• Coronavirus_cc by-Up and Go
    חיים ראויים
    בחסות הקורונה פגע הממסד קשות בזכויות אנשים עם מוגבלויות
  • Coronavirus_cc by-Up and Go
    אויבי השגרה
    איך קרה שחזון המדיר מבוגרים הפך בקלות למוסכמה של השיח?

הקאמבק האקדמי של חזון המדינה האחת, ישראל/פלסטין

 

ב 28-29 למרץ 2009 נערכה באוניברסיטת מסצ'וסטס, בוסטון, הועידה הראשונה בצפון אמריקה שדנה בפתרון המדינה האחת בישראל/פלסטין . הוועידה היוותה המשך לוועידות קודמות שנערכו במדריד ובלונדון ב 2007. ההרצאות בוועידה עסקו בחוסר הישימות של פתרון שתי המדינות, ובבחינה של ההקשרים, ההזדמנויות, והייתרונות של פתרון המדינה האחת, כמו גם הקשיים, המכשולים וההתנגדויות האפשריות לתנועה הקוראת לפתרון מדינה אחת. האולם שהכיל כ -700 מושבים היה מפוצץ. ההרשמה לוועידה נסגרה כחודש לפני כן כי לא היו יותר מושבים להכיל את הנרשמים/ות. אנשי ונשות אקדמיה החוקרים/ות את המזרח התיכון הגיעו מרחבי ארה"ב וקנדה. חלק ניכר של ההנוכחים/ות בקהל השתייך לארגוני שלום יהודיים. שמחתי לפגוש בוועידה את חברותי לספסל הלימודים והפעילות הפוליטית מראשית שנות ה 1980 בברקלי, הממוקמות כיום ברחבי האקדמיה בצפון אמריקה.

כרגיל בכינוסים כאלה, א-סמול א-אשכנזי מדברר אותי בתור ה"ישראלית" לה הם הגו פיתרון פוליטי. במקרה דנן – א-סמול א-אנטי ציוני. למרבה הצער, הפלסטינים העוסקים בחזון המדינה האחת ממשיכים לתלות את תקוותם ב-סמול האשכנזי האנטי ציוני, למרות ש-א-סמול הזה מנותק כמעט לחלוטין מהוויית חיי היומיום של מרבית אזרחי ישראל – המזרחים. הבעייה של היעדרות המצב המזרחי מהדיונים עלתה גם בקרב חלק מהאשכנזים והפלסטינים העוסקים בנושא לאחר הוועידה בלונדון.

למרות השותפות החלקית שלי עם א-סמול במחוייבות לפתרון צודק לשאלת פלסטין, איני רואה את עצמי שייכת אל הקטגוריה שהם מייצגים. לגבי הפלסטינים העוסקים בכינוסים הללו, אנחנו כולנו "ישראלים", למרות שמתי מעט מהם החלו להיות מוטרדים מהעובדה שה"ישראלים" שותפיהם לדרך הם אשכנזים בני המעמד הגבוה. אין לי שפה משותפת עם ה"ישראלים" האלה בענייני תרבות, מסורת, יהדות, קל וחומר, פמיניזם כהה. אין לי את הפריבילגיות שיש להם. אין לי את אותה הרגשת ה"מגיע לי" ו"כמה אני אציל ויפה נפש שאני מוכן לוותר על מה שחונכתי שמגיע לי" שיש להם, עקב קשרי הייחוס והשארות שלהם אל האליטה השלטת במדינת ישראל. מאידך, יש בי דאגה גדולה לעתידם של היהודים באזור המתקרא ישראל או פלסטין. אי אפשר לחיות לעד על החרב, עם העקרון הציוני של "מקסימום שטחים מינימום לא-יהודים" .לא עכשיו, לא פעם, ולא בעתיד. צריך להיות פרקטי ולחפש פתרונות הולמים. איני סבורה כי  יש מקום לשתי מדינות בשלולית הקטנה שבין מטולה לאילת, הירדן והים התיכון. לא יכולה להיות מדינה יהודית בכל השטחים הללו, קל וחומר, יהודית ודמוקרטית. אין מצב בו יוותרו הפליטים בני ובנות הפזורה הפלסטינית על הזכות החוקית שלהם לחזור הביתה. כך שפתרון המדינה האחת נראה לי פרקטי, כל עוד יש מחוזות בחירה, ויש חוקים ומנגנוני אכיפה השומרים על הזכויות של המיעוטים בה. היהודים יהיו מיעוט. כבר כיום יש רוב לא יהודי בין הירדן לים התיכון. רוב היהודים הללו יהיו מזרחים.  חיפוש גוגל בעברית על סוגיית הפופולריות של הוצאת דרכוני האיחוד האירופי ( גם אברום בורג הוציא אחד), כולל מאמר חביב על הקמבאק של הסבתא הפולניה, מוליך לטוקבקים על האשכנזים אורזי המזוודות  (ראו למשל כאן). להערכתי, מסריקה ואיסוף של מאמרים בנושא דרך האינטרנט, ומתצפית-משתתפת של התורים מול השגרירויות האירופיות בימי שישי שערכתי במשך כשני עשורים, בין חצי מיליון למיליון ישראלים, רובם אשכנזים, הצטיידו בדרכונים של האיחוד האירופי.

במלאת שנה למלחמת לבנון 2, פירסמנו ראובן אברג'ל ואני את "שנה למלחמת לבנון-עזה: מורה נבוכים מזרחי, עם חזון." מאמרנו הסתיים בדיון על המדינה האחת והמצב המזרחי. עם כל תמיכתנו בשוויון ושותפות אמת של הקהילות המזרחיות במדינה האחת, שתהיה לכולנו ביית של קבע, הבענו דאגה מהתסריטים של אותה מדינה אחת, עקב כך, שהעוסקים בהם מנתחים את העבר וההווה, ומתכננים את העתיד בצורה בינארית לחלוטין – ישראל מול פלסטין. לא נראה היה לנו, שיהיה מקום של שוויון זכויות בר מימוש לאזרחי המדינה המזרחים. הבענו חשש מהיווצרותה של מדינה פטריארכלית איסלמיסטית, בה יהיו המזרחים על תקן של מיעוט דתי, או לחליפין, מהיווצרותה של מדינה פטריארכלית חילונית, בה תשלוט עלינו האליטה האשכנזית שלא יישתלם לה להגר לחו"ל יחד עם האליטה הפלסטינית. חששנו שהאליטות הללו תדרנה שוב את הרוב הדומם של הפלסטינים והמזרחים מגישה אל צדק חלוקתי של משאבים, קשרים ומוניטין.

למעט ההרצאה שלי בוועידה, רק קטע קצר מאוד בהרצאה נוספת, מפי חוקרת פלסטינית, עסק בנושא המזרחי, וזאת תוך כדי רומנטיזציה של "היהודים הערבים" כגשר למדינה האחת, מבלי להתחשב בעובדה שמרבית אותם "יהודים ערבים" דוחים את הכינוי הזה. מבלי להתחשב במציאות בה רוב הציבור המזרחי קיבל את הציונות ומצביע למפלגות הימין. מרביתו עדיין מאמין בהבטחתה האוטופית, למרות שציבור זה ממשיך להיות מודר ממרכזי התרבות והכוח שלה. רוב המזרחים אינם נוקטים פעולה במאבק להתגבר על השלילה דה-פקטו של הזכויות הכלכליות, התרבותיות והאזרחיות שלהם. נכון להיום, אם המזרחים יישנו את הצד בו הם תומכים במשוואה ציונות-מול-פלסטין, הם ימיטו על עצמם הפסדים מיידיים של כל מה שמתי מעט מהם הצליחו לסחוט מההגמוניה האשכנזית על ידי נייעות חברתית פוליטית-כלכלית שברירית שהיתה תוצאת הלוואי של ההשתכנזות שלהם.

עם כל הדאגה שהובעה ע"י כמה מהמשתתפים מהיעדרות "המצב המזרחי" מדיוני המדינה האחת, בתום הוועידה ניסחו המארגנים הצהרה (רצ"ב כקובץ נלווה בתרגומו המעולה של פרופ' גבי פיטרברג), עליה נתבקשנו לחתום. הטיוטא הראשונה לא הזכירה ולו בכדי את התפלגות האוכלוסיה בישראל, קל וחומר, את האפרטהייד דה פקטו הקיים בארץ בין יהודים שמוצאם בארצות דוברות יידיש, לבין יהודים שמוצאם בעולם הערבי, המוסלמי, ובשוליים האירופאיים של האימפריה העותמאנית. הטיוטא הסופית, שהתפרסמה בתרגומה הערבי מאז בעיתון המוביל של לבנון, א-ספיר,  בעיתון אל קודס אל ערבי בלונדון, ובעיתון חדית' אנ-נאס בנצרת, כוללת משפט אחד בו מוזכר המצב המזרחי: "ההסדרים הנוכחיים [בישראל/פלסטין – ס.ל.] אינם צודקים ואינם בני תחזוקה, ומאפשרים זכויות פוליטיות מלאות רק לישראלים יהודים (וגם אפילו בין היהודים עצמם יש הבדלים בני משמעות בגישה לכוח ופריבילגיה בין האשכנזים והמזרחים) כאשר הפלסטינים משוללים זכויות אלה." זהו.

