בוגרי קולג'. קראופורד סבור שהעמדה החברתית הזו חסרת בסיס וטיפשית. הוא מצטט את הכלכלן אלן בלינדר מאוניברסיטת פרינסטון המתאר את שוק העבודה העתידי. לדעת בלינדר שוק העבודה לא יתחלק בין בעלי ההשכלה הגבוהה לבין חסרי ההשכלה אלא "בין עיסוקים שקל יחסית להעביר אותם למקומות אחרים באמצעות האינטרנט מבלי לפגוע באיכות המוצר, לבין עיסוקים שלא ניתן יהיה להעבירם באמצעות הרשת". בלינדר כותב "אתה לא יכול לדפוק בפטיש על מסמר דרך האינטרנט". לדעת קראופורד לימוד מלאכה אינו מגביל אלא הוא סוג של שחרור. אם יש לך כישורים שלא ניתן להעביר אותם אל מעבר לים תמיד יש סיכוי שתמצא תעסוקה הוגנת, You will be a master of your domain, דבר שאלפי העובדים המשועממים העובדים בתעשיית השירותים יכולים רק לחלום עליו.   משרות שבוגרי אוניברסיטאות חולמים להשיג, כגון מנתחי ויועצי השקעות, מימון, מנהלי שיווק ומנהלי מכירות ומשרות אחרות שמבצעים אותן בתאים הקובייתיים של המרחב המשרדי, הן חלק מתהליך ייצור שבהם אנשים לא נתקלים בבעיות חדשות והם אינם נדרשים להשתמש בידע ובאינסטינקטים שלהם, אלא הם בדרך כלל ממלאים הוראות. אם אתה עובד בג'וב כזה, מה אתה למעשה מייצר?  כיצד אתה יודע אם אתה מתקדם בעבודתך? האם שליחת  אי מיילים כל היום מקדמת את המוצר?  זו גם הסיבה שכל כך הרבה צופים בעולם מזדהים עם סדרת הטלוויזה The Office. חיי העבודה במשרד הם חיים שבהם העובד הוא חלק מקבוצה, קבוצה שמתכננת ומייצרת את המוצר, אולם בקבוצה הזו היחיד חש בודד וחסר השפעה, פסיבי וחסר אונים.  

כמובן שאי אפשר שלא לשים לב לדמיון שבין הספר של קראופורד לבין ספרו של רוברט פירסינג, "זן ואמנות אחזקת האופנוע". אולם ההבדל בין הספרים הללו נובע בין היתר בהבדל בשוק העבודה. שוק העבודה כיום, לעומת שוק העבודה ששרה בשנות השבעים. שוק העבודה בימינו הוא שוק עבודה שבו כל אחד חייב להיות בוגר קול'ג' אחרת הוא נחשב לטיפש ולאדם שסיכויי ההעסקה שלו נמוכים. קראופורד יוצא נגד שוק העבודה "הגמיש" ודרישותיו. הוא ממליץ על עיסוקים שבהם אתה עושה משהו מהתחלה ועד הסוף. כגון פתיחת עסק קטן, לימוד מלאכה, רכישת כישורים שאינם תלויים בגחמות של פוליטיקת המשרד, ובעיקר עליך לחשוב איך העיסוק שלך יכול לסייע לאחרים. קראופורד כותב. "אנחנו במערב ארגנו את המוסדות החברתיים באופן שימנע ריכוז של כוח פוליטי… אולם נכשלנו לחלוטין במניעת ריכוז של כוח כלכלי, כוח הרסני הפוגע ביכולת של אנשים לממש את הפוטנציאל שלהם ולשגשג מבחינה אישית". קראופורד סבור שמדיניות תעסוקה המעודדת אנשים לסמוך על כישוריהם ולהעסיק את עצמם היא צעד בכיוון של שגשוג אנושי.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. ענת

    אבל… מעבר לשאלת הדימויים, ו`מה נחשב`, מה עם שאלת ה`איך לקנות במכולת`? מישהו ניסה לאחרונה לפתוח מוסך לטיפול באופנועים, כמטאפורה כמובן, וגם הצליח לפרנס מזה את ילדיו?

  2. איתי

    וכן היו בעבר השען (אולי עדיין טיפה רלוונטי), הרצען, הסנדלר, ועוד כמה בעלי מלאכה שכאלה מפרנסים מכובדים בקהילה. עם זאת, כל המלאכות האלה – אבד עליהן הכלח. גם במקצועות רלוונטיים, רוב בעלי המלאכה בישראל לא מרוויחים הרבה, ולחלקם אין עבודה בכלל. לכלכלנים, סטטיסטיקאים ואנשי מכירות תמיד יש ביקוש.

  3. ליאור

    לא רק שניתן לפרנס את עצמך וקרוביך אלא שגם ניתן לפרנס את הרגשת החירות האישית ומשם הדרך פתוחה להגשמה עצמית דרך חיים פשוטים. ניתן לראות שלא צריך לעבוד 5 ימים בשבוע 8 שעות ביום. יש עדיין הערכה לתיקון למרות המחירים הזולים של מוצרים "חדשים". ניתן לפרנס משפחה מגינון, צבעות, מס'ז רפואי או מכונאות רכב. אולי קשה להתעשר אך גם התעשרות דורשת מחיר יקר מהבנאדם. תעשיית השירותים רק הולכת וגדלה בעולם שבו אנשים יושבים על כסא מול מסך בחדרון מבודדכל היום. זה כואב בגב, מדכא את הרוח אבל מאפשר לשלם לאחרים על שירותים שונים. המסך והמקלדת הם אמצעי הייצור של היום יותר ויותר אנשים עבדים של השולחן בבית הכנסת שנקרא משרד. רגע השחרור הוא כשהצלחנו לקרוא מייל מצחיק. דפקנו את המערכת. חזק ואמץ

  4. גאיה

    הבעיה היא שאנחנו קונים במכולת הרבה הרבה יותר ממה שצריך לקנות במכולת, שזה בסדר חוץ מתופעת לוואי מצערת אחת , שעל הדרך אנחנו דופקים לעצמנו את החיים. קצת יותר וינטאג`, זה מה צריך.

  5. ברוך

    אכן מומחשים כאן באופן עילאי דברי מרקס על יסוד האומנות והיצירה שבעבודת העובד האנושי, והמחשה גם לדבריו העקרוניים – שבעבודה הפרקטית יש לעיתים אתגר עיוני יותר גבוה. הנה אתר העוקץ כדוגמא נהדרת: שניים מן המרצים שמקומם באולם ההרצאות והמחקר שמור, ופעילותם הציבורית רבה קיימת ובועטת – בכל זאת יצאו ופתחו סדנה משלהם לביקורת ולתיקון עולם, ע"י בין השאר תיקוני אופנועים ספציפיים בחיינו ספציפיים. דוגמא נהדרת. ואגב, המחבר שיוסי הביאו מתעלה מבחינה מוסרית על פרופ` פירסינג, אפילו שפרץ דרך (ולא רק לאופנועים): בעוד פירסינג התאהב במתקן האופנועים והפליא בתובנותיו עליו ועל המשתמע, לטובת כולנו ("טוב לנסוע מלהגיע", ועוד.), התלמיד הוסיף על רבו והלך להיות המתקן בעצמו. אגב, באותה השראה או בקרבתה האסוציאטיבית, ראו את מהלכו של עמוס טל שיר, ממצליחני בחורינו כאן: ממוביל בשוק הפירסום (פרסום אריאלי), בחר לעזוב את שד` רוטשילד וכו` ולהיות בימים אלה שוליה של נגר. נגרות וכתיבת ספרים – ואין שלם ממנו. לפעמים קורה שגם המעשה הוא המסר.

  6. גיל

    לי אין כלל רספקט למומחים הפיננסיים בבנקים או בחברות השקעות וביטוח אך מלא הערכה לעובדי המוסך גם כאשר הם מרמים בריש גלי ומטלפנים שהרכב שהשארתי לטיפול זקוק לציטיפלונג חדש או מנדבש משוחזר. מזרחיים רבים רואים בחינוך טכנולוגי משום סטיגמה לבערות ורק מעטים בוחרים במקצועות טכניים כאתגר מקצועי. את ילדי חנכתי שאין עבודה המביישת בעליה ואני דבק בכך גם ממרומי גילי.

  7. מדענית

    גם במדעי הטבע פותרים בעיות, מאבחנים, משערים ומנסים. אם הניסוי עובד, הוא עובד. לא הבוס קובע את זה. ואם לא, הסיבה יכולה להיות טעות, סיבה טכנית שנובעת מהציוד או החומרים, או סיבה אמיתית שנובעת ממושא המחקר. זה קצת כמו מכונאות, עם היתרון שזה לא מתמצה לעולם. תמיד יישאר עוד מה לחקור. ואי אפשר לעשות את זה דרך האינטרנט.

  8. ירדנה אלון

    מהחוויה האישית שנמשכת כבר למעלה מעשרים וחמש שנים אני בהחלט מסכימה עם הדברים והמסקנות של קראופורד ,לפני למעלה מעשרים וחמש שנים התחלתי לעסוק באמנות שימושית,התחלתי ברחוב,יותר נכון למכור את העבודות שלי ביפו בסמטת מזל דגים מול תיאטרון הסימטה,ולראשונה בחיי הייתי אוטונומית לעצמי הן מבחינה יצירתית,שכן עיצבתי בעצמי את הדברים שעשיתי,והן מהפן היצרני אני הייתי "הפועלת השחורה" זו שעסקה גם בייצור של העיצובים, והייתי גם המשווקת (בעולם העיסקי הגדול כל תחום שמור לשלושה אנשים בנפרד,יש את המעצב/ת,את הפועל השחור שמייצר את מה שהמעצב הגה, ויש את מחלקת השיווק,כל מה שקשור ליחסי ציבור ופירסום ומציאת שווקים למכירה)לא אכנס לפרטי התהליך שעברתי על זמני הגאות והשפל,אבל אשמח לחלוק את התובנות שלי מהנסיון הרב שצברתי. אכן זהו צעד לא פשוט שדורש לא מעט רוח הרפתקנית להחליט יום אחד שדי לך ממקומות עבודה שם את חשה מנוצלת ולהחליט שאת הבטחון התעסוקתי והקיומי תספקי לעצמך ומעתה והלאה את תעצבי לא רק אמנות שימושית אלא את המציאות היומיומית שלך העצמה אישית- קודם כל,יש משהו מאוד מעצים שנובע מהמקום הפנימי כשאת האדם היחיד שמחליט מה לעצב,ובאילו חומרים להשתמש,איש לא מחליט עבורך,ואיש גם לא יחפש עבורך את החומרים הדרושים,את ניצבת לבדך ואת המחליטה והקובעת לטוב ולרע השליטה והמושכות בידיים שלך האחריות והמחוייבות כולם שלך.ולאט לאט כשאת לא רק מרוצה מהתוצאות אלא גם יכולה להתפרנס מהן זה נותן תחושה טובה של שליטה מהמקום הכי חיובי של המילה. שכן השליטה אינה נובעת מכוח מבחוץ שנתן לך תפקיד עם דרגה,דרוג וסמכות.זה מרחב פנימי שאת יצרת עבור עצמך. הצד היצרני כצד מעצים – להיות בעל מלאכה הכי טוב שאתה יכול להיות, נותן תחושת סיפוק עצמי ובונה את תחושת הבטחון העצמי והערך העצמי,לאחר שהגעת ליכולות טכניות גבוהות,קשה לשמוט את השטיח מתחת לרגליך הן כאדם והן כבעל מלאכה .את יודעת את מה שאת יודעת ,זה נבנה כתהליך מהקל והפשוט לקשה והמורכב,כשכל פעם הרף של דרגת הקושי ועל כן דרגת המיומנות מוגבה.כאמנית למדתי לא לזלזל כלל וכלל בצד הטכני של העבודה היצירתית והשילוב שבין היצירתיות ובין העבודה הטכנית "השחורה" מעצים ומגביר את תחושת האוטונומיות והעצמאות האישית. הצד השיווקי- מהנסיון (והיו גם לא מעט טעויות וכישלונות בכל המישורים הן היצירתי הן היצרני והן השיווקי,)היום כשיש ירידי אמנים,בכל מקום ובכל פינה זו דרך מצויינת לשיווק, בתחילת דרכי זה לא היה קיים,נהפוך הוא לפני למעלה מעשרים וחמש שנים בתחילת הדרך כשמכרתי עם עוד קבוצת אמניות ברחוב נרדפנו ע"י פקחי העיריה ונקנסנו,ויצירותינו הוחרמו, עד שהגעתי לצ`יץ` שהיה אז ראש העיר תל-אביב ואחרי מאבק לא קטן איתו ועם מחלקת התרבות של העיר לבסוף נבחר רחוב נחלת בנימין בתל אביב כמקום של יריד אמנים שמשמש יוצרים ובעיקר יוצרות רבות בתחום האמנות השימושית,זהו אחד המאבקים החברתיים שאני בפרספקטיבה לאחור מאוד גאה שנטלתי בו חלק, לי כאמנית יוצרת מאוד חשוב הקשר הישיר עם הקהל שקונה את עבודותי.אני מעמידה עצמי לבקורת הקהל ושיפוטו הישיר בכל פעם שאני יוצאת ליריד למכור את עבודותי,יש בזה משהו מאוד מעצים לקבל ביקורות חיוביות,אוהבות,גם מאלה שלא קונים מסיבות שונות.בסופו של יום ביריד כשאני חוזרת הבייתה לאחר יום של מכירות אני מרגישה כמו האישה הכי עשירה בעולם לא בשל ההכנסה הכספית כמו השילוב הזה של ההכנסה הכספית והמחמאות הרבות.והאהבה הגדולה שמורעפת הן עלי כיוצרת והן על היצירות. אני יודעת שבחרתי בדרך חיים (וזו דרך חיים,זו לא רק עבודה לשם הפרנסה אולם לא אכנס כאן לפרוט) שאולי לא מתאימה לכל אחד,אולם אם יש מי מהקוראים את התגובות לרשימה כאן שעומד בצומת הדרכים שבין שתי החלטות לא פשוטות להמשיך במקום עבודה שאין לו סיפוק בה,והוא נמצא שם כי הוא פוחד מהלא ידוע . אם יש מישהו או מישהי שנמצאים במקום עבודה ואת הסמכות הם מקבלים ממקור חיצוני כי מישהו נתן להם תפקיד עם סמכות אולם עמוק בפנים הם חשים כמו ילד מפוחד ומאויים.והם רוצים לגדול ולצמוח ולחוש את תחושת הסמכות שבאה ממקום פנימי ממקום של ידיעת יכולותיך,של הכרות והכרה עצמית עם המקומות החזקים והחלשים שלך והכרה בגבולות ובמוגבלויות האישיות מתוך הכרות פנימית עמוקה ולא ממקום של תגיות שאחרים שמו עליך,זוהי דרך ליציאה למסע פנימי שתוצאותיו לא רק הכרה והכרות פנימית אלא גם הכרה חיצונית (למי שהצד הפרגמאטי שלו עכשיו מתחיל לשאול "אבל אפשר ללכת עם זה למכולת?") זה לא פשוט וקל כמו שזה נשמע ונכתב כאן,ומי שקרא את "זן ואמנות אחזקת האופנוע" ודאי יודע מחויית הקריאה איזו דרך ואיזה מסע עשה גיבור הספר.ומי שרוח הרפתקנית(החיים כהרפתקאה) נושבת במפרשי נשמתו אולי משהו ממעט התובנות שחלקתי כאן יסייע לו/ה לצאת להרפתקאת חייו,לנסות ולהתנסות.

  9. שוש

    אני מחכה לספר שיכתוב הגבר המואר שיגלה `איך מצאתי סיפוק בחיי בטיפול במשפחתי`. ג`ים מוריסון כבר שר ש`גבר לא יודע מה שילדה קטנה מבינה`, נסו ותהנו. רוב הנשים אינן מחפשות את משמעות חייהן רק בעבודה ומקדישות חלק רב מזמנן לטיפול באחרים-משמעותיים.

  10. עמית-ה

    לענת ואחרים. כן ניסיתי לפתוח מוסך לאופנועים ולא, אי אפשר להתפרנס מזה. ובכלל בתחום בעלי המקצוע יש מעט שמצליחים להיות במעמד הבינוני/להרוויח את השכר הממוצע במשק. אבל הרעיון טוב ומרחיב את יריעת החשיבה תודה. לסיכום אי אפשר בלי: מה מאיר אריאל היה אומר על זה – http://www.youtube.com/watch?v=cDTxBGH4wW4

  11. נתן.

    אז כדאי אולי להחזיר את החינוך המקצועי?

  12. ירדנה אלון

    שלום נתן, לעניות דעתי הבלתי קובעת אין שום רע בחינוך מקצועי לכשעצמו,הבעייה נעוצה בשימוש לרעה שנעשה בחינוך הזה, כוונתי למדיניות ההסללה שנקטו ממשלות ישראל בקשר לחנוך המקצועי,כלומר בכוונת מכוון הם היפנו סקטור מסויים באוכלוסיה על רקע מוצאו האתני על מנת שימשו פועלי הצווארון הכחול של בעלי הצוארון הלבן שהיו ממוצא אתני אירופוצנטרי,אז חינוך מקצועי כן למה לא,אבל לא בהקשר של מוצא אתני אלא בהקשר של רצון התלמיד ויכולותיו,לא כל אחד מוכשר לאקדמיה ולא כל אחד רוצה להגיע לאקדמיה גם את זה צריך לקחת בחשבון.בדיוק כפי שלא כל אחד הוא עילוי גדול בתורה ובכל זאת הישיבות החרדיות מאוכלסות באלפי תלמידים (בשל סיבות פוליטיות ולא בשל סיבות של כישורים מנטליים או של רצון תלמידי הישיבות,רבים מהם נמצאים שם בעל כורחם) כמו כן יש כאן גם עניין של דימוי עצמי ותדמית וכאן אכן צריך לעשות מסע הסברה משום מה זה נחשב לנחות (בכלל כל מקצועות השרות לציבור נחשבים משום מה לנחותים כאילו להיות משרת של הציבור יש בזה ביזוי והשפלה,אז נכון שמצד אחד רבים מאיתנו משלמים מס שפתיים ואומרים ש-"כל עבודה מכבדת את בעליה" אולם מסתבר שבמציאות אין זה כך ולרוב אנו נוטים לתת מבט גבוה על אלה שבחרו להיות משרתי הציבור ראה שכרם של המורים,של האחיות בבתי החולים וכדומה והסיבה השלישית היא השכר הנמוך מאוד שמקבלים (ראה לדוגמא תעשיית הטכסטיל)ומאחר ואלה הם פני הדברים הורים לא רוצים לשלוח את ילדיהם לרכוש מקצועות טכניים כי הם לא רוצים שהילד שלהם יידון לחיי עבודה קשה מאוד מחד ולשכר נמוך מאוד מאידך.אין איזון בין שני הדברים ככל שהעבודה נחשבת לקלה פיסית יחסית ובתנאים נעימים ונינוחים כך היא מתוגמלת יותר וככל שהעבודה הפיסית קשה יותר ותנאי השטח ותנאי העבודה קשים יותר כך יורד גם השכר למה?אתמהה. אז אם אנחנו רוצים לפתח בתוכנו חברה שבה אנשים תורמים על פי יכולותיהם וכישוריהם ועל פי זכותם הלגיטימית לבחור ולעצב את חייהם אחת הדרכים היא לא להמעיט בערך בעלי המלאכה ולא להמעיט בערכה של מלאכת כפיים לא בצורה של גיחוך והלעגה על עצם המקצוע ובצורה של תגמול הולם תמורת העבודה הזאת הולם לא פחות מהתגמול והמעמד וההערכה שמקבל לבלר משפטי למשל.