על שקרים ושקרנים: ואדי פוקין, נדב שרגאי, ואנושיותם של המתנחלים
נדב שרגאי, במאמר ב"הארץ", משתמש ב"תריס", הרומאן החדש (והמעניין) של אמילי עמרוסי, תושבת התנחלות טלמון ודוברת מועצת יש"ע בעבר, כדי ליטול חלק במסע הסברה/תעמולה שכנראה יילך ויתעצם בזמן הקרוב, ועיקרו: למתנחלים פנים אנושיות. שרגאי מגדיל לעשות ומספר על שיתופי פעולה בין מתנחלים ופלסטינים, המנוגדים לתדמיתם כפי שנוצרה על ידי "תקשורת שמאלנית", אשר, כדבריו, "במשך שנים מטפחת את הדעה הקדומה על המתנחלים, לעולם תמדוד אותם בסרגל פוליטי, ולא כבני אדם". בין המאבקים המוכחשים האלה הוא מציין את "המאבק המשותף להצלת ואדי פוקין היפהפה, שאליו נרתמו יחדיו מתנחלים, אנשי בית ספר שדה כפר עציון וארגונים פלסטיניים".
אם שרגאי לא היה מזכיר את ואדי פוקין, הרי שהמאמר (ובודאי מסע "הפנים האנושיות למתנחל" על גילויו המתרבים בתקשורת ובתרבות הפופולרית) היה ראוי לדיון רציני. ראשית, מפני ששרגאי גם צודק: בהתנחלויות בשטחים הכבושים מתקיימות קהילות אנושיות, ובהן קשת של דעות, השקפות, רגישויות, דרכי התנהגות והבעה, ממש כמו בקהילות לבנות בדרא"פ של האפרטהייד, או במושבות קולוניאליות ברחבי הגלובוס. חיים בהן בני אדם הגונים ומוסריים בעיני עצמם, הראויים לעתים לחמלה ולאמפטיה. הוא צודק גם בתחושתו, שלעתים איבה שבטית, ולא מניעים אידיאולוגים וביקורתיים, עשויה להניע גזענים ביחסם למתנחלים וביצירת דימויים (והדוגמה המובהקת היא כמובן תואמי יוסף לפיד).
כל זאת, כמובן, אינו צריך להשכיח שמדובר במפעל נישול ודיכוי אכזרי ורחב היקף, וביישובי אפרטהייד צבאיים-למחצה שמתיישביהם היהודים נהנים מזכויות יתר מפליגות, בשעה ש"שכניהם" הפלסטינים כפופים לשלטון צבאי השולל מהן כפרטים וכקבוצה זכויות אדם ואזרח בסיסיות.
אבל שרגאי הזכיר את ואדי פוקין: וכפי שהוא מציין, הוא אכן כפר יפהפה. זו, למרבה הצער, העובדה הנכונה היחידה בדבריו בנושא. ואדי פוקין, מערבית לבית לחם, מתבסס ומשמר מורשת היסטורית עתיקה אך פעילה של שיטות חקלאיות מתוחכמות – השקיה, הובלת מים, וגידול ועיבוד חלקות – כדי להניב ירקות טעימים, בריאים, וידידותיים לסביבה. מדינה מתוקנת הייתה פועלת במרץ להכרזה המוצדקת של מקום כמו ואדי פוקין – והמורשת החומרית והתרבותית של חקלאות קהילתית קדומה, המעוררת עניין עצום גם בגלל האופי הרלוונטי (הסביבתי, החברתי, הלא מתועש) של שיטותיה – כאתר מורשת עולמי של אונסק"ו (ולא רק שרידי המבנים של פולשים, צלבנים או ייקים, בעכו או בתל אביב). במדינה מקולקלת, שבה עם אדונים מבזה, מכחיש, מחריב, או מנכס לעצמו את תרבותו ומורשתו של העם הכבוש, נועד לוואדי פוקין תפקיד אחר.
כי שרגאי לא אומר אמת: אין שום "מאבק משותף להצלת ואדי פוקין היפהפה, שאליו נרתמו יחדיו מתנחלים, אנשי בית ספר שדה כפר עציון וארגונים פלסטיניים". על ההר שמעל ואדי פוקין, בניגוד לכל הגיון אורבני, סביבתי, או אסתטי – אבל בהחלט על פי הגיון המתנחלים של שליטה, שיטור, פיקוח, איום – הוקמה ביתר עלית שהתפתחה מהתנחלות בלתי חוקית קטנה בשם "הדר ביתר": מבצר בטון ענק, המכונה "עיר".
עצם הקמתה, בתוך אגן הניקוז של ואדי פוקין ועל שלושה רבעים משטחי הקרקעות של הכפר, הוביל לפגיעה הידרו-אקולוגית מיידית וליבוש שניים משנים עשר המעיינות המשמשים את הכפר. שפכי הביוב של ביתר עלית מוזרמים דרך קבע אל מימי הכפר ואדמותיו. פסולת בניין מתנופת הבינוי של ביתר עלית נזרק בשטח ואדי פוקין דרך קבע (ובניגוד לחוק). מתנחלים חמושים מהתנחלויות בסביבה מסיירים ללא רשות בשדות הכפר, משתכשכים במעיינותיו, מצטלמים בנוף היפהפה, פוגעים ברגשות התושבים, ומפגינים התנהגות מתנחלית מוכרת עד זרא של אדנות חמושה, איום מרומז, וגסות רוח אלימה. חומת ההפרדה מתוכננת לעבור באדמות מופקעות נוספות של הכפר, ותוך פגיעה אנושה נוספת במאזן האקולוגי. לומר שמתנחלים משתפים פעולה עם פלסטינים במאבק נשמע מקאברי כמעט כמו הטענה שיצרניות הסיגריות נלחמות בסרטן.
אבל שרגאי בכל זאת צודק בדבר אחד: אסור שהביקורת על המתנחלים תשכיח דיכוי וגזענות רצחניים של אחרים, יותר "מלח הארץ", "חבר'ה משלנו", "יפי בלורית ותואר". זמן קצר לאחר מלחמת 48 השתתף קצין צעיר בשם פנחס פלדמן בפעולה צבאית בואדי פוקין. וכך הוא כותב בספר הפולחן העברי המפורסם ביותר, שנכתב כמה שנים לאחר מכן, ותחת שמו המוכר – פנחס שדה. הנה הקטע מ"החיים כמשל" בעניין השיר היחידי שכתב שדה בעת ההיא: "קראתיו יללת הנערות מוואדי פוקין, וכתבתיו לאחר לילה שהוטל עלי לפקד על פעולה צבאית פרועה נגד כפר ערבי אחד, ואדי פוקין; זה אירע כבר אחר המלחמה, ויושבי הכפר היו, למעשה, חסרי מגן; דומיית הלילה נקרעה על ידי טרטור המקלעים, וצעקות הבעתה של נערות הכפר: אמא! אמא!".
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.
תודה רבה.
שהבאת כמה עובדות כהווייתן כדי לחשוף לפחות חלק מן השקרים של שרגאי העלוב.
קראתי את המאמר ההוא (בערך עד האמצע) בבחילה, וכל כך החליא אותי בצביעותו המיתממת והשקרנית שכבר לא ידעתי למה ואיך ועד הסוף רק רפרפתי. איך הם שוב ושוב עושים את זה, איך הם מצליחים להאמין בזה בעצמם — או שמא… — רק על זה ראוי היה לכתוב ניתוח נפרד, אבל זה למעלה מיכולתי.
כמתאבן לתגובה זו מומלץ מאוד לקוראים לצפות בסרט הקצר וקורע הלב הזה http://corky.net/~eran/yossi/Ertas%20200507%20Forweb.WMV
בסרט אפשר לראות איך עוקרים גן עצי פרי של הכפר ארטס רק כדי לפתור את בעיות הביוב של התנחלות אפרת הסמוכה (בעיות ביוב שלא היו קיימות אילולא הוקמה אפרת מלכתחילה). רבה של אפרת הוא הרב שלמה ריסקין שנדב שראגאי מרבה להתנאות ולהשתבח בו בשל "השכנות הטובה" ו"שיתוף הפעולה" שלו עם הפלסטינים בסביבות אפרת. מומוץ מאוד לראות את הסרט הזה. לפעמים אין דבר יותר כואב מלראות עץ תפוחים נעקר.
אין כל ספק שאנחנו בפתחו של מסע לדה-דמוניזציה של המתנחלים שפותחים בו עיתונאים כמו שראגאי כל אימת שההתנחלויות מוצגות (בצדק חלקי, כיוון שיש עוד סיבות) כ"מכשול לשלום". וירית הפתיחה בכל מסע כזה היא הטענה שעושים למתנחלים דמוניזציה. השלב השני הוא פירוט מעלותיהם ומידותיהם של המתנחלים. ועל כך יש להכיר תודה לעמוס נוי שהוא בחר ל"לוות" את המסע הנוכחי.
לפני שבוע התבשרנו ששי ניצןף המשנה לפרקליט המדינה החליט לא להעמיד לדין את ה"עיתונאית" רבקה שמעון בשל פמפלט שהפיצה בבתי כנסת בהתנחלויות. קשה מאוד להסביר מדוע לא יכונה המאמר שכתבה מאמר נאצי:
"כשם שאנו בודקים בהתלהבות תולעים בסלט", כתבה שמעון בעלון הנפוץ, "כך נכבוש את הארץ, בדקדקנות, בהתלהבות, בחשק, באימה וביראה, שלא נשאיר שום נשמה. גם את הנקבות עלינו להשמיד – שלא יישארו לנו עמותות ?זוכרות` – מציבות שלטים – כביכול שלהן הארץ".
שמעון מעולם לא התנצלה על הדברים. להיפך, פרקליטה טען להכגנתה כי "שמעון לא הסיתה לאלימות פרטית, והיא סבורה ש"הערבים, הן `אזרחי המדינה` והן שאינם כאלה – הינם אויבנו ויעיד על כך עזמי בשארה, ומכיוון שכך עלינו לפעול בכל הכוח כמצוות התורה כעם, באמצעות צה"ל, ולרדוף אותם ולהשמידם עד כלות".
שי ניצן מיצוד החליט שיש קושי להוכיח "אפשרות ממשית שדברי שמעון יביאו למעשה אלימות".
מענין כיצד האיש הזה למסקנה הזו נוכח העובדה הפשוטה שאלימות כלפי פלסטינים מצד מתנחלים היא חזיון יומיומי, שעה שעה, דקה דקה.
יכול להיות שאולי הוא הלך בעקבות האבחנה של שמעון עצמה. היא מצידה הסיתה לאלימות חסלנית קולקטיבית, "באמצעות צה"ל", בעוד שהאלימות המתנחלית כלפי הפלסטינים היא אלימות פרטית. כמובן שאין בין הדברים קשר ולכן אפשר לנקות את שמעון לעת עתה או שיתחיל צה"ל במבצע חסלני כלשהוא (נוסח…מהלך הפתיחה של "עופרת יצוקה"). אז נוכל לשוב ולהרהר בשאלה מי יותר רקוב: התפוח, או התולעים?
סתם כי לא יכולתי לעבור לסדר היום – בסרט ההוא מדובר במטע מישמיש.
ולראות את הגברים-גברים האלה בוכים שם בדמעות על העצים… זה באמת סרט קורע לב, ומקומם להבעית.
כשקראתי את המאמר של עמוס, נזכרתי שבזמנו קראתי על יוזמה אקטיביסטית לעזור לחקלאי הכפר באמצעות ארגון משלוחים שבועיים של ארגזי ירקות ישירות מהמגדל לצרכן. תהיתי מה עלה בגורל היוזמה ואם אפשר להצטרף כלקוח.
זה חלק מהאימייל שקיבלתי:
"זוהי תגובה אוטומאטית, הפרויקט שונה, מאחר וישנם גורמים החשים שהפרויקט מהווה סכנה לביטחון המדינה, לא ניתן להמשיך בפרויקט במתכונת המתוארת באתר האינטרנט, שלצערי כבר אינו עדכני.
כמות גדולה מדי של ירקות העוברת במחסום נחשבת למסחרית ולמעשה העברת הסחורה הינה פעולה לא חוקית.
משום כך, הרבה חברות וחברים שלקחו חלק בפרויקט נאלצו לעמוד בפני הבחירה: לוותר על המשלוחים עד הבית של הירקות הנהדרים והטריים, או לקום ולעשות משהו כדי להמשיך את הקשר עם הכפר, ולספק את ההתמכרות לתוצרת החקלאית. אנשים מבוגרים עם משפחות, משרות ואחריות התחלקו לקבוצות קטנות ובנו לעצמן, כל קבוצה באופן שונה, מנגנון שמאפשר את המשכת הפרויקט בקנה מידה
קטן אשר אינו עומד בסכנה מבחינה משפטית, כלומר, המשך העברת הסחורה בכמות קטנה…
אני מעודדת אתכן למצוא עוד דרכים כמו ירקות שיזכירו לנו שאנחנו בעצם יכולים להרוויח יותר מעשייה משותפת מאשר מהפרדה, פחד וגזענות, במיוחד בזמנים קשים כמו אלו שאנו ניצבות בפניהם כיום.
בברכת גשמי ברכה ותחי המהפכה"
אני מניח שהמתנחלים לא הציעו לתושבי הכפר עזרה בהעברת משלוחי הירקות לשטח ישראל…
אני רואה רשימות של הנ"ל ב`הארץ` ומשתדל שלא לקרוא. די לעבור ביעף כדי להיווכח בצביעות והשקרנות של האיש ולא בכדי. מאמר זה חשוב כי הוא מביא דוגמה נקודתית ומאלפת לתרבות השקר והצביעות הזו ועל כך הוא ראוי לשבח. מתנחלים, אלה הגוזלים אדמות של אנשים, פוגעים בהם, עוקרים להם את העצים ושורפים להם את המטעים, שלא לדבר על פגיעות פיזיות ומקרי רצח מזעזעים שהם מבצעים בהם, אנשים אלה לא צפוי מהם לא התנהגות אנושית ולא יושר והגינות בסיסית. כל תופעת ההתנחלות היא מעשה בזוי ולא מוסרי על כל ספיחיה. על כן, מדוע נתפלא על שליחם נדב שרגאי ודומיו?