לא חתמתי. להלן קטעים מהמכתב ששלחתי למשתתפי/ות הכנס בנוגע לסירובי:

"אין מאום בהצהרה הדן ברווח שיהיה לקהילות המזרחים מהמדינה האחת, או בהתחייבות לתיקון העוולות של הציונות האשכנזית לגבי המזרחים. … אחרי 1948 המזרחים יושבו ע"י השלטון האשכנזי בכפרים ובערים מהן היגלה השלטון את הפלסטינים… אני תומכת בזכות השיבה של הפלסטינים לארצם, וזכות זו תתגשם במדינה האחת… אך אופציית המדינה האחת צריכה להיות משכנעת מספיק כדי לגרום למזרחים לשנות צד במשוואה הבינריסטית ישראל=פלסטין… רוב המזרחים יישארו במדינה הזו, היות ששיבה לטוניסיה, תימן, אפגניסטן וכו' אינה מהווה אופציה ריאליסטית עבורם… מעמדת הנושא היהודית שלי, שמתי לב לכך, שהאינטלקטואלים/יות הפלסטינים/יות (להבדיל מ-א-סמול שלנו) נוקטים באקטיביזם ע"פ אמרי חז"ל, שעניי ביתך קודמים לעניי עירך, ועניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת. הם עובדים במישור המקומי, ומפעילים את הפריבילגיות הנובעות ממעמדם הכלכלי כדי להיטיב עם האוכלוסיות המודרות של קהילותיהם שלהם, ורק אז מציגים את עבודתם וממשיכים לפתחה במישור הבין לאומי. בצורה דומה, אני ראשית דבר מחוייבת לציבור שלי. ד"ש, סמדר. "

זה עתה חזרתי מוועידה נוספת בנושא המדינה האחת, ישראל/פלסטין מול מודל שתי המדינות, שנערכה באוניברסיטת יורק בטורונטו . הוועידה נערכה תחת שמירה הדוקה של המשטרה הקנדית, עקב איומים והפגנות ע"י הקהילה היהודית המימסדית של קנדה. בוועידה זו השתתפו גם פרופסורים מאוניברסיטאות בישראל, אשכנזים סמול כברירת מחדל, פלוס רב-תרבותיות: אחד פרופסור מזרחי ואחד דוקטור פלסטיני-ישראלי. ביום הראשון של הוועידה, בכניסה לקמפוס, ערכו האירגונים היהודים הפגנה עתירת דגלי ישראל, מפות ושלטים.בתום אותו היום, כשחיכיתי בדום תשוש להסעה, שתביאני אל מארחי בעיר טורונטו, ספגתי מטח חרפות וגידופים מהמפגינים, כי כל עוד הייתי בתחומי הקמפוס, מטעמי ביטחון, נדרשתי לענוד את תג הזיהוי של הועידה. ותפשתי מקלט ליד ניידת המשטרה, שפיקחה על כך שההפגנה לא תגלוש לאלימות פיזית.

הדוברים ממוסדות האקדמיה הישראלית היו אכן מיטב האליטה הציונית-פוסט-ציונית. כולם צידדו בפתרון שתי המדינות וסירבו לוותר על מדינה-יהודית-דמוקרטית. אני משערת, שלרובם אין קרובי משפחה בהתנחלויות כאריאל, מעלה אדומים, או פסגת זאב. מבחינה זו אני מסכימה לחלוטין עם קביעתו של ד"ר מירון בנבנישתי, שהשתתף בשתי הוועידות, כי מצב ההתנחלויות הוא בלתי הפיך. אך לגבי א-סמול א-אשכנזי, מדינה יהודית קטנה וקומפקטית, אפילו בקוי הפסקת האש של הסכמי רודוס, מהווה עדיין מקור של הכנסה, כוח ויוקרה. מדינה זו מהווה את הבסיס לקשרים האינטלקטואלים שלהם, המהווים גם קשרי פרנסה, עם היהדות הציונית של הגולה, על נוכחותה בסגל האקדמי של אוניברסיטאות צפון אמריקה-מערב אירופה. לכן רבים מהדוברים הללו חזרו והדגישו בפני הקהל, שסופה של ישראל כמדינה ריבונית יהיה סופו של העם היהודי, ובצורה פוסט-מודרנית חמקמקה ניסחו את תמיכתם בציונות. אז מה זה משנה להם אם המזרחים, שטרונספרו מהשכונות הצפופות להתנחלויות, יצווו להתפנות אל אותה ישראל קומפקטית? , מה זה אכפת להם אם הפיצויים שייקבלו המזרחים מפוני ההתנחלויות לא יספיקו להם למגורים ופרנסה מכובדת בקו חדרה-גדרה? אך גם דוברים אלה לא ריצו את פרנסי הלובי היהודי, שטענו שהמדענים/ות הישראלים/ות שהגיעו לכנס הם פרופסורים מן השוליים הקיצוניים של האקדמיה בישראל.

כמו בוועידת בוסטון, כך גם בוועידת יורק, העובדה שקרוב ל 50% מאזרחי/יות ישראל מוצאם או מוצא הוריהם בעולם הערבי, המוסלמי, או בשוליים האירופאים של  האימפריה העותמאנית נעדרה מן הדיונים. נוח יותר היה לדבר בקטגוריות הבינאריות של "ישראלים" ו"פלסטינים." השימוש של הפלסטינים ב-בינאריזם הזה רק מאשש הדומיננטיות האירופאית שלהן, ואת הקולוניזציה הפנימית של המזרחים. לגבי הדוברים האשכנזים – הציבור המזרחי, עם דפוס ההצבעה שלו למפלגות הימין, מהווה את עמוד השדרה ה"ישראלי", המאפשר להם לנסוע לקנדה ולהתפייט על צדק לפלסטינים תוך כדי שימור הציונות והגשמתה במדינה יהודית — לגבי דידם, דמוקרטית.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמדר לביא

    הזמנה לכנס בנושא:
    האם התמוטט פתרון שתי המדינות?: דיונים על רעיון המדינה האחת

    יום ראשון, 12 ליולי 2009
    חיפה, אלמידאן

    14:30 הרשמה וכיבוד

    14:45-15:00 – פתיחה
    – אסעד גאנם – אבן ח`לדון
    – נדים רוחאנא – מדה אלכרמל

    15:00-16:15 מושב ראשון – למה פתרון המדינה האחת?
    – אסעד גאנם, אבן ח`לדון ואוניברסיטת חיפה
    – מירון בנבנשתי, חוקר עצמאי

    16:15 – הפסקת קפה

    16:30-18:00- מושב שני – התפתחות רעיון המדינה האחת
    – חאזם קואסמי, חוקר עצמאי
    – דן בבלי, אוניברסיטת חיפה
    – לילא פרסך, אוניברסיטת מסאטשוסץ

    18:00-18:30 כיבוד

    18:30-20:00 מושב שלישי – אתגרים עיקריים לאחר התמוטטות פתרון שתי המדינות
    – נדים רוחאנא, מדה אלכרמל
    – אורן יפתחאל, אוניברסיטת בן-גוריון
    – אמנון רז-קרקוצין, אוניברסיטת בן-גוריון

    הדיון יתנהל בערבית ועברית עם תרגום סמולטאני לשתי השפות

    דמי השתתפות 25 ₪

    לרישום: נא להתקשר למדה אלכרמל 048552035 או לאבן ח`לדון 049949837

  2. אביתר

    אז בינאריזם ישראלים – פלסטינים זה לא טוב
    אבל בינאריזם אשכנזים מזרחים זה בסדר?

