על עוזי ארד וניתוח אסטרטגי של הזדמנויות

יריב מוהר

עוזי ארד, היועץ לביטחון לאומי, איש מבריק ומרתק עם תחושת שליחות ואחריות שלא ניתן להתכחש לה, מעניק ראיון נדיב במוסף הארץ לארי שביט. ארד הוא איש ערכי מאוד, כך מסתמן, ולכן יש באג'נדה הניאו-שמרנית הפראנואידית שלו משהו מפחיד ומאתגר במיוחד.

 כמו יעלון גם ארד הוא נציג של מה שניתן לכנות הימין הבטחוניסטי, זה שצמח בזרועות הביטחון השונות. על פני השטח נדמה שלטיעונים שכלתניים בדבר סכנות קימיות יש בימין הבטחוניסטי יותר משקל מאשר טיעונים בדבר זהות יהודית וזכות אבות על ארץ ישראל. נדמה שנקודת המגוז של טיעוניו מתכנסת לראייה זאבית מאוד של טבע האדם ולכן ברירת המחדל היא להיות מסוכן יותר משכניך-אויבך.  

העומק שהוסיף על תפישה זו ליאו שטראוס (מאבות האסכולה הניאו-שמרנית), מוצנע או שכלל לא נמצא בימין הביטחוניסטי הישראלי. השטראוסיאנים ראו באיום החיצוני גורם חשוב מאין כמוהו, גורם מלכד עבור החברה המערבית האינדיווידואליסטית הנמצאת בסכנת התפוררות. אצלנו בימין הביטחוניסטי הראייה של החברה היא במונחים של הישרדות פיזית בוטה, לא הישרדות רוחנית – לזאת ידרשו המשיחיסטים וחובבי הייהוד.

 כמובן, זו הסתכלות קצת מכלילה, בגדר קווי מיתאר גסים, אבל הם מציירים קרטיקטוה די מדוייקת לתפישת עולם שהיא מלכתחילה חדה ובוטה – או כדבריו של ארד: "מצב של חימוש (גרעיני – י.מ) הדדי בטוח יותר ממצב של שלום הדדי. במצב של שלום הדדי, אם אחד הצדדים מרמה, הוא מחסל אותך".

 ארד הוא אסטרטג גדול, ואני מניח שהוא מכיר היטב את אחת מהמתודות הבסיסיות לניתוח אסרטגי –SWOT Analysis שהיא ראשי תיבות באנגלית למילים: נקודות חוזק, נקודות חולשה, הזדמנויות\אפשרויות ואיומים. ארד ממפה בעיקר את האיומים על ישראל, ועוד רק את אלו מהזן הביטחוניסטי – שבמדינת ישראל כמעט כל תקציב הביטחון האדיר מיועד לטיפול ישיר או עקיף בהם. הוא כמעט ולא נוגע באפשרויות\הזדמנויות לשפר את יחסינו עם שכנינו, אולי מתוך אותה השקפה זאבית על טבע האדם. אבל בראיון לשביט הוא מציג גם עמדה אחרת במקצת.

 בתחילה הוא טוען, באופן בעייתי מאוד, כי: "לא הצלחנו להביא עד כה להפנמה ערבית את זכות קיומינו. הסירוב הערבי והמוסלמי להכיר בישראל […] הוא גורף". לדידו היוזמה הסעודית ועוד מסמכים רבים דומים שאושרו בדרגי הנהגה בקרב הפלסטינים, אינם נספרים כלל. גם האליטיזים המתודולוגי שלו – התייחסות רק למנהיגים והתעלמות מזרמי העומק של הלכי דעת קהל, במיוחד באיראן שלאחר מהומות "איפה הקול שלי" – לא מותירה התייחסות להזדמנויות (לשלום), שהן חלק מכל ניתוח אסטרטגי מקיף.

 אבל לאחר מכן הוא אומר את הדברים החשובים הבאים: "כרגע אין אצל הפלסטינים מנהיגי שלום אמיתיים. אבל אינני דטרמיניס. אינני חושב שהדבר טבוע בגנים הפלסטינים. אני רוצה להאמין שבעתיד תקום לפלסטינים הנהגה מסוג אחר. […] כרגע אין כאלו […] חדי הלשון והאינטלקט הפלסטינים אך ורק יורדים לחיינו". מדהים!

