הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
ללמוד דמוקרטיה מהאיראנים
להתפתחויות הדרמטיות באיראן, הממקדות את תשומת הלב העולמית בשבוע האחרון, עשויות להיות השלכות פוליטיות מרחיקות לכת על עתידה של איראן עצמה ואולי על אף עתיד האזור כולו. אבל מעבר למשמעות הפוליטית, יש גם לקח אזרחי וחברתי ממה שקורה באיראן. לקח שאנחנו כאן בישראל רק יכולים להתקנא בו.
כמי שנולדה וגדלה באיראן, עקבתי בהשתאות אחר רבבות המפגינים, שנהרו אל רחובותיה של טהראן ושל ערים נוספות בכדי למחות על העוול שנעשה להם. ראיתי המוני אדם צועדים, נחושים, סרטים ירוקים על ידיהם, גם כאשר השוטרים ואנשי הביטחון היכו אותם באכזריות, ואפילו אחרי שנפלו בקרבם חללים.
תהיתי בחרדה האם מי מבני כיתתי נמצא בין שורות המפגינים, או, חלילה, בין ההרוגים. בשל הקשיים שמערים השלטון האיראני על האפשרות להתקשר עם תושבים באיראן, נאלצתי להסתפק בפיסות המידע שהסתננו החוצה מאיראן, פיסות מידע המשרטטות את תמונת מצב עגומה לגבי המתחולל במדינה.
אך במקביל לרגשות הדאגה והחרדה, עולה גם ההכרה כי האירועים אלה הם עדות לאחד היסודות המובהקים והעמוקים ביותר בזהות הקולקטיבית האיראנית: הסירוב להשלים עם תחושת העוול, וההתקוממות הבלתי אלימה נגדו. במובן זה, ההפגנות הנוכחיות הן חוליה בשרשרת שמובילה מן המהומות בשנות החמישים של המאה הקודמת, שהסתיימו במינויו של מוחמד מוסאדק לראשות הממשלה למורת רוחו של המלך מוחמד רזא פהלווי, ועד למהפכה האסלאמית שהיתה התקוממות עממית נגד משטר מלוכני מושחת ודכאני.
למרבה הצער, העין המערבית מתקשה לעתים קרובות להבחין בדקויות ומורכבויות בקרב חברות שהיא אינה חולקת איתן את תפיסת עולמה במלואה. מושגים כמו זכויות אדם, תודעה אזרחית ואקטיביזם נוטים לאבד את משמעותם בעיני המערב, כאשר הם חוצים את הגבולות של מה שמוגדר כ'עולם המפותח'. לעתים קרובות מדי מסתפקת החברה המערבית בתיוגן של התקוממויות אזרחיות מעין אלה כשוועתו של עם חסר ישע תחת שלטון רודן. אך למען האמת, מדובר באקטיביזם אזרחי מן הסוג האמיץ והנעלה ביותר, המוכן להילחם על עקרונותיו ועל הקווים האדומים שלו גם במחיר של סכנת מוות ממשית.
בעוד העם האיראני נלחם על גורלו באומץ לב מעורר כבוד, ראוי שנשאל את עצמנו, אזרחי ישראל, מתי גילינו אנחנו בפעם האחרונה מודעות אזרחית כה פעילה שהצליחה לזעזע את מציאות חיינו ולחולל שינוי אמיתי? מתי סימנו את הקווים האדומים שלנו, אשר מעבר אליהם לא נסכין עם שום שחיתות, עוולה, כוחניות, דיכוי, גם אם המחיר יהיה קשה מנשוא? מתי התקיימה כאן בפעם האחרונה מחאה אזרחית אמיתית, שלא הסתפקה בשירים נוגים ובנרות דולקים בכיכרות, או בהפגנה אופנתית מזדמנת, מתי יצאנו למחאה שהצליחה לערער את זחיחותו של שלטון היודע כי דבר לא מאיים באמת על מעמדו?
התשובה העגומה ידועה לכולנו. למרבה החרדה, הציבור הישראלי לא זו בלבד שאיננו נוטה למחאות משמעותיות במטרה לעמוד על זכויותיו האזרחיות, אלא שהוא אף נוטה פעמים רבות להריע לרמיסת זכויות אלה על ידי השלטונות. האהדה הציבורית המבהילה שבה התקבל רעיון חוק הנאמנות, כמו גם השמחה לאיד הגלויה שליוותה את חקירותיהן של פעילות ארגון 'פרופיל חדש', הן רק דוגמאות מייצגות לקלות הבלתי נסבלת, שבה מוותר הציבור הישראלי על זכויות אזרחיות לטובת גחמות מסוכנות של השלטון.
על כן, כשאנו מביטים על תמונות ההפגנות ברחובותיה של איראן, מעבר לתחושת הסולידאריות הבסיסית עם ציבור הנלחם על זכויותיו בתנאים הקשים ביותר, מן הראוי שנלמד מהעם האיראני את השיעור החשוב מכל: גבולות החירות הקולקטיבית אינם נגזרים אך ורק מהגדרת המשטר תחתיו אנו חיים, אלא גם , ואולי בעיקר, מן המחיר שאנו מוכנים לשלם בכדי להרחיבם.