  3. חיים

    המאמר מעניין ועושה את העבודה מבחינת אי הנוחות שהוא מעורר אצל הקורא. סוגיה אחת שנראה לי שווה להתעכב עליה היא זו: עולה מהמאמר שמזרחים אינם נמצאים ואינם מיוצגים בדיון אודות פיתרון הסכסוך הלאומי. זאת ועוד, דפוסי ההצבעה והעמדות הפוליטיות של מזרחים רבים היא שמאפשרת לשמאל האשכנזי לקיים שיח של צדק חלקי לפלסטינים תוך התעלמות מצדק למזרחים. בתביעה של הכותבת להעלאת המצב המזרחי אל תוך הדיון יש כמובן פרדוקס, כי המזרחים עצמם מדירים את עצמם מהדיון המדובר ועל כן סוגיית הדרתם התרבותית-חברתית-פוליטית לא מקבל את תשומת הלב הנדרשת בדיון זה. קשה לי להבין מדוע עיקר ההאשמות מופנות אל השמאל האליטיסטי (האשכנזי, הפלסטיני והלא-יהודי). אותם אשכנזים לפחות מבינים שיש כאן מאבק פוליטי וומעונייניםפ לקדם את סדר יומם (שהוא, בכל זאת, חתרני למדי ביחס להגמוניה הקיימת). הכותבת מכירה בעצמה את הישנוניות הפוליטית בקרב יהודי המזרח. כמובן שניתן להסבירה כתוצאה של הדרה ואפלייה שיטתיות וארוכות שנים, אולם אין מפלט ואין אלטרנטיבה פרט להתארגנות פוליטית משמעותית של מזרחים, אם הם חושבים שקולם אינו מושמע. הרי לא ניתן לתבוע מהשמאל האשכנזי לדבר בעצמו על המצב המזרחי. זה יהיה מרוחק, מלאכותי ופטרוני. התביעה שעולה מהמאמר צריכה להיות מופנית בראש ובראשונה אל המזרחים עצמם: אל תישארו עוד מחוץ למשחק, התארגנו וקחו חלק בעיצוב העתיד! ואולי הם כבר עושים זאת, רק באופן שלא נוח לנו לקבל?

  4. בני נוריאלי

    תודה סמדר, לגזור וללמוד.

  5. אשר זריהן

    נראה לי בזבוז זמן. באמת כיף לטוס לחו"ל ולדבר ולהשתתף בכנסים. אבל כאן ממשיך הכיבוש, ההתנחלויות, היישובים ליהודים בלבד.הנישול של הבדואים בנגב. יפה שלשמאל המעופף (לחוץ לארץ, לכנסים) יש עוד משהו לדבר עליו. אבל זה נראה לי מנותק מהמציאות.

  6. זהר

    הטעות הלוגית הנפוצה בעניין האשכנזים היא זו:

    נכון שאליטת הכח בישראל היא אשכנזית.

    לא נכון להסיק מכך

    כי לכל אשכנזי יש קשרי יחוס לאליטה ולמנגנוני הכח.

    המסקנה ההפוכה של הטעות הלוגית הזאת מציירת יחסי כח מוגמים ועודפים שחבל לטעות בהם.
    אשכנזים רבים מהקריות, חיפה, גוש דן ואלפי מקומות אחרים בארץ אינם אחוזים בקשרי ייחוס לאליטה.
    סתם מכשיל לחשוב ככה כל הזמן, ולהיכשל בגזענות סמויה.

  7. דרור ק

    כנראה ששתיים זה לא מספיק, צריך לפחות שלוש או ארבע. בעצם חמש. אחת יהודית-אשכנזית, אחת יהודית-מזרחית, אחת יהודית-חרדית (החרדים הספרדים יהיו כמובן קנטון נפרד בתוכה), אחת ערבית-פלסטינית-חמאסית, אחת ערבית-פלסטינית-פתחאווית. יש בעיה לאן לספח את הדרוזים והצ`רקסים. ירושלים תצטרך להיות שטח בינלאומי בחסות צפון-קוריאה – רק "המנהיג היקר" שלהם עם כמה איומים בנשק גרעיני יצליח להשליט חוק וסדר בעיר הזאת. אני אישית, במצב כזה, באמת מתחיל להתגעגע לתחום-המושב (אותו אזור במזרח אירופה שהפך לגיא ההרגה של המשפחות של הסבים והסבתות שלי).

    הייתי מציע לכותבת להירגע קצת מתאוות הנקם שלה כלפי האשכנזים, ולגלות שיש לה יותר מן המשותף איתם ממה שהיא חשבה. לגבי מדינה אחת לישראלים ולפלסטינים – אלה חלומות באספמיה, וכדאי שידידנו האירופים יתפכחו מהם במהירות. חבל על האנרגיה שהם משקיעים בארגון כנסים, חרמות ונידויים. הפלסטינים נורא רוצים מדינה, אבל הם לא מוכנים לעשות את הצעדים המתחייבים לשם הקמתה. ישראל רוצה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית, אבל היא פוחדת לסמן גבול מציאותי ולהסתפק בו. אנחנו במלכוד, ואם מישהו שם באירופה רוצה לעזור – כדאי שיתרכז בבעיות המשמעותיות ולא בחלומות אידיוטיים (סליחה על הבוטות).

  8. ירדן

    אימא שלי מהודו ואבא שלי מאוסטריה. אולי אני צריך להתנצל. אני מתנצל שנולדתי לבן יותר משחור. אני מתנצל שאני לא אוהב מוזיקה מזרחית. אני מתנצל שאני שמאל, וכנראה גם רדיקלי מסתבר כי אני תומך במדינה אחת.
    אני מצטער שיש לי אזרחות זרה שקיבלתי מלידה במדינת עולם ראשון.
    ראיתי יש מאמר על רעיון מדינה אחת שלדעתי הוא גם פיתרון טוב, אבל משום מה הכותבת בוחרת לתקוף ולהדגיש כמה היא שונה מכל השאר שחושבים על הרעיון כי הם כל כך טמאים. ושוב פעם הסיפור על איך שהמזרחים משתכנזים. מה עם האשכנזים המתמזרחים? יש לי מכרים אשכנזים ששומעים מזרחית ואוהבים ג`חנון ומלוואח. אולי צריך לחנך אותם מחדש שהם לא צריכים לתת לאליטה המזרחית להשתלט להם על הזהות האתנית.

  9. אירית

    תודה על הדיווח המעניין קודם כל. יש לי רק שאלה בקשר לטיעון הכולל, כאילו האשכנזים אינם מוותרים על הציונות כדי לשמר יחסי מאפיה מועילים עם היהודים הציונים בגולה. אם אמנם זה נכון, איך מתיישבת פעולה זו עם הטענה שהם בעצם "בדרך החוצה" לאירופה ?
    האם מדובר במעין "עוקץ" שעומד להסתיים בקרוב ובמסגרתו האעשכנזים הרימו פרוייקט בשיתוף היהדות העשירה כדי לבסוף לצאת מכאן בחזרה לאירופה ואמריקה ? מה בעצם הטענה ?שהביאו מזרחים לשמש תעודת ביטוח ? הרי תוך זמן קצר גם האליתה המזרחית תצטרף לתורים בשגרירויות…אז לאן זה מוביל ?

    לדידי, מדובר אכן בדילדול של האוכלוסין אשר יאפשר פתרון במסגרת מדינה אחת או שתי מדינות שבסופו של דבר יהיו מעין פדרציה מרובדת, בשלב הראשון.

    לבסוף, ישנו דיווח מעט שונה מנעמה כרמי, שמופיע בבלוג שלה. היא מאלה שלדעת לביא מייצגות את האליתה האשכנזית שנשכרת מהבלוף הציוני, ובידה דרכון אירופאי (?) מוכן לשליפה…ההסברים לא ברורים, אשמח להבהרה.

  10. אלי בנטוב

    את ממש מ-מ-ש מזלזלת ומתעבת את א-סמול א-אשכנזי. ממש. הבנו את זה בפעם הראשונה שכתבת את זה. יש סיבה אמיתית לכתוב א-סמול א-אשכנזי אלף ואחת פעמים במאמר אחד מעבר למעין סגירת חשבון ילדותית?

    משפט אחד צד את עיניי- "למרות ש-א-סמול הזה מנותק כמעט לחלוטין מהוויית חיי היומיום של מרבית אזרחי ישראל – המזרחים".
    זה מצחיק, כי אין ולו קבוצה אחת בשיח הפוליטי-חברתי בישראל שיותר מנותקת מאזרחי ישראל היהודים (אשכנזים ומזרחים כאחד) מאותם קומץ אקדמאים המייצגים את השיח המזרחי החדש. תנסי למכור את הסחורה שלך בשיכונים, בעיירות הפיתוח, בפריפריה. תספרי להם שהפיתרון היחיד הוא לחיות כמיעוט במדינה ערבית עם זכות שיבה לכל הפליטים וצאצאיהם. תספרי להם שהבעיה עם מרץ (כדוגמא ל "א-סמול א-אשכנזי" שלך) שהיא מפלגה גזענית שונאת ערבים, ושהתשובה היא מפלגות כמו בל"ד או חד"ש. כמה קונים יש?
    ונסיים בתרגיל מחשבתי קצר- נניח שאלף מזרחים תושבי ישראל שנבחרו באקראי נמצאים באוניברסיטת יורק בזמן הכנס. כמה מהם מצטרפים למפגינים בחוץ וקוראים לפרופ` לביא עוכרת ישראל וכמה מהם נכנסים לאולם ומוחאים לה כפיים? מי שמכריז שברצונו לעזור למזרחים בישראל, יעשה בחוכמה עם יקשיב להם תחילה.