שני קישורים קשורים: ראשית, נדב שרגאי עוזב את הארץ. חוששני שלאו דוקא בגלל ביקורת מהסוג שפורסם כאן. הנה הידיעה והראיון עמו http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/906/446.html שנית, כתבה מלפני כמעט שנה על הזרמת הביוב למימי ואדי פוקין. גם בכותרותיה של הכתבה מדובר על שיתוף פעולה בין המתנחלים והתושבים, אבל לדבר אין כל אישור בכתבה עצמה. יש בה בהחלט ציון של שיתופי פעולה בין ארגונים ויחידים ישראלים (ובהם השכנים מצור הדסה), ובין התושבים. ויש בה הרבה מידע http://yarok.nana10.co.il/Article/?ArticleID=573174
יצא לי לבקר בוואדי פוקין ונוכחתי במו עיניי בהתנחלות ביתר עלית ובנזק העצום שההתנחלות גורמת לנוף ולחקלאות בכפר ואדי פוקין ובסביבתו. זהו בעיניי משל למצב – מצד אחד הכפר שתושביו העניים מנסים להחזיק בפרנסתם באמצעים של שימור המסורת והתרבות המיוחדת שלהם ולמעלה אוסף של מבנים מכוערים ווחודרניים וופוצעי נוף – חומה ומגדל של הכיבוש. לקחת את הסיפור הזה ולהפוך אותו למשל לדההומניזציה של המתנחלים צריך להיות במיוחד אטום וצבוע ומפלבל עיניים לשמיים – כן יש בדבריי רגש של זעם עצום ולכן אני מכנה את העיתונאי ושולחיו במילים חריפות. המתנחלים בעיניי הם הגורם המסוכן ביותר לשלום שאם וכאשר נרצה להביאו הם ישתמשו באמצעים רצחניים כפי שכבר נוכחנו במקרה רצח רבין וברציחות רבות של פלסטינים `אלמונים` בשטחים ולכן אני `גזענית` כלפיהם כי הם מסכנים בהתנחלויות שלהם ובטקטיקות הפוליטיות שלהם את קיומי שיהיה בטוח רק אם יפסק הכיבוש ונצא מהשטחים. ואם הסכנה לקיומי גורמת לי להיות `גזענית` והאמנוה שרק חיים של צדק ושויון יביאו שלום ובטחון לכל תושבי האזור הריני מודה בגזענותי.
השקר הראשון, להזכירכם, היה השקר של הרב לוינגר ומרעיו שהגיעו למלון "פארק" לחברון בתקופת חג הפסח וסרבו לפנותו בטענה ששבו לחבל ארץ של אבותינו.
לאחר מכן השקר של "סבסטייה" אשר לנשיאינו הדגול, שמעון פרס, חלק נכבד מאד בנתינת היד לרמייה ושבירת שלטון החוק שהולכים ומתעצמים מאז.
אח"כ, הכניסה לתוך העיר חברון (בית הדסה) בזמנו של בגין, כראש ממשלה, אשר הכריז עליה כהתנחלות בלתי חוקית והבטיח לפנותה. כמובן, שמה שפונה הם שכונות שלמות של פלשתינאים והשוק של חברון.
ותקצר היריעה מלפרט.
גם הטענה כי יש הבדל בין התנחלות, הנחשבת לחוקית, לבין מאחז, הנחשב לבלתי חוקי, אינה אלא תרומתה של מערכת המשפט שלנו למפעל ההתנחלות הנורא. "תרומה" שאף מדינה ושום משפטן רציני אינו תומך בה.
וכ"דובדבן" על הקצפת נצין את הוועדה שהקימו המתנחלים ל"זכויות האדם" בראשות אורית סטרוק, מתנחלת אשר שפתיה נוטפות שנאה לפלשתינאים, ואשר לבתה נתנה את השם הנורא "נקמה".
אה, כן, כמעט שכחנו, נציגי הארגון לזכויות האדם הנ"ל, יבואו להרצות לשוטרים על "זכויות האדם בשטחים". כן, זה כמו שפושעים יבואו להדריך את השוטרים כיצד אל להם להפריע לפושעים בביצוע פשעיהם.
אכן, הכל מבוסס על שקר אחד גדול. וכל זאת בחסות ובעידוד המדינה על כל מפלגותיה הגדולות.
מסקנה – או שיהא כאן הסדר כפוי או שישראל תקבל מהלומה נוספת ברמתה של מלחמת יום כיפור. אולי אז תחול ההתפכחות
מוזכר כמה בייוב זרם וזיהם את וואדי פוקין מביתר עלית .
שלום עמוס נוי, קראתי גם אני את הכתבה של שרגאי, על הספר "תריס" ועל המגמה להראות את פניהם האנושיים של המתנחלים והתפלצתי מזעם. המאמר שלך, העלה באופן נוקב ומדוייק את גודל העוול שנעשה, ואת הסלידה שמעורר הניסיון החדש של שרגאי ועל כך תבורך. דבורה אמיר