מקומן של תנועות לשינוי חברתי

הדיאלקטיקה ההגליאנית, בקווים גסים, רואה את ההתפתחות ההיסטורית כתהליך  המורכב משלושה שלבים – תזה, אנטיתזה וסינתזה. (בשלב זה, מי שיש לו רקע בפילוסופיה, ויודע שהגל עצמו לא השתמש במונחים הספציפיים האלה, מתבקש לעבור הלאה. זו לא הפואנטה.)

התזה היא הרעיון או השיטה הקיימת, השלטת, והאנטיתזה היא הרעיון האחר, אשר סותר או שולל את התזה. הסינתזה היא התוצר של הפגת המתח  המובנה המתקיים בין התזה לאנטיתזה. הסינתזה פירושה הרכבה – התוצר המתהווה משילובם של אלמנטים קיימים, במקרה זה התזה והאנטיתזה.

המיינסטרים, או הזרם המרכזי, מוגדר כנטייה הדומיננטית של רוב הציבור בתחום מסוים (אמנות, פוליטיקה, מדע וגו'), למשך תקופת זמן מסוימת.

מוסכם שתנועות לשינוי חברתי – ולא משנה כרגע מאיזה צד של הספקטרום הפוליטי – מציעות גישה אלטרנטיבית, אשר נמצאת מחוץ לזרם המרכזי, ואף שואפות לחולל שינוי בזרם המרכזי, ולקרב אותו אליהן. לא נדון כאן בתוכנו של השינוי החברתי, אלא דווקא במתודה אשר תוביל להשגתו.

את המתודה הזו ניתן להמחיש על ידי דוגמה לכאורה לא כל כך קשורה, הדוגמה של להקת נירוונה. נירוונה, להקה שאני באופן אישי לא אוהב יותר מדי, הצליחה לעשות דבר שרק מספר מצומצם של להקות גדולות בהיסטוריה הצליחו לעשות –  לשנות את הזרם המרכזי. לאחר צאת אלבומה הראשון, Bleach, עמדה הלהקה בצומת דרכים, כזה בו עמדו להקות רבות לפניה. היא יכלה לבחור בין להקליט עוד אלבום כמו Bleach, שהיה אלבום רועש ואגרסיבי שגבל במוזיקת מטאל, לבין להתמסחר ולהקליט אלבום פופי ונוח לאוזניים. האפשרות הראשונה היתה משמרת את דרכה האומנותית של הלהקה, אבל משאירה אותה רלוונטית רק לקבוצה קטנה מאד של מעריצים. האפשרות השניה היתה אמנם מחברת אותה לזרם המרכזי  ובעקבות זאת לתהילה, אך במחיר אבדן דרכה המוזיקלית.

נירוונה הצליחה לעשות דבר קשה מאד, והוא למצוא את האיזון בין הדרכים. Nevermind, אלבומה השני, הוא אלבום כמעט מושלם מבחינת האיזון בין אלטרנטיביות לנגישות. הוא אכן יותר קליט ומלודי מקודמו, אך אי אפשר לקרוא לו ממוסחר או מתחנף.  מכיוון שהוא הצליח להיות בה בעת קליט ובעל אמירה אומנותית וסגנון מקורי, הצליח  האלבום לעשות את הבלתי יאמן, ולכוון  את הזרם המרכזי לכיוונה של נירוונה. הגראנג' הפך לסגנון הפופולרי בעולם, ולהקות כמו פרל ג'אם וסמשינג פאמפקינס זכו לפופולריות לה לא היו זוכות ללא נירוונה. נירוונה הצליחה באמת לעשות שינוי.

אם נחזור לתחום הפוליטי, ברצוני לעסוק בקבוצה שמדגימה יפה סוג אחד של כישלון במשימת השינוי החברתי, "אנרכיסטים נגד גדרות" (ראו עבודה סמינריונית מצוינת של אורי אילון על הקבוצה בלינק הבא:

http://meta7.net/uri/stuff/bakunin2billin.html).

לא אעסוק כרגע בשאלה האם מטרתה של הקבוצה היא אכן שינוי חברתי. מה שאפשר להגיד הוא  שהיא בהחלט לא תורמת לכך, ואפילו מרחיקה את השינוי המיוחל. האנרכיסטים מתבדלים משאר החברה, ואף מתגאים בכך שהם שונים מהחברה ומרוחקים ממנה. על ידי שהם נוהגים כך, הם משניאים עצמם על החברה. יותר מכך, הם משניאים לא רק את עצמם, אלא צד שלם במפה הפוליטית, אשר מנסה לקדם מטרות שהן גם מטרותיהם. האנרכיסטים יכולים לנחול הצלחות במאבקים קטנים וממוקדים (בילעין לדוגמה), אך בסיכום הכללי הם גורמים נזק. כאשר הם משיגים החלטת בג"ץ לשנות תוואי של חומת ההפרדה באזור מסוים, אך בדרך גורמים לרוב אזרחי המדינה לסלוד מהם ומהמצדדים בהם, ומתוקף כך לתמוך בהמשך קיומה של החומה בתוואי הנוכחי, הם אמנם זוכים בקרב, אך מפסידים במערכה.

נשאלת השאלה: אם האנרכיסטים תומכים בהריסת פרויקט החומה, מדוע הם עושים פעולות שרק מחזקות פרויקט זה? לכאורה זהו פרדוקס, אך אציע תשובה שמתירה אותו. הם לא רוצים בשינוי. אם היו רוצים בשינוי, היו חושבים מה הדרך היעילה ביותר לקדם אותו. במקום זאת, הם מעדיפים למקם עצמם בעמדה המתנשאת של הצודקים והמוסריים, מול האוכלוסיה הכללית המדכאת והכובשת. במקום להציע רעיונות ומודל פעולה שאנשים מהיישוב יוכלו לראות עצמם מחקים או משתתפים בו, הם מעדיפים לנהל אורח חיים בלתי אפשרי עבור רוב האנשים, שישמר אותם בעמדה של עליונות מוסרית. במקום להציע שותפות לרוב האוכלוסיה הם מעדיפים לבדל את עצמם, למרות שהעבודה הסמינריונית שציינתי קודם מראה שבאופן מעניין, הקבוצה מהווה מיקרוקוסמוס של תחלואי החברה הכללית, בעיקר היררכיה גברית. באופן אירוני, האוכלוסיה הכללית, אשר ברובה תומכת בחומה, מורכבת בחלקה הגדול מקבוצות מדוכאות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך,  בעוד שהאנרכיסטים עצמם הם ברובם גברים אשכנזים תל אביבים וירושלמים. האנרכיסטים מנסים לקדם מאבק נגד דיכוי, מאבק מבורך יש לציין, אך במקום לשתף את המדוכאים האחרים (מזרחים, רוסים, אתיופים, נשים), ואף את האליטות ההגמוניות במאבק זה, הם בוחרים ליצור אנטגוניזם כלפיהם, אנטגוניזם שמן הסתם דבק באותם פלסטינים עליהם הם מנסים להגן.

במקום לנסות ליצור סולידריות כנגד העוולה המדכאת שהיא החומה ,הם מעדיפים ליצור מאבק מופרד, שמשמר אותם בעמדת הקדושים המוסריים העליונים, ואת המג"בניקים המזרחים/רוסים/אתיופים שמולם בעמדת הברברים חסרי המוסר שלא מבינים את צדקת דרכם של האנרכיסטים. הציבור הרחב ממוקם בעמדת הפלגמט/ המזלזל/ החושב-שצריך-להיכנס-בהם, והפלסטינים נמצאים בעמדת הדמון זורק האבנים, או בעמדת המסכן שצריך שהאשכנזים הטובים יצילו אותו. האנרכיסטים פוחדים מדי להצטייר כמתקרנפים שהפכו לחלק מהשיטה, עד כדי כך שהם שמים עצמם במקום שלא מאפשר להם לשנות אותה.