  11. אסף

    מאחורי האש הבוערת והגיצים המתעופפים לכל עבר בסופו של דבר יש כאן תפיסה שמרנית לחלוטין אודות ההווייה האנושית והחיים העתידיים בישראל/פלסטין. ההתבצרות מאחורי זהויוית פרימורדיאליות (ערבים, פלסטינים, יהודים, אשכנזים, מזרחים, חרדים וכו` וכו`) לא מקדמת את היום שבו אנשים יוכלו לחיות בשכנות טובה אלו עם אלו. הנפנוף ב"אני מזרחי" כלפי ה"אשכנזי" כמוהו הנפנוף ב"אני יהודי" כלפי "הפלסטיני". זה וגם זה מנציחים קונפליקט ואינטרסנטיות אשר לא יכולים להוביל למדינה אחת צודקת לכל – אשר בה, לכאורה, תומכת הכותבת. לא סתם דיבר רולס על מסך הבערות כדי לכונן חברה צודקת לכל. אנו שבויים בשיח הזהויות אשר כובל אותנו לקונפליקטים היסטוריים במקום לקדם תפיסות חדשות ויצירתיות יותר.

  12. סמדר לביא

    תודה על הקישור לבלוג של ד"ר נעמה כרמי. המאמר שלה לא מזכיר ולו במילה אחת את התכנים שהעבירה בהרצאתה. שם טענה ד"ר כרמי, כי לאף פליט פלסטיני מהפזורה אין זכות לשוב לארצו. היא הכחישה בריש גלי את כל החלטות האו"ם בנידון, ואת כל החוקים הבין לאומיים בנוגע לחזרה של פליטים אל המקומות מהם הוגלו עקב מלחמות וכיו"ב. זו היתה ההרצאה הישראלית הבוטה ביותר נגד כל פיתרון צודק שהוא לסוגיית פליטי הנכבה (1948) והנקסה (1967). אך יוער לשבחה, כי היא לא ניכסה אף תיאוריה פוסט מודרנית כדי לחפות על הסירוב המוחלט שלה להכיר בהחלטות והחוקים לעיל. היא נשמעה בהרצאה כמי שחוזרת על כל ההסברים של "ההסברה" הישראלית בחו"ל בנוגע לסוגיית הפליטים. בבלוג שלה היא אינה טורחת ליידע את הקוראים/ות בכך, אלא רק משחררת קיטור על הכנס. רצוי וכדאי שתתרגם את הרצאתה לעברית, ותשים אותה בבלוג לפני המאמר שלה על הכנס. השאלות שנשאלה לאחר הרצאתה היו ענייניות לחלוטין, אלא מאי – משנוכחה לדעת שהשואלים/ות מכירים את המאטרייה, ומפריכים את טיעוניה האידאולוגיים נטולי הביסוס האמפירי אחד לאחד, המשיכה להתקיף את הכנס עצמו – כשם שעשתה במהלכו ממושבה באולם, מבלי לטרוח ולעמוד בתור שואלי השאלות שלאחר ההרצאות. למרבה הצער, אחת מהבעיות של הכנס ב-יורק היתה עומס דוברים/ות והרצאות, כך שלא נותר זמן רב לדיונים. בהרצאת הסיכום הציעה הפרופ` ליילה פרסאך, שהכנסים הבאים יוקדשו יותר לסדנאות ודיונים, במקום להרצאות פרונטאליות. אגב – פרופ` פרסאך תהיה בכנס בחיפה, והניתוח שלה את אופציית המדינה האחת מבריק.

  13. משה כהנוב
    עוד טור מעלף ורצוף סתירות ואי דיוקים של סמדר לביא. כמה הערות, מבלי להתחייב לפתרון של מדינה אחת או שתיים: 1. מה פשר הנחיצות של הכנסת נושא קיפוח ודיכוי המזרחים לדיונים על פתרון מדינה אחת\שתי מדינות? כפי שהכותבת מציינת, בשני המקרים יכול הניצול והדיכוי של הפלסטינים (והמזרחים) להימשך בקלות. לכן שיח ה"שלום" האינסופי הוא מיותר ברובו עבור מי שרוצה לקדם מאבקים חברתיים. אבל יותר גרוע מכך: הנסיון להכניס לתוך השיח הזה את הדיון על קיפוח המזרחים, מהווה שירות דב מצד הכותבת כלפי קבוצת האוכלוסיה שאת זכויותיה היא מבקשת לקדם. זאת משום שבהסיטה את תשומת הלב מהקיפוח והניצול המטריאליים של המזרחים, כיום ובעבר, אל עבר הדיון בפתרון המדיני, היא חוטאת לקידום מאבקים מעשיים להפחתת הקיפוח והניצול, שכמעט אין להם קשר לדיון המדיני. משל למה הדבר דומה? לדיון שמאלני נרחב על "זכות הדיבור" או "הזכות להפגין" בישראל נגד ה"מלחמה" בעזה, במקום לנסות לסקר באופן מעט יותר ביקורתי את ה"מלחמה" עצמה. בשני המקרים, המוכפפים ובעיותיהם נשארים מחוץ לתמונה.
     2. מבדלי הרמזים שהכותבת מפזרת, הרלוונטיות של הדיון בקיפוח המזרחים בישראל לפתרון המדיני, מורכבת משתי נקודות עיקריות: א. רוב המפונים מההתנחלויות במקרה של פתרון שתי מדינות, יהיו מזרחים שלא יפוצו כראוי. ב. בהקמתה של מדינה אחת (או שתיים) לשנות את שיטת הבחירות הייצוגיות לשיטה אזורית על בסיס אתני ו\או דתי, קרי, לבנוניזציה של ישראל-פלסטין. בנוגע לנקודה הראשונה: ראו באיזו קלות אפשר להגיע מתוך עמדה ביקורתית (כביכול) לעמדה ריאקציונרית: מאחר שרוב המפונים יהיו מזרחים, אל לנו (או "זה לא פרקטי") לפנות התנחלויות. הפשטנות חוגגת. במקום, אפשר להעלות כמה פתרונות. למשל, פיצוי ראוי למפונים, ומיסוי עושקי הארץ באופן שיאפשר להם לחיות בכבוד גם במקומות אחרים בארץ, לאו דווקא פריפריאליים. האם רק אתמול גילינו שמנוצלים ועשוקים (כמו רוב המזרחים) יכולים להיות גם מנצלים ועושקים בעצמם (של הפלסטינים)? האם העובדה הזו אמורה למנוע מאיתנו לנסות לפתור את בעיית זכות השיבה? לפי סמדר – כנראה שכן. לפי המזרחים – אולי כדאי לשאול מישהו אחר. גם לפלסטינים יכול להיות שיש מה להגיד בנושא. מזל שלפחות אותם הכותבת לא מתיימרת לייצג. כדאי להעיר בהקשר זה, ש"צדק חלוקתי" בדרך כלל רק משמש אצטלת נאורות לקפיטליזם דורסני. תיקון חברתי יצמח רק מתוך שינוי מבנה הבעלות על אמצעי הייצור (כולל, כמובן, הקרקע), ולא מתוך מענקים בחסות טוב ליבו של הפריץ הקפיטליסטי-לאומי לקבוצות המנושלות. בקשר לנקודה השנייה: לבנון היא דוגמא מספיק קשה לסכנות שבפתרון כזה.
     
     3. הקטגוריות האתניות מובילות תמיד למבוי סתום בדיון על הפתרון המדיני. בדיוק כפי שהאליטה האשכנזית מעניקה רשיונות כניסה אליה לכל מזרחי "רך" (יענו ליברל שמתעניין בתרבות המזרחית) או "משתכנז" מספיק. כך נוצר מצב שגם נשים מזרחיות יכולות לעשוק מזרחיות אחרות. לכן, כדאי להחליף את המסגרת המושגית של הביקורת באחת מעמדית-כלכלית. בניגוד לצבע העור או לדת שנשארים זהים במעלה הסטטוס החברתי, כל עני שהופך לחלק מהאליטה מפסיק להיות עני. אין בכך כדי לטעון שהביקורת על הקיפוח האתני היא מיותרת. אלא שרק התייחסות לבעיות המטריאליות שנובעות מהגזענות או משנאת הדתיים יכולה להוביל לפתרון הבעיות. זה נכון לא רק לגבי סיפוק צרכי חיים מידיים, כמו אוכל, בית ולבוש, אלא גם לגבי אפשרות קיום של תרבות אלטרנטיבית. במילים אחרות, זה לא שאנחנו רוצים להפסיק להיות שחורים, אלא שאנחנו רוצים להפסיק להיות מופלים לרעה, מנוצלים ומדוכאים. מטרה זו לא תושג באמצעות המלכת מזרחי לפי בחירתי, כי הוא יכול להמשיך ולנצל אותי באותה מידה. לכן, ה"פרקטיות" (או העדרה) של "פתרונות" המדינה האחת או השתיים צריכה להימדד לא ביחס לטריכוטומיה המגוכחת אשכנזים\ספרדים\פלסטינים, אלא ביחס להפסקת, או למצער להפחתת, הניצול, האפליה והדיכוי. כאן קל לראות למה "לעשות למען עניי עירך" פירושו, באופן מיידי, עשייה הפועלת כנגד הניצול והדיכוי שמופעלים נגדי ונגד אחרים, לאו דווקא בעירי, ולא למען הפרוגרמה המדינית של הסמולנית סמדר לביא, הפריץ שמתיימר לייצג אותי בכנסים אקדמאיים, ושכלל לא מדבר על הבעיות שלי (לפחות כאן). אני לא אתן שיכלאו אותי תחת הכותרת "הנושא המזרחי".
  14. טל