 ארד בעצם אומר שטרם קם המהאטמה גנדי הפלסטיני, ואני מקווה שהוא לא מתכוון לבאשיר ג'ומייל הפלסטיני. הניסיון מלמד כי הנהגה אחרת יוצרים מתוך צמצום מקסימלי של הדיכוי הצבאי-מדיני (של הפלסטינים) ולא על ידי הנחתה של חונטה מסויימת על העם, בסגנון הלבנוני\אפגניסטני הבוצני כל כך.

 גם לפי ביטחוניסט כמו ארד, שוודאי מתנגד לנסיגה צבאית מהשטחים, צריך להיות ברור שאין שום תועלת ביטחונית ברוב ההתנחלויות וברוב המחסומים הפנימיים ביהודה ושומרון. בפועל ההתנחלויות בעיקר שמות ללעג את המחנה הפלסטיני המתון בפני העם הפלסטיני. הן משדרות לפסטיני הממוצע מסר ברור: עובדים עליך, מי שפניו לפשרה הוגנת של שתי מדינות לא בונה על האדמה שלך ערים ומושבות לבני עמו בלבד. בנסיבות אחרות עשוי היה המחנה המתון להפוך לכוח בהנהגה הפלסטינית (הזדמנות!). אבל כיום אין לו סיכוי לשווק לעם הפלסטיני את התקווה שלו לפשרה הוגנת כתקווה ריאלית.

 מאידך, ואם להיצמד לרגע להגיון הביטחוניסטי, השארה של צה"ל ביהודה ושומרון במקביל לפינוי ההתנחלויות, לצד מסר ברור שפנינו הם ליציאה ורצונינו הוא רק במשטר פלסטיני יציב ואחראי למסור לו את המפתחות, הייתה בוודאי מחזקת את מתוני פלסטין.

 אבל הימין הביטחוניסטי לא מסוגל ללכת עם הלוגיקה שלו עד הסוף. בסופו של דבר, מאחורי שכלתנותו, מסתתר הטיעון שארץ ישראל היא הקושאן, והטיעון הזה טוב כל עוד יש לך מספיק כוח בזרוע כדי לכפות אותו. ד"ר ארד, אנא השלם את הניתוח האסטרטגי היסודי שלך, והוסף לו טיפול מדוקדק גם בהזדמנויות.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. צבי נכטיגל

    קראתי לא מעט מדברים שכתב ארד והאזנתי לדברים שהשמיע, והמסקנה החד-משמעית שהגעתי אליה שהוא פשוט נודניק (בלי קשר להשקפותיו); אדם שמסוגל לומר במאה משפטים מה שניתן לבט במשפט קצר אחד. יתר על כן, הוא מגלם את כל הרע שבאקדמיה, במה שקשור בהתבטאויות נפתלות ובהתנסחויות פלצניות גדושות בז`רגון "אקדמי". לא פעם חשבתי מחשבות נוגות על "המוסד" המהולל, בהביאי בחשבון שנודניק בינוני כארד היה ראש מחלקת החקר שלו.

  2. מנחם

    עוזי ארד הוא אדם שאם יראה עצמו בראי, יתחיל לצרוח על עצמו ללא שליטה !!!

  3. ע.ג

    אולי לא חכם להתעלם מהיוזמה הסעודית אבל בודאי צודק. להזכיר לכותב כי אף מנהיג ערבי מאלה שאימצו כביכול את היוזמה הסעודית אינו מוכן להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית גם אחרי שיהיה שלום ואחרי הקמת מדינה פלשתינית וזה כולל את המתון הידוע מכחיש השואה נשיא מדינת פלשתין. להזכיר גם שהפטנט שאתה מציע של ניקוי השטחים מישראלים כבר בוצע. עזה פונתה גם ממתנחלים וגם מצבא והתוצאה היתה אסון לשני הצדדים. אז לרצות שלום זה נהדר אבל צודק ארד בשני דברים – כרגע אין עם מי לעשות שלום ושנית גם כאש/ר יהיה שלום עם שותפים כאלה נצטרך להשאר זאבים.

  4. נפתלי אור-נר

    הציפייה כי מר ארד ושותפיו לדעה יבחנו מצב שלא דרך פריזמה צרה של פחד, ולעומתה, כוחנות להפיגה, היא אשלייה. לצערי, הם מצליחים ב"שטיפת המוח" של הציבור בארץ בכיוון ראייתם הצרה

  5. עמית

    ארד וחבריו ה"ביטחוניסטים" שוכחים שבמזרח התיכון כבר יש מדינה משוגעת חמושה בנשק גרעיני. למרות העובדה שצורת החשיבה שלהם דומה מאוד לצורת החשיבה של מקביליהם במשרדו של אחמדינג`אד הם לא הולכים צעד אחד קדימה. אילו היו משתמשים במישכל ובנסיון שלהם היו רואים שאותן סיבות שמונעות מארד וחבורתו ללחוץ על הכפתור שלנו, ימנעו מאחמדינג`אד וחבורתו ללחוץ על הכפתור שלהם.

  6. יריב מ

    נסוגנו מעזה וקיבלנו קסאמים זה כמו לומר באנו לארץ ישראל וקיבלנו טרור. השאלה היא מה הן מגוון החלופות, ולא השתלשלות עניינים אחת שנותקה מהקשר של סיבה ומסובב.

    הדרך לחזק אנשים מתונים – כלומר כאלו שאינם כפופים לפאתולוגיה של יחסי קורבן-מקרבן -היא לא להיות קורבן ולא להיות מקרבן בעצמך. הנסיגה מעזה נתפסה כהתקרבנות ישראלית, אך היא הייתה חלק מתימרון מדיני כוחני ומתנשא לקבוע לפלסטינים את גבולות הקבע שלהם.

    אקט שהיה מקרבן יותר מקורבני וסופו שהוא תרם למגמות שליליות קיימות – לעליית החמאס ולשפעת הקסאמים.

  7. יהושע רוזין

    ישראל לא דרשה ממצרים ומירדן להכיר בישראל כמדינת העם היהודי. אש"ף מאז 1988 הכיר בקיום ישראל ומוכן לחיות איתה בשלום כפלסטין לצידה של ישראל. העמתדת התנאי הנזכר בא רק לצורך סרבנות השלום של ישראל.

