האב המרעיב

אילנה ברנשטיין

ילדים בישראל הם נכסים לאומיים, אולי מפני שכבר בינקותם רואים בהם חיילים עתידיים בצבא ישראל. כנראה שזאת גם הסיבה שבגללה בכל פעם שנשקפת סכנה לאחד מ"הבנים" מתלקח מוקד ציבורי שמגובה כמובן באש התקשורת שאינה מנסה לברר מה באמת קורה בתוך הבית והולכת שבי אחר המוסכמות כצל אחרי נר. התופעה חוזרת על עצמה גם כשהילדים אינם מיועדים לשרת בצבא ישראל, לדוגמה במשפחות חרדיות, או במשפחות ערביות. אולי מכוחו של הרגל, אולי מכוחה של מציצנות, אולי מדאגה אמיתית לשלום הילד ואולי בגלל תפקידה הייעודי, הייחודי והמכריע של האם בחברה בישראל. שכן בכל המקרים האש מופנית בעיקר, ולעתים קרובות אך ורק, כלפי הנשים.   במקרים יוצאי דופן שבהם אמהות חשודות ברצח ילדיהן מופיע האב באמצעי התקשורת כאילו היה תייר שהזדמן לאירוע. מופתע ומזועזע כאדם שהמציאות נגלתה בפניו לראשונה. אי לכך אין ברירה אלא למהר ולהסיק שכאלה הם פני הדברים גם מאחורי המצלמות וגם טרם קְרות האירועים. מכיוון שרצח ילדים בידי אמהותיהם אינו רצח ככל רצח אחר ומכיוון שחייהם של הילדים מופקדים לרוב ועל פי נורמה בידי אמהותיהם, נשאלת השאלה מה עושים האבות באותו זמן שמעשים נוראים כאלה מתרחשים. כנראה שלאבות רבים אין צל של מושג מה קורה אצלם בבית. הם אינם מודעים לסכנות שנשקפות לילדיהם (בין אם על ידי אמהותיהם ובין על ידי גורמים אחרים), הם אינם ערים לתזונתם, אינם דואגים לבריאותם, הם אינם חרדים לחינוכם, אינם מוטרדים מהעסקתם בשעות הפנאי ועוד לא התחלתי את הרשימה. על כל אלה מופקדות הנשים כלומר האמהות והן גם אלה שנושאות באחריות כאשר משהו משתבש.   באותו אופן ניתן להתרשם שלאבות רבים בישראל אין שמץ של מושג לגבי מצבן הבריאותי הפיזי והנפשי של בנות זוגן. בין אם מדובר באישה אחרי היריון ולידה ובין אם מדובר באישה שמטופלת בכמה וכמה ילדים ובין אם מדובר בנשים שמתמרנות בין משפחה לקריירה. עול הילדים מוטל עדיין על הנשים גם אם הן יוצאות לעבודה ועד כמה שהדבר מתמיה גם אם הן נושאות במשרות יוקרתיות ששכרן בצדן. אם לא העול הפיזי אזי העול הרגשי. ילדים ומִנְהלת הבית הם מנת חלקן של הנשים ויציאה לעבודה או שהיא הכרח כלכלי או שהיא אקסטרה בונוס. בשני המקרים האישה משלמת על עבודתה מחוץ לבית במיסים כבדים לבעלה ולילדיה בתוך הבית.   "הפעוט המורעב" הינו בן שלוש וחצי. בהנחה שהוא אינו יונק חלב אם, וגם בלי להיזקק להנחה זו, נשאלת השאלה מה עשה אביו במשך כל אותן שלוש וחצי שנים שבהן התדרדר משקלו לשבעה קילוגרמים. האם לא ראה, ואולי לא שמע או שהוא אינו יודע שכדי לגדול צריך לאכול. היכן היה בשעה שרעייתו, הנמצאת בחודשי הריונה השני, משוועת לתשומת לב, מסוחררת הורמונים, מותשת מחום יולי-אוגוסט ואולי גם תוהה בחדרי חדרים איך "נפל" עליה היריון שני כשהיא בקושי מתמודדת עם הילד מההיריון הראשון. למה לכל הרוחות הוא לא הכין לו כריך טוב, עם חביתה וגבינה צהובה ושתי פרוסות עגבנייה ואולי גם מלפפון רענן קלוף?! ואם לא רצה להתאמץ מדוע לא נתן קצת דגנים וחלב בקערית. זה הרי קל בהרבה מאשר להפוך את ירושלים.  

ואם האב השתמט מתפקידיו בין אם מדובר בהשתמטות מגדרית-תרבותית ובין אם מדובר בהשתמטות שאין לה צידוקים יפים, היכן היו בכל אותן שלוש וחצי שנים הסובבים את המשפחה. קרובים, ידידים, שכנים וכדומה. ומדוע התקשורת ובית המשפט ורפואת הפסיכיאטריה משתפים פעולה עם הקרקס הזה ומעלים על המוקד את האם בלבד? האם גם כאן ישנה הטיה מגדרית או שה"גברים" החילונים והחרדים גם יחד עסוקים עכשיו בחלוקת ירושלים ובכיבושה מחדש. 

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    בשם האב והרעב ואכן מצטרף אליך בתור אב ואומר: בעיתוני יום א 19.7.09 בלטה בצד האם המרעיבה גם הידיעה על האב שהציל את בניו מסכנת חיים בנשימתו האחרונה. יאיר נדב מהישוב צורן קפץ לים להציל את שני בניו, הגיע איתם לחוף, ראה את שני בניו חיים ומת באפיסת כוחות. תיתכן שונות בחלוקת התפקידים בין אבא לאמא. בית בו האב שוטף כלים ובית בו האם שוטפת כלים. שונות זו קיימת. ותנועות המגדר כמו "התנועה לגבריות חדשה" או "התנועה לשלום ושוויון בין המינים" ועוד מנסות להחדיר שוויון והכרה בזכויותיו ובחלקו של כל הורה אמא או אבא. ותיתכן כאן מחלוקת לגיטימית בין חוגים מסורתיים לבין החשיבה השוויונית של "התנועה לגבריות חדשה", למשל. ואולם אין כל מחלוקת בסוגיות פיקוח נפש – להציל בנים ממוות נוכח סכנת רעב/הרעבה זדונית או נוכח סכנת ים וטביעה- כאן אין שום הצדקה לשום הורה להפגין אדישות לא בשום קצה חרדי או קצה קצהו של העם היהודי והילכות פיקוח נפש ולא בהילכות שינקין החילונית. אני בתור אב לשישה ילדים וחבר הנהלה בתנועות מגדר טוען, שהשוויון המיוחל בין המינים אינו רק בזכויות, השוויון כלל ויכלול חובות, למשל, חובה הדדית של האכלת הילדים שילדנו או הולדנו, האכלה לשובע! אין להסתיר אפוא את חלקו של האב בהרעבה מתמשכת ומתמשכת של ילדיו עד סכנת מוות ! בחובתו האבהית אין בינו לבין האב שקפץ לים להציל בניו ממוות אפשרי ולא כלום. גם לפי הלכות רמב"ם על סוגיות פיקוח נפש. יתרה מזו: אחריותו לחיי ילדיו היא כאחריות אשתו "האם המרעיבה". אני חוזר: מדוע האב סמוי? ציון בודאי, יועץ זוגיות ומשפחה גבעת שמואל

  2. מאור מלחי

    א. לאם בפרשת "הילד המורעב" יש 3 ילדים נוספים. כן, גם דעתי אינה נוחה מהטלת כל האחריות על האם. ב. הגיון פשוט מראה שמיקרה פתולוגי של התעללות קשה, מכות וכו` מחייב גם גורם מתעלל וגם סביבה מתעלמת. מעט תשומת לב מהסביבה היה עוצר את ההתעללות לפני שהיתה מגיעה לרמה פלילית. אבל זה אינו מוכיח נורמה של התעלמות בציבור הכללי. לגופו של עניין, במיקרה הזה האם היא שהיתה עם הילד כל הזמן בבית החולים- והיה לסביבבתו קל יחסית להאמין שהוא אכן חולה סרטן.

  3. חיים

    ביקורת נוקבת ומקורית על קיומו של אי-שוויון מגדרי בחברה החרדית. מרעיש ממש. מזל שהמקרה המינכהאוזני הזה פקח את עינינו.

  4. טל

    ברור לגמרי: האב הוא האחראי לתינוק המורעב. הוא ראש המשפחה, הוא האחראי לכל מה שמתנהל בה, אישתו היא קבלן ביצוע שלו בתחום הטיפול בילדים ולכן האב הזה אשם עיקרי בהרעבת הילד. האם היא רק הש.ג. האמת אילנה, שאני באמת מסכים איתך ב-100%. האב השתמט מאחריותו ההורית רק קצת פחות מהאם. השאלה היחידה המנקרת בראשי היא האם המגזר החרדי ההזוי הוא המקום בו אנחנו צריכים להתחיל את השינוי החברתי שרואה באב אחראי בדיוק כמו האם. הייתי מציע למשל, שהשלב הראשון יהיה בפלח האוכלוסיה המשכיל, בעל ההכנסה הממוצעת והחיים הנורמטיביים. בואי נחליט שבמגזר הזה אנחנו ממקדים את הדרכת ההורים לפיהם שניהם אחראיים לילדים. ובואי נאפשר חלוקת אחריות הורית כזו אם הם נפרדים. כי אחרת, כשאת קובעת שבעת גירושים האם היא האחראית היחידה לילדים, את מפקירה את הילדים לחשש כי האם הזו תהיה גם כן אם מרעיבה. לא ככה?

  5. ora aviv

    צודקת הכותבת באומרה כי, קרוב לוודאי שישנה כאן הטייה מיגדרית. לאחר שהתברר לנו שלאם יש בעיות נפשיות, כלומר: היא לא אשמה יש צורך לבדוק בסביבה הקרובה כדי לחפש מי אשם. במשך שלוש שנים הילד היה בבעייה וכולם העלימו עין. מעניין, אנחנו חשבנו שהחברה החרדית מלוכדת. מתברר שגם שם כל אחד לנפשו.

  6. רות

    הייתה פה אם "מופרעת", כלומר – לוקה בהפרעה נפשית, מתפקדת מתוך הנחות מעוותות בראיית המציאות. בחברה אידיאלית לא היו הפרעות כאלה, אבל עדיין לא ניתן לייחס את מה שקרה לחוסר מעורבותו של האב ועוורונם של הקרובים והמטפלים. האישה הסובלת מההפרעה הנפשית המסוימת הזאת אינה "פסיכוטית". היא ידעה להתנהג כאם דואגת סבירה, ידעה לתת הסברים סבירים לכאורה לעניין מצבו של הילד, וידעה לפגוע בו כשאיש לא ראה. גם אין להניח מראש שמדובר כאן באב שלא ידע להציע לילדיו חלב עם פתיתים.ייתכן שכל הסביבה האמינה שהילד אלרגי לחלב וללחם, למשל. איך ניתן למנוע הישנות של מקרים כאלה? אולי טיפוח חברה מיודעת יותר, ואולי – התערבות מסיבית יותר של הממסד בחיי כל משפחה ומשפחה, עניין בעייתי. בכל מקרה, לדעתי מן הראוי להתמקד באם, שהיא זו שעשתה מה שעשתה. הפרעה נפשית, אינה פותרת אדם מן החובה לשאת באחריות על מעשיו.

  7. אלכסנדר

    אבל כמו ביותר מדי מקרים באתר הזה – העובדות לא קשורות לנכתב. אנשים פה משתעשעים, כרגיל, בהתלהמות חצי ספרותית תלושה ומנותקת.

  8. גבר

    אין הרשימה אלא פרופגנדה נלוזה שכל תפקידה להמשיך ולהוביל את קיפוח זכויות הגבר במשפחה! הגברת המרעיבה מיצגת את עצמה,כמו האב המציל מהתגובה הראשונה,ואין להקיש מהדוגמאות דבר על תפקידו של בן הזוג השני. זכויות הגבר במשפחה ,נרמסות בזכות התחזקותן חסרת הפרופרציה של ארגוני הנשים בישראל טוב שמעמד האשה מתחזק,אבל הוא לא צריך להתחזק על חשבון רמיסת זכויות הגבר המשפחה!

  9. סמדר לביא

    בתקופת היישוב קראו למה שאת מתארת "פולחן האימהות." הוא היה שמור לאמהות אשכנזיות חילוניות בלבד. נאה דרשת על כך שהפולחן הזה חילחל לכל מקום, והבאת את הקשריו הפוליטיים-מגדריים. תודה.

  10. סמולן

    אולי זה בגלל שהאב לא צולם כאשר הוא מנתק את הזונדה לילד ?

  11. מכלוף

    הכתבה לעיל היא נתבך נוסף ברמיסת זכויות הגבר במשפחה!