    צודקת סמדר לביא בגישתה לרעיון המדינה האחת. זה רק עניין של זמן, עד שהשמאל יבין שרעיון שתי מדינות לשתי עמים הפך לגישה של המרכז-ימין. כמי שמסתכלים קדימה על פתרונות מעשיים ולא אוטופיים, אנשי השמאל צריכים לחשוב בלי להיבהל על רעיון המדינה האחת בין הים לירדן. עם דגל אחד אבל עם שני פרלמנטים. המשותף התרבותי בין שני העמים עולה על המבדיל ביניהם. כל זה אינו קשור כהוא זה למלל-בלל המתקפחן. העלאת הנושא בכנס המדובר לבטח הביאה לגיחוכים והשפלות מבט נבוכות. את מי מעניינים המתחים החברתיים הפנימיים במדינת ישראל בכנס בו דנים על פיתרון איזורי כולל? ועוד מתח שחשיבותו הולכת ופוחתת מעצמה. חבל שעל זה מבזבזת הכותבת המוכשרת את האנרגיות שלה.

  15. נחמן
    קודם כל – אהבתי את ההתייחסות הריאליסטית לניתוק של השמאל האשכנזי מחיי היום יום. הדגש על מזרחים נגד אשכנזים נראה לי על גבול ההזוי, אבל לא משנה. יש תסריט פשוט לגבי מדינה אחת לשני העמים שמפריע לי, האשכנזי, לתמוך בה, ומשיחות עם אחיי היהודים המזרחיים נראה לי שמציק גם להם. אם תסבירי לי איך למנוע תסריט כזה, יש על מה לדבר: שלב א` : דנים הרבה, כותבים הסכמים וחוזים ומחליטים על הקמת מדינה שבה זכויות המיעוט היהודי/ספרדי/פתחאווי/השלימי את המיותר מנוסחות בקפדנות ובפירוט. המדינה החדשה קמה במזל טוב, 65% פלסטינים, 30% יהודים, 5% אחרים. המדינה היא דמוקרטית, בטח דמוקרטית, אחרת זה לא מוסרי.
    שלב ב` אופציה א`: במערכת הבחירות הראשונה במדינה החדשה, 4 שנים לאחר הקמתה, מתמודדת על השלטון מפלגת חמאס ב`. כולם יודעים שזו מפלגת חמאס ב` למרות שבמצע שלה היא לא מפרסמת את זה אלא הולכת על הגבול של מה מותר לפי החוק ומה אסור. היא זוכה ב-55% מהקולות ומתחילה לבצע שינויים בחוקה, או פשוט מעלימה עין מהתנכלויות חוזרות ונשנות במיעוט היהודי (התנכלויות חמאס סטייל, כן? אנשים נופלים מגגות ונעלמים, לא התנקלויות סטייל ישראל מחסומים של שעות). שלב ב` אופציה ב`: מפלגת חמאס ב` מוצאת אל מחוץ לחוק כי המצע שלה גזעני וקורא לסילוק/הרג יהודים. מפלגת חמאס ב` משתלטת בכח הזרוע על רצועת עזה ולוקחת את תושביה כבני ערובה. בהמשך מפלגת חמאס ב` משתלטת בכח הזרוע על מוקדי כח נוספים, נרשמת התנגדות מועטה של כוחות הבטחון הרשמיים. חלקם נמלטים ולחלקם יש פוסטרים של מנהיגי חמאס ב` בחדר. תוך 5 שנים משלימה מפלגת חמאס ב` הפיכה צבאית. העולם נבוך לנוכח התמיכה הגדולה של מחצית מאזרחי המדינה בתוצאות ההפיכה ומחליט לא לשלוח כוחות או"ם על מנת לבטל אותה אלא לנסות לנהל משא ומתן מול השלטון החדש על מנת לשכנע אותו להיות נחמד ליהודים שנשארו ולא לפתח נשק גרעיני שעלול להגיע לתורכיה, יוון או בולגריה.
  16. רות וינטר

    סמדר, את בונה מגדל קלפים דטרמיניסטי, של בובות שהשקפת עולמן ובחירת השגרירות הזרה שהן עומדות בתור לפניה נקבעות לפי נקבוביות העור שאתו נולדו. את קוראת למגדל הזה "המדינה", מתיישבת בראשו וצועקת שאת לא מרגישה בו בבית. לא פלא.

  17. עודד אפרתי

    אין סוף למאמץ לאסוף רחמים. שק הדמעות היתרוקן מזמן. אהוד ברק כבר היתנצל ולנו אין צורך ליהיות פטטים. נידמה לי שסמדר  (למה יש זכויות יוצרים למאמר במירשתת שהינה מדיום פתוח??) יש צורך כל כך עמוק לרחמים??

  18. סמדר לביא

    הסתכלתי ברשימותי מהפאנל בו דיברה כרמי. בהרצאתה אמרה, כי על טענת השיבה של הפליטים הפלסטינים חלה התיישנות ע"פ חוק, ולכן לא מגיע להם יותר סטטוס בין לאומי של פליטים. בחרתי בתגובתי בחלק השאלות-תשובות של הפאנל לא להתייחס לתוכן ההרצאה עצמה. האחרים בקהל עשו זאת עבורי. אגב – אותה פסיכולוגית שהיא מזכירה בבלוג שלה היא ד"ר מק-קייב (שכחתי את שמה הפרטי) מאוניברסיטת ייל, והיא אנתרופולוגית יישומית בדגש פסיכולוגיה בהכשרתה. להלן תגובתי, הישר מהפינקס, בתרגום לעברית: "בוועידה זו שמעתם את מיטב האליטה של השמאל האקדמי באוניברסיטאות ישראל. בכללית – המתוחכמים יותר מביניהם ביצעו על הבמה את מה שכינתה פרופ` איידה הורטאדו מאוניברסיטת קליפורניה, סנטה קרוז, בסיפרה "צבע הפריבילגיה" כ"קניבליזציה": תהליך בו מיישמים פרדיגמות תיאורטיות כדי להסוות פריבילגיה באמצעות עובדות מסולפות הבאות לתמוך בפריבילגיה זו. התיאוריה, אם כך, מופיעה כקלופה מהתנאים ההיסטוריים והחומריים שהביאו לעלייתה וניסוחה כאשר היא מיושמת על אותם נתונים-לכאורה. לכן שמענו מהפרופסורים באוניברסיטאות ישראל על בית המרקחת הפוסט-סטרוקטורליסטי, על תיאוריית המימשל של פוקו, על סוגיית "דילמת הביטחון" בתיאוריות של פוסט-חלוקה (קרי, תכניות חלוקה שהתבצעו – סל), ואפילו התהליך הריטואלי של ויקטור טרנר. הקניבליזציה התיאורטית הזו איפשרה למשלחת האקדמית הישראלית ליצור עובדות לכאורה, כמו למשל, טענת אחד המרצים, שהיוזמה של החמאס לגרום לישראל לסגור את המעברים לרצועת עזה היא אסטרטגיה של האירגון, האמורה ליזום את התפייסותו עם מצריים. עלי לשבח את ההגינות של ד"ר כרמי, שלא נקטה בקניבליזציה שכזו, ונשאה את הרצאתה מבלי חינחונים תיאורטיים מערפלים."

  19. החוזר בתשובה

    הדברים שמיוחסים לד"ר נעמה כרמי בתגובות נכתבו על ידי ד"ר כרמי עצמה בבלוג שלה טרם יצאה לכנס. ד"ר כרמי עצמה ידעה שהיא לא הולכת לרות נחת מהכנס והאבסורד הוא שמה שדחף אותה ללכת היתה ההפגנה של הכהניסטים

    הנה דבריה של ד"ר כרמי באתר רשימות טרם צאתה לכנס בתקוה שהבגים לא יפריעו

    http://www.notes.co.il/carmi/57546.asp

  20. סמולן

    אם אני מבין נכון את מה שכתבת, אזי האנתרופולוגית הפסיכולוגיסטית, או ההיפך, לא ידעה לומר שום דבר על הניתוח המשפטי של נעמה כרמי, ועל כן – כפי שכרמי כותבת – היא האיצה בה להקשיב לליבה, בתקווה שיש בלב הציוני הזה ולוא פיסת רוך, שתוביל להרג עצמי מהיר. הנקודה המעניינת היא שמקקיב כנראה לא מבינה שיט במשפטים, ולכן מה שהיא אמרה על כרמי (לפי מה שכתבת) הוא רק תיאור של המילים שבהן כרמי השתמשה.