לעומתם, דוגמה אחרת לכשלון של ניסיון ליצור שינוי מהווה מפלגת העבודה של 2006, בהנהגת עמיר פרץ. מרגע שזכה פרץ בבחירות המקדימות על ראשות המפלגה, נראה היה שהפעם זה יהיה אחרת. סוף סוף, לאחר הרבה שנים, היוותה העבודה אלטרנטיבת שמאל אמיתית, בלב לבו של המיינסטרים הישראלי. פרץ עשה הכל נכון, והצליח להוות שחקן חזק במירוץ הבחירות, ומפלגתו הצליחה להעמיד אג'נדה סוציאל-דמוקרטית, מזרחית (אפילו מעצם זהותו של העומד בראשה), ויונית באופן יחסי. שלא כמו האנרכיסטים, וקבוצות קיצוניות אחרות, המפלגה לא שגתה בהקצנת עמדותיה יתר על המידה, הבליטה מה שהיה צריך להבליט, והצניעה מה שהיה צריך להצניע. לראיה, אחוז המצביעים המזרחים למפלגה, וכן אחוז המצביעים לה משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, היו הגבוהים ביותר אי פעם. מפלגת העבודה זכתה ב – 18 מנדטים, מה ששימר את  הישגה מימי עמרם מצנע (שהיו לו, בהיותו אשכנזי וגנרל לשעבר, נותני פתיחה יותר טובים מלפרץ), ועלה בהרבה על הישגי הגיבוב חסר האמירה שסיעת המפלגה בכנסת מהווה היום. היא עשתה זאת גם ללא קולותיהם של רבים ממצביעי המפלגה הותיקים, שלא הצביעו לפרץ מכיוון שהיה, לא נעים לומר, שוורצע חייע.

או אז הגיע זמן הרכבת הממשלה. זה הזמן בו מפלגת העבודה עשתה את הטעות שלה – אנטיתזה לטעות של האנרכיסטים. מרוצה מההישג שלו, ומכך שהצליח לקבל מספר מנדטים נאה עם האג'נדה השמאלית שהציע (האג'נדה השמאלית האמיתית הראשונה שמפלגה גדולה הציעה זה זמן רב), הלך פרץ למשא ומתן הקואליציוני. בשלב זה, הוא ניסה כל כך שלא להישאר בלתי רלוונטי, כמו שגופי שמאל רבים נשארו בעבר, עד שהוא איבד את האג'נדה שלו. במקום להכיר בכוחה של מפלגתו (וראו מה ליברמן עשה רק שלוש שנים לאחר מכן, עם שלושה מנדטים פחות) ולדרוש מקום בו יוכל להשפיע, קרי תיק האוצר או לפחות תיק הרווחה, פרץ הסתפק בתיק הבטחון. משם הדרך לנפילתו ולנפילת מפלגתו היתה סלולה, ופרץ והעבודה דאגו לצעוד בדרך זו בצורה המביכה והמשפילה ביותר.

 פרץ, כמו רבים בשמאל הציוני – מיינסטרימי, שגה באשליית הפרגמטיות. הרבה יותר קל לשמאל הציוני לצייר עצמו כפרגמטי, כזה שמשפיע על המציאות, כזה שיודע מתי לוותר ומתי לא. הרבה יותר קל לו ללעוג לילדותיות ולדווקאיות לכאורה של השמאל הרדיקלי. מה שיותר קשה לו לעשות זה להשפיע. כי השמאל הציוני שבזרם המרכזי עסוק כ"כ בלהיות "פרגמטי" ולוותר על עקרונותיו בכדי להשיג עמדות השפעה, שהוא לא שם לב שהוא מפסיד בשתי החזיתות. הוא גם מוותר על האג'נדה שלו, גם לא משפיע כלל  בהגיעו באותן "עמדות השפעה", וגם יורד מכוחו בסופו של דבר, כשהציבור, לא עד כדי כך מטומטם אחרי הכל, מגלה שאין לו מה למכור.

השמאל הציוני לא משנה את הזרם המרכזי, הוא נבלע בו. כמו ילד שיעשה הכל כדי להיות חלק מה"מקובלים",  הוא מצליח לעתים לשים את אנשיו בעמדות מרכזיות, אך רק ע"י הפיכתם לאנשי מרכז-ימין, וראו מקרה אהוד ברק. אם אנשי השמאל בעמדות המרכזיות מביעים בדיוק אותן עמדות ומבצעים בדיוק את אותן הפעולות שאנשי הימין היו מבצעים, אזי שהם לא מקדמים שינוי יותר מאנשי השמאל הרדיקלי, ולו במאום.

