הפרח החסר בגני

שירה אוחיון

היום, ה- 27/5/09 ,יום רביעי, בשעה 8:30, תתקיים הפגנה  מול כנס הפיס לאמנויות וחברה התרבות", שיזם מפעל הפיס – מועצת הפיס לתרבות ואומנות, במסגרת אירועי פסטיבל ישראל. ההפגנה הינה ביוזמתם של ארגונים חברתיים ומוסדות תרבות והיא מהווה את "יריית הפתיחה" למאבק משפטי והציבורי העתיד להתנהל בחודשים הקרובים כנגד האפליה בחלוקת תקציבי התרבות בישראל. הפעילות העתידית תכלול: חשיפתם של  נתונים סטטיסטים וחשיפת הקריטריונים לחלוקת התמיכות המצביעים על אפליה תקציבית של מרבית אזרחי המדינה , שאינם ממוצא אשכנזי, העלאת מודעות הציבור לעניין, וקיום פעילות משפטית וציבורית כנגד אפליה מתמשכת זו .

כבר משם הכנס ניתן להבחין בבעייתיות שבו – שהרי הכנס כאמור אמור להתוות את מדיניות התרבות של מדינת ישראל, אך עדיין על אף האמור, הכנס איננו מתקיים על ידי המדינה, אלא על ידי מפעל הפיס – שאיננו גורם ציבורי מובהק. 

מדינת ישראל חרטה על דגלה ערכים של שוויון וצדק, ועל כן כנס הנערך בשם התרבות, עליו לייצג נאמנה ערכים דמוקרטים אלו. אלא שכנס זה מייצג נאמנה את עדיפות החלוקה הכספית המפלה והלא שיוויונית של מדינת ישראל  למוסדות וליוצרי תרבות בישראל . חלוקה, בה ישנם פערים עצומים ולא נתפסים על הדעת- במשאבים הניתנים לתרבות אירופאית ואשכנזית לעומת הזעומים הניתנים לתרבות מזרחית. עיון מדוקדק בנתונים מלמד כי התרבות האשכנזית והאירופאית מקבלת בכל תחומי האמנות והתרבותם למעלה מ- 90% מתקציב התמיכה !!

כמו כן, הקריטריונים לתמיכה במוסדות תרבות ואמנות מסווגים את התרבות המערבית כתרבות גבוהה הנחוצה לפיתוח ולעידון נפש האדם, ואילו התרבות המזרחית מסווגת במקרה הטוב, כ"פולקלור" או "מורשת עדות ישראל", ובמקרה הנפוץ יותר כתרבות נחותה שאינה ראויה כלל לתקצוב ולהכרה ממסדית. כלומר, ערכה פחות והיא נועדה לעשות טוב על הנשמה, או "להעביר את הזמן", שלא נשתעמם חס וחלילה.

רב תרבותיות היא שם המשחק, מתברר שאין, מאחורי הרעיון הרב-תרבותי, אף שמץ של יישום. ראשית רוב הדוברים בכנס של מפעל הפיס, הם גברים יהודים חילונים אשכנזים. כך שוב מתקיים החיבור האקסקלוסיבי בין מגדר, לאומיות ואתניות. שנית, הכנס משקף את המדיניות המפלה של משרד התרבות וחלוקת התקציבים הבלתי שוויונית בין תרבויות הגמוניות לאלו המודרות לשוליו. שלישית, לא מתבצע דיון ציבורי אמיץ ונוקב על תהליכי יצירת הזהות התרבותית, והזיהוי של קבוצות מסומנות והוצאתן אל מעבר לשיח. יתרה מזאת הכנס והמדיניות שיוצאת מתוך הצייטגייסט (רוח הזמן) משקפת שמירת הפערים, המשך הדיכוי וחשיבה תרבותית וחברתית צרה. אנו מתכוונים/ות להיות שם, עת תנאם שרת החינוך לימור לבנת  ולתת קול לתרבות המזרחית . 

את ההפגנה והקמפיין הנוכחי למען התרבות המזרחית  יזמו מספר ארגונים: תנועת "אחותי", מרכז תמורה, הקשת הדמוקרטית המזרחית, כתב עת "הכיוון מזרח", ממזרח שמש, בימת קדם, "קהילות שרות", המרכז למוסיקה מן המזרח, התזמורת האנדלוסית, קואליציית נשים לשלום, אפיקים ועוד הרבה יוצרות ויוצרים מזרחים ובתמיכת הקרן החדשה לישראל.  

אומרים לנו שאנחנו "מתבכיינים" ושכל העניין הזה של "קיפוח" הוא פרי דמיוננו הקודח, אז הנה לכם כמה נתונים מספריים שמצביעים על כך ש"דמיונם המזרחי" של קובעי המדיניות העביר אותם על דעתם והוביל אותם לחשוב, כי מדינת ישראל ממוקמת בין רכס הרי האלפים לאזור בוואריה במרכז אירופה:

תקציב התיאטרון של מנהל תרבות לשנת 2008 עמד על סך כולל של : 99,161,858 ₪.

מתוך תקציב זה הוקצו לתיאטרון הבימה – 20,233,198 ₪ . בנוסף לתקציב המנהל, קיבל תיאטרון הבימה, סכום של 134,000 ₪ מעיריית תל אביב ומענק  פיתוח חד פעמי מהעירייה לשיפוצים על סך של כ- 52 מיליון ₪. כלומר המדינה תקצבה את הבימה ב-2008 בסך של 72,367,198 ₪!! לא כולל כספים נוספים שקיבל התיאטרון מהמועצה הלאומית לפיס וגופים ציבוריים ופרטיים נוספים, וכמובן לא כולל הכנסות עצמיות.   ב – 2008, עמד תקציב תיאטרון הקאמרי מטעם מנהל תרבות – 11,391,092 ₪, תיאטרון בית ליסין – 8,467,984 ₪, תיאטרון החאן – 8,8629,696 ₪, תיאטרון עירוני באר שבע –  5,640,227 ₪ תיאטרון עירוני חיפה – 4,661,693 ₪, תיאטרון אלמידאן (עמותת התיאטרון הערבי בישראל) – 1,314,362 ₪. תיאטרון יידישפיל תוקצב ע"י המנהל ב- 2,517,458 ₪ . בנוסף קיבל התיאטרון סכום של 386,00 ₪ מעיריית ת"א. תיאטרון גשר – 7,661,078 ₪ (כולל 1,500,000 ₪ תקציב לשיפוצים) ממנהל תרבות.בנוסף קיבל ב-2008 תיאטרון גשר 1,569,748 ₪ מעיריית ת"א. בשנת 2006 קיבל תיאטרון גשר ממנהל תרבות בנוסף לתקציב השנתי הרגיל 3 מיליון ₪ על תקן "תמיכה במוסדות במצוקה" וכך הגיע תקציבו בשנה זו ל- 9,291,120 ₪. בשנת 2005  קיבל "גשר" 1,700,000 ₪ לשיפוצים והתקציב שלו לשנה זו הגיע ל- 8,591,571 ₪ .   ואילו תיאטרון בימת קדם, תיאטרון המגדיר את עצמו כ"תיאטרון מזרחי", אשר מבטא את  התרבות המזרחית ואת חוויות ההגירה של המזרחים תוקצב ע"י מנהל תרבות ב-2008 בסך של  339,729 ₪ לשנה 0.34% מסך תקציב התיאטרון הוא מגוחך ומספיק בערך להעלאת הפקה חדשה אחת לשנה, זה כמובן לא כולל תחזוקה שוטפת של המוסד. כלומר, תקציב זה אינו מאפשר לו להתקיים, להעסיק שחקנים מחזאים ובימאים איכותיים וכו' או לקיים פעילות תרבותית משמעותית.  

התיאטרון אתיופי – קיבל  376,862 ₪, אך אינו מוכר כתיאטרון עצמאי. את תקציבו הוא מקבל

תיאטרון המגרב – הפעיל מזה כ-10 שנים,  אינו מוכר ע"י המדינה בשום קטגוריה ואינו מתוקצב כלל על אף שהוא מעלה מחזות קלאסיים צרפתיים המתורגמים למרוקאית, ועל אף שהוא נותן מענה לצרכים התרבותיים של קהלים נרחבים בכל הארץ ועל אף הביקוש הרב לסוג זה של תיאטרון.    

עיון מדוקדק בנתונים המספריים שלעיל, מצביע על אפלייה בוטה של התרבות המזרחית ושל היוצרים המזרחים בישראל בקטגוריה זו של "תיאטרון". כנגד טענת האפליה, טוען הממסד כי התיאטראות הרפרטוארים הגדולים אינם מייצגים תרבות אירופאית /או אשכנזית אלא "תרבות עברית ישראלית". האמנם? ומה טיבה יש יצירה ישראלית זו? איזה תרבות ואיזה חוויות אנושיות היא מבטאת? והאם  ההצגות המועלות בתיאטראות אלו הן כולן יצירה ישראלית מקורית או שמדובר גם בעיבודים לעברית של מחזות זרים (מן הסתם בעיקר מערביים…) ? ומיהם הקהלים של תיאטראות אלו? כמה מהם מזרחים וערבים? ומה בעניין היידישפיל ו"גשר" האם גם הם נחשבים לתיאטראות ישראלים או שהם נותנים מענה לקבוצות ייחודיות בחברה – מה שנקרא "זכות הקבוצה והמיעוט" לשמר את תרבותם, שזה יופי של דמוקרטיה, אבל מה עם התיאטרון המרוקאי? והשפה היהודית מרוקאית שהולכת ונכחדת או טו טו מהעולם? ותיאטרון בשפה העיראקית היהודית, שגם היא שפה נכחדת. ומה עם התימנית? והבוכרית והגרוזינית? הרי היידיש והלדינו בארץ הן שפות יהודיות המוגנות מפני היכחדות באמצעות חוק מיוחד שנחקק ומתוקצב לשימור השפות היהודיות הייחודיות האלו, אבל מה עם האחרים? הרי אנחנו רב תרבותיים, לא?     

ומה קורה בתחום המוסיקה? ובכן שם המצב הרבה יותר ברור. לבן על גבי שחור:

סך תקציב המוסיקה לשנת  של מנהל תרבות  2008  הינו: 48,584,978 ₪.

מתוכו, התקציב המוקצה לתזמורות הינו: 41,049,585 ₪. התזמורות העיקריות המתוקצבות ע"י המדינה:

התזמורת הפילהרמונית הישראלית: 8,663,650₪, התזמורת הקאמרית הישראלית-  2,364,372 ₪

הסימפונייטה הישראלית באר שבע –  2,992,938 ₪, התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור – 4,000,000₪, הקאמרטה הישראלית  ירושלים –  4,178,495 ₪ התזמורת הקאמרית הקיבוצית – 2,111,132 ₪, תזמורת סימפונטה רעננה- 2,525,582  ₪, תזמורת חיפה –  3,116,793₪

התזמורת הסימפונית ראשל"צ- 3,118,583 ₪ , התזמורת הקאמרית אשדוד – 1,264,449 ₪

עמותת תזמורת יד חריף-2,199,118₪, עמותה לקידום וטיפוח המוסיקה הערבית בארץ –   365,851 ₪. בשנת  תוקצבה 2008 התזמורת האנדלוסית הישראלית ע"י מנהל תרבות בסך של-  3,218,411 ₪.    כלומר, כ-91% מתקציב מנהל תרבות ב-2008 הוקצה לתזמורות מערביות. כ-8% לתזמורת האנדלוסית הישראלית  ו-1% לתזמורת הערבית נצרת. נכון להיום, תקציב מנהל תרבות לתזמורת האנדלוסית לשנת 2009 עומד על  0 ₪ בשל פיטורי עובדי התזמורת האנדלוסית הישראלית ופירוק העמותה. משמעותו של דבר היא שנכון להיום  99% מתקציב 2009 מוקצה לתזמורות מערביות ואחוז אחד למוזיקה ערבית. זוהי הפליה בוטה ביותר של הציבור המזרחי והערבי בארץ, שמשלם מיסים אך המדינה מתעלמת מצרכיו התרבותיים הייחודיים. גם הקריטריונים והמבחנים לקבלת תמיכות לתזמורות הם קריטריונים מפלים מכיוון שהם מבוססים על הגדרות אירופוצנטרית של תזמורות הקריטריונים לתמיכה בתזמורות מגדירים 3 סוגי תזמורות : "סימפונית" (60 נגנים), "קאמרית" (28 נגנים)ו"הרכב כלי"(10 נגנים). קריטריונים אלו, אינם עולים בקנה אחד עם הרכב תזמורות אנדלוסיות ו/או ערביות, או הרכבים של מוזיקה מזרחית בכלל (פרסית, תורכית וכו'), לרוב הרכבים קטנים יותר, שהגדרותיהם בארצות האסלאם היו שונות לחלוטין. התקציבים שצויינו לעיל, אינם כוללים את התקציבים והתמיכות שמועברים לגופים אלו מהרשויות המקומיות. באופן כללי , חלוקת התקציבים ברשויות משכפלת את האפליה ברמה הארצית, שכן הן אמורות לפעול לפי אותם קריטריונים.  

חוץ מתזמורות, כולל תקציב המוסיקה של מנהל תרבות גםתקציב למקהלות, ארגונים, תחרויות, כתות אמן ופרוייקטים – עמותות . סך תקציב זה ל-2008 הוא 7,535,389 ₪.

מתוכו : % 1.72 מוקצה למוזיקה מזרחית ו -% 98.28 למוסיקה מערבית אירופאית.

הגופים העוסקים במוזיקה מזרחית בקטגוריה מתוקצבים ב-2008 בסכומים ממש מגוחכים שאינם מספיקים לכיסוי עלויות אפילו של קונצרט אחד. כך למשל, התזמורת האנדלוסית של מתנ"ס מעלות תרשיחא קיבלה20,000  ₪ , התזמורת האנדלוסית של בית שמש "אנדלוסלאם" קיבלה ב- 2007  סכום של 22,310 ₪. ב-2008 הופסק תקציבה כליל. העמותה לשילוב מוסיקלי מזרח-מערב קיבלה 100,000 ₪, ותמוז 98- תזמורת מזרחית ישראלית 10,000₪. גופים אלו אינם מוכרים ומתוקצבים בקטגוריה של "תזמורות" ומן הסתם הקריטריונים הדרקוניים לא יאפשרו את צמיחתן לתזמורות פעילות.    תקציב בתי ספר למוזיקה לשנת 2008 כולל את המוסדות הבאים: בי"ס "רימון" לג'ז ולמוסיקה בת-זמננו-  440,000₪, המרכז ללימודי מוסיקה ומחול קלאסיים מן המזרח –  855,269ש"ח, ביה"ס לשירת המקהלה- 200,000₪, בי"ס למוזיקה מוסררה -41,000  ₪ . חשוב לציין שביה"ס ללימודי מוזיקה ומחול קלאסי מן המזרח הוא מוסד ייחודי שמשמש לא רק כביה"ס למוזיקה, אלא גוף שמייצר קונצרטים, אופרות ואירועי תרבות, אך בשל הקריטריונים הדרקונים, והמפלים אינו זוכה לתמיכה מהמנהל על פעולותיו אלו. כמו כן, ברחבי המדינה ישנם עשרות קונסרבטוריונים ובתי ספר ללימודי מוזיקה מערבית קלאסית המתוקצבים ע"י הרשויות המקומיות ומנהל תרבות. בנוף זה ביה"ס ללימודי מוזיקה ומחול קלאסי הוא כמעט היחידי העוסק בהכשרת נגנים מזרחים. לדבר זה יש השלכות מרחיקות לכת לגבי הנחלת התרבות המזרחית לדורות הבאים. הדור הראשון להגירה שנושא איתו את מטעני הידע של התרבות הזו הולך ונעלם ואיתו נכחדת התרבות והמוזיקה הזו. גם למוזיקה האנדלוסית אין עתיד ללא הקמה של קונסרבטוריון ללימודי המוזיקה הזו ושיתופי פעולה עם מרוקו וארצות האסלאם בכלל כגון חילופי משלחות אמנים, מלגות ללימודים בחו"ל וכו', שמתקיימים כיום רק מול ארצות המערב.     

אבל האפליה מגיעה לשיאה המקומם בתקצוב הקטגוריה: "אופרות". סה"כ תקציב אופרות של מנהל התרבות לשנת 2008 עמד על: 16,490,000 ₪. סכום זה הועבר לגופים הבאים:

האופרה הישראלית החדשה-תל-אביב – 16,350,000 ₪. בנוסף תוקצבה האופרה ע"י מנהל תרבות בקטגוריית ה"מחלקה לתרבות ואמנות בקהילה" בסעיף "אופרה בקהילה" (כלומר מתוך תקציב התרבות המוקצה לפריפריה) על סך-   250,000₪. כמו כן, תוקצבה האופרה בשנת 2008 ע"י עיריית תל אביב בסך של: 11,800,000 ₪ תקציב שנתי, וכן :2,900,000 ₪ תקציב ל"פעילות אמנותית אחרת" ו-600,000 ₪ לסדנאות אופרה. יצוין כי ב-2005 תוקצבה האופרה ע"י המנהל בסך של 2005 20,390,000₪ ותקציב "אופרה בקהילה"  עמד על סך  700,000 ₪.  

חוץ מהאופרה הישראלית החדשה, הוקצו בסעיף אופרות הסכומים הבאים: החוג לאופרה קלה בנגב 20,000 ₪, קשת אמנויות – 'אטרנה אופרה' 20,000 ₪, המרכז למוסיקה ע"ש פליציה בלומנטל – אופרה קאמרה – 100,000 ₪

סכומים אסטרונומים אלו שמועברים ע"י המדינה ועיריית תל אביב לאופרה הישראלית החדשה, (שאגב, אינם כוללים את ההכנסות מהשכרת משכן האופרה ושאר ההכנסות העצמיות ועוד שאר תרומות ותמיכות ציבוריות כאלו ואחרות) עשויים ליצור את הרושם שאופרה הוא הג'אנר המוזיקלי המועדף על כל בית בישראל, בעיקר בפריפריה, אלא שלא קשה לנחש מה יהיו תוצאות סקר שייערך בנושא ברקב תושבי הפריפריה. חשיפת הקהל הישראלי בפריפריה לאופרה היא תופעה חיובית לכשעצמה, אולם כאשר כל משאבי התרבות המוקצים לפריפריה דרך "המחלקה לתרבות בקהילה" מועברים אך ורק לחשיפה של ג'אנר מוסיקלי אחד בלבד, זה מריח כמו יותר כמו מדיניות מיסיונרית כפיה תרבותית במסגרת ה"חינוך מחדש" וניצול כלכלי ציני של תושבי הפריפריה המוחלשים, תוך התעלמות מוחלטת מצרכיה התרבותיים המגוונים של האוכלוסייה בישראל ומחיקת התרבות המקומית של תושבי הפריפריה. במילים אחרות, שוב "האשכנזים" עושים כסף על גבם של תושבי הפריפריה ומחזירים אותנו למכבש כור ההיתוך מחדש. למותר לציין כי הקטגוריה "אופרות" (קטגוריה מובחנת ונפרדת מהקטגוריה של "מוזיקה") מיועדת לג'אנר מערבי אירופי בלבד, ו- 100% מהתקציב בקטגוריה זו מועבר למוזיקה מערבית אירופאית. 100% אפליה בקטגוריה זו.


ומה באשר לתקציב להקות המחול ? ובכן, סך תקציב זה לשנת 2008 הינו: 28,580,002 ₪

להקות המחול העיקריות המתוקצבות ע"י המדינה הן: להקת מחול בת שבע – 6,263,116  ₪ המקבלת עוד – 604,335 ₪ בקטגוריית תיאטרון. להקת מחול ענבל פינטו – 1,253,174 ₪ , עמותת ורטיגו למחול ירושלים –  2,600,459 ₪, אגודת ידידי הבלט הישראלי – 3,870,887 ₪, בלט פאנוב- 720,000 ₪, ליאת דרור ניר בן גל – 550,000 ₪, עמותת הכוריאוגרפים – 5,244,288 ₪ ועוד 200,000 ₪ בקטגוריית תיאטרון. אין שום גוף של מחול מזרחי (ערבי, פרסי, הודי אתיופי וכו') המתוקצב ע"י המדינה בקטגורית "להקות מחול", אף כי ישנם לא מעט הרכבים ולהקות ברחבי הארץ שיוצרים בענף זה.

בקטגוריה זו המדינה מתקצבת אך ורק מחול מודרני מערבי ובלט קלאסי. הקריטריונים בתחום המחול משמרים את כוחן של הלהקות הגדולות ומונעים מלהקות קטנות (מזרחיות או מערביות) לגדול ולהתפתח גם אם היקף ההכנסות העצמי שלהן גדול, יש להם קהלים רחבים וביקוש תרבותי גדול.   עמותת הכוריאוגרפים המתוקצבת ע"י מנהל תרבות (ראה/י לעיל), עיריית ת"א ומפעל הפיס כוללת 45 כוריאוגרפים. מתוכם שתיים הן כוריאוגרפיות ורקדניות מחול מזרחי: אלינה פייצרובסקי וסיגל זיו וסיגל זיו. הנשים המזרחיות, שהיו מחלוצות המחול המזרחי בארץ, מעולם לא זכו להכרה ו/או לתקצוב ממסדי ובמשך שנים נחשב ענף זה, שבארץ נהוג לכנותו בכינוי האוריינטליסטי "ריקודי בטן" לפולקלור, לסוג מחול נחות וזול. מתוך 45 הכוריאוגרפים החברים בעמותת היוצרים 41 הם ממוצא אשכנזי ו-4 ממוצא מזרחי.      

בהקשר זה יש לציין את להקת המחול "ענבל". "להקת המחול ענבל נוסדה ע"י שרה לוי תנאי, בשנת 1951. שרה לוי תנאי יצרה שפה "ענבלית" מיוחדת שהיא מזיגה של אלמנטים עממיים מזרחיים וארץ ישראלים שורשיים, עתיקים מקוריים בעלת גישה תיאטרלית מודרנית. השימוש בחומרים אלה הוא חופשי והגישה היא אמנותית. . תיאטרון מחול "ענבל" שואף להעמיק את התודעה שישראל היא חלק ממרחב תרבותי עתיק ועשיר, שתרם וקיבל רבות מתרבות המערב והוא פתוח גם אל תרבויות העולם האחרות – מאפריקה ועד המזרח הרחוק. תיאטרון מחול "ענבל" משמש גם בימה לסגנון אתני-מודרני של כוריאוגרפים צעירים מהארץ ומחו"ל." (מתוך אתר הלהקה ענבל). למעשה, זו היא להקת המחול היחידה, בעלת ייחוד תרבותי מזרחי וארץ ישראלי שורשי, אולם היא אינה מוכרת ע"י מנהל תרבות כ"להקת המחול", אלא כסוג של "פולקלור" ומתוקצבת ע"י המדינה בקטגוריה של "מורשת עדות ישראל", גם זאת, רק אחרי שנים של מאבק מול הממסד, כנגד טענתו, שהלהקה אינה עומדת בסטנדרטים אמנותיים נאותים. תקציב להקת "ענבל" עומד היום על 2,088,500 ₪ , והוא כולל בתוכו גם את תקציב "המרכז האתני הרב תחומי", שמעלה הופעות מחול מזרחי, הודי אתיופי, אפריקאי ועוד ושאר מופעי תרבות בתחומי המוסיקה, ספרות, תיאטרון ועיון.   

ומה בעניין פרסים ומלגות ליוצרים לשנת 2008?  פרסים אלה, המהווים רוב התמיכה של המדינה בסופרים, ניתנים מסתבר בעיקר ליוצרים אשכנזים.

כך למשל, עניין פרסי הספרות הוא דווקא קל: פרס ביאליק-  0 זוכים מזרחים, פרס ישראל לספרות -0 זוכים מזרחים.  

פרס ראש הממשלה: כדאי לציין שבאופן מסורתי אין בועדת השיפוט של הפרס מזרחים. ב 40 השנים האחרונות היו בועדה רק שניים (אלי עמיר ואמנון שמוש). בכול שנה יש שלושה שופטים, כך שבחשבון , כולל זה יוצא 2 מזרחים מתוך 120. בעניין הזוכים בפרס ראש הממשלה, קצת יותר קשה לתת מספרים מדויקים. מספר הזוכים בפרס זה נע מאז הקמתו בין 6 ל 19 זוכים מדי שנה. היום הוא עומד על 14. (יש חוק פרס ראש הממשלה שנחקק לא מזמן שמדבר על 14-19 זוכים כל שנה. אבל רק שנה אחת היו 19).  

כך למשל, השנה דווקא הייתה נוכחות מזרחית "מכובדת": מואיז בן הראש, אילון חילו, סבתו וחיים בצלאל, שזה ארבעה, ואולי יש עוד מישהו מישהי שאי אפשר לזהות בשמו . בנוסף יש את נעים עריידי שהוא דרוזי. כבר 5 . שלושת השופטים היו אשכנזים. זה נראה לי שיא. בדרך כלל יש 2-3 זוכים מזרחים בשנה. כמובן שעד שנת 1980 לא היה אף זוכה מזרחי, ומשך הרבה מאוד שנים היה אחד בכול שנה (עלה תאנה נידף ברוח…). אף פעם לא ברור אם זה מבשר שינוי שיימשך, או שבשנה הבאה נקבל רשימה אשכנזית מלאה (זה מה שהיה בשנה שעברה). מעניין לציין, שאת הפרס ניתן לקבל כל 8 שנים. למשל ישראל אלירז קיבל אותו בשלישית השנה, יש כאלה שקיבלו אותו כבר 4 פעמים (זה המקסימום). אבל יש רק זוכה לא אשכנזי אחד שקיבל אותו פעמיים: אמירה הס. אפילו ארז ביטון, שכבר מגיע לו פרס ביאליק ופרס ישראל מזמן, קיבל את פרס ראש הממשלה רק פעם אחת. פרס ראש הממשלה עומד על 65,000 ש"ח, שזה לא מעט. בטח לא ליוצר/ת מזרחי/ת.

מעניין שבין המועמדים לפרס ספיר השנה 3 מתוך 5 הזוכים הם מזרחים: נורית גרץ, אמנון דנקנר, אלון חילו, רונית מטלון ואיריס לעאל . זה נתון טוב אבל לא בהכרח מפתיע, כמעט כל ספר של מזרחי/ת בהוצאה גדולה זוכה להבלטה מכובדת כי הוא די נדיר. אם נעשה רשימות של ספרים שיוצאים בעם עובד, כינרת, הקיבוץ המאוחד, עדיין נגלה פחות מ 10% ספרים של יוצרים מזרחים. אולי פרס ספיר יעודד הוצאות להוציא יותר ספרים של מזרחים? התופעה הזאת קיימת כבר 10 ויותר שנים אבל זה לא הפך לטרנד (כפי שזה קורה באנגליה או בצרפת). זה ראוי לבחינה. ראוי גם לבדוק איך זה השתנה ב 5 השנים האחרונות ולבחון את הכול מזווית חדשה. משהו כן קורה, אבל לא ברור לי מה. יש גם את פרס הנשיא שבא ממקור ממשלתי. לפני שנה ומשהו התפרסם מאמר של מואיז בן הראשב"קדמה" תחת הכותרת: "מליון וחצי ש"ח לספרות האשכנזית", שם הוא מתייחס גם לפרס זה. הפרס לא ממש גדול מבחינה כלכלית ופחות חשוב.  

בתחום המוסיקה הזוכים לשנת תשס"ח בטקס חלוקת פרסי היצירה לקומפוזיטורים מטעם ראש הממשלה הם: עמר אביטל, חנה אג'יאשוילי, איל אדלר, פרץ (פיריס) אליהו, בינימין יוסופוב, רפי קדישזון.  

המלגה היקרתית ע"ש גארי ברתיני ז"ל למנצח/ת מקהלות צעיר/ה מוענקת לשנתיים הקרובות למנצחת יעל צ'רניאבסקי.

הזוכים בפרסי שר המדע התרבות והספורט בתחום המחול לשנת  הם: 2008 פרס מפעל חיים מוענק לנאוה צוקרמן. פרס הביצוע מוענק ללהקת ורטיגו ולרקדן רן בן-דרור. פרס ליוצרים צעירים מוענק לאודליה קופרברג, ארקדי זיידס ועידן כהן /סך כל הפרסים 250,000 ₪    

בתחום האדריכלות ניתן פרס רכטר לזוכים הבאים :

 פרס על הישג אדריכלי: אדריכלים מייזליץ-כסיף – תכנון המרחב הציבורי בנמל תל אביב

פרס לאדריכל צעיר: ורד פלוק – על מיצגי הוידיאו "שמלת בטון ומלט" ו"אבן שפה". הפרס נועד לציין ולשבח עבודות אדריכלות, אשר מהוות פריצת דרך ארכיטקטונית בחזית המקצועית הישראלית. מטרתו העיקרית של הפרס לעודד הצטיינות מקצועית ולהצביע על ערכים אדריכליים בעלי חשיבות לאזרחי המדינה. חבר השופטים כלל את אדר' ברכה חיוטין (יו"ר), אדר' גבי שורץ, ד"ר אלונה נצן-שיפטן והגב' עידית עמיחי כנציגת משרד המדע, התרבות והספורט.

אלו הן רק דוגמאות קטנות, בחינה מדוקדקת של כל הפרסים ובראשם פרס ישראל מקום המדינה תגלה את האפליה הבוטה לכל אורך השנים והתחומים השונים.    תחום הפיוט העברי מופלה אף הוא לרעה בצורה קיצונית לעומת חזנות אשכנזית. גופים חשובות שצצו בנוף בשנים האחרונות כמו "קהילות שרות, מקהלות פייטנים, פסטיבל הפיוט, ואתר הזמנה לפיוט, אינם מתוקצבים כלל ע"י המדינה, בעוד שמקהלות חזנים ברחבי הארץ, בי"ס לחזנות ואירועי חזנות מתוקצבים ע"י מנהל תרבות בקטגוריית מורשת ישראל וע"י הרשויות המקומיות בלא מעט כספים.     גם בתחום הקולנוע אפשר לראות שבשנים האחרונות יש פחות ופחות יצירות מזרחיות. לא רק במובן של סרטים שנעשו ע"י יוצרים מזרחים, אלא גם במובן של תוכן: דרמות וקולנוע דוקומנטרי שמספרים את הנרטיב המזרחי, או סיפורים אישיים וחוויות ההגירה של מזרחים, או סרטים העוסקים בגיבורי תרבות מזרחים. אני חושבת שלזה אפשר לקרוא יצירה מזרחית. ב-2007 וב-2008 לא נעשו כמעט בכלל סרטים כאלה. כמובן שסרט כמו 'פיצה משפחתית' לא נחשב לסרט שמומן ונתמך ע"י מוסדות תרבות כי הוא התחיל בתור פרויקט גמר וכשראו כי טוב, יס למשל החליטו לקנות. דרמות ודוקומנטרי שנעשו בשנות ה-90 הרבה מהן, ללא כל קשר ליוצרים (למרות שגם הם ברובם מזרחים) לא נעשות כמעט היום. להוציא הצלחות קולנועיות מבטיחות כמו ו"לקחת לך אישה", "שבעה" (והחלק השלישי בטרילוגיה: "חורבן".. חח) של האחים אלקבץ שיחיו, אבל זה ניצחון ידוע מראש, וצריך לקחת גם סיכונים כדי לתקן את הנזק.  לסיכום, הנתונים המספריים שלעיל מורים על הפליה בוטה והדרה של מוסדות תרבות מזרחים, שמתוקצבים בסכומים זעומים לעומת שאר מוסדות התרבות, סכומים שאינם מאפשרים להם להתקיים ושל התרבות המזרחית והיוצרים המזרחים ככלל. כמו כן, מרבית מוסדות התרבות המזרחים הקיימים כגון תזמורות, תיאטראות, ולהקות מחול אינם מוגדרים כאמנויות: מחול, מוזיקה תיאטרון וכו' אלא כ"פולקלור", או בקטגוריה של "מורשת עדות ישראל". עיקר הפעילות התרבותית המתוקצבת בפריפריה: מטרתה כפיית הציונות והתרבות האשכנזית, תוך מחיקה של התרבות המקומית. הדיבור על רב תרבותיות, גיוון תרבותי ומענה לצרכים המגוונים של האוכלוסייה במסגרת הקריטריונים הוא מס שפתיים בלבד, אבל בפועל עושים הפוך: מייבאים תרבות אשכנזית לפריפריה ולא להיפך. אין שום גיוון תרבותי אלא חד-תרבותיות אירופאית ואשכנזית. מבחן התוצאה מוכיח שהקריטריונים מפלים. ההרכב הועדות גם משפיע לרעה על תקצוב המזרחים. נדרש יותר שיקוף ושקיפות בועדות התמיכה והפרסים למיניהם.  אולי אין שיקוף בוועדות, אלא רוב אשכנזי ברור שאין לו שום הבנה בתרבות המזרחית ואינו יכול לשפוט אותה איכותית, אמנותית וכמותית. אולי צריך להגדיר תרבות מזרחית כקטגוריה בדיוק כמו "תרבות ערבית" שמוגדרת ע"י המנהל כקטגוריה מובחנת נפרדת.  

תודה  ליודפת גץ, יעל בן יפת, מתי שמואלוף, תמי קצביאן , מואיז בן הראש רפי שובלי ולשולה קשת על הסיוע בהכנת הרשימה.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. נפתלי שם טוב

    ראשית תודה על רשימה מדוייקת המציגה את המצב הנוכחי הבלתי נסבל. מכיוון שאני חוקר בתחום התיאטרון, אתייחס בעיקר לנושא זה, אך נראה שהדברים נכונים לגבי תחומים אחרים. בקרב אנשי תיאטרון ואקדמיה מתנהל שיח פנימי וחיצוני מנוגדים, בשיח הפנימי ישנה ביקורת נוקבת על האיכות האמנותית הירודה של התיאטרון הישראלי המרכזי (שבעת התיאטרונים הרפרטואריים) בעיקר, שלושת הגדולים בתל אביב. מדובר בביקורת כנגד המסחריות וקריצה לרייטינג של התיאטרון השבע. מצד שני בשיח חיצוני מול טענות שמועלות ברשימה על צדק חלוקתי בתחום התרבות, מייד אותם אנשי תיאטרון ואקדמיה נזעקים שמדובר בקריטריונים מקצועיים אוניברסליים, ולכן זה סביר שהתיאטרונים הגדולים מתוקצבים כך וכולי… דנמיקה זו מתחוללת באתרי תרבות שונים. למשל, בפסטיבל עכו, תחום התמחותי, הביקורת העיתונאית קטלה רוב הזמן את הפסטיבל לאורך שנותיו, אך כאשר היו הפגנות מצדם של מזרחים או ערבים נגד הפסטיבל, אותם מבקרים הפכו את הפסטיבל ל"בן היקיר לי" שלהם והגנו עליו בחרוף נפש. ללמדך שהם מבינים בסופו של דבר שהכל פוליטי מעבר לביקורת כזו או אחרת על איכות אמנותית כאילו אוניברסלית…

  2. יוסי

    כנציג ארגון העוסק בתרבות מזרחית, היו לי חוויות קשותי בפגישותי עם "קובעי הטעם" והיושבים על ברז התקציבים. כמה מהם מככבים בכנס הנ"ל. אותם אנשים שהתייחסו בהתנשאות והתעלמות ממסורות המוזיקה והשירה הקלאסיות שהצגתי. אני חושב שהמאבק מולם אבוד וצריך פשוט לעזוב את הארץ.

  3. גדעון

    נמאס כבר לשמוע על האפליה, אולי יש באמת הבדל באיכויות?

  4. עמית

    כמעט חשבתי להתיחס בשיא הרצינות לטענה הכללית של אוחיון. גוף רציני של נתונים סטטיסטים המראים את התקצוב הדל של גופי תרבות פרטיקוטלרית מזרחית (אם כי האנדלוסית קיבלה תקציב שלא נופל כלל מתזמורות אחרות, נראה שההרכבים הערבים האחרים לא הגיעו לרמה שלה, כלומר אין כאן גישה מפלה) בכל אופן ההתייחסות החיובית נגמרה כשהתחילה תיאורית הקשר המפורסמת: "שוב האשכנזים עושים כסף על גבם של המזרחים". באופרה? תגידי שירה אוחיון, את מקשיבה לעצמך? את מדברת על מלכ"רים ולא על גופים עסקיים. בתור מי שעבדה בתזמורת את אמורה לדעת שנגנים בתזמורת בארץ (חוץ מבתזמורת הפילהרמונית, וגם שם לא כולם) ממש לא "עושים כסף". לא על גבם של מזרחים, לא על גבם של אשכנזים, ולא על גבם של אסקימוסים. הנגנים בתזמורת האופרה, משתכרים בסביבות ה-4500 ש"ח בחודש. בשביל אנשים בעלי משפחה שמתגוררים באזור המרכז, זאת משכורת שנכנסים ממנה לחובות, לא עושים כסף. מצאת לך על הגב של מי לטפס בשביל להשיג קצת אמפתיה, תתביישי.

  5. נתן.

    מחלוקת התקציב לתזמורות מתבררת תמונה שונה לחוטין: 91 אחוז הולכים לתזמורות של מוסיקה כללית 8 אחוז לתזמורות של מוזיקה מזרחית 1 אחוז לתזמורות של מוסיקה ערבית ו 0!!! אחוז לתזמורות של מוסיקה האשכנזית.

  6. גיל

    מי שמבקר בקונצרטים בהצגות תיאטרון ובימות מחול יכול להתרשם מהצפת הארועים על ידי בני עדות המזרח. לעומת זאת נעדר מקומם ממגרשי הכדורגל בהם האשכנזים מופיעים בגופיות ןמשמיעים נאצות על הערבים כי בספורט הבנתם מוגבלת.. משפחות הפשע כולן מנוהלות על ידי האשכנזים הגובים דמי חסות ומנהלים בתי קזינו בארץ וברחבי העולם.הם גם יורים ללא הבחנה באזרחים מזרחיים תמימים. תכסה הכלימה את המגזר האשכנזי המנכס לעצמו ערכי תרבות!!!!!

  7. איתי

    וכל מדינה מתוקנת בעולם מתקצבת אותה בתור נכס תרבות. אין פה שום שיקולים עדתיים.אפשר לחשוב שבצרפת לא משמיעים את מוצארט ושבגרמניה לא משמיעים את שופן. חוץ מזה, מפעל הפיס הוא האחרון שאפשר להאשים אותו בקיפוח מזרחים. הפיס גידל כמה דורות של עסקני ליכוד מזרחים, שיכולים לומר בפה מלא "צריך פיס בחיים".

  8. שלומית

    נראה לי שחלק מהמגיבים שכחו את השנים בהן לא נשמע שיר "מזרחי" אחד מעל גלי האתר, והאזנה למוזיקה "מזרחית"/ערבית היתה דבר להתבייש זו. השינוי לא התרחש מעצמו, אלא חל בעקבות מאבקים לא מעטים. לכן המאבק שאת שירה מובילה הוא כה חשוב. הנתונים מצביעים, וכל מי שעינו בראשו רואה, שחלוקת המשאבים מוטה. על מנת שעוד עשרים שנה גנזך אוצרות התרבות "המזרחי" יפתח וכולנו ניטיב מהאוצרות האדירים המצויים בו יבוא לביטוי נדרש מאבק, נדרשת מודעות, נדרשת כתיבה ועשיה וכל הכבוד לך על כך.

  9. תמי

    תודה על המאמר המצוין והחשוב הזה, שמבהיר סוף כל סוף איך האפליה באה לידי ביטוי ומגבה את הדברים בנתונים ברורים שזועקים גזענות. מה שכן, אחרי קריאת חלק מן התגובות לפוסט, לא ברור לי מה תמוה ומקומם יותר – עוצמת האפליה שמוצגת כאן, או הטענה השחוקה על "קיפוח" של מגיבים מסוימים לפוסט הזה..

  10. ליאו

    את ההפגנה ראשי מפעל הפייס לא יראו הם נסעו כולם (על חשבון מפעל הפייס כמובן) לראות את את משחק הגמר ברומא……

  11. ניצן אביב

    אכן, הנתונים הכספיים של ההקצבות שהובאו כאן מצביעים על אפלייה בוטה של התרבות המזרחית ושל היוצרים המזרחיים בישראל, בכל תחומי התרבות ועל הגזענות המושרשת בקרב הממונים על חלוקת ההקצבות למוסדות התרבות. זוהי חרפה שיש להסירה לאלתר! יש לשנות ולהכחיד מיד את התפיסה הגזענית והמפלה השוררת בקרב מקבלי ההחלטות על ההקצבות ולתקצב מיד את היצירה והיוצרים המזרחיים כראוי!

  12. מאיר עמור

    שירה תודה רבה עבור האינפורמציה החשובה שהצגת. מי שצריך נתונים סטטיסטיים על "הייצור והייצוג התרבותי" בישראל צריך לדרוש חשיפה מלאה של תקציבי הממשלה וגופים אחרים בישראל. מאחר ונתונים אלה נשארים עלומים צריך דרך אחרת להסיק מסקנות לגבי שאלת "הייצור והייצוג התרבותי" וחלוקת התקציבים לתרבות בישראל. את האינפורמציה הזו צריכים – חייבים – לספק המוסדות האחראיים. מוסדות המקבלים את תקציבם מהמיסוי של האזרחים בישראל. אם הם לא מפרסמים זאת, הם פועלים באופן לא דמוקרטי. אולי דרישה זו נשמעת נאיבית, אבל היא גם נכונה וגם חזקה מבחינה פוליטית. מי שלא מאמין שינסה. הדרך שלי לענות על שאלת הייצור והייצוג התרבותי היא ישירה ופשוטה. כאן, אני מציע אותה למי שמעוניין. נולדתי בישראל. גדלתי בישראל. התחנכתי בישראל. הורי הגרו לישראל ממרוקו. ככל שזכרוני מרשני ומסייע בידי, בשנות ה-60 המאוחרות נאמר לנו – באומר, בצליל, במשתמע ובישירות – שסלח שאבתי הוא ביטוי חיובי של אנשים כמו הוריי. שנים אחר כך היינו עדיין עדים לויכוחים בטלויזיה על הייצוג והייצור התרבותי הזה. אפריים קישון בניצוחו של ירון לונדון הגנו על התיזה האינטגרטיבית ושופעת החסד בקשר לייצוגם של אנשים כמו הוריי בסמלים תרבותיים של ישראל. אז ומעולם הם לא הצליחו לשכנע אותי. וכנראה שהם נכשלו גם בשכנועם של אחרים, כפי שמעידות תיזות לדוקטורט רבות ומאמרים לאין קץ ובעיקר הניכור הגואה של אנשים רבים כל כך "מהייצור והייצוג התרבותי" הישראלי שבו, מולי שפירא מראיין את מוטי קירשנבאום המראיין את ירון לונדון המראיין את מולי שפירא המראיין את ירון לונדון. השאלה שצריכה להישאל היא ישירה ופשוטה; אין היא צריכה תיקוף סטטיסטי מעבר למה שפורסם ולמה שנחווה. הנה השאלה: האם אתה – מאיר עמור – מרגיש כי החברה הישראלית היא חלק ממך ואתה חלק ממנה? האם אתה מוצא את דמותך בחברה הישראלית? האם אתה מחבק את דמותך כפי שהיא מופיעה בייצור והייצוג התרבותי בישראל? על השאלה הזו אנשים צריכים לענות. התשובה שלי היא שלילית. כפי שאני, דמותי ודמותם של כמותי מיוצגים בייצור התרבותי בחברה הישראלית, אני לא חש כחלק מהחברה הישראלית הקיימת. אין הייצוג הזה חלק ממני. מסתבר, כי ישנם רבים החשים את הניכור וההתנכרות שעליהם אני מדבר ושאותם אני חש. חלק חשוב מהם מופיע וכותב גם ב"העוקץ". (יש ב"העוקץ" גם את הנודניקים/ת שבאים לחטט ולהטריד עם שאלות והערות מטופשות. אבל צריך לזלזל באחרונים/ת. בפירוש לזלזל בהם, אבל להניח להם לכתוב, לנבוח וליילל את דבריהם אל הירח.) האם צריך חיזוק סטטיסטי לתחושה הזו? לדעתי לא. האם צריך לנסות ולעשות משהו בקשר לכך? לדעתי כן. ובכן, מה ניתן לעשות? לדעתי, ניתן לפעול רק בכיוון הדמוקרטי. הדרישה צריכה להיות פשוטה וישירה וכבר אמרתי אותה מספר פעמים בעבר. זוהי דרישה שנוסתה בהצלחה כבר בעבר. הדרישה צריכה להיות: אין מיסוי ללא ייצוג ואין תרומה ללא תמורה. זהו הקוד על פיו מתנהלים חיים דמוקרטיים. רק באמצעות הקוד הזה אפשר להצליח להיאבק בניכור החברתי הקיים בישראל אותו חשים אנשים הדומים לי ולהפוך את הנוכחות הדמוגרפית המסיבית של אזרחים שהוריהם הגרו לישראל ממדינות ערב, לכוח פוליטי משמעותי. אין דרך אחרת. אם לא יכבדו את הדרישה הדמוקרטית לייצוג בהתאם למיסוי ולתמורה בהתאם לתרומה, צריך לסרב לשתף פעולה עם המדינה והחברה המנוכרות. הסירוב החברתי הוא הדרך היחידה הפתוחה בפני אזרחים שהמשאב העיקרי הנמצא בידיהם הוא עצם מספרם הדמוגרפי. סירוב זה הוא מאבק פוליטי דמוקרטי ראוי וצודק. זהו גם מאבק תרבותי וחינוכי. זהו מאבק שנוהל כבר בעבר. זהו מאבק שיש סיכוי משמעותי לנצח בו. דמוקרטיה לא מקבלים. דמוקטיה עושים דרך מאבק חברתי. המאבק הוא יומיומי ובכל פינה של החיים החברתיים והתרבותיים בישראל. על כן, הדרך שלך שירה והדרך שבה את מציגה את בעיית הייצוג והייצור התרבותי בישראל היא דרך חיונית וחשובה. לכל הנובחים כנגד ומנגד, התירו להם לנבוח. השיירה הזו ממשיכה ללכת ולהתקדם. והיא גם תגיע. גם אם זה יקח עוד דור. אנחנו כאן כדי להיות מה שאנחנו.

  13. עינת

    האם קיימים נתונים? וא כן מדוע נשכחו ציור פיסול צילום וכו? התקצבים כל כך זניחים עד שמגוחך להזכירם?

  14. איתי

    במאמר הזה בחרת – במקום להתעסק בהפליה אמיתית כנגד בני עודות המזרח – להתעסק בשטויות שמצביעות על חוסר ידע וראיה חד צדדית של האמת. שימי לב שההגדרה של תרבות מזרחית ואשכנזית בגופי התרבות אשר דיברת עליהם אינה קיימת בכלל, ואף הגופים אותם ציינת כאשכנזיים הם בכלל גופים ניטרליים המציגים תרבות שמקורה ומכאן ומכאן. אנא ממך, פעם באה שאת מחפשת סיבה להרגיש גיבורת העדה, חשפי לכך סיבה אמיתית (ולא חסרות כאלה, לצערי הרב).

  15. מוטי סגרון

    אפשר ורצוי לבדוק קרנות תמיכה אחרות,המדינה לא נותנת לא צריך.הגיע הזמן ליצור פרסים מקבילים לאלה שהמדינה מחלקת יש לחפש בעולם אנשים מהקהילות המזרחיות ולרתום לנושא,כי הפיתרון לא נמצא בהפגנות או בכתבות בעיתון חייבים להיות יצירתיים ולפנות למקורות אחרים הקהילה האפרו האמריקאית מחלקת פרסים מדי שנה לאמנים שחורים מצטיינים (לי מותר להגיד שחורים) קרן רש"י לדוגמה פניתי למקר המדינה בנושא חלוקת הפרסים הבעייתית באמנות הפלסטית ,תשובתו:איננו יכול להתערב בנושא שלא בתחום סמכותו

  16. שירה אוחיון
    ראשית , תודה למגיבים על התמיכה והעידוד . תמיכתכם חשובה לנו , כי כאמור אנו מתכוונים לצאת לקמפיין ציבורי ומשפטי בנושא. שנית, הנתונים המובאים כאן הם פרי מחקרון קטן שערכתי בנושא התרבות, והם בהחלט חלקיים. הרשימה אינה כוללת את תחום הספרות והשירה, כתבי עת, מכוני מחקר, אמנות פלסטית, אמנות המדיה, הקטגוריה הקרויה "מורשת עדות ישראל " ועוד, אבל לא צריך שום מחקר הנתונים נמצאים באתר משרד התרבות, מנהל התרבות, מבחנים ותמיכות. כל אחד יכול להתרשם לבד ללא הפרשנות שלי. המספרים מדברים בעד עצמם.
     לאיתי, אין לי שום בעיה עם מוזיקה אירופאית קלאסית או מודרנית וחשוב לחשוף את כולם למוזיקה קלאסית קאנונית , אבל למדינה יש בעיה עם מוזיקה ותרבות מזרחית קלאסית קאנונית אותה היא מעוניינת למחוק לחלוטין. יש גם מוזיקה ערבית ופרסית ותורכית קלאסית שהמדינה אינה מעוניינת לחשוף, על מנת לקבע את "אוייבנו" הערבים האיראנים והתורכיים כברברים חסרי תרבות. על מנת לשמר את הגזענות האשכנזית הלבנה.
    המדינה ממנת תרבות אשכנזית במיליונים: מכונים ללימוד ולחקר היידיש, יידישפיל, מקהלות חזנים, מכונים לחזנות, פסטיבלי כלייזמר, וכמובן כל מה שקשור להיסטוריה ולספרות של יהדות אירופה, אך מוחקת באופן שיטתי ועקבי את תרבותם של המזרחים, ואת ההיסטוריה של יהודי ארצות האיסלאם, כדי למנוע מהם חלילה וחס לפתח זהות מזרחית או רחמנא לצלן יהודית ערבית, כזו שתקבע את נחיתותם החברתית והכלכלית כברברים חסרי תרבות.
    המדינה אינה מוכנה לתקצב את פסטיבל הפיוט העברי, את קהילות שרות, את מקהלת הפייטנים של ר` חיים לוק ונכון להיום גם את התזמורת האנדלוסית. תרבות יהודית שנשתמרה בגולה משך אלפי שנים והועברה מאב לבן מאם לבת בכתב ובעל פה. זוהי שואה תרבותית אמיתית, חורבן של יצירה בת אלפי שנים ששורשיה יונקים מתקופת המקרא ועד תור הזהב בספרד. ובמקום שמוחקים ספרים מוחקים גם בני אדם בקלות.
    ידיד שחזר מביקור במרוקו צילם לי את כל שלטי הרחובות במלאח של רבאט, שמות הרחובות והדיירים אמנם התחלפו מאז עזבו היהודים שם, אבל השלטון המרוקאי מצא לנכון לשמר את השמות הישנים: רבי מכלוף, רבי בוחבוט וכו`. גם בתי הכנסת ברובעים היהודים נשמרים ומשומרים היטב בחסות הממשל המרוקאי הרואה בתרבותם של יהודי מרוקו חלק אינהרנטי מההיסטוריה והתרבות המרוקאית. ממליצה לכולם לבקר במוזיאון יהדות מרוקו בקזבלנקה בניהולו של פרופ` סימון לוי, הלוואי עלינו מוזיאון כזה שמתאר את קהילת יהודי מרוקו משך אלפי שנים.
    בכנס הפיס לאמנויות, בפאנל לאמנויות הבמה בה נידונה השאלה האם לישראל יש מדיניות תרבות, נותק לי המיקרופון באמצע דבריי, בשעה שניסיתי להצביע על המחיקה התרבותית שלנו, ברגע ששפתי הגו את המילה "אשכנזים". זו כנראה תרבות חופש הביטוי במדינת ישראל. איסור ציון הנכבה והשואה המזרחית נובעים מאותו מקור: גזענות קולוניאליסטית לבנה ציונית אשכנזית. זו התרבות שמבנה מדינת ישראל עוד לפני הגעתו של ליברמן. זה החינוך שמקבלים ילדינו.
    אתמול יצא לי לטייל באיזור השרון, ולהגיע לבית הערבי בלב היישוב כפר יונה של אחד האריסטוקרטים הפלסטינים העשירים ביותר: הבית של נבולסי. בית ערבי גדול ומפואר, בודד בין המדשאות ושרידי הפרדסים. נכנסתי פנימה. המראה קשה, מצד אחד כל המרצפות הצבעוניות נעקרו, למעט כמה שרידים , הקירות שהיו פעם צבעוניים כוסו בגרפיטי, ריח הצואה עמד באויר, אבל מבט חודר לתקרות הגבוהות גילה מבעד לטיח הצבעוני המתפורר את עברו האריסטוקרטי המפואר של הבית: תקרות צבעוניות מעוטרות בסגנון רוקוקו של תחילת המאה, עמודים מעוטרים, חלונות מקושתים שניתן לנחש איך נראו הזכוכיות, קרמיקות במקלחות ובשירותים, חיבורים לנברשות המפוארות שבטח ניתלו כאן, כשבכל הארץ לא היה חשמל…יכולתי לעצום עיניים ולדמיין את הריהוט, את החיים שרחשו שם, הפרדסים והשדות מסביב…
    אחרי 48' השטח עליו יושב נמסר לקיבוץ מעברות. מזעזע איך הברברים האלו יפי הבלורית לא העלו בדעתם לשמר פנינה אדריכלית שכזו. מן הסתם כל תכולת הבית נבזזה, אבל אפשר היה לשמר את הבית לפחות…היום נמכרו השטחים לקבלנים שבנו עליהם בתים צמודי קרקע, חלומו האולטימטיבי של כל ישראלי. ומה על נבולסי ומשפחתו? ורכושו? והצמיתים שלו? ומה עם תרבותם של תושבי כפר יונה, האתיופים והמזרחים, שהופכים למובלעת קטנה בתוך ים הפרוייקטים הנדל"נים הנובו רישיים הסוגרים אותם כטבעת חונקת.
  17. עמית

    ברגע שאוחיון כותבת על שוויון בהקצאת משאבים ורב תרבותיות, במקום לטעון שהאפליה התרבותית נגד מזרחים בישראל נועדה כדי ש"האשכנזים יעשו כסף על גבם של המזרחים, היא מצליחה לשכנע.

  18. חרגולית

    שירה, אני מאוד מעריכה את העובדה שהעלית לדיון את הנושא של האמנויות בישראל בכלל ואת נושא אי השוויון בחלוקת המשאבים בפרט. אבל אני רואה בבעיה שאת מציגה פועל יוצא של קשיחות בקריטריונים לתמיכה ציבורית באמנויות ובאופן קבלת ההחלטות, ולאו דווקא עניין של אפליה עדתית. ההחלטה האם לתמוך ביוצר או לא מתבססת על המלצתה של ועדה ציבורית הממונה על ידי השר, באופן לא דמוקרטי ולא ייצוגי, עובדה מקוממת כשלעצמה. התהליך הלא שיתופי והמצומצם הזה, משפיע ישירות על אי השוויון בחלוקת המשאבים ועל המשך התמיכה העצומה ב"דינוזאורים" כמו בת שבע והבימה, שלא ממש צריכים אותה, בטח שלא כמו אמנים חדשים ויצירתיים, מכל גווני הקשת של התרבות הישראלית. בישראל צומחים כל יום יוצרים נפלאים המבקשים למזג בין תרבויות וליצור משהו שנכון לכאן ועכשיו, ומבטא את ההשקפה היחודית של האדם החי בישראל כיום, ועם זאת הם מתקשים לעשות זאת. כן, אני מאמינה שאין לטפח טיפוח יתר את הרב תרבותיות ולשמר את המפריד בינינו אלא לטפח יצירה חדשה ואותנטית, הצומחת מהחיים המשותפים שלנו. על כך אולי לא נסכים, אך עם זאת – אני מאמינה שדווקא תסכימי איתי שדמוקרטיזציה של האמנויות הינה אחד הפתרונות לאי שוויון ואחת הדרכים הטובות ביותר ליצירת צדק חלוקתי.

  19. שירה אוחיון
    בעניין הקריטריונים, לא רק הקשיחות בקריטריונים היא הבעיה, כי הקריטריונים עצמם מפלים עדתית, שכן הם מבוססים על הנחות יסוד תרבותיות אירופאיות של מהי תזמורת, להקת מחול, תיאטרון וכו`. לכן ראשית יש לשנות את הקריטריונים כך שיתאימו לתרבויות השונות מהן מורכבת החברה הישראלית.
     שנית ישנו ההרכב האנושי בוועדות התמיכה שמורכב רובו ככולו מאשכנזים, ומה לעשות כנראה שטבעו של אדם לדאוג לבני שבטו. אותי לא מעניינות הסיבות אלא התוצאות, ובמבחן התוצאה ישנה אפליה עדתית מובהקת לטובת האשכנזים, ואנחנו מוכנים ללכת על זה לבג"ץ ולאונסקו שישפטו הם. יש פה מספרים שחור על גבי לבן. תיאטרון אידיש כן. תיאטרון רוסי כן. תיאטרון מרוקאי לא.
    חוץ מזה ישנם אלפי יוצרים ויוצרות מזרחים שיצרו שפה אמנותית חדשה שמבטאת את השורשים שלהם,אך גם את ההשפעות התרבותיות שספגו כאן בארץ ובמרחב שאין להם נגישות כלל למשאבים. אני מדברת על שירה מזרחית חדשה, אמנות פלסטית, תיאטרון אקטיביסטי וקהילתי. אלו ז`אנרים חדשים שמבטאים את חוויות הדור השני והשלישי להגירה שהמדינה מתעלמת גם מקיומו. נכון שחוץ מהמזרחים הקריטריונים גם מפלים גופים קטנים, ולא מאפשרים להם לצמוח כדי לשמר את כוחם של הגופים הגדולים, גם אם הם טובים יותר והקהל נוהה אחריהם ולא אחרי הגופים הגדולים. צריך לשנות את הקריטריונים, את הרכב הוועדות, ולקבוע אפליה מתקנת ליוצרים מזרחים.