    לפי מה שכתבת, מתברר שכרמי אוחזת בהגנת נכבה יעילה, לפחות כנגד אנתרופולוגים-פסיכולוגיים.

    מעניין שאצל כרמי, דווקא כן מתואר חיווי שיפוטי: היא אמרה שם, לפי כרמי, שכרמי "מעוותת את החוק וההיסטוריה" – בדיוק הפוך ממה שאת מתארת. האם יתכן שזו *לא* אותה אישה ?

  21. א-סמול לבן

    כלפי – בתור לבן שאין לו פריבילגיות, ואינו משתתף ולא השתתף עד כמה שידוע לו בדיכוי המזרחיים.
    (וגם עוד לא עשיתי דרכון אירופאי) לי אישית זה גורם להתקפד ובלשון העם לתפוס `אנטי` כלפי כל הדיון הזה.
    נראה לי שהפתרון של הגב` לביא כלפי אנשים כמוני לא ממש שונה מהפתרון של החמאס כלפי כלל היאהוד ומי שמנהל שיח שבו עוול אחד נתפס כהכרחי (בלשון המעטה, כדי לא לדבר על השמחה שאני מריח פה) לתיקון עוולים אחרים, אני לא במשחק.

  22. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    למקרא המאמר של סמדר לביא, אני תוהה איזה מאמץ עשיתם כדי "לקיים שיח פתוח, הוגן ועינייני ולמנוע פרסום תכנים פוגעניים". אז נכון שבגברים אשכנזים ושמאלנים אי אפשר באמת לפגוע, אבל בכל זאת אף אחד לא אוהב שיורקים עליו, גם כשזה מגיע – בפרפראזה על דברי שוביניסט אחר – מאשת שמאל רדיקלית שעמדה על דעתה מול גורמים כוחניים.

    שאלת המדינה האחת מאתגרת ומפלגת את השמאל כבר שנים רבות. ככל שגדל הייאוש בשמאל הרעיון נראה קוסם יותר – לפחות עד שנזכרים שאנחנו כבר מעל ארבעים שנה במצב של מדינה אחת והמרחק בינה לבין המדינה האחת של סמדר לביא אינו קטן יותר מהמרחק לשתי המדינות. אבל איזה שיח אפשר לנהל על כך עם סמדר לביא בעמדתה המתבצרת.

  23. צבי בן-דור
    לא הבנתי את תכלית המאמר ואת המהלכים העיקריים שלו. בעד או נגד מדינה אחת? בעד או נגד דיון אקדמי בשאלה זו? לא יודע. לכן כדאי אולי להבהיר כמה דברים על הדיון על מדינה אחת. הדיון על מדינה אחת רובו ככולו נסוב היום בעיקר על שאלות של צדק: ישנה טענה שהציונות היא פשע-רשע מושלם (לא נכון לגמרי, לא מדויק) ולכן צריך לבטל את המדינה שהיא הקימה. ישנה טענה שניה (משלימה) שמדובר בצדק לפלסטינים ופתרון לשאלת הפליטים. אלו הן טענות כבדות משקל ולגיטימיות. הן גם מוכרות מספיק.
     מעבר לכך ישנה עוד עובדה בסיסית שצריכה להיות במוקד הדיון בשאלה של המדינה האחת והוא העובדה הפשוטה שכל פתרונות החלוקה בעולם נכשלו. אם נזנח לרגע קט את האמונה הטיפשות שהיהודים (והפלסטינים) הם מקרים יחידאיים בהיסטוריה ונסתכל סביבנו נראה ששום פתרון חלוקתי לא צלח, או שלא נתקבל או שהוא הוביל למתיחות ואסונות. אם נמתקד לרגע בהיסטוריה של הארץ ולא בהיסטוריה של האנשים שעליה אז נראה שחלוקות מובילות לעיתים לאסונות.
     אני מקווה שזה בהיר מספיק אבל הנה כמה דוגמאות: 1. פולין, שחולקה כמה פעמים, היא היום מדינה מאוחדת. והדרך לאחדות הזו היתה עקובה מדם. 2. חלוקת גרמניה החזיקה מעמד ארבעים שנים פחות או יותר. הרציונאל הראשוני לחלוקה (עונש על המלחמה) נשכח, ובמקומו עלה העיקרון של קומוניזם מול קאפיטליזם. כשקרס הקומוניזם, קרסה החלוקה ואף אחד לא התלונן על כך שאיחוד גרמניה היה בעצם הפרה של הסכמים בינ”ל. הכל הבינו בשקט שהסכמים אלו היו מוטעים. 3. חלוקת וייטנאם לא החזיקה מעמד כלל. חלקים נרחבים בדרום לא קיבלו אותה והצפון שלל אותה לגמרי. וייטנאם אוחדה אחרי פחות משלושים שנה ואפשר גם להציע ספירה אחרת שמראה שזה היה עוד קודם. 4. חלוקת קוריאה גם היא היא מוקד של מתיחות. היתה שם מלחמה נוראית אחת והמקום הוא איום מתמיד של שלום העולם. הדיבור על מדינה אחת בקוריאה קיים תמיד (אם כי הוא קצת דעך כאשר רמת החיים בדרום עלתה מאוד). 5. חלוקת תת-היבשת ההודית הובילה למלחמת אזרחים נוראית. היא עברה מקצה שיפורים פעם אחת הקמת בנגלה-דש. מאז שהודו ופאקיסטן התגרענו החלוקה הזו מהווה איום חמור מאוד על שלום העולם. שתי המדינות הללו לא מקבלות את פתרון החלוקה כפי שהוא. 6. ב1948 הוצעה חלוקה של סין לדרום וצפון שהן הרוסים והן האמריקאים הסכימו עליה. מאו דחה את ההצעה והמשיך להילחם. לטוב ולרע, מאו צדק בהערכתו שחלוקת סין היתה פתרון לא ישים וגרוע. (שאלת טייוואן היא סוגיה אחרת, אבל גם במקרה זה ישנה הסכמה רחבה על איחוד בעתיד כלשהוא. מכל מקום ישנו דיבור על מדינה אחת). 7. חלוקות אפריקה השונות והרבות מספור הובילו ומובילים לטרגדיות אנושיות חוזרות ונשנות. 8. גם החלוקה הפנימית של דרום-אפריקה למדינת אפרטהייד לא הצליחה ונכשלה לבסוף. בדרום-אפריקה ישנה היום מדינה אחת. 9. מאז מלחמת יוני 67' בוטלה החלוקה גם בפלסטין. יתכן מאוד שפתרונות החלוקה מנעו אסונות כבדים יותר שהיו מתחוללים לולא נכפו. אבל אין כך דרך לדעת את זה היום. מה שבטוח הוא שכולם נכשלו בצורה כזאת או אחרת או שהובילו לאסון. גם מן הטעם הזה יש מקום לדבר על פתרון של מדינה אחת.
  24. עמית לנדאו

    אני כבר התרגלתי שבאתר הבדר"כ רציני והגון הזה, מתרחשת לה מדי פעם עווית. מעל גבי האג`נדה הסוציאל דמוקרטית, על רקע הביקורת על היעדר דמוקרטיה ושוויון חברתי וכלכלי, קופץ לו פתאום טיק כמעט בלתי נשלט, שמבטא סוג של בוז אתני-תרבותי, שאם היה מגיע מהכיוון ההפוך, היה מתוייג מיד ובצדק כגזענות. לפעמים, כשהכותבת אינה מעודנת כמו לביא, העווית מקבלת צורה של גזענות אנטישמית בסגון הישן והטוב (כמו שראינו לא מזמן באיזו תגובה שהמערכת העלתה לאתר, שתקפה את יהודי אירופה על היותם נוכלים רמאים ששלחו ידם בכל..). חבל להתייחס לזה ברצינות, עדיף פשוט לחכות לפוסט הבא, שהאתר יחזור לעצמו.

  25. K

    תגובתו של דרור ק` הולמת לחלוטין. אוסיף רק שזה מצחיק כמה אויר חם מנפחים בכנסים ומאמרים והרצאות, עבור רעיון שגם בתיאוריה לא מחזיק מים.

  26. ר.מ.

    כספים רבים שופכים בשנה האחרונה ארגונים המכנים עצמם NGO על הכנסים הללו. ביום שבת נערך כזה ברמאללה. ב 12 ליולי עורך כנס שכזה מרכז מדה אלכרמל, אחד מסדרת "ארגונים בלתי" שהריצו את אוסלו, וממומנים ככל הנראה כך או כך על ידי קרן פורד. אותה הגברת בשינוי אדרת. כל מטרתם של הכנסים הללו לדכא את ההתקוממות באזור המובלת על ידי ארגונים שאינם מוצאים חן בעיני המערב ותו לא. מילת המפתח היא "חילונית" (מדינה חילונית דמוקרטית – מזכיר משהו? מדינה יהודית דמוקרטית אולי?)