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
לפי דעתי המרד ייכשל כישלון חרוץ.
נחכה ונראה מה יהיה.
אלו אזרחי אותה מדינה שבה הומואים מועלים על הגרדום בכיכרות, שבה נשים מופלות ומודרות בשם האל והאופוזיציה מושתקת כבר שנים. החברה הישראלית לא צריכה לצאת לרחובות – יש לה קלפי כשרה (ברוב המקרים), אמצעי תקשורת ודעת קהל שהפילו ממשלה לא מזמן.
אדם צריך להיות תלוש מכל מציאות והגיון כדי להציע ללמוד דמוקרטיה מהדיקטאטורה הקשה באיראן. כל ההשוואה שלך עם המצב בארץ הזוייה לחלוטין. השלטון הדיקטאטורי באיראן נתון בידי כמה כוהני דת בערך שלושים שנה וכל מה שלא נוח לכוהני הדת לא יוצא לפועל. הציבור האיראני משלים עם זה כי לשלטון יש כוחות למגר כל התנגדות וגם בימים אילו זה נראה כך וגם מתוך כך שהוא מסכים עם הדיקטאטורה וחושב שזאת הדרך הנכונה. לכן לקטע שלך על "המורכביות" (מה זה בדיוק?) של התנהגות האיראנים לא קיים כי בסך הכל הם מסכימים לדיקאטאטורה הזאת כבר הרבה שנים. מאותה סיבה גם אין "…יסודות המובהקים והעמוקים ביותר בזהות הקולקטיבית האיראנית…", כפי שאת כותבת, כי סך הכל הם מוכנים לסבול את הדיקטאטורה וגם להגן על הדיקטאטורה. בקשר למצב בארץ אנחנו בדמוקראטיה והציבור יודע שמה שהרוב מחליט בבחירות זה מה שיש. לכן אין טעם לצאת להפגנות כפי שאת מציעה (על מה בעצם?). זה שהבחירות לא יצאו לפי טעמך זה לא אומר שזה לא דמוקראטיה. נהפוך הוא, הדרישה שלך לצאת להפגנות הוא הדיקטאטורה בעליל. כלומר אם הבחירות הן לא לטעמך אז צריך לקחת את השלטון בכוח.
אלכסיס דה-טוקוויל טען שהמנגנון המרכזי אשר משמר ושימר את הדמוקרטיה בארצות הברית היה אירגוני הביניים של התאגדויות עצמאיות של אזרחים בחברה האזרחית. רוח זו הנכונה כבר למעלה ממאה וחמישים שנה עבור אמריקאים עשויה להיות מודל עבור ישראלים. רק כאשר יותר ויותר קבוצות בישראל תתארגנה על בסיס של אגנדה חברתית ותצגנה דרישות לשלטון (כמו פרופיל חדש, התאגדות העובדים בתזמורת האנדלוסית ובעבר הקשת הדמוקרטית ואחרים), רק אז ניתן יהיה לדבר על דמוקרטיה. חייבים לתבוע את הבסיס הדמוקרטי היחיד לשיתוף פעולה עם השלטון שהוא: אין תרומה ללא תמורה ואין מיסוי ללא ייצוג. לי אישית ברור לגמרי כי אזרחי הפריפריה הישראלית (הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית) לא מיוצגים פוליטית וממשיכים לתרום מבלי לקבל תמורה לתרומתם. בקשר למגיב הראשון – עידו – ראשית לא בטוח שההתקוממות באיראן תיכשל ושנית זו אינה הנקודה של אורלי נוי. הנקודה החשובה היא שהם עושים דמוקרטיה. וישראלים -כנראה כמוך – עדיין לא יודעים דמוקרטיה מהי.
אפשר לחזק את דבריך בבעיה שניתן לראות אפילו כאן בתגובות… כמה האנשים בארץ לא מבינים את המשמעות החברתית העצומה של לצאת להפגנות ולהאבק על זכויות. בגלל זה כשמעלים לנו את הדלק פעמיים בחודש אנחנו ממשיכים לשבת ללא תזוזה, להתלונן כמה המדינה חרא ולא להבין שכל באשמתינו…
לאורלי – מסכים לחלוטין עם דבריך. מיליונים באיראן מוכנים לסכן את שלומם ולפעמים את חייהם בשביל חירות וזכויות פוליטיות – עובדה שרק לעיתים נדירות נראית בעולם, ובישראל לא נראתה מעולם. הלוואי ותוכלי לתרום עוד מהידע שלך להבנת התהליכים החברתיים המתרחשים כעת באיראן.
למגיבים – ישראל אינה דמוקרטיה פשוט משום שהיא מפלה בחוק 1.5 מיליון אזרחים ערבים ועוד כמיליון בני אדם שאינם יהודים אך מתגוררים בישראל (עובדים זרים ומהגרים מברה"מ לשעבר), וכן כובשת יותר מ-40 שנה 3 מיליון בני אדם להם אין שום זכויות פוליטיות והם חיים תחת שלטון דיקטטורי של המושל הצבאי/אלוף הפיקוד.
פרוצדורה טכנית המתקיימת פעם ב-4 שנים אינה יכולה להחשב בשום אופן "דמוקרטיה".
אירן היא מדינה דמוקרטית למופת שכל המדינות בעולם צריכות ללמוד ממנה מהי דמוקרטיה.
וגם כדור הארץ הוא מרובע, אז נפסיק לקרוא לו כדור…
אם נעזוב את ההזיות של השמאל המשיחיסטי,
אז אירן מעולם לא היתה דמוקרטית,
ועברה מדיקטטורה של השאח,
לדיקטטורה של האיסלמיסטים, עם תקופת ביניים קצרה של דמוקרטיה שברירית.
ממש כמו רוסיה שעברה מדיקטטורה צארית לדיקטטורה קומונטיסית, עם תקוםת ביניים קצרה של אביבי דמוקרטי.
וכמו הסגידה לאביב העמים סטאלין והכחשת מעלליו,
כך גם עכשיו השמאל מכחיש את הציאות העגומה.
שור
נדמה לי שהפחד הישראלי הוא לא מכשלון המרד והמחאה של ההמון האיראני, אלא דווקא מהצלחתו. מה יקרה אם העם האיראני יצליח במחאתו ויתקיימו בחירות חוזרות או ספירת קולות חוזרת. איך הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון תתמודד עם איום איראני שפתאום הוא אנושי ואף נלחם על ערכים צודקים. איך נתמודד עם מצב שערכים של חופש, וצדק שאמורים להיות מנת חלקנו ולא מנת חלקם של העמים הסובבים אותנו הופכים להיות חלק משמעותי בחייהם בעוד בישראל הם סיסמאות שמעטים כל כך מוכנים להילחם עליהם.
לישראלים עדיף אירנים עריצים, מכחישי שואה, ומחרחרי מלחמה. ככל שהאירנים והעמים מסביב מצטיירים כעמי מלחמה כך לפחות הדמוקרטיה שלנו נראית זוהרת יותר ולא צריך להתאמץ ולצחצח אותה.
לצערי בישראל האזרחים התייאשו וויתרו לגמרי על כל ניסיון להשפיע. וזה שכולם מרוצים מהמצב, אבל הייאוש הצליח להכניע את רוב החברה בארץ, ואין מי שמציע תקווה. על רקע הייאוש הזה, אנחנו יכולים רק להביט בקנאה למערכות הבחירות שהיו בארה"ב ובאיראן. מערכות שנשבה בהם רוח של תקווה ושל שינוי. אני לא מסכים עם המגיב שכתב כאן שאין לנו מה ללמוד על דמוקרטיה מהדידקטורה של איראן. אני חושב שאותו מגיב הסתכל יותר על השלטון מאשר על העם. אז יכול להיות שהשלטון בישראל מוכן לתת יותר זכויות לאזרחים. אבל זה לא העניין. הבעיה בארץ היא שכשהשלטון רוצה לעשות משהו שיפגע בציבור, אין מי שינצל את הזכויות שלו כדי להתנגד. ובתחושת האחראיות האזרחית של אנשי איראן מתבטאת הדמוקרטיה במייטבה. ואכן, יש לנו הרבה מה ללמוד מהם. אני יכול רק לקוות שמתישהו נוכל לראות בארץ מחאה כזאת למען חברה טובה יותר בישראל.
אף שאני מאחל הצלחה רבה להתקוממות העממית באיראן, שתפטור את העולם ובעיקר את עצמם מעושנו של זה.
ברם, הבעיה היא ביהירות ובהתנשאות של הדוברת כלפי הציבור בישראל – שיפוט של כולם כמקשה הומוגנית של זבל קפיטליסטי. כיבוש כבר הזכרתי?
אז נכון בהחלט – יש כיבוש ארוך, לא צודק, לפחות כלפי הפלסטינים,
וישנו קיפוח מתמשך של האוכלוסיה הערבית בארץ.
ואת מחפשת את אילו שיצאו לרחובות שיתקוממו כנגד זה – וזוהי בדיוק הבעיה. קו פרשת המים הזה חוצה את האוכלוסיה היהודית, ולצערי רחוק מהאמצע. רובה של האוכלוסיה מאמין בימין – אין מה לעשות. סיכוי רב יותר שהם יצאו להפגין אם יחזרו בכוח את אריאל, או את גילה.
בקיצור – את מחפשת אשמים לחוסר מעשה, כשרוב הציבור מאשים דווקא אותך בפגיעה בו. החוסר יכולת של השמאל להבין אמת פשוטה כזו פשוט מדהים אותי כל פעם מחדש.
והרבה דאגה.
שנית, אם הדבר היה קורה בישראל הרי שאין לי שום ספק שהמאמר שהיית כותבת היה נמדד אך ורק לפי הקריטריון של "רע ליהודים": אם המחאה והאקטיביזם מזיקים לישראל, הרי שהיית משבחת אותם. אם הם רעים לישראל, הם היו מוכפשים כלאומנות פשיסטו-נאצית או יודו-נאצית, כפעולה נואשת של אליטות מנותקות, כשאיפת מוות המנוצלת על ידי הנהגה צינית, וכן הלאה.