נכון שהחוכמה אינה להגיד שצריך למצוא איזון בין פרגמטיות לדבקות בדרך, אלא למצוא אותו. ודווקא יש לכך דוגמאות. רעיון שתי המדינות למשל. כזכור, הרעיון התחיל כחלק ממצע של מפלגות שמאל שהיו הקיצוניות ביותר על המפה הפוליטית. כרגע הוא הפיתרון הריאלי היחיד המקובל בזירה הפוליטית (ולא, לשמר את המצב הקיים, כמו שהימין הסמי-קיצוני מציע, לא נחשב פיתרון, וכמעט אף אחד לא מקבל את הפתרון של מדינה דו-לאומית). נכון שזהו רק רעיון ולא תנועה או מפלגה, ונכון שהוא "הופקע" לעתים מהשמאל לטובת מפלגות מרכז-ימין כמו קדימה (מלאכתם של צדיקים… וגו'), אך הוא בכל זאת מהווה הוכחה שגם אלמנט שמאלי יכול לקנות לעצמו  מקום בזרם המרכזי, אם מקדמיו ינקטו באסטרטגיה הנכונה, ותהיה להם מספיק סבלנות.

ואולי צריך לקחת דוגמה דווקא מהצד הנגדי? מפלגת "ישראל ביתנו" אותה הזכרתי קודם, עם כל הסלידה מעמדותיה הגזעניות והפשיסטיות (למרות שאני מתנגד לזילות המונח פשיזם, חלק ניכר מעמדות המפלגה, בייחוד ביחס לדמוקרטיה, הן פשיסטיות במובהק), עשתה עבודה טובה מאד בבחירות האחרונות באיזון בין השתלבות במיינסטרים לבין שמירה על דרכה. שלא כמו האנרכיסטים, הצליחה המפלגה לקנות לעצמה אחיזה בזרם המרכזי, לסחוף אחריה חלק גדול מהאוכלוסיה, ולהגיע לעמדות השפעה מהותיות. שלא כמו מפלגת העבודה, היא גם שמרה על דרכה, והצליחה למשוך את הזרם המרכזי לכיוונה. למרות שחוק הנאמנות-אזרחות המחפיר כנראה לא יעבור, הלך הרוח בכנסת, בממשלה ובמדינה היום הוא הרבה יותר ימני, ואפשר לזקוף חלק נכבד מכך לזכות (האמת שלחובת) ישראל ביתנו.

אמנם הוכח היסטורית שקל יותר לקדם עמדות ימניות בשעה של תוקפנות צבאית ומשבר כלכלי, אבל בכל זאת, ההישג של ישראל ביתנו גדול ומרשים מכל הישגי השמאל בשנים האחרונות.

מובן שאי אפשר לסיים בלי להזכיר את "עיר לכולנו". פעילותה של התנועה נעשתה אמנם במרחב התל אביבי, הידוע בפתיחותו לעמדות שמאל, אך התנועה זכתה להישגים עצומים, כאלה שמפלגת האם שלה, חד"ש, מעולם לא הכירה – יותר קולות מכל רשימה אחרת בעיר, וכן 34%  מהקולות לדב חנין, לאחר שבמערכת הבחירות הקודמת חולדאי כלל לא נתקל בתחרות אמיתית על משרת ראש העיר. כל זאת כמובן בתקציב זעום ומשאבים דלים, בייחוד לעומת רשימתו של חולדאי, "תל אביב אחת". התגובות הפושרות, בלשון המעטה, להן זכתה עיר לכולנו מהשמאל הציוני, יותר משהן מעידות על התנועה התל אביבית, מעידות על השמאל הציוני ועל המשבר הערכי והאסטרטגי בו הוא נמצא.

מן הסתם, אין פתרון קסם. לא אשלוף כאן שפן מהכובע ואציג את שביל הזהב שבו צריך לצעוד השמאל כדי לחזור לזרם המרכזי. מה שכן אפשר להגיד הוא, שהמפה שלו הפוכה והמצפן שלו שבור. השמאל כרגע מפורד, וצועד בשני כיוונים מנוגדים, שניהם שגויים והרסניים למטרותיו. מציאת הדרך החדשה לא תיעשה מחר, וגם לא בקרוב. מה שדרוש הוא שיח מחודש, שיכווין את השמאל הישראלי, בפעם הראשונה זה שנים, למטרה האמיתית שלו: שינוי הסדר הקיים הפוליטי-חברתי-כלכלי.