  27. דרור ק

    הנה כמה דוגמאות לחלוקות שהצליחו: 1. מאז חלוקת קפריסין שורר בה שקט מופתי. אמנם היוונים כועסים על החלוקה ותובעים לעצמם את זכות השיבה (זו לא בדיחה, הם באמת טוענים שיש להם זכות שיבה לצפון קפריסין), אבל בסופו של דבר החלוקה הפכה את הסכסוך היווני-טורקי בקפריסין מנפיץ לרדום. 2. סקנדינביה – ההפרדה בין שבדיה לפינלנד ובין שבדיה לנורבגיה הביאה שקט שלווה ושגשוג לאזור כולו. מי היה מאמין שהעמים הסקנדינבים היו מסוכסכים לפני 100 שנה בערך? 3. צ`כיה וסלובקיה – השידוך הזה לא הצליח. אמנם אף פעם לא הייתה שם מלחמה של ממש, אבל לא מעט דם רע זרם שם על הגבול בין המחוזות, עד שהללו נפרדו לשתי מדינות עצמאיות. היום שתיהן משגשגות. בייחוד צ`כיה. 4. יוגוסלביה – כמה ניסו להדביק יחד את חלקי הפאזל הזה? ללא הועיל. יוגוסלביה נפרדה למרכיביה. אפילו האיחוד הרופף בין סרביה למונטנגרו לא החזיק מעמד. קוסובו כבר במעמד אוטונומי. לא כולם מרוצים, אבל המצב היום טוב בהרבה ממה שהיה (והיה שם רע מאוד). הדוגמאות שהבאת הן ברובן חלוקות שנכפו הר כגיגית בידי מעצמות זרות. פולין חולקה בידי שכנותיה על אף מחאות הפולנים. גרמניה חולקה עקב המלחמה הקרה בניגוד לדעתם של הגרמנים עצמם. גם וייטנאם וקוריאה חולקו בלחץ המעצמות עקב המלחמה הקרה, ולא עקב יוזמה מקומית. הדוגמה היחידה שאולי שווה לדון בה היא הודו, אם כי שם מדובר באזור עצום-ממדים שמיושב בעמים שונים דוברי לשונות שונות, וצריך לקחת בחשבון את המורכבות הזאת. המצב שלנו בארץ דומה הרבה יותר למצב ששרר בקפריסין בשנות ה-60.

  28. נתן.

    כתבת :" פולין, שחולקה כמה פעמים, היא היום מדינה מאוחדת". לא דובים ולא מאוחדת. פולין חולקה בעקבות הסכם מולוטב-ריבנטרופ , ערב מלחמת העולם השנייה. כל החלק המזרחי של פולין שכולל ערים כמו לבוב,ביאלסטוק,וילנא,פינסק,סרטפול ומיליוני פולנים גורשו ממנו בעקבות החלוקה , שייך עד היום למדינות שהתפרקו מברית המועצות. הנה דוגמה לחלוקה שחיה וקיימת ואיש אינו מערער עלייה או מדבר על "זכות השיבה" של הפולנים למולדתם ממנה גורשו .

  29. משה.

    אני מפנה את כולם להזמנה ששפירסמה סמדר לביא : הכותרת היא :"הזמנה לכנס בנושא: האם התמוטט פתרון שתי המדינות2" ובהמשך כתוב: " מושב שלישי – אתגרים עיקריים לאחר התמוטטות פתרון שתי המדינות.". אפילו בברה"מ היו מנסים לפחות להסוות את הדיקטטורה הרעיונית.

  30. אורית המזרחית (אסלי!)

    קראתי והפכתי ושוב קראתי ושוב הפכתי בדבריה הנכוחים של הפרופ` לביא. הרבה דברים מצאתי שם: זכויות פלסטינים וזכויות מזרחים, זכויות לאומיות, זכויות מיעוטים ובסוף המאמר – גם זכויות יוצרים. שמחתי לראות שלביא אינה מתבלבלת לרגע כשהיא משווה בין הדיכוי של המזרחים לדיכוי של הפלסטינים: שני הציבורים עומדים במחסומים בגדה וסובלים מהסגר המתמשך על עזה. משני הציבורים ניטלו זכויות אזרח בסיסיות: הם אינם מצביעים בבחירות ואינם חופשיים לנוע ולהתבטא במידה שווה בדיוק. "אפרטהייד דה פקטו קיים בארץ בין יהודים שמוצאם בארצות דוברות יידיש לבין יהודים שמוצאם בעולם הערבי, המוסלמי, ובשוליים האירופאיים של האימפריה העותמאנית", כותבת לביא ואני מהנהנת ומנופפת בשתי ידי, קוראת "הלאה! הלאה האפרטהייד!" ונוסעת לעוד כנס, הפעם בונקובר.

    ואז, שטופת זעם קדוש ומסונוורת מהאפרטהייד האשכנזי הזה, האפרטהייד המדכא כל כך עד כדי שהוא מצדיק התנצחות אין סופית בכנסים בקנדה (הכיבוש וההרעבה של עזה הרי יכולים לחכות) פניתי לקרוא את המכתבים הקולעים שהיא ניסחה. היא כותבת שם על החזון שלה, שובר הבינאריות ומאתגר הדיכוטומיות, החזון הפוסט-ציוני, פוסט-מזחי, פוסט-לאומי.

    ואני שואלת את עצמי: איך אני יכולה לחתום על חזון כזה?? הוא הרי מתעלם לחלוטין מהזווית המגדרית ומשעתק הלכה למעשה את ההגמוניה הפאלו-צנטרית שעומד מאחורי כל המערכות הבינאריות, היהודית-פלסטינית, המזרחית-אשכנזית, הגלובלית-לוקאלית והאידיאולוגית-מטריאלית. החזון של לביא מתעלם מלמעלה מ-50% מהאוכלוסיה שממערב לירדן, נשים שחיות באפרטהייד מוחלט תחת הדומיננטיות הגברית-ציונית-אשכנזית-מזרחית-פלסטינית. לעולם לא אהיה מוכנה לתת יד לדיכוי הפטריארכלי שמשתמע מחזונה של לביא ועל כן כלל לא אשקול להצטרף למכתב אי-ההצטרפות שלה.

