זכות הגישה לערכאות בשירות הטרור נגד חופש הביטוי

אבנר פינצ'וק

כפי שסופר כאן ביום חמישי האחרון, בית המשפט המחוזי בירושלים דחה תביעת לשון הרע שהגישה החברה לאוטומציה של מרכז השלטון המקומי נגד יו"ר ועד העובדים שלה. סכום התביעה – שימו לב – 2.5 מליון ש"ח (ת"א (מחוזי) י-ם) 8069/06 החברה לאוטומציה בע"מ נ' מרכז השלטון המקומי).

השופט סולברג פסק נגד התובעת הוצאות משפט גבוהות במיוחד, 200 אלף ש"ח, לאחר שהגיע למסקנה שהתביעה לא היתה אלא תביעת סרק שנועדה לפגוע בנתבע ובתפקודו כיו"ר ועד העובדים:

"תביעת-סרק זו לא נועדה אלא לפגוע בנתבע ובתפקודו כיו"ר ועד העובדים. התובעת ביקשה להלך עליו אימים. ראיתיו בבית המשפט פּוכר את אצבעותיו בדאגה, מוטרד וחושש, ולא בכדי. תביעה כספית על סך של 2,500,100 ש"ח אינה דבר של מה בכך. התובעת ביקשה להתאנוֹת לנתבע. 25 שנה עובד הנתבע אצל התובעת. הוא מתגורר בחיפה ואת התביעה הגישה בירושלים. התובעת לא ניהלה את המשפט בהגינות. מסמכים חשובים הסתירה וגרמה לניהול הליכים ארוכים, יקרים ומיותרים. גם ניתן פסק דין לחובתה, שבּוּטל לאחר מכן, בשל העדר התייצבות (ראו כאן– א"פ). במהלך המשפט הוחלף הייצוג של התובעת ואת מחדליה ניסה מייצגהּ לתלות בקודמו. כדי לנסות לגבש פשרה ביקשתי פעם ופעמיים לפני ההוכחות שיתייצב נציג מוסמך מטעם התובעת, אך זו לא מילאה אחרי ההחלטה. הנתבע מצִדו ביקש למחוק תביעה שכנגד שהגיש, נֵאות ליישר את ההדורים ואף להביע התנצלות. התובעת סֵירבה והעמידה תנאים ובהם ביטול עתירה שהגישו עובדי התובעת לבג"ץ ועוד כהנה וכהנה. התביעה לא הייתה אלא כלי בידי התובעת במסגרת מאבקה נגד ועד העובדים. כזאת לא ייעשה." (פסקה 35 לפסק הדין).

אבל השאלה המעניינת בסיפור הזה היא מדוע אפשרה מערכת המשפט לתובעת "להלך אימים" על התובע ולנהל את הפארסה הנוראה הזו במשך שלוש שנים. לפי פרסום ב"גלובס", כבר בכתב ההגנה ביקש הנתבע למחוק את התביעה על הסף. איני יודע האם במהלך הדיון ניסה הנתבע לעמוד על הבקשה הזו. קרוב לוודאי שגם לו היה עושה זאת היה בית המשפט דוחה את הבקשה, "תוקע" לו הוצאות, ומאלץ אותו לעבור את דרך הייסורים שאכן היתה מנת חלקו (כפי שמטיב לתאר זאת השופט) במשך למעלה משלוש שנים של התדיינות.

נכון, אחרי משפט ארוך ומייגע, כבר היו בפני השופט ראיות בשפע, דבר שאפשר לו "למעלה מן הצורך" אחת לאחת על מגוון הנמקות, שדיי היה בכל אחת מהן כדי לדחות את התביעה. אבל לפחות חלק מההנמקות הללו היו יכולות להביא לדחיית התביעה עוד קודם, גם בלי שהתובעת תנקר לנתבע את הכבד פיסה אחר פיסה. כך, למשל, המסקנה שהפרסום שבו מדובר הוא "פרסום מותר" שחלה לגביו "הגנה מוחלטת" כפי שכותב השופט (בפסקאות 7 ו-8 לפסק הדין). נכון, כדי לקבוע כדי לקבוע שהפרסום "המשמיץ" היה "העתק או תמצית נכונה והוגנת ממרשם המתנהל על פי חיקוק או ממסמך אחר הפתוחים על פי חיקוק לעיון כל דורש" (סעיף 13(10) לחוק איסור לשון הרע) צריך היה להשוות בין הפרסום "המשמיץ" לבין פרוטוקול ישיבת ביקורת המדינה של הכנסת, שבמהלכה נשמעו הדברים שעליהם דיווח הפרסום. אבל את זה יכול היה השופט לעשות גם בלי לנהל את כל המשפט.

שימו לב, אחרי שהשופט קובע שמדובר בפרסום מותר, הוא ממשיך ואומר כך:

"יתכן שחלות בענייננו הגנות מוחלטות נוספות מאֵלו המנויות בסעיף 13 לחוק (ב"כ הנתבע טען להתקיימותן של כמה מהן), אך לא ראיתי להכביר במילים על 'הפרסומים המותרים' הללו שלפי סעיף 13 לחוק, כי עיקרו של משפט הדיבה דנן הוא בטענת הנתבע: 'אמת דיברתי'." (פסקה 8 לפסה"ד; הדגשה שלי – א"פ)

אני מתקשה להבין את כוונתו של השופט, שעה שהוא אומר ש"עיקרו של המשפט" הוא הטענה של אמת דיברתי. לשם מה צריכים לענות את הנתבע ולדרוש ממנו להוכיח שהפרסום הוא אמת, במקום שבו הוא נהנה מ"פטור מוחלט" כדברי השופט? קו החשיבה שעולה מהדברים פוגע בנתבעים בתביעות סרק במיוחד כשמדובר בתביעת לשון הרע. מרגע שהפרסום נחזה כלשון הרע, עובר הנטל אל הנתבע והוא שצריך להוכיח שיש לו הגנות טובות. כך, בחסות זכות הגישה לערכאות, יכול תובע בעל אמצעים להגיש תביעת סרק מפוקפקת, ולאלץ את הנתבע ואת בית המשפט לקיים לכבודו את כל "ההצגה" גם אם המחזה כולל אינספור מערכות (ישיבות), ומחייב את הנתבע להוציא הוצאות עתק על הגנתו.

הבעיה מחמירה כאשר מדובר בנתבע שהפרוטה אינה מצויה בכיסו, כיוון שהוא מתקשה לעמוד בהוצאות המשפטיות ומתקשה עוד יותר לקחת את הסיכון, ולו הקטן ביותר, שיפסיד במשפט וייאלץ לשלם פיצויים לתובע (לך תדע מה יחליט השופט. במיוחד בתביעות דיבה יכולה התוצאה להשתנות באופן דרמטי בין שופט לשופט. כן, אני יודע, זה לא בדיוק מה שלימדו אותנו בפקולטה למשפטים ובפסקי דין. אבל זו המסקנה שאליה הגעתי אחרי שקראתי פסקי דין רבים בנושא).

אבל ברובם ככולם של המקרים, בתי המשפט מנהלים את המשפט עד תומו. לא רק בגלל שלתובע מגיע את יומו בבית המשפט (יומו? זה יכול לקחת שנים) אלא גם בגלל שזה מה שבתי המשפט רגילים לעשות – לנהל משפט. שופטים ועורכי דין רואים את ניהול המשפט כעניין "רגיל" גם אם לא טריוויאלי, אבל ספק אם הם מפנימים את הכובד הנורא שהדבר מטיל על אזרח מן השורה.

.תביעות סרק של בעלי ממון המכוונות להשתיק ולהזיק לנתבע חלש מסכנות את חופש הביטוי לא רק בסיטואציה של עובד ומעביד. למעשה דווקא במקרה של עובדים יש לצפות שהתופעה הנלוזה תצטמצם בעקבות תיקון חקיקה חדש, שמעביר לבית הדין לעבודה את הסמכות לדון בתביעות לשון הרע שעילתן ביחסי עובד מעביד (כתבתי על זה כאן). אבל הפרקטיקה הנלוזה הזו אינה ייחודית למישור יחסי העבודה. מסתבר שאפילו ערוצי תקשורת עתירי ממון מתקפלים לעיתים, כפי שסיפרה ח"כ שלי יחימוביץ על חוויותיה כעיתונאית בחברת החדשות של ערוץ 2:

"האימה של בעלי ההון לא צריכה בכלל לידי ביטוי, הם לא היו צריכים אפילו להגיש תביעת דיבה, הם רק הזהירו שהם יגישו אותה וזה יעלה ככה וככה, והאיום הזה לדירקטוריון של חברת החדשות, היה מספיק כדי שההתנצלות תשודר. וכאן אנחנו רואים באמת את מערכת ההפחדה הכל כך מאסיבית, שאתה אפילו לא צריך להשתמש בנשק, אתה רק צריך לשפשף את האקדח, שנמצא לך בכיס, כדי שכולם יבינו שלא כדאי להתעסק איתך". (דברים שנאמרו לפני כשנה בכנס חרום בסינמטק, ראו בטלוויזיה החברתית ודיווח של אורן פרסיקו ב"עין השביעית"1.09.09).

בינתיים נפגעים באורח קשה לא רק חופש הביטוי וזכות הגישה לערכאות של נתבעים חסרי אמצעים אלא גם האמון שרוחש הציבור כלפי מערכת המשפט: כפי שכותב השופט ברעם: "במציאות המשפטית הרווחת, אנו עדים לא פעם לנקיטתם של הליכים משפטיים אזרחיים ללא יסוד עובדתי או משפטי סביר ו/או לניהולם משיקולים זרים, למטרה אחרת ותוך שימוש לרעה בהליכי בית משפט." גם במקום שבו הנתבע מסוגל לנהל את התדיינות הסרק שנכפתה עליו וזוכה במשפט, בדרך כלל אין בהוצאות המשפט שנפסקות לזכותו כדי לפצותו על הנזק הכספי, לא כל שכן על עוגמת הנפש והטרדה שנגרמה לו עקב כך. תחושת התסכול שנוצרת עקב כך" יש בה בהיבט המצרפי, כדי לפגוע באמון ציבור המתדיינים בבית המשפט, ובטווח הארוך יש בה כדי לתרום לפגיעה ביוקרתו של בית המשפט בעיני הציבור… לא זו אף זו, העדר תרופה מתאימה עלולה לשמש תמריץ לניהול הליכי סרק, שכן בהערכה כלכלית מושכלת, תוחלת הסיכון בניהולם קטנה מהתועלת הנפסדת בגינם." (משה בר-עם "הליכי סרק אזרחיים" עלי משפט ו' 2007 135).

אם רוצים להפסיק את השימוש לרעה שנעשה בהליכים שיפוטיים לצורך סתימת פיות חייבים לקבוע מנגנון דיוני, שיאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין זכותם של דוברים שלא להיות קורבן לטרור משפטי (ראו בבקשה שהגשתיבמסגרת עבודתי באגודה לזכויות האזרח בסעיף 75 ואילך). כל עוד לא נעשה הדבר ימשיכו בעלי אמצעים להשרות אפקט מצנן על חופש הביטוי ועל החברה כולה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יואל קורנבלום
    נראה לי שבמקרה המוצג ההגינות המינימאלית בפני החוק לא קיימת בכלל. בעוד שדורשים מנציג הועד לקחת אחריות אישית על דבריו ואם יפסיד במשפט יהיה הרוס, הרי אותו תובע בחברה, או זה שנתן את ההוראה לתביעה, מסתתר מאחורי עוצמת החברה ושום דבר לא יקרה לו גם אם יפסיד במשפט. החברה תשלם את הוצאות המשפט והוא ימשיך לעבוד ולא יצטרך להוציא פרוטה מכספו ובכלל הוא לא נמצא במתח כלשהו וגם לא סובל את עינויי הדין.
     אין שום סיבה לתובע הנ"ל בכלל לבדוק אם יש בסיס לתביעה או לא כי בסופו של דבר שום דבר לא יקרה לו. לדעתי במקרים כאילו צריך החוק לדון גם באחריותו האישית של התובע או של זה שנתן את ההוראה לתבוע, ולהביא מצב שבתביעות סרק גם התובע יענש באופן אישי ללא תלות בחברה. דבר זה יחזיר את ההגינות לדיון המשפטי ויגרום לתובעים לחשוב ולבדוק כמה פעמים יש יש בסיס לתביעה.
  2. טלילה סטן

    מהמחקר "צדק בסדום" שלו הקדשתי כשבע שנים והרבה מאוד כספים, עולה ש"מטחנות הצדק" גורסות את חסרי האמצעים והקשרים והופכות אותם, בשליחות בעלי הקשרים, לאבק אדם – ל"קמח" שהוא "הלחם" של תעשיית המשפט. לפני כשבוע, בתגובה שפרסמתי למאמר אחר באתר "העוקץ", כתבתי שהודות לעובדה שלאחרונה נפרץ קשר השתיקה והתקשורת החלה סוף סוף להשמיע ביקורת (אם כי מאוד חלקית) נגד מה שנחשב עד לא מזמן לקודש הקודשים, יש למערכת המשפט אינטרס עליון לשפר את תדמיתה. מה שאומר שבמשפטים שנוגעים לציבורים רחבים יותר, מהסוג שאין סיכוי שיישארו בחזקת "תיקים באפלה", יש היום יותר סיכוי להשיג פסק דין הוגן מאשר היה לפני כמה שנים. .

  3. בסבוסה

    יוצר הסרט "שיטת השקשוקה" שהוגשה נגדו עכשיו תביעת ענק על סך שלושה וחצי מיליון בגין הוצאת דיבה? האם אין כאן ניסיון להפריע לעיתונות לקיים את תפקידה בדמוקרטיה ככלי לביקורת על השלטון וההון? זו פגיעה חריפה בחופש הביטוי והביקורת. והפגיעה איננה ברוזנטל אלא בכולנו, כי זכות הציבור לדעת איך עובדת השקשוקה של משפחת עופר ולחשוף את כל קשרי ההון שלטון , כל משפחה והשקשוקה שלה.
    למי שפספס ביום שלישי יוקרן הסרט. למי שרוצה גם לעשות משהו ממשי כדי לסייע לרוזנטל כנסו לפה
    http://www.notes.co.il/mati/58709.asp

  4. שוש

    איפה יוקרן הסרט `שיטת השקשוקה` בשלישי? תודה

  5. אריה גור

    לאבנר שלום, בבקשה שים לב לכך שבמקרה שלי לא מדובר בבעלי הון שמנצלים את הונם כדי לאיים, אלא בפוליטיקאי (משה אלקסלסי) שמנהל חברה שהממשלה מחזיקה 40% ממניותיה, והוא מנצל את כספי החברה עליה הוא מופקד, (וכספים אלה אינם כספו הפרטי) כדי לנהל מהלך סרק שכזה. לדעתי זה חמור שבעתיים ממי שמנצל את הונו הפרטי למהלכים פסולים כגון זה. אריה גור

  6. אירית

    האגודה לזכויות האזרח היא אחד הגופים שנותנים את השמיכה למערכת המשפט לשרת את בעלי ההון. הפעילות המשפטית הסלקטוייות מעניקה את הרושם ש"יש שופטים בירושלים", ולכן נותנים לגוף הזה תקציב, הרקבון עמוק יותר מאשר איזו טעות משפטית אקראית שאפשר לתקנה במחי בג"צ או מחאה. זה כולל את המבנה של ארגוני המחאה שביחד עם העיתונות בנו למערכת המשפט יח"צ שהיא אינה ראויה לו, בלשון המעטה.

  7. גם אני מיקי

    20:30 שיטת השקשוקה [תעודה] תרגום : כתוביות ללקויי שמיעה סרט תעודי של העיתונאי מיקי רוזנטל והבימאי אילן עבודי, אודות האחים עופר ומשפחות ההון בישראל, שהופק בשנת 2008. הסרט מנסה לשפוך אור על הקשרים בין ההון והשלטון בישראל ולתאר את השיטה שבאמצעותה קשרים אלה מתקיימים. יוצרי הסרט מנסים להדגים את השיטה באמצעות סיפורה של משפחת עופר. כן הם טוענים כי מאות מיליוני דולרים זרמו מהציבור אל האחים עופר. הסרט נקרא על שם הדיון שהתבצע בין הפקידים נציגי המדינה שרצו להפריט את "צים" ובין עורך הדין שייצג את האחים עופר במכרז. כשלא הצליחו להגיע להסכמה על מחיר ההפרטה הוסכם על סכום על ידי שליפת מחיר אקראי מתוך כובע שבו הושמו מחירים שונים, שיטה הקרויה בפי העו"ד" "שיטת השקשוקה". הפקה: שרון קרני, גילי דיקרמן תסריט: אילן עבודי, אורי ויסברוד 22:15 שיטת השקשוקה-דיון באולפן דיון באולפן בהנחיית עודד שחר בהשתתפות יוצר הסרט – העיתונאי מיקי רוזנטל ונציגים ממשפחת עופר במהלכו ישודר סרט התגובה של האחים עופר ויתנהל …

  8. יורם

    נסה להעמיד עצמך במקומי