  8. משה לופיאנסקי

    אני מבקש להתיחס לרעיון הכבוש הצבאי ללא התנחלויות שעליו מדבר יריב מוהר בפסקה הלפני אחרונה במאמרו. בעבר נסוגה ישראל משני שטחים כבושים, מלבנון ומסיני. שתי הנסיגות האלה נתאפשרו, כיוון שישראל לא הקימה התנחלויות בלבנון וההתנחלויות בצפון סיני הוקמו על אחוז זעום מן השטח הכבוש. לכולנו ברור שאילו, חלילה, הוקמו התנחלויות בלבנון, או שההתנחלויות בסיני היו מסיביות ועל כל השטח, הרי שעד היום היינו תקועים בלבנון וכמובן שלא היה שלום עם מצריים, אלא מלחמות נוספות איתה. במילים אחרות: בשלב הראשון עלינו לחזור אל המצב ששרר בגדה עד תחילת שנות השבעים – כבוש-צבאי-ללא-התנחלויות. באשר לפלסטינאים, למותר לציין, שהם רואים בשני סוגי הכבוש יצורים שונים לחלוטין. התחושה שמשרה כבוש צבאי ללא התנחלויות, היא תחושה של זמניות. זהו כבוש שבא לפתור לכובש, "בעיה בטחונית". למדינה הכובשת אין שום אינטרס להמשיכו כאשר בעיתה הבטחונית נפתרת. כבוש-עם-התנחלויות, לעומת זאת, הוא מבחינתם של הנכבשים ענן קודר ומאיים, המשרה את תחושת התמידיות ויוצר פחד מוצדק, שגם את מה שעוד נותר בידם, הם עלולים לאבד לחמדנותם של הכובשים. ההתנחלויות מהוות הוכחה לכוונתו האמיתית של הכובש – התפשטות טריטוריאלית אל עבר אדמותיו של הנכבש (הפלסטינאים) וסילוקה ההדרגתי של האוכלוסיה הכבושה. אם יאומץ עקרון ההפרדה שתארתי, יחוסל הכבוש בשני שלבים: פנוי ההתנחלויות ממתנחלים ולאחריו תחילת תהליך סיום הכבוש הצבאי. במילים אחרות – בשלב הראשון חוזרים ל-1968, אך עדיין לא ל-1967. ההבדל בין שני התהליכים האלה הוא עצום: חסול ההתנחלויות חייב להעשות מייד, באופן חד צדדי, ללא כל התניה וללא כל תלות בהתנהגותם הרעה או הטובה של הפלסטינאים ותוך המשכת הכבוש הצבאי. (כך צריכים היו גם לנהוג בעזה). לאחר חיסול ההתנחלויות, יש להתחיל לעבוד על סיום הכבוש. הגישה לגבי סיום הכבוש חייבת להיות הפוכה לחלוטין. בנגוד לחיסול הבלתי מותנה של ההתנחלויות, סיום הכבוש הצבאי לחלוטין חייב להיות מותנה בהתנהלותם ובהתנהגותם של הפלסטינאים ולהתבצע רק לאחר מו"מ קשוח. הבצוע חיב להעשות ע"י דילול זהיר והדרגתי של הכוחות. באיזורים מסוימים יהיה הדילול מהיר ובאחרים – איטי יותר. הנקודה החשובה היא, שמאחר שמדובר יהיה בשטחים ריקים ממתנחלים, הרי שנסיגת צהל ו/או דילול כוחותיו יוכלו ללא קושי להיות הפיכים. במקרה של היווצרות בעיות בשטח, הבדלי הכוחות האדירים בין ישראל לפלסטינאים יאפשרו לצהל ולצהל בלבד בקלות ובמהירות לחזור אל האיזורים שפנה פנוי מוחלט. חייב כל ישראלי, שאינו לאומן פנאטי, להבין כי אם לא יהיו לנו העוז והתבונה לפנות את ההתנחלויות באופן חד צדדי ומידי, הרי שלנצח נאכל חרב. מלחמתנו בפלסטינאים לא תסתיים לעולם.

  9. מאור מלחי

    למשל- תמרוני חיל הים במפרץ אילת (מן הסתם, בתיאום עם מצריים)
    הדיבורים על הסכמה סעודית למעבר מעליה לצורך תקיפה באירן
    תיאום מסוים עם טורקיה לגבי התקיפה בסוריה לפני שנה וחצי
    חיסול מורניה- בתיאום עם סוריה?

    הם פשוט שואפים למטרות יותר "קרות" ממה שהכותב מניח.

  10. משה לופיאנסקי

    מבחינה כלכלית החזרת המתנחלים לישראל (ראו מכתבי הקודם) אינה פרויקט קל, אלא שישראל כבר בצעה בעבר פרויקטים קשים בהרבה מכך. בשנת 1951, לדוגמה, הכפילה ישראל את אוכלוסיתה.
    החזרת המתנחלים מהגדה, כאמור, לא תהיה קלה מבחינה כלכלית, אך ישראל תוכל להתנות את החזרתם בכך שהמדינות העשירות במערב ומדינות הנפט הערביות ובראשן סעודיה יממנו את הפרויקט. בטוח אני שדרישה כזו של ישראל תתקבל.
    ללא שום בעיה וקושי יכולה ישראל להרשות לעצמה גם להכניס עד כמאה אלף פליטים פלסטינאים.
    מבחינת ישראל השנוי הדמוגרפי יהיה אפסי, אך הפלסטינאים יהיו מאושרים עקב "המימוש העקרוני" של "שיבת הפליטים".

    השאלה הגדולה היא האם באמת מעונינת ישראל בסיום הסכסוך?.