    Orit Hamizrahit (Asli!) (C) 2009
    All Rights Reserved

  31. אלעד דקר

    את בנוסף גם תותחית!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

  32. ג. אביבי
    כל הכבוד לסמדר על שהעזה, כאינטלקטואל מזרחי, לשים במרכז הדיון את קיפוח המזרחים ולא להסתפק רק בדברור הפלסטינים. דיכוי הפלסטינים קיים עם או בלי המזרחים וכך גם קיפוח המזרחים במדינה האשכנזית קיים עם או בלי דיכוי הפלסטינים ע"י אותה ישות. שחרור של קבוצה אחת לא בהכרח יביא איתו לשחרורה של השנייה.
     אפשר להסכים או להתנגד לאמירה בדבר מותה של האופציה של שתי מדינות, אבל מי שמוטרד מההווה ומהעתיד של ציבור המזרחים, צריך לחשוב על מצב המזרחים בכל אחד מהתסריטים האפשריים לגבי עתיד המדינה הציונית (מדינה אחת יהודית-פלסטינית, שתי מדינות, פדרציה של קנטונים, ישות אסלאמית עם מיעוט יהודי). אם המזרחים לא ישדרגו את מעמדם בתוך מה שנחשב לישות היהודית בישראל, מעמדם יהיה גרוע אף יותר בכל פתרון שיבוא. בצדק העירה סמדר שמנהיגי השיח הפלסטיני רואים/סופרים רק את הסמול ("שמאל") האשכנזי הציוני והלא ציוני כפרטנר לדו-שיח על עתיד ישראל ופלסטין. הם רואים את המצב המשתקף מהשיח הסמולני בישראל, ולא את מורכבות הישות היהודית כפי שהיא.
     הסמול האשכנזי יכול לראות את התביעות של הפלסטינים ולהתפשר איתם, אבל תוך שאיפה לפגיעה מינימאלית באינטרסים המעמדיים-פוליטיים שלהם – של האליטה האשכנזית בישראל. רוב הפשרות מהצד היהודי – אם הפתרון יהיה של מדינה אחת או של שתי מדינות – יהיו ע"ח מי שאינו מיוצג (או לא מיוצג כראוי) בשיח היהודי פלסטיני – המזרחים בעיקר. ברור מכאן שהדרך הרצויה למזרחים היא מאבק לשדרג מעמדם בתוך החברה היהודית בכל תחומי החיים עד להשגת שוויון מלא עם האוכלוסייה האשכנזית/נוצרית-סלאבית.
     מי שתוקף את סמדר על שהעלתה את קיפוח המזרחים, מוטרד מהאפשרות שהמזרחים לא יהיו עוד אזרחים סוג ב` או ג`. מי שמביא את דרא"פ להפריך את טענת קיפוח המזרחים, "שוכח" ש 1.5 מיליון מהפלסטינים הם בעלי זכות הצבעה כמו המזרחים ומודרים ממוקדי שליטה חשובים כמעט באותה מידה. גם על הצבעוניים (הינדים, ערבים, בני-תערובת) בדרא"פ אפשר היה לומר שמעמד הרוב השחור היה גרוע יותר אך רק עיוור מוסרית יכול לטעון שמעמדם היה שווה לאליטה הלבנה או לשלול את הצורך במאבק לשחרור מצידם.
  33. מ
    בעוונותי לא הצלחתי להבין אם יש במאמר משום המלצה על מודל של מדינה אחת או הצגה של המודל בתוספת הסתייגויות והצבעה על "מוקשים" שבאים יחד איתו. בין אם כך ואם אחרת אני רוצה לשבח את הכותבת על שהעלתה לדיון בצורה חדה את הנקודות שבדרך כלל מסתירים אותן:
     * האליטות הכלכליות הצליחו לדחוק לחזית הסכסוך הלאומי את השכבות המנוצלות כלכלית. יתר על כן, כפי שנראים הדברים היום, השכבות המנוצלות ישלמו את המחיר בכל מקרה, גם את מחיר המשך הסכסוך כמו שהוא היום וגם את מחיר הסכם "שלום" שישנה את אופיו של הסכסוך.
     * האפרטהייד הכלכלי הנהוג בישראל אמנם חוצה גבולות מוצא (כפי שציינו חלק מהמגיבים), אבל ליוצאי אירופה פתוחה כיום האפשרות להתחיל חיים חדשים במקום אחר, מה שלא כן ליוצאי מדינות האיסלם. שתי עובדות מהותיות אלא אינן מוזכרות כלל בכל דיון פוליטי, גם באתר ה"עוקץ". באופן סמלי אני רוצה לציין שזו פעם ראשונה שאני נתקל באתר ה"עוקץ" בהכרה בעובדה שיש בכלל מזרחיים בהתנחלויות…
  34. ירדנה אלון
    ל- מ – אני רוצה להתייחס לאמירה שלך ….."ליוצאי אירופה פתוחה כיום האפשרות להתחיל בחיים חדשים במקום אחר, מה שלא כן עם יוצאי ארצות האיסלאם"…… ואנסה להתמודד עם הטיעון הזה
     א.- בדיוק כפי שהאלטרנטיבה הזאת פתוחה ליוצאי אירופה היא פתוחה גם לצאצאי יוצאי ארצות האיסלאם, שרבים מהם היגרו מכאן הן לאירופה והן לארה"ב לקנדה, שכן רבים מהם היו הורים שמפאת הקולוניאליזם האירופי בארצותיהם גם הם נשאו בדרכונים ובאזרחות אירופאית. הם ויתרו עליה, ויש הטוענים שהוכרחו בכפייה לוותר עליה, אז כך ש-"לא אלמן ישראל"
    שנית – אם האלטרנטיבה הזאת מנקרת בראשיהם של יוצאי אירופה, נשאלת השאלה האם בשל היותה של אלטרנטיבה כזו קיימת , ובשל היותם גם בראש מוקדי הכוח וההשפעה הכלכלית,הפוליטית והתרבותית, בעצם אין להם שום אינטרס או שהם לא יעשו את מייטב יכולתם ומאמציהם על מנת שהארץ הזו על כל מגוון תושביה תגיע למנוחה והנחלהותעשה את מיירב המאמצים ליישב את כל הסכסוכים, הן הפנימיים והן החיצוניים, ולהגיע לפתרונות מניחים את הדעת, כי יש אלטרנטיבה אטרקטיבית לא פחות?
     מפני שרק מי שנואש דייו או נחוש דייו להישאר כאן, היה עושה ומפיק את המייטב הן מעצמו והן מאחרים על מנת להגיע לפתרונות, האם לזה כיוונת דבריך בטיעון הזה? ואם כך, לשם מה כל המאבקים החברתיים? לשם מה כל הטחת ההאשמות ההדדיות שעפות לכל כיוון ולכל עבר? לשם מה נחוץ כל זה? ולמה שסמדר תתאמץ להתרוצץ על פני הגלובוס לכל מיני כנסים על מנת להעביר את המסר שלה? למה שאנשים יתאמצו בכלל עבור משהו אם קיימת אלטרנטיבה אחרת בהישג יד? לשם מה המאבק? לשם מה קורבנות המאבק? (הן החברתי והן הטריטוריאלי)
     אני תמיד חשבתי, וכשאני קוראת את הטיעון שלך כנראה שטעיתי, שאנחנו כאן על מנת להישאר, על מנת לחיות כאן ולא במקום אחר כי את זה כבר עשינו אלפיים שנים וזה לא היה מעודד ומשובב נפש במיוחד, כי אנחנו רוצים להיות קולקטיב ריבוני ועצמאי ולא לחיות על חסדי טוב הלב של אחרים, אם יקבלו אותנו או ישליכו אותנו לתאי גזים. בשביל מה היה כל זה? בשביל לקום יום אחד ולחזור למה שהיה פעם?,את באמת ובתמים סבורה שישראל זו הרפתקאה של חבורת מהמרים מזרח אירופאים? שישראל זה קאזינו של הימורים ? קנינו כרטיס הגרלה? אולי נביא את המכה ואם לא תמיד נוכל לחזור לשטייטל? (וזה יהיה שטייטל,או גטו או מאלח או איזה מילה חדשה אחרת ברוח הפוסט מודרניזם או הפילטיקלי קורקטיות) את באמת ובתמים מאמינה במשפט הזה שכתבת?
  35. יהודיה ערביה שתומכת במדינה אחת

    לא הבנתי מה ההבדל בין יהודי שלא רוצה לחיות עם ערבים ו/או משפיל מזרחים לבין גברת אקדמאית ממוצא מזרחי שאינה חדלה לגדף אשכנזים מכל הקשת הפוליטית (כולל תומכי מדינה אחת) בגין מוצאם.

  36. דודי נתן

    בהחלט אני בעד הנמכת גבולות הלאומיות אצלנו וברוב העולם. כדי שזה יקרה כאן, דווקא בגלל ההסטוריה הנוראית שלנו ושל הפלסטינים – צריך הפרדה לזמן מסוים, מדינה כל… לא תצליח לצלוח את המהלך בשלום. ולכן הגבולות הלאומייים רק יגדלו. כלומר, מעשית, מי שרוצה עכשיו במדינה אחת רוצה סכסוך, בפועל, אולי לא בתיאוריה אבל בפועל. עצוב. וכשעצוב אפשר למצוא לזה את האשם הסטנדרטי, הבלעדי וכו` אני מתאים, ציוניסט, קיבוצניק, אשכנזי. נניח שזה אכן כך ונניח שאני ורק אני אשם. אז מה. זה לא אומר שכדאי בגלל זה ללכת למהלך שיגדיל את הסכסוך.

  37. משתמש אנונימי (לא מזוהה)
    ראשית תודה על ההתיחסות אלטרנטיבת ההגירה היא לא הנקודה המרכזית לפי דעתי במאמר וגם הנקודה הפחות חשובה מבין השתיים שציינתי. למרות זאת התיחסת בתגובתך דוקא לנושא ההגירה ועל כן אתיחס תחילה לזאת. בזמן מלחמת לבנון ומיד אחריה חברים שלי ממוצא אירופאי שגרים בצפון מימשו את זכותם לקבלת דרכון אירופאי. אין לי שום טענות כלפיהם; המלחמה וספיחיה רק המחישו לכולנו את העובדה שהיום בישראל כל אחד לנפשו. ועובדה היא שלבן ליוצאי מדינה מוסלמית אין אפשרות כזאת; למוצלחים ביננו יש אולי סיכוי לנסות ולהגר בזמנים של שגשוג כלכלי, למי שמוצאם מאירופה יש אפשרות אוטומטית לעשות זאת בכל זמן. אין פה שום טענות והאשמות, אבל אני חושב שזו היתממות לומר שהאלטרנטיבה הזאת לא משפיעה במשהו על התודעה. לצערי אני באמת מאמין (גם אם אני מקווה שאני טועה) שבסופו של דבר רבים יבחרו לממש את האופציה לארוז מזוודות על פני נסיון לתקן את המצב במדינה.
    אבל נחזור לענין המרכזי. כתבת על אנשים שיעשו את "מייטב יכולתם ומאמציהם על מנת שהארץ הזו על כל מגוון תושביה תגיע למנוחה והנחלה". וזו בדיוק השאלה, האם הביטוי "על מגוון תושביה" אכן במקום? אני טוען, ובכך אני מסכים לחלוטין עם גב` לביא, שנכון להיום לא כך הדבר. השמאל מנסה להגיע להסדר בין האליטה הכלכלית הישראלית לאליטה הפלסטינאית. זה הסדר שבו האליטות הכלכליות ירויחו והאחרים ישלמו את המחיר. ובדרך להסדר כזה השמאל מוכן למחוץ את כל האחרים.