שלישית, בקשר לשאלה המרכזית – מדוע ישראל הרבה יותר דפוקה-נחותה-פרימיטיבית מאיראן, מדובר לדעתי בבור ללא תחתית. בהנתן אירוע, עקרון הדפיקות הישראלית באנטי ציונות מחייב תיאורו, ומציאה של מה שגרוע בישראל שמתחוור מתוכו. סוג של אגוצנטריות.
מסכים עם התגובות התומכות ברוח המאמר.
ולשור,אירן היתה דמוקרטית בעבר,ובהתחשב באופי העם האירני,היתה יכולה להתפתח יפה בכיוון הדמוקרטי.זה היה המערב (בריטניה וארה"ב ) שהפיל את הדמוקרטיה האירנית של מוחמד מוסאדק.
http://www.text.org.il/index.php?book=0704013
כל אנשי השאה.הפיכה אמריקאית ושורשי הטרור המזרח תיכוני.
http://en.wikipedia.org/wiki/1953_Iranian_coup_d%27%C3%A9tat
1953 Iranian coup d´état
http://www.youtube.com/watch?v=oi-JiM0Ox_8
Operation Ajax – Iran and the CIA coup (1/2
http://www.youtube.com/watch?v=Mdeoktnv8ko
Operation Ajax – Iran and the CIA coup (2/2)
http://www.youtube.com/watch?v=4wg1WuPgFJQ&feature=related
Why We Fight – Oil & Blowback
אסתי ירושלמי כותבת על אירן.
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=352199&blogcode=7467613
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=352199&blogcode=7512241
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=352199&blogcode=7572113
אירן (המהפיכה)
אתה מפספס את הרעיון המרכזי של המאמר כפי שאתה מפספס ברבות מתגובותיך כאן. המחברת איננה משווה בין הדמוקרטיה של מדינת ישראל ובין הדמוקרטיה של הרפובליקה האיסלאמית של איראן.
המחברת משווה את התודעה הדמוקרטית של האנשים באיראן ובישראל- של אנשים רבים באיראן ובישראל. היא טוענת ובצדק, שהתודעה הדמוקרטית של אזרחי ישראל גוועת ושל איראנים- עולה.
הכיצד?
לדבריך באיראן אזרחים מוכנים להקריב חייהם למען חירות וזכויות פוליטיות.
אני מבין מכך שבאיראן אין לאזרחים חירות וזכויות פוליטיות.
מאידך, לדבריך בישראל אזרחים לא סיכנו מעולם את חייהם למען השגת חרות וזכויות פוליטיות.
אני מבין מכך שהאזרחים בישראל לא מקריבים נפשם וחייהם למען השגת זכויות אלו כי יש להם את הזכויות הללו ואינם צריכים להאבק עבורן.
אני עונה לך בגוף הטקסט שלך – "בעוד העם האיראני נלחם על גורלו באומץ לב מעורר כבוד, ראוי שנשאל את עצמנו, אזרחי ישראל, מתי גילינו אנחנו בפעם האחרונה מודעות אזרחית כה פעילה שהצליחה לזעזע את מציאות חיינו ולחולל שינוי אמיתי?" מה זה שינוי "אמיתי"? לדעתי הזכיה של רבין בבחירות של 92 , ומפלתה של תפיסת "ארץ ישראל השלמה" היו שינוי אמיתי וביטוי של מודעות אזרחית פעילה. "מתי סימנו את הקווים האדומים שלנו, אשר מעבר אליהם לא נסכין עם שום שחיתות, עוולה, כוחניות, דיכוי, גם אם המחיר יהיה קשה מנשוא?" צר לי אורלי , אבל גם העם האיראני עדיין מסכין עם הרבה עוולות, כוחניות ושחיתויות ודיכוי. כרגע נראה שמה שהוא לא מסכין איתו זה זיוף תוצאות הבחירות. לכן לקחת מהאיראנים דוגמהבהקשר הזה זה לא רעיון טוב. "מתי התקיימה כאן בפעם האחרונה מחאה אזרחית אמיתית, שלא הסתפקה ……בהפגנה אופנתית מזדמנת" קצת קשה לענות על השאלה הזו משום שלא הגדרת מראש מתי הפגנה היא "אופנתית מזדמנת". המחאה החריפה האחרונה שזכורה לי הייתה המחאה נגד ההתנתקות מרצועת עזה, שאישית האני חושד שהייתה לעיתים פלילית ולא רק אזרחית. לפני כן היו גם אירועי אוקטובר 2000. "מתי יצאנו למחאה שהצליחה לערער את זחיחותו של שלטון היודע כי דבר לא מאיים באמת על מעמדו?" – מעמדו של מי? של הליכוד? של המערך? של קדימה? קצת קשה לדבר בישראל על "איום על מעמדו של השלטון" בלי להגיד במפורש מהו השלטון הזה. אם במילה "שלטון" את מתכוונת לכל מפלגה שנוטלת חלק במשחק הפוליטי בישראל אזי לא ברור מדוע את רוצה לערער את זחיחותן של כל המפלגות גם יחד. אם את מתכוונת רק למפלגות הגדולות, אזי קשה לערער את זחיחותן כי רוב העם מצביע בעדן. וזו גם הסיבה שאין מחאה משמעותית נגדן – העם בעדן. אם במילה "שלטון" את מתכוונת לעצם השיטה הרב מפלגתית הנהוגה בישראל אזי די ברור מדוע אין מחאה ציבורית נרחבת – ישראל נמצאת במצב שאיראן נאבקת, כך נראה כרגע, להגיע אליו.
ועל כך איש לא מתקומם. האם היית קורא לבחירות של הלבנים בדרום אפריקה "דמוקרטיה"?
כל מטרתו של המאמר הזה, בלי קשר לאיראן בכלל, הוא להביע תסכול על כך שהמוני אזרחי ישראל אינם יוצאים כאיש אחד לרחובות ומביעים התנגדות לכיבוש ולעוד כמה עוולות. כמובן שהמחברת התעלמה מדוגמת המחאה כנגד ההתנקתות, שהייתה עממית וחזקה מאוד, מכיוון שאינה עומדת בקנה אחד עם האידאולוגיה שלה. יש הרבה ביקורת מוצדקת על מדינת ישראל, ואולי גם על התנהלות החברה האזרחית בארץ. אבל המחברת עושה לשם כך את הבלתי יאומן – טיהור החברה האיראנית מכל קופת השרצים שעל גבה – וזה פשוט חוסר יושרה אינטלקטואלי. יש מספיק מאבקים יפים וצודקים לקחת מהם דוגמא. מאבקם של חלק מהאיראנים לעבור מדיקטטורה תיאוקרטית אחת לשניה לא כל כך מעורר השראה בעיני.
המצב החברתי כלכלי מאוד שונה באירן מארץ ישראל. שם באירן רובם הגדול מוסלמים שחורים ועניים אין אצלם הבדלי מעמדות כל כך גדולים כמו בישראלרוב רובם הגדול עניים וכמובן שאין להם מלחמות פנימיות כמו בישראל בן אשכנזים ומזרחים. הבאירן הם יכולים לחוות את הדיכוי השלטוני כלפי המורדים אבל אם אתה לא מורד/ת באירן חייך "יפים" יחסית למדינת ישראל כשהשד העדתי גדל מיום ליום וזו מלחמה אחת והמלחמה השניה היא של הממס/ממשלה נגד המזרחים באופן שיטתי.
למה בישראל לא יוצאים לרחובות? לשאלתך… לפני שואלים שאלה כזו אמור האדם לשאול את עצמו האם הוא מוכן להקריב? וכנראה שלא את אורלי ולא עוד רבים בישראל לא יעשו זאת למען השכנים שלהם. בישראל של היום מספיק שיש לך שניים שלושה ילדים עבודה רכב ומעט כסף אתה יכול רק לצפות ממעוף הציפור על הציבור העני והמדוכא וממשיך הלאה…
רצחו את המנהיג. מאז נהיה לא לגיטימי כמעט להלחם ברוע. החברה הישראלית המתכנסת אל שב"כיה, כאילו הפנימה את הכלל של `התקיף – צודק` ועד שלא תצא מהאפתיות הזאת (שמטופחת ע"י כוחות הבטחון ונציגיהם בפוליטיקה) לא יהיה כאן שינוי. גם לצבא ולשירות הצבאי המרבע את האנשים ומצלק את הנשמות בהיררכיה ומרות מובנית, תפקיד בתהליך. הישראלי שעשה צבא לא יעשה מהפכות. אולי כשתהיה לנו מסה קריטית של `משתמטים` המציאות הזאת תשתנה.
Note: Most of the 14 videos` footage contains HARSH violence, and some include swearing. http://www.guardian.co.uk/politics/2009/apr/21/g20-protest-video-police Including: Dramatic footage obtained by the Guardian shows the man who died at the protests in London was attacked by a police officer. Our interactive graphic traces his last movements and presents accounts by eyewitnesses http://www.guardian.co.uk/uk/g20-police-assault-ian-tomlinson
לי הזכיר אומץ ליבם של המפגינים באיראן את הפלסטינים אזרחי ישראל שיצאו פה לרחובות בתחילת השנה נגד ההתקפה על עזה, למרות מעצרים המוניים, אלימות משטרתית, שיחות ליליות עם השב"כ וכו` http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1056415.html
אורלי, מאמר יפה. אני חושב שהעם האיראני (לפחות החלק שבצד מוסאווי) מפגין כעת את שעותיו היפות. הם ללא ספק אמיצים הרבה יותר מהציבור הישראלי כולו. החבורה הקימב(צי)לו-סמולנית שתוקפת אותך על ההנגדה המוצדקת שהצגת בין האקטיביזם הדמוקרטי של האיראנים לבין האפאטיה הישראלית גם היא מוכרת. החבורה הזאת באה מקרב הקבוצה עתירת הפריבילגיות בישראל, זאת ששוטמת את המאבק המזרחי והפלסטיני ומכחישה בעקביות את פשעי הגזענות של הממסד הציוני הלבנבן כלפיהם. עליהם אף משבר כלכלי לא מאיים. איתם – ע"פ השקפת עולמם – הפסבדו-דמוקרטיה הישראלית רק מיטיבה ובאמת אין להם סיבה להפגין נגד משטר גזעני שכ"כ מיטיב איתם ועם השקפת עולמם החשוכה.
גם אני נפעמת מהאומץ האזרחי בו מביעים האיראנים את מה שנקרא "רצון העם" ברגליהם ברחובות. זו דמוקרטיה אמיתית . אצלנו לעומת זאת שוטפים לנו את המוחות על מדינה דמוקרטית ויהודים, אבל למעשה יש פה דיקטטורה של אוליגרכיה אשכנזית, מיעוט ששולט ברוב ומדכא אותו. הפעם היחידה שה"עם" העז להביע מחאה דמוקרטית בהפגנות ריסקו להם את הצורה ל"לא נחמדים" הללו ומאז אין שום גילויים של חברה אזרחית, אלא רק סובלימציות שונות ומשונות לכל הזעם האזרחי על העושק. מדינת ישראל היא הראשונה בעולם בפערים בין האוליגרכיה השלטת (כן מר קורנבלום, אוליגרכיה ולא דמוקרטיה) לבין רוב העם: מזרחים, אתיופים, בדואים וערבים. ואגב לכל הפמיניסטים שבינינו, באיראן יש יותר ייצוג לנשים בפרלמנט מאשר אצלנו. פה הנשים יושבות בבית, מדוכאות כלכלית אבל אומרים לנו שיש שוויון, שם הן ברחובות: אלפי נשים צעירות נראות בין המפגינים. הלוואי עלינו כזאת מחאה ברחובות. מאיר צודק אנחנו משרתים וממנים את המדינה, אבל המדינה לא משרתת אותנו כבר הרבה שנים, אלא רק קבוצה מצומצמת של אזרחים. יאללה לרחובות!
ההשוואה חלולה כי האיראנים נאבקים על חירותם, וקודם כאשר החירות רק נשללה יותר מדי מאחרים הם לא נאבקו. את קוראת לי להלחם על חירותם של האחרים בישראל, אני אמנם עושה זאת – לא באומץ רב – צריך להודות. איפה היו אותם איראנים כשפגעו ב.. וב… וב… לא יצאו להפיל את המשטר, ואני מניח שחלקם גם השתתפו…. אז ההשוואה הנכונה היא מה נעשה כשחוק הנאמנות יחול גם עלינו. אפשר כמובן להתקיף אותי ישר על אנוכיותי, זאת לא הכוונה כלל, אלא לעשות השוואה קצת יותר מדויקת. האמת, שאני לא בטוח שיהיה לי את האומץ להאבק ממש גם אם הליברמנים יצליחו לפגוע גם בחופש שלי.
הרי בתקופתו של רבין, שמעל במצע של מפלגתו וכרת בכרית עם מפלגות ערביות אנטי-ציוניות בכנסת, יצאו מאות אלפים לכיכרות לפחות אחת לחודש, ורבבות יצאו להפגין ברחובות של כל ערי ישראל כמעט מדי שבוע. כיכר מלכי ישראל וכיכר ציון לא ידעו מעולם מחאה כמו המחאה שראו בתקופה זו, והס מלהזכיר את כל פעולותיהן של תנועות כגון "זו ארצנו" שאף חסמו כבישים שוב ושוב בכל רחבי הארץ…
השוטרים אמנם לא ירו במפגינים באש אוטומאטית כמו שנעשה באיראן, אך היו מעצרים מנהליים, מאסרי בית והגליות, הרבה מאוד אלימות של שוטרים – ובעיקר דה לגיטימציה ודמוניזציה של המפגינים מצד התשקורת השמאלנית. למעשה,עד היום נחשבים המפגינים של אז כ"מסיתים" וכמי שהפילו את השלטון בכוח…
למותר לציין שפעילות מחאה דומה ראינו גם אצל "הכתומים" שהתנגדו לגירוש היהודים מעזה – אם-כי כאן היה היקף הפעילות נמוך יותר בשל חוסר הפופולריות של הנושא אותו ניסו לקדם המפגינים…
עוד יש להזכיר שגם בעקבות ארועי אוקטובר 2000 היו המון יהודים שהגיבו לאלימות הערבית, ויצאו לרחובות בערים המעורבות – נצרת, עכו, חיפה ויפו – כדי להשיב לערבים באלימות כגמולם… ברם, משום מה נראה לי שתגובה עממית דמוקרטית זו לא תזכה לשבוחות מצד כותבת המאמר…
באיראן, על פי עיתון "הארץ" מהיום בבוקר, קורא מוסאווי לתומכיו: "המדינה שייכת לכם, המשיכו להפגין." ברור לי לגמרי כי מסאווי אינו דמוקרט גדול. ברור לי לגמרי כי מי שנמצא ברחובות לא בהכרח מייצג את העם האיראני. אך ברור לי לגמרי שיש באיראן אופוזיציה. אופוזיציה היודעת שהדרך הדמוקרטית שלה לשלטון היא דרך התנגדות אקטיבית מאורגנת – ולא אלימה. במקורות היהודיים נאמר כי "קול המון כקול שדיי." בישראל עדיין החוויה המזככת הזו – של שמיעת קולו של העם – לא התרחשה. עדיין אין בישראל מערכת הבנויה באופן קבוע ושיטתתי על שמיעת קול ההמון. זאת אומרת, אין מערכת דמוקרטית שבה הסמכות העליונה היא קול העם ולא שום קול אחר. בישראל יש כאלה הטוענים שקול שדי מדבר מפיהם. אינני רוצה להתווכח עם הטענה הזו. מה שברור הוא לגמרי שאין קול זה קולו של ההמון הדמוקרטי בישראל. בישראל, עדיין יש שלטון ושכבה רחבה בציבור שאינם מעכלים באופן מלא את האמת הדמוקרטית הפשוטה: המדינה שייכת לדמוס. אפשר, לפרק זמן לשדוד את הדמוס; אפשר למנוע פרנסה מרבים; אפשר אפילו לשים חלק מהדמוס בבתי סוהר, אבל אי אפשר לשנות את האמת הבסיסית הזו: המדינה שייכת לאזרחים. בלעדי האזרחים לא תהיה מדינה. יכול להיות שלטון, אבל לא מדינה של אזרחים. ב-1982 הייתה בישראל תנועה חברתית קטנה שנקראה "ישראל זה אני". בין הפעילים הבולטים בתנועה הזו הייתה גם ויקי שירן. את המסר והעוצמה קיבלנו אז מהמסר הדמוקרטי של הפנתרים השחורים. מסר שבא משכונות העוני של ירושלים. הפנתרים השחורים טענו – מול ראש הממשלה גולדה מאיר – בדיוק את אותו הדבר: "ישראל זה אני." ההפגנות באיראן עלולות להיכשל. יתכן ו"השקט" ישוב לשלטון האייטולות ואחמדיניג`ד, אבל האמת מתחת לשקט לא תעלם. המדינה שייכת לאזרחים. זהו הקוד הדמוקרטי. הוא נכון גם אם אין דמוקרטיה מלאה בכל דקה בהיסטוריה ואפילו עם הדמוס מדוכא.
באיראן, על פי עיתון "הארץ" מהיום בבוקר, קורא מוסאווי לתומכיו: "המדינה שייכת לכם, המשיכו להפגין." ברור לי לגמרי כי מסאווי אינו דמוקרט גדול. ברור לי לגמרי כי מי שנמצא ברחובות לא בהכרח מייצג את העם האיראני. אך ברור לי לגמרי שיש באיראן אופוזיציה. אופוזיציה היודעת שהדרך הדמוקרטית שלה לשלטון היא דרך התנגדות אקטיבית מאורגנת – ולא אלימה. במקורות היהודיים נאמר כי "קול המון כקול שדיי." בישראל עדיין החוויה המזככת הזו – של שמיעת קולו של העם – לא התרחשה. עדיין אין בישראל מערכת הבנויה באופן קבוע ושיטתתי על שמיעת קול ההמון. זאת אומרת, אין מערכת דמוקרטית שבה הסמכות העליונה היא קול העם ולא שום קול אחר. בישראל יש כאלה הטוענים שקול שדי מדבר מפיהם. אינני רוצה להתווכח עם הטענה הזו. מה שברור הוא לגמרי שאין קול זה קולו של ההמון הדמוקרטי בישראל. בישראל, עדיין יש שלטון ושכבה רחבה בציבור שאינם מעכלים באופן מלא את האמת הדמוקרטית הפשוטה: המדינה שייכת לדמוס. אפשר, לפרק זמן לשדוד את הדמוס; אפשר למנוע פרנסה מרבים; אפשר אפילו לשים חלק מהדמוס בבתי סוהר, אבל אי אפשר לשנות את האמת הבסיסית הזו: המדינה שייכת לאזרחים. בלעדי האזרחים לא תהיה מדינה. יכול להיות שלטון, אבל לא מדינה של אזרחים. ב-1982 הייתה בישראל תנועה חברתית קטנה שנקראה "ישראל זה אני". בין הפעילים הבולטים בתנועה הזו הייתה גם ויקי שירן. את המסר והעוצמה קיבלנו אז מהמסר הדמוקרטי של הפנתרים השחורים. מסר שבא משכונות העוני של ירושלים. הפנתרים השחורים טענו – מול ראש הממשלה גולדה מאיר – בדיוק את אותו הדבר: "ישראל זה אני." ההפגנות באיראן עלולות להיכשל. יתכן ו"השקט" ישוב לשלטון האייטולות ואחמדיניג`ד, אבל האמת מתחת לשקט לא תעלם. המדינה שייכת לאזרחים. זהו הקוד הדמוקרטי. הוא נכון גם אם אין דמוקרטיה מלאה בכל דקה בהיסטוריה ואפילו עם הדמוס מדוכא.
העם בישראל לא זקוק להתקוממות כדוגמת זו המתרחשת באיראן, מכיוון שהוא יכול להשפיע באמצעות בחירות דמוקרטיות, בהן משתתפים גם אזרחי ישראל הערבים. להתקומם נגד מחירי הדלק? צריך להיות צפונבוני מפונק (גם אם אתה מזרחי שגר בנתיבות) כדי להשוות את העוול הנגרם ע"י מחירי הדלק לעוול האיום שנגרם לעם האיראני (כפי הנראה) בבחירות האחרונות ועוד יותר בעשרות שנות הדיכוי האיסלמיסטי שהוא חווה. איזו מין השוואה טיפשית היא זו? אני מציע שתכתבו על עניינים יותר הגיוניים, כמו הקשר בין שלטון הדיכוי הישראלי הפשיסטי לבין החור באוזון, למשל…
הלואי וכולנו איראנים!
ככל שהבנתי מגעת מי שצריך לצאת לרחובות זה אתה והשותפים למצבך ולדעותיך והנה אתה שוב,בפליק פלאק מרשים מתלונן על אלה שאין להם סיבות לצאת לרחובות,על שאינם יוצאים לרחובות. אולי פעם תפנה את הביקורת והדרישות כלפי עצמך. הרי גם באיראן לא כולם יצאו לרחובות.האם הם נגד הדמוקרטיה? יצאו מי שיש להם סיבות מספיק טובות לעשות זאת. רק אהבת הדמוקרטיה?מופרך לדעתי. מכל מקום אל תצפה שמי שנהנה מהמצב הקיים יצא לרחובות כדי לדרוש שינוי במצב. מי שצריך לצאת,אם בכלל,זה אתה והחושבים כמוך. בא בטענות, ובעיקר דרישות, לעצמך.
השאלה איננה רק לגבי יכולת המחאה האזרחית בישראל, אלא גם בארה"ב כזכור לנו בוש השני תפס את השלטון ברמאות, ואף מחאה ממשית לא התרחשה. אז הנה עוד דוגמא לנאורות אמיתית שקיימת באיראן ולא בקרב אזרחים רבים במערב!
כל אלה שמתמוגגים כאן על "המצב הדמוקרטי" בישראל בעצם נהנים מזכויות היתר שמעניק להם המשטר הנוכחי. גם באיראן משמרות המהפכה וקרוביהם אינם מתלוננים – טוב להם בקלגסותם.
The CIA and the Iranian experiment: From Mossadegh to Ahmadinejad http://www.voltairenet.org/article160670.html The news of alleged election fraud has spread through Tehran like wildfire, pitching ayatollah Rafsanjani’s supporters against ayatollah Khamenei’s in street confrontations. This chaotic situation is secretly stirred by the CIA which has been spreading confusion by flooding Iranians with contradicting SMS messages. Thierry Meyssan recounts this psychological warfare experiment. http://whatreallyhappened.com/
The CIA and the Iranian experiment: From Mossadegh to Ahmadinejad
http://www.voltairenet.org/article160670.html
The news of alleged election fraud has spread through Tehran like wildfire, pitching ayatollah Rafsanjani’s supporters against ayatollah Khamenei’s in street confrontations. This chaotic situation is secretly stirred by the CIA which has been spreading confusion by flooding Iranians with contradicting SMS messages. Thierry Meyssan recounts this psychological warfare experiment.
http://whatreallyhappened.com/
אתה צודק, אני וכל מי שמתבטא נגד אי-צדק וצביעות בישראל צריך להפנות את הביקורת כלפי עצמנו. זה פזמון מוכר וידוע בקרב הנאורים בישראל. כך לא יישמעו עוד יללות בארצנו הדמוקרטית שזקוקה יותר מכל לשקט מצד מבקריה, אליבא איסקנדר הדגול. קרא היטב את מה שכתבתי. כתבתי שלפחות מי שמפגינים בעד מוסאוי – כלומר נגד זיוף תוצאות הבחירות – הם דמוקרטים, אין זה אומר שמי שלא מפגין אינו דמוקרטי. קצת אימוני לוגיקה לא יזיקו לך.
אנסה פעם נוספת. אתה הוא המתלונן על המצב בישראל.עוולות,העדר צדק וכד`. את האשמים במצב אתה מזהה היטב. מה שנשאר לך לעשות זה לצאת לרחובות. במקום זה אתה גם מאשים את הלבנים הרעים במעשיהם הנפשעים וגם מצפה שהם יצאו לרחובות כדי להפגין………נגד עצמם ואח`כ מתלונן על שאינם יוצאים לרחובות. לי זה נראה קצת מוטעה שלא לדבר על דפוס שאתה לא מצליח להשתחרר ממנו,דהיינו,כל הזמן לבוא בטענות במקום לעשות. הרי ממה נפשך?אם האיראנים מגלים התנהגות דמוקרטית טהורה,כלומר הם דמוקרטים, הרי אתה אינך דמוקרט כי אינך יוצא כמוהם לרחובות ומסתפק בכתיבת מחאה וירטואלית. ד.א.מה אמורה לשרת האמירה"איסקנדר הדגול" וההצעה לבצע אימוני לוגיקה?אתה לא מרגיש שזה ממש מיותר ולא תורם דבר לך ולדיון? רק נחת.
איכות המאמר זה דבר אחד, היא קיימת,מורגש שהכותבת כותבת מהלב שלה. השאלה היא אם הכל יישאר בגדר מאמרים מלומדים והמיות-לב. הלקח הכי חשוב מצוי בסיום, שורות מחץ ממש. נקווה שהם ככה,באופן אישי פרטי,גם אצל הכותבת הנכבדת.