דברים בשם אומרם, מהי אוניברסיטה

איציק ספורטא

"מבחינתי השאלה הגדולה היא מהי האוניברסיטה, האם זה מוסד היסטורי של צבירה והפצת ידע, או מפעל תעשייתי, שלקו הייצור שלו מכניסים מצד אחד סטודנטים, מצד שני סגל הוראה, בוחנים את המוצר ושואלים כמה זה עולה? אני חושב שאוניברסיטה היא לא מפעל, וכללי העלות תועלת לא חלים עליה" (מדברי נשיא אוניברסיטת תל אביב המודח בכתבתה של אריאלה רינגל הופמן בידיעות של סוף השבוע).

האמת רק בשל הדברים האלה היה צריך להדיח אותו. איך הוא מעז לטעון שאוניברסיטה אינה מפעל? הרי רבים מאנשי הועד המנהל חושבים שכל דבר הוא מפעל, ואם אינו מפעל, צריך להפוך אותו לכזה. אבל ככה זה שנותנים לאנשי ציבור, שבישראל הם תמיד אנשי עסקים, לנהל כל דבר. כאילו הניהול העסקי הוא כזה מוצלח שכל דרך חשיבה אחרת צריכה להיפסל על הסף.

אותם אנשי ציבור לומדים כל כך מהר שאחרי שלושה חודשים בתפקיד, יו"ר הועד המנהל כבר יודעת שצריך לפטר נשיא אוניברסיטה, ושני חברי וועד אחרים שמונו לא מזמן מצביעים בהצבעתם הראשונה כנגד הנשיא המכהן, כי הם כנראה ממושמעים ולא רק לומדים מהר. אבל החמור מכל הוא הפנמת המודל העסקי הפשטני על ידי אנשי האקדמיה, גם בוועד המנהל וגם אצל רוב הדיקנים באוניברסיטה. אלו שמדברים גבוהה גבוהה על אקדמיה בעצם גם הם לא מבינים מהי. במודל הזה יש היררכיה ברורה: אנשי הסגל הבכיר, בטח הזוטר ושלא לדבר על אנשי המנהלה, הם עובדים של אותם נושאי תפקידים. זכור לי לפני יותר מעשר שנים ויכוח עם דיקן הפקולטה שטען שהוא המנהל שלי ואני טענתי שהוא אינו מבין מהי אוניברסיטה, מהו ארגון קולגיאלי ומהי דמוקרטיה תעסוקתית. כך שהתפיסה הזו אינה ממש חדשה גם בקרב פרופסורים באוניברסיטה.

אם מדברים על נשיאים, אז הנשיא הקודם של האוניברסיטה שהיה היסטוריון פעל באופן שלא היה מבייש שום מנהל. במו אוזני שמעתי אותו ממריץ את הפקולטה לניהול לפתח כמה שיותר תוכניות חוץ תקציביות, מה שהפך ללחם חוק של רבות מהפקולטות באוניברסיטה. אותו נשיא שמשום מה כיהן שתי קדנציות ושבמהלכן, לא רק נוצרו תוכניות מופרטות רבות, אלא גם הגירעון של האוניברסיטה גדל עד כדי כך שהיה צריך להקטין את שיעור המרצים בסגל הבכיר ב-400, משהו שקרוב ל-30% מהסגל הזה.

כך שנכון שהבעיה היא השתלטות של אנשיי עסקים במסווה של אנשי ציבור על האוניברסיטה, אבל בעיה גדולה יותר היא שהאקדמאים עצמם חושבים באותו אופן. היה צריך לבוא מישהו ששהה שנים רבות בארה"ב כדיקן של פקולטה גדולה כדי לומר את הדברים שלמעלה, אבל זה לא ממש עזר לו.  

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הסוציולוגיה

  2. ירדנה אלון

    לא הלכתי לאקדמיה,אני שייכת לסוג האנשים שלומדים דרך החוויה האישית ושתפישת עולמם מתעצבת דרך החוויה האישית והמגע עם חומרי החיים ולא דרך תיאוריות,תיאוריות מלומדות מנפחות לי את הראש וגורמות לי למיגרנה,וכשאני קוראת ספרי עיון ומחקר,אני כמו תלמיד של בית מדרש קוראה" דף גמרא" ביום זהו הקצב האישי שלי,אבל מכירה בהחלט בחשיבות של הלימוד האקדמאי,יותר כמשדרג בסולם המעמדי כלכלי,ובימים אלה אני ניצבת מול בדיוק אותה שאלה שאיציק מציב כאן ,כי אני צריכה לתת תשובות לבן שלי,עתה משסיים שתים עשרה שנות לימוד ואני מטפטפת לו על חשיבות הלימוד באוניברסיטה,"למה אני צריך את זה"?הוא שואל,"מה זה ייתן לי?"זה יעשה אותי אדם יותר טוב?יותר ערכי?יותר מאושר?(את אותן שאלות הוא שאל לאורך כל שנותיו בתיכון),זה ילמד אותי איך לחשוב?או זה ילמד אותי מה אני אמור לחשוב?ואם אני לא אלך לאוניברסיטה זה ישר אומר שאני אהייה מטאטא רחובות כמו שהמורות בבית הספר אמרו לי?זה או אקדמיה או הביבים?אין שום דבר באמצע ?האמת היא שאין לי מושג,מאחר ומעולם לא ביקרתי במוסד אקדמי כתלמידה,אבל אני מתארת לעצמי שזה המשך ישיר של מערכת החינוך הישראלית התיכונית פחות או יותר מפני שגם הסטודנטים וגם המרצים הם תוצרים של מערכת החינוך הישראלית ושם דווקא כן הייתי,ולמייטב זכרוני, יותר משהייתי עסוקה בלמלא את הראש ולספק את הסקרנות ברעיונות, הייתי עסוקה בשמירה על הראש ובשמירה על היסוד הסקרני והחקרני והלמדני שטמון ברובנו כבני אדם.וצבירת ידע אך ורק לשם ההנאה שבידיעה אפשר לעשות בעיקר בימינו אלה באופן אישי ובקצב אישי, אולם אם מתייחסים לאקדמיה אך ורק כאל מקום שמשדרג מעמד כלכלי – חברתי,אין תימה שלבסוף הוא אכן הופך להיות מקום עיסקי עם שיקולים של רווח והפסד.אם רוצים שזה לא יהיה מקום כזה צריך להפוך אותו אכן למקום של ידע ,לא ככוח,אלא כאחריות,כי מרגע שאנחנו יודעים דבר מה, ומודעים למה שאנחנו יודעים אנחנו לא יכולים להתעלם מהיידע הזה, הידע כופה עליינו אחריות לא רק כלפי עצמנו אלא כלפי הקולקטיב שאנו חיים ופועלים בו,אבל גם סוג הידע חשוב ,זה כמו מזון,לא חשוב כמויות המזון,חשוב טיב המזון ואיכויות המזון שאנחנו צורכים.ונשאלת השאלה מהו טיב המזון הרוחני שהאקדמיה מלעיטה בו את הבאים בשעריה,מזון קלוקל יכול לגרום לקלקול קייבה ולדלקות במעיים,כלומר מסוכן לבריאות הפיסית,מה עם המזון הרוחני?ועל כן אני סבורה שאחת השאלות שאולי צריך לשאול זה לא מי צריך אקדמיה, אלא מי צורך אקדמיה?

  3. יעל

    מי כמוך יודע שהאידיאליזם כבר מזמן פשט את הרגל ומי בכלל זוכר איך הוא נראה. עקרונות האינדיבידואליזם, האינטרסים, הכוחנות, השליטה, ההון פושטים בכל מקום אפשרי במדינתנו ואין כל סיבה שיפסחו על בנייני האוניברסיטה ובוודאי לא אוני` ת"א אשר עם כל הכבוד ליוקרה והאליטיזם שעמד מעל ראשה כל העת פרט לשנים האחרונות, הרי שגם אנשי האקדמיה שלה נגועים באינטרסים, בפוליטיקה וכל המריעין בישין שהופכים את הכל לאפשרי וכדאי. אוניברסיטת תל-אביב, יותר מכל מוסד אקדמי אחר, הוא אי של אליטיזם אשכנזי. מין גילדה סגורה של אנשי עסקים בלבוש אקדמי. כך הם קובעים את מסלולי הלימוד (ראה מסלולי אקזקיוטיב), כך הם קובעים את תנאי הקבלה, הם מקבלים תקציבי ענק ותרומות לא פחות מכך אשר חלק מזה עובר לתקציבי השכר הענקיים של אנשיה. גם אני קראתי את הראיון עליו אתה מגיב. זה עצוב אבל זה עניין של כמה ימים שכולנו נשכח את הכתוב, בעתון הזה נעטוף דגים או ננקה את החלונות והכל יחזור למסלולו הרגיל.

  4. אלי קליר

    מאמר פתיחה מצוין. אני רק שואל אותך, איציק ספורטא, האם ניתן לשנות את התהליך המפחיד כל כך שאתה מתאר, במדינה החיה על כספים הזורמים אליה מבחוץ? ר"ל- הרי איננו מקיימים את עצמנו בכוחותינו אנו; אנו חיים על תמיכה כלכלית (וצבאית) הבאה מהתקציב האמריקאי, מיהדות ארה"ב, ויהדות העולם בכלל. במצב כזה, של מדינה התלויה בעצם קיומה בחסדיהם של גורמים זרים, אין פלא שתפיסת העולם שלה היא כה רדודה, כה פשטנית. תפיסת העולם של צבור אנשי העסקים. שאתה מתאר

  5. ב.א.

    שורה של בעיות שאופייניות לישראל בשנות האלפיים, ואולי עוד קודם לכן. אנשים נושאים בתפקידים ואינם שואלים את עצמם מהי מהות המקום שבו הם משרתים, מהי מהותו של התפקיד שבו הם נושאים, מהו זה שאם אותו יעשו ייחשב הדבר כאילו ביצעו את תפקידם, ומה תהיה הצלחה. כולם כל כך רוצים להיות רפורמטורים, מצליחנים, מטביעי חותם ועוד מתארים כאלה, שיש זלזול במושג של פשוט לעשות את עבודתך היטב. ועוד: רוצים סיפוקים מיידיים. נשיא נבחר לחמש שנים. הוא מן הסתם מתכנן (אם הוא איש רציני ועושה רושם שהוא כזה) תכנית עבודה שיראו בה פירות בתוך תקופה זאת. קוצר הרוח שמאפיין אותנו במקומות אחרים קיים גם כאן. אין יותר "בנאים" – לבנות מערכת לוקח הרבה יותר מדי זמן. זה אפור, לא סקסי. לא מקבל רייטינג (במובן הרחב). הכל נמדד ברמה של דימוי אישי שצריך להמציא כל פעם את עצמו מחדש, שהקהל לא ישתעמם. מאחר שכך, אין רצון לעבוד בצורה תהליכית ולייצר קונזנזוס. לכן נאחזים בכותרת הפורמלית של התפקיד, וגוזרים ממנה סמכויות וכוחות שאין בה בהכרח. אין שום רצון לעבוד במקבילית כוחות. ולכן מדכאים כל מי שאינו הולך בתלם. תהליך יצירת הקונזנזוס, השכנוע, ההליכה בדרך הארוכה הוא מנשמת אפו של ניהול אמיתי, בודאי של מוסד ציבורי ובודאי של מוסד ציבורי שצריך להסתכל על טווח ארוך (וכזהו כל חינוך והשכלה). הפעולה בתוך מקבילית כוחות מבטיחה שכל האינטרסים (וזאת אינה מילה מגונה) יבואו לידי ביטוי ושיהיה איזון ביניהם. התפקוד של הועד המנהל מזכיר את שיטת הרבעונים, שבמקומות אחרים פשטה זה מכבר רגל, וזה אם ניתן להם ליהנות מהספק, כי לאמיתו של דבר זה נראה כמו חיסול חשבונות. כך הוא באוניברסיטה, ובמוסדות ציבור אחרים, וגם בעסקים שלפעמים מנהלים לכולנו את החיים (למשל בנקים) .כך היא ישראל 2009, וזה אותי באופן אישי די מדאיג. ובשולי הדברים – אחת הכותבות דיברה בגנות פוליטיקה באוניברסיטה. פוליטיקה איננה דבר רע. באוניברסיטה תמיד היתה ותהיה פוליטיקה, ממש כמו בכל מקום שיש בו מספר אנשים. פוליטיקה היא ביסודו של דבר משא ומתן על עמדות וערכים. הבעיה מתחילה כאשר מדירים מהשיח הפוליטי אנשים בשם איזה אנינות (של הציבור) או מקצועיות (של מי שרוצה לעסוק בפוליטיקה בלי לקיים דיון אמיתי, דהיינו לקדם את עמדותיו בלי לקרוא לילד בשמו). אני מציעה שנתחיל לראות את הפח הזה ולא ניפול בו.

  6. אזרחית שאכפת לה

    דברי איציק ספורטא ,דברים כדרבנות,מזמן לא לומדים בשביל לדעת אלא לרכש תעודה המהוה קרש קפיצה ולא צמיד מוכיחה אם בעלי התעודה ראויים לה בכלל או מה שקורה במקרים רבים התואר ריק מתוכן.

  7. סמולן

    "הרגשה שאינה תלויה בתועלת כמעט שאין למוד באמת הביקורת האובייקטיבי" בורוכוב, הנחות יסוד לשאלת היהודים. תועלת אמורה להיות דבר טוב. הבעיה היא מה עושים כאשר אין תועלת, וכאן עולה הצעתו המפורסמת של אשכול או ספיר לעצמו – אם הטיעונים רעים, לדבר בקול רם. באקדמיה הישראלית של 2009, היות והתועלת איננה, מפתחים ומפיצים אידיאולוגיה שמקדשת את המצב.