    חבל שאתר איכותי זה ,שם לו למטרה לא לסייע במאבק לזכויות הגבר במשפחה!,ע"י צינזור של תגובות אשר אינן מתאימות לאג`נדה הזאת
    זכויות הגבר במשפחה מקופחות ונרמסות,בעקבות התחזקותן הבלתי פרופורציונלית של ארגוני נשים,הזובור הצודק אומנם שעובר השופט דרורי,וכתבה מסוג זה,הם דוגמאות מיצגות לפיחות בזכויות הגבר במשפחה!

  12. אפרת

    רוב ההתעללויות בילדים מבוצעים בידי אמהות(יותר מ70$), לא מפני שאמהות הן אם אכזר אלא פשוט מפני שהן המטפלות בילדים.
    הגיע הזמן לערב את האבות בגידול הילדים, אני מניחה שרוב הגברים לא רוצים לטפל בילדים פשוט כי זאת עבודה קשה מאד.

  13. עמית

    אולי רבות מהטענות מוצדקות בנוגע למעמד האשה ולהתייחסות החברה כלפיהן אבל לא הבנתי את הקשר בינן לבין המסקנות שמנסה הכותבת להמציא כאן.

    יכול להיות שהאב ובני המשפחה היו תמימים מידי , אולי ניסו להמנע מהתמודדות עם המציאות שהיתה מונחת לפניהם אבל קשה להאשים אותם שלא הגיעו למסקנה הלא הגיונית לחלוטין : האם גורמת למצב הקשה של בנה. הרי זו לא אפשרות שאנשים מעלים על דעתם באופן נורמלי כשבאים לבחון בעיות רפואיות של עם ילדיהם . והרי האב והמשפחה דאגו לאשפוז תקופה כל כך ארוכה בדיוק משום שהיו חרדים לשלומו ורצו בהחלמתו…

    עניין שני הוא האחריות . הרי במקרה של כל מעשה פלילי אחר (שעדיין לא ברור אם אכן היה כזה) לא היית דורשת גם אחריות מהוריו של העבריין , מבני/בנות זוג או מבני משפחה אחרים. כל אחד מאלה בודאי תרמו לעיצובה של הנטייה העבריינית או ידעו עליה מבעוד מועד. אפילו את רשויות המדינה ניתן להאשים בכך שיצרו תנאים סביבתיים לטיפוח העברינות.

    נראה שכאן האג`נדה של הכותבת הכתיבה מראש את מסקנותיה.

  14. עמוס

    הערה לא-שולית: קראתי (בתקשורת החרדית) שהשופטת דותן (שהפליאה והפתיעה בהצעת פשרה הגיונית, רגישה, לא מתלהמת) אמרה לאם החשודה: אני לא השופטת שלך, אני אחותך

    אמנם, לא הייתי שם, אבל אני יכול לנחש (ויש לי תחושה ברורה שאני צודק), שהתבטאות כזו יכולה לנבוע רק מרגע של קרבה ואחווה נשית באולם בית המשפט. אני בטוח שהאמירה הזו מעידה שהשופטת ראתה לפניה אם נואשת, מבוהלת, אולי קורבן של הפרעה נפשית, אבל בודאי לכודה במערכות כוח גבריות ומנוכרות של שוטרים, עורכי דין, רבנים, רופאים, דיינים, עובדי רווחה

    ובודאי שהיא לא ראתה מולה את התמונה שציירה בששון התקשורת החילונית: זו של אם-שטן מפלצתית, המרעיבה את ילדיה למוות, מפני שערכי אנוש של אהבת-אם וחמלה זרים לה, כפי שהם זרים לכל בני עדתה

    נ.ב. למגיבים פה שהאמינו לתקשורת מסיתה: אין שום סרט המראה את האם מנתקת זונדה. פשוט אין. וגם אם היה (ואין), הרי שמדובר בטרגדיה נוראה של אם חולה ומשפחתה, לא בפשע מזויע כמו, נגיד, להפציץ בית ספר מהאויר או לבצע ניסיונות רפואיים אכזריים ביהודים מצפון אפריקה

  15. ירדנה אלון

    אני יכולה לספר מתוך הביוגראפיה האישית שלי,שהאב מתעלם בתרוצים של עבודה קשה לפרנסת המשפחה,בדיוק כפי שקורה ההפך כשהאם מתעלמת כשהיא רואה את האב מתעלל מינית.ונותנת לילד/ה להיות לטרף .
    כמי שגדלה בצילה של אם מתעללת רגשית,נפשית ופיסית,כמי שהייתה שק החבטות במשך רוב שנות ילדותי ונעורי אני יכולה לספר שלא רק האב מתעלם ומתכחש,כל הסביבה מעלימה עין,השכנים, המורים ,המשפחה הקרובה והרחוקה,אף אחד לא נקף ולא נוקף אצבע, גם כשאת באה ומספרת בדיוק מה קורה,כולם מצקצקים בלשון ו-"מנחמים" אותך שכשתגדלי ותתחתני תוכלי להימלט מציפורניה ,ושזה גם אמור להיות לקח ושיעור עבורך איך לא להיות כמוה,אכן דרך נאה ללמוד שיעור באמהות.

    בכלל כל המיתוס הזה של המשפחה החמה והתומכת,האם הגדולה המזינה והמייטיבה,התומכת בשעות משבר,האב המגן שניתן לחסות תחת עצמתו ההגנתית,"ערכי המשפחה המקודשים "עלאק",הגיע הזמן לנתץ את המיתוס השיקרי הזה,יש בישראל למעלה מארבעים אלף ילדים מוכים,מוזנחים,נטושים (גם אם לא כלכלית,אני גדלתי בבית עם עוצמות כלכליות לא מבוטלות),זה גם לא עניין של פרימיטיביות,או מוצא אתני,יש אנשים בעולמנו,לא משנה מאיזו עדה,מאיזה מעמד סוציו אקונומי, שפשוט אסור להם להיות הורים.
    רק מה?אם אישה תגיד שהיא לא רוצה להיות אמא,אם אישה תגיד שאמהות זה לא בשבילה, במקום להעריך את הכנות שלה, מייד יעוטו עליה,יתייגו אותה כ-"פסיכית",כסוררת,כחותרת תחת אושיות החברה,
    הנורמות החברתיות והקלון הנלווה אם מקלקלים את השורה מתוך רצון להישמע לקול הפנימי מחייבות את רובנו להפוך להורים,גם כשאנחנו יודעים בתוך תוכנו שהורות זה לא משהו שנהייה טובים בו,אבל במקום לתת מרחב ולקבל את מי שאיינו רוצה להיות הורה,להבין שעדיף ככה,אנחנו "מחרימים" אותו,ואם הוא לא עמד ב"חרם החברתי" ובכל זאת עשה שקר בנפשו והביא ילדים לעולם והוא מזניח אותם רגשית,נפשית,אדיש אליהם ,ואף מרחיק לכת ואת כל מררתו מוציא עליהם בצורה של התעללות פיסית,הרי גם אז במידה והוא נתפס אנחנו מציגים אותו לראווה במלוא קלונו
    אולי? אני שואלת, אולי נניח לקדושת המשפחה ולערכי המשפחה ולמיתוסים הגדולים מהחיים על הורות ונניח לבני אדם לבחור אם הם יכולים ומסוגלים להיות הורים טובים ומסורים ואם לאו,פשוט לא לתייג אותם ולהדיח אותם אל מחוץ לקולקטיב החברתי?
    ו- כן, למדתי להיות אמא אחרת לבן שלי ממה שהייתה אמא שלי אלי,
    זה לא הפחית כהוא זה את עוצמת הכאב,
    והזמן לא תמיד מנצח.

  16. אפרים

    מנסיון אישי אני יכול לספר לכם שיש נשים שתלטניות ואגרסיביות שמרחיקות את בעלן מכל טיפול בילדים. כל השואלים אלף שאלות צריכים להבין שכל מערכת זוגית היא מאד מיוחדת ונבנית משילוב של האופי של בני הזוג. מנסיון אישי אני גם יודע שנשים שונות גרמו לצדדים מסויימים באוי שלי להתבלט ולאחרים להידחק. חבל על משיכת המקרה לכל מיני תאוריות שלדעתי הן מופרכות ולו מהסיבה הפשוטה שאיש אינו יודע מה היה בין בני הזוג הספציפי הזה. מעבר לכל ספק ברור שמשהו לא לגמרי נורמטיבי,גם אם נמתח את הנורמה מאד,התרחש שם.

  17. סמולן

    הצילומים נמצאים במשטרה, לדברי הרופאים והשוטרים. אני מניח שלשיטתך מדובר בשקרים מוחלטים: יש להם צילומים, ודאי, אבל צילומים שלא קשורים לילד ולאמו. אולי הצילומים הללו מתעדים נופשים ברודוס ? נראה לך ? אני מסכים יותר מכך עם מה שאתה אומר על ההיסטריה התקשורתית: מקרים מוזרים וגרועים קורים, קרו, יקרו. אבל אין ספק שהמקרה הזה קיבל יותר תקשורת מהפרטת הקרקעות, למשל. או דחיית המו"מ עם הפלסטינים, וכדומה.

  18. ירדנה אלון

    לסמולן- אני מסכימה איתך שהסיפור על "האם המרעיבה" תפס ועדיין עד עצם כתיבת שורות אלה תופס מקום מאוד מרכזי בתקשורת הישראלית,לעניות דעתי,ולתחושתי,הפן הצהוב של השיח, אנחנו יודעים,אמא מקולקטיב חרדי,שמנופף,מתהדר ומתנאה בפנינו החילוניים בערכי המשפחה שהם נר לרגליו לעומתנו החילוניים ומשפחותינו המתפוררות,ונכון הסיפור הזה דחק לשוליים את נושא הפרטת הקרקעות והסכסוך הבלתי נגמר ביננו לבין הפלשתינים ,
    אולם אני לא הייתי מקלה ראש בנושא, מפני שכפי שנושא הקרקעות ופתרון הסכסוך חשובים ,גם נושא המשפחה הוא נושא בעל חשיבות לא פחותה תלוי איך מאירים אותו, המשפחה היא קולקטיב קטן בפני עצמו,ואנו נוטים לחשוב ואף לפעול על פי האימרה "בייתי הוא מבצרי" וכפי שאיננו רוצים שהמדינה תפלוש ברגל גסה לפרטיותנו ולמבצרנו, היא הרי עושה זאת בכל הדרכים והעוצמות שנתנו לה בין כה וכה אז אי קטן של פרטיות נחוץ לכולנו כאויר לנשימה, יחד עם זאת ההשפעה שיש לקולקטיבים קטנים, לגרעיני משפחה, על החברה היא לא מבוטלת,שכן הקולקטיב הקטן הזה מביא אזרחים למדינה,אזרחים שבבוא היום ישפיעו הן לטוב והן לרע על גורל הקולקטיב המורחב,לכן חשוב מאוד בעיקר לאור מה שמתגלה לנו בשנה האחרונה (למרבה הצער בשנה האחרונה ידענו סיפורים מצמררי ומסמררי נפש)לי אין ספק שנושא ערכי המשפחה חייב להיות מושם על האג`נדה הציבורית, יש לבחון אותו מחדש,ולהאיר אותו מחדש,ברצינות ולא בצהבהות.ולא לסגור אותו אך ורק בתוך מגדל השן של הפקולטה לסוציולוגיה או לעבודה סוציאלית שם הידע נשמר ולא מובא לידיעת הציבור הרחב, ולראייתו, ובחינתו, ושיפוטו של הציבור הרחב. כאילו הידע והמחקרים שנעשו הם מעין "סודות בטחון המדינה" שאם יפרצו החוצה כלייה תבוא עליינו,אני טוענת (ברוב ענווה)כי הכלייה היחידה שתבוא לנו היא ניפוץ של מיתוסים שכולנו גדלנו עליהם, ואמונות שיקריות שעומדות לנו לרועץ,אולם ניתן מתוך כליית וניפוץ מיתוסים"מקודשים" לקום כעוף הפניקס מאפרו,ולמצוא זוויות חדשות לחלוטין להתבונן על כל הנושא הזה שנקרא "משפחה".ההתבוננות החדשה אני מניחה,תביא מזור ומרפא לאנשים רבים ותשפיע לא רק על הקולקטיב המצומצם או על היחיד אלא על כולנו כקולקטיב, ולא פחות חשוב מזה על הגדרת הזהות המחודשת שלנו,וזה לא פחות חשוב מנושא הקרקעות שגם הוא נושא שטומן בחובו הגדרת זהות ישראלית חדשה,והסכסוך הישראלי פלשתיני שגם הוא נושא בחובו הגדרת זהות, וזהו הקישור שאני עושה בין שלושת הנושאים שלכאורה נראים רחוקים זה מזה, כולם נוגעים בסופו של יום בהגדרות זהות פרטיות וקולקטיביות,ואולי בשל כך אנו נמנעים מלגעת בהם,מפני שהם מצריכים עומק מחשבתי ומורכבות מחשבתית,ולמי יש כוח לזה,בחום יולי אוגוסט ימתיכוני?

  19. אחת

    פאניקה מוסרית כחלק ממאבק על התערבות מדינת הרווחה במשפחה