חוק הנכבה: העצבוּת מזומנת לעדות

מיכאל ספרד

פסק-דין שלא היה אבל ייתכן שיהיה.

 מדינת ישראל נגד הנאשם

 הכרעת דין

 הנאשם שלפני נעצר ביום ה' באייר ה'תש"ע (19.4.2010) בשעות אחר הצהריים ברחבת הכניסה לקניון רמת-אביב. כתב האישום מייחס לנאשם שבמועד ובמקום האמורים הוא "מירר בבכי וקרא לעבר העוברים והשבים: 'ציונות, מה עשית? ציונות, מה עשית?' או דברים בעלי משמעות דומה". אזרחים מודאגים שהתקשרו למשטרת ישראל הביאו למעצרו וכמה מהם אף העידו לפני.

בגין המעשים המתוארים מייחסת המאשימה לנאשם עבירה על סעיף 1א לחוק יום העצמאות התשי"ט – 1949, הקובע כי:

"לא יערוך אדם פעולה או אירוע שיש בהם משום ציון יום העצמאות, או משום התייחסות לעצם קיומה של מדינת ישראל, כיום אבל או כיום צער.

העובר על הוראות סעיף קטן (א), דינו מאסר שלוש שנים"

מטעם התביעה העידו שני אזרחים, מר דוד ישראלי וגב' לבנה שטרנשוס, וכן מדובב משטרתי שזהותו חסויה והשוטר רס"ב אילן צבר אשר חקר את הנאשם לאחר מעצרו. מר ישראלי סיפר כי הגיע לקניון יחד עם נכדתו בת ה-4 לצורך בילוי במתקן הג'ימבורי הייחודי שהובא לאתר לרגל יום העצמאות. לדבריו, בנו וכלתו יצאו באותו היום לפארק הלאומי ברמת גן לעשות "מנגל" יחד עם חבריהם, והשאירו את נכדתם בהשגחתו. מר ישראלי צפה יחד עם נכדתו שלוש פעמים ברצף בקלטת המוזיקלית "יובל המבולבל" ופעמיים ביצירה "סבא טוביה", עד שהחליט לצאת עימה לבילוי בקניון. בדרך, כך העיד מר ישראלי, הוא הסביר לנכדתו על משמעותו של יום העצמאות לעם היהודי בישראל ובגולה ועל הסיבות שהביאו את אבות הציונות להגר מאירופה הנוחה לארץ ישראל הצחיחה. מכל מקום, משהגיעו מר ישראלי ונכדתו לרח' איינשטיין ברמת אביב, הם שמעו קולות של בכי מר ומשנכנסו לרחבת הכניסה לקניון ראו אדם המתהלך ימינה ושמאלה ברחבה, מייבב ומדי פעם מרים ידיו לשמיים. מר ישראלי העיד בבית המשפט כי קולות הבכי משכו תשומת לב רבה היות והם היו בולטים לנוכח גילויי השמחה של כל יתר המבקרים בקניון. מר ישראלי העיד כי התקרב לאדם הבוכה כדי לבחון אם יש צורך להגיש לו עזרה ושאו-אז שמע אותו ממלמל "ציונות מה עשית?! ציונות, מה עשית?!". מר ישראלי הסביר כי הבין מיד כי מדובר באדם המציין את יום ה"נכּבּה" הפלסטיני ומכיוון שהיה עם נכדתו וחשש כי היא תיחשף לעניין, מיהר פנימה למתחם הבטוח שבתוך הקניון. לאחר ששמע בעיתונות על מעצרו של האיש, סר לתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריו והודיע כי היה עד לאירוע. יום למחרת נערך מסדר זיהוי חי ומר ישראלי זיהה את הנאשם כאדם הבוכה.

אציין עוד כי בחקירתו הנגדית אישר מר ישראלי כי הוא כבד שמיעה וכי מכשיר השמיעה לא היה עימו אך עמד על כך ששמע נכון את המילים שיצאו מפיו של הנאשם. לשאלת הסניגור השיב מר ישראלי נחרצות: "גם אם הייתי חירש, כשמישהו בוכה בגלל הנכּבּה – אני שומע".

גירסתה של גב' לבנה שטרנשוס הייתה דומה. היא הגיעה לקניון רמת אביב ביום העצמאות כדי לצפות בהופעת כוכבי "כוכב נולד" שהתקיימה מול סניף מקדולנד'ס בקומת הקרקע. עדותה של גב' שטרנשוס הייתה נרגשת ולא אחת במהלכה היא פרצה בזעקות שבר וניכר עליה שמעשיו של הנאשם הותירה צלקת קשה בנפשה. גב' שטרנשוס העידה כי מיד לאחר הבידוק הביטחוני שנערך במעטפת החיצונית של הקניון היא ראתה את הנאשם ולדבריה "מיד ידעתי שמדובר בבוגד". לשאלת הסינגור המלומד הבהירה ש"היה לו מבט כזה בעיניים של אנרכיסט, אחד כזה שהולך לבילעין או לנעלין בימי שישי". מכל מקום, היא התקרבה לקבוצת הסקרנים שהחלה להקיף את הנאשם ולדבריה שמעה היטב את היבבות שלו והיא בטוחה ששמעה את המילים המיוחסות לו בכתב האישום. בחקירתה הנגדית אישרה גב' שטרנשוס שקראה בעיתון את הדיווחים על האירוע ושאף נחשפה מדיווחים אלה לתוכן הדברים המיוחס לנאשם, אך לדבריה גירסתה אינה תולדה של האמור בעיתון והיא מעידה לפי מה ששמעו אוזניה. עוד יש לציין כי גב' שטרנשוס הייתה זו שטילפנה למשטרה מהטלפון הנייד שלה ודיווחה על המתרחש. גב' שטרנשוס הביעה את תסכולה מכך שהמשטרה לא ביצעה חיפוש בביתו של הנאשם באומרה: "מי יודע מה יש לו שמָה".

קשה היה שלא להתרשם ששני העדים סולדים מהנאשם ומהאשמה המיוחסת לו, אולם לא הובאו בפני ראיות כלשהן התומכות בטענות הסניגור כי מדובר בעדים שהגזימו או שיקרו. לפיכך, אני קובעת כי עדויותיהם של מר ישראלי וגב' שטרנשוס מהימנות ואני גם דוחה את טענות הסניגור המלומד, שנטענו בחצי פה, על סתירות כביכול הנוגעות לדיווחיהם לגבי המקום שבו עמד הנאשם או לתנועות ידיו וצורת הילוכו. ממילא עניינים אלה אינם רלבנטיים לשאלת האשמה.

גירסת הנאשם

הנאשם מסר גרסה כבר ביום מעצרו כשנחקר ע"י רס"ב אילן צבר במחלק התישאול של מרחב ירקון. בחקירתו הכחיש הנאשם את המיוחס לו וטען כי מדובר בטעות מצערת. הנאשם אישר כי למרות שמדובר ביום העצמאות הוא אכן היה נוּגה, אך תלה את מצב רוחו בעובדה שערב קודם נפרדה ממנו חברתו. הנאשם טען כי הגיע לקניון במטרה לאכול ארוחת צהריים, ושאז התמלא בעצב כשנזכר שאת הערב הראשון שבילה עם חברתו-לשעבר עשה בקולנוע לב שבקניון. לדבריו, זו הסיבה שהחל לבכות. עוד טען בגירסתו זו כי מעולם לא קרא "ציונות, מה עשית?!", אלא "רעות, מה עשית?!" – כשרעות וינברג היא חברתו-לשעבר.

אומר כבר עתה כי גירסתו זו של הנאשם (עצב על רקע רומנטי) הייתה בהחלט יכולה ליצור את הספק הסביר הנדרש לזיכוי במשפט פלילי, אלא שפיו של הנאשם ענה בו בהמשך החקירה. במוצאי יום העצמאות, ולאחר שמסר את גירסתו הוכנס הנאשם לתא עם מדובב משטרתי שהעיד אף הוא לפני, מאחורי פרגוד למניעת זיהויו. שיחתו עם המדובב הוקלטה ותומללה. להלן קטע מהשיחה:

מדובב: והיא [רעות] באמת נפרדה ממך אתמול בערב?

נאשם: כן, אבל אני לא יכול להסביר להם למה.

מדובב: למה, מה כבר יכול להיות? בגדת בה?

נאשם: לא! חס וחלילה. בוא תתקרב…

—קטע לא נשמע —

נאשם: אתה מבין? איך אני יכול לספר להם את זה. גם ככה אני בצרות.

המדובב העיד כי במהלך קטע זה הנאשם לחש לו מספר משפטים שלא נקלטו במיקרופון של האזנת הסתר המשטרתית. לדבריו הנאשם סיפר כי רעות נפרדה ממנו על רקע ויכוח שהיה ביניהם בנוגע לזכות השיבה. בעוד שרעות טענה כי אין להכיר בזכות שכזו וכל הכרה בה היא למעשה חיסולה של מדינת ישראל, הנאשם תמך בהכרה מסויימת ומסוייגת בזכות השיבה. הנאשם הכחיש בעדותו בבית המשפט קטע זה של השיחה עם המדובב וטען כי לא היו דברים מעולם ושחברתו עזבה אותו על רקע חוסר מוכנותו להתחייב ולהקים משפחה. יחד עם-זאת, וזה החשוב, הנאשם אישר לשאלתה הישירה של התובעת ש"באופן עקרוני אני סבור שפתרון של שתי מדינות יכול להתקיים רק אם נכיר באופן סמלי בשיבה מצומצמת".

ייאמר שמי שחיפש את האקדח המעשן של תיק זה, הרי הוא כאן, בקטע זה של עדותו בפני בית המשפט. אציין כי הסניגור התנגד לשאלת התובעת בנוגע לעמדתו האמורה של הנאשם ביחס לזכות השיבה, בטענה כי מדובר בשאלה פוליטית אשר איננה רלבנטית לנושאים שבמחלוקת ושעלולה לפגוע בניטראליות של בית המשפט כלפי הנאשם. הסניגור אף הגדיל וטען כי מתן מקום לשאלה מסוג זה תהפוך את ההליך למשפט פוליטי בלתי-לגיטימי במדינה דמוקרטית. דחיתי את התנגדותו של הסניגור משום שלא עמדותיו הפוליטיות של הנאשם עומדות כאן למשפט אלא השאלה אם עבר על איסור שקבע המחוקק בדין. שאלת התובעת נגעה למניע אפשרי של הנאשם לביצוע העבירה ועל-כן התרתי את קו החקירה האמור. הנאשם אינו נשפט על עמדותיו הפוליטיות אלא על "פעולה … שיש בה משום ציון יום העצמאות, או משום התייחסות לעצם קיומה של מדינת ישראל, כיום אבל או כיום צער". טענות הסניגור בעניין זה נדחות ועדיף היה להן שלא תיטענה כלל.

בהמשך חקירתו הנגדית אישר הנאשם כי הוא סבור שקוממיות ישראל הביאה אסון על העם הפלסטיני (לשאלת התובעת האם הוא מתכוון למה שמכונה "נכּבּה", ענה הנאשם: "את אמרת"). כמו-כן הביע הנאשם בעדותו את עמדתו שללא הכרה בסבל האמור, לדעתו לא ייכון שלום בין העמים.

לאור הדברים הנוכחים האלה אני קובעת את ממצאי העובדה הבאים: אני מוכנה לקבל כי הנאשם היה עצוב ביום העצמאות התש"ע בשל העובדה שנפרד מחברתו. יחד עם-זאת אני קובעת שבמקביל לעצב הרומנטי הייתה נסוכה על נפשו של הנאשם גם תוגת-נכּבּה. במצב דברים זה נותר לברר אילו ממניעי העצב האמורים הם שעמדו בבסיס יבבותיו בכניסה למתחם קניון רמת-אביב. נדמה לי שניתן ללא קושי לקבוע כי דבריו של הנאשם במהלך בכיו מלמדים על מקורות היגון. בעניין זה אינני מקבלת את עדותו של הנאשם. כזכור הנאשם טען במשטרה, וחזר על גירסה זו גם בבית המשפט, כי בעת שבכה קרא: "רעות, מה עשית?!" ולא "ציונות, מה עשית?!".  אכן מדובר בקריאות דומות אולם אינני סבורה ששני עדים שונים שאין ביניהם קשר, שאין להם כל סיבה לטפול האשמות שווא בנאשם ושלא הוכח כל מניע לא ישר לעדותם, טעו. זאת ועוד: ל"ציונות" יש שלוש הברות בעוד של"רעות" יש רק שתיים. גם מן הטעם הזה לא נראית לי טענת ההגנה כי שני העדים שגו.

לאור כל האמור, אני קובעת כי גם אם הנאשם היו שרוי בעצב על פרידתו מחברתו, הפגנת הצער שהביע בכניסה לקניון נבעה מזיכרון 400 הכפרים שנחרבו (יש האומרים 500), גירוש מאות האלפים שהפכו לפליטים וההשתלטות על אדמותיהם וקניינם. היות ותכלית חקיקת האיסור בחוק יום העצמאות היא מניעת הפגנת צער כגון זו בדיוק, אני קובעת שהנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

לבסוף אתייחס לטענת הגנה משפטית חריפה שהעלה הסניגור בסיכומיו והיא שהעבירה שבה מואשם הנאשם פוגעת בזכות מרשו לחופש מצפון ועל-כן כי מדובר בעבירה בלתי חוקַתית הסותרת את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אין חולק שזכותו של כל אדם לחופש מצפון היא זכות יסוד וששיטתנו המשפטית מעניקה הגנה מקסימאלית לזכות זו. אלא שטענת הסניגור נגועה בבלבול מושגים. בדיוק כשם שעבירת ההסתה לגזענות אינה אוסרת מחשבות גזעניות או תחושות גזעניות אלא רק פרסום שלהן (סעיף 144א חוק העונשין, תשל"ז – 1977), כך חוק יום עצמאות אינו אוסר על רגשות עצב או תחושות אבל. החוק אוסר הפגנה והחצנה של רגשות ותחושות אלה בלבד. לפיכך איננו מצויים בתחומו של חופש המצפון אלא במגרשו של חופש הביטוי. ואכן, אני מקבלת כי העבירה שבה הואשם הנאשם פוגעת בחירות הביטוי הנתונה לו, אולם חירות זו אינה מוחלטת והיא נסוגה לעיתים מפני ערכים אחרים. כך בעבירת ה"הסתה לגזענות" וכך בענייננו. לדעתי המדובר בהגבלה מידתית שאינה פוגמת בשיח הציבורי יותר מהנדרש לשם הגנה על יום החג האזרחי החשוב ביותר במדינת ישראל. לפיכך אני דוחה טענה זו. בשולי הדברים, ובשל הדמיון הרב שאני מוצאת בין עבירת ה"הסתה לגזענות" והעבירה על חוק יום העצמאות, ובשל העובדה שאכן מדובר בעבירה שמצמצת את חירות הביטוי, אני סבורה שראוי שהמחוקק יאמץ את המנגנון הקיים בעבירה הראשונה ולפיה נדרשת הסכמת היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב אישום בעבירה זו (ראו והשוו: סעיף 144ה לחוק העונשין, התשל"ז – 1977). כך יושג לטעמי איזון טוב יותר בין האינטרס העומד בבסיס האיסור (הגנה על רגשות הציבור, על תקנת הציבור ועל הסדר הציבורי) לבין קדושתה של חירות הביטוי.

לפני סיום אני מבקשת להודות לבאי-כוח הצדדים על העבודה שהשקיעו בתיק זה, על סיכומיהם המאלפים.

סוף דבר, אני מרשיעה את הנאשם בביצוע עבירה על איסור ציון יום העצמאות או הקמת מדינת ישראל כיום אבל.

הצדדים מתבקשים לתאם עם מזכירות בית המשפט מועד לשמיעת הטיעונים לעונש.

שופטת

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. ראובן

    קראו את "בוקר חום" מאת פרנק פבלוף ותראו מה מחכה לנו.

  2. ק. לילי

    קראתי וצחקתי בקול רם. אני בטוחה שהשכנים שמעו ומכיוון שהם מכירים את השקפותיי אני משוכנעת שחשבו שאני מייבבת על אסונם של הפלסטינים. אמנם היום לא יום העצמאות אבל כל יום מתנוסס הדגל הלאומי בגאון על כמה מרפסות ברחובנו ואוזנים לכותל. אם תגיע תלונה = אשמח להיוועץ בעו"ד ספרד.

  3. המנכש

    אם זה לא היה כל-כך עצוב זה היה מצחיק.

  4. סמולן

    1. ארוך מדי בשביל בדיחה. 2. לא מציאותי מדי עבור מאמר פוליטי. לטוב ולרע, המשפטיזם בישראל תם עם פרישתו של ברק ועם מתקפת הנגד של פרידמן. ובהמשך לאותו עניין: העולם הערבי פחות או יותר אומר את דברו. לא תהיה שיבה, ומדינת היהודים שרוד תישרוד. היהודים ישארו בה, ויהיו בעלי סטאטוס מועדף, ממש כמו משפחות האצולה הערביות בכל המדינות באיזור. והערבים אזרחי ישראל, צריכים לחשוב כעת לא על הדרך שבה הם נאבקים על זכויותיהם אל מול בג"ץ, אלא אל מול הכנסת. כיום, כבר לא מעניין ולא חשוב מה בג"ץ חושב, הוא הוקטן לגודלו הטבעי.

  5. איזי גור

    בהחלט יש תקווה. על פי הרפורטז`ה הזו, מציאותית כנראה, בסל הכל ייגזר עליו מאסר. אבל יש להניח שעם השתלטותם הגמורה של אנשי ליברמן, על מה שהיתה פעם מדינת ישראל, האיש העצוב והמיבב לא יובא למשפט בכלל. החולצות החומות יירו בו על המקום. ובא לציון ..מה שמתחייל בג (ברוסית זה "גוונו")

  6. יסמין

    קראתי אך לא צחקתי כלל.