• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

האב המרעיב

אילנה ברנשטיין

ילדים בישראל הם נכסים לאומיים, אולי מפני שכבר בינקותם רואים בהם חיילים עתידיים בצבא ישראל. כנראה שזאת גם הסיבה שבגללה בכל פעם שנשקפת סכנה לאחד מ"הבנים" מתלקח מוקד ציבורי שמגובה כמובן באש התקשורת שאינה מנסה לברר מה באמת קורה בתוך הבית והולכת שבי אחר המוסכמות כצל אחרי נר. התופעה חוזרת על עצמה גם כשהילדים אינם מיועדים לשרת בצבא ישראל, לדוגמה במשפחות חרדיות, או במשפחות ערביות. אולי מכוחו של הרגל, אולי מכוחה של מציצנות, אולי מדאגה אמיתית לשלום הילד ואולי בגלל תפקידה הייעודי, הייחודי והמכריע של האם בחברה בישראל. שכן בכל המקרים האש מופנית בעיקר, ולעתים קרובות אך ורק, כלפי הנשים.   במקרים יוצאי דופן שבהם אמהות חשודות ברצח ילדיהן מופיע האב באמצעי התקשורת כאילו היה תייר שהזדמן לאירוע. מופתע ומזועזע כאדם שהמציאות נגלתה בפניו לראשונה. אי לכך אין ברירה אלא למהר ולהסיק שכאלה הם פני הדברים גם מאחורי המצלמות וגם טרם קְרות האירועים. מכיוון שרצח ילדים בידי אמהותיהם אינו רצח ככל רצח אחר ומכיוון שחייהם של הילדים מופקדים לרוב ועל פי נורמה בידי אמהותיהם, נשאלת השאלה מה עושים האבות באותו זמן שמעשים נוראים כאלה מתרחשים. כנראה שלאבות רבים אין צל של מושג מה קורה אצלם בבית. הם אינם מודעים לסכנות שנשקפות לילדיהם (בין אם על ידי אמהותיהם ובין על ידי גורמים אחרים), הם אינם ערים לתזונתם, אינם דואגים לבריאותם, הם אינם חרדים לחינוכם, אינם מוטרדים מהעסקתם בשעות הפנאי ועוד לא התחלתי את הרשימה. על כל אלה מופקדות הנשים כלומר האמהות והן גם אלה שנושאות באחריות כאשר משהו משתבש.   באותו אופן ניתן להתרשם שלאבות רבים בישראל אין שמץ של מושג לגבי מצבן הבריאותי הפיזי והנפשי של בנות זוגן. בין אם מדובר באישה אחרי היריון ולידה ובין אם מדובר באישה שמטופלת בכמה וכמה ילדים ובין אם מדובר בנשים שמתמרנות בין משפחה לקריירה. עול הילדים מוטל עדיין על הנשים גם אם הן יוצאות לעבודה ועד כמה שהדבר מתמיה גם אם הן נושאות במשרות יוקרתיות ששכרן בצדן. אם לא העול הפיזי אזי העול הרגשי. ילדים ומִנְהלת הבית הם מנת חלקן של הנשים ויציאה לעבודה או שהיא הכרח כלכלי או שהיא אקסטרה בונוס. בשני המקרים האישה משלמת על עבודתה מחוץ לבית במיסים כבדים לבעלה ולילדיה בתוך הבית.   "הפעוט המורעב" הינו בן שלוש וחצי. בהנחה שהוא אינו יונק חלב אם, וגם בלי להיזקק להנחה זו, נשאלת השאלה מה עשה אביו במשך כל אותן שלוש וחצי שנים שבהן התדרדר משקלו לשבעה קילוגרמים. האם לא ראה, ואולי לא שמע או שהוא אינו יודע שכדי לגדול צריך לאכול. היכן היה בשעה שרעייתו, הנמצאת בחודשי הריונה השני, משוועת לתשומת לב, מסוחררת הורמונים, מותשת מחום יולי-אוגוסט ואולי גם תוהה בחדרי חדרים איך "נפל" עליה היריון שני כשהיא בקושי מתמודדת עם הילד מההיריון הראשון. למה לכל הרוחות הוא לא הכין לו כריך טוב, עם חביתה וגבינה צהובה ושתי פרוסות עגבנייה ואולי גם מלפפון רענן קלוף?! ואם לא רצה להתאמץ מדוע לא נתן קצת דגנים וחלב בקערית. זה הרי קל בהרבה מאשר להפוך את ירושלים.  

ואם האב השתמט מתפקידיו בין אם מדובר בהשתמטות מגדרית-תרבותית ובין אם מדובר בהשתמטות שאין לה צידוקים יפים, היכן היו בכל אותן שלוש וחצי שנים הסובבים את המשפחה. קרובים, ידידים, שכנים וכדומה. ומדוע התקשורת ובית המשפט ורפואת הפסיכיאטריה משתפים פעולה עם הקרקס הזה ומעלים על המוקד את האם בלבד? האם גם כאן ישנה הטיה מגדרית או שה"גברים" החילונים והחרדים גם יחד עסוקים עכשיו בחלוקת ירושלים ובכיבושה מחדש. 

כנראה שיעניין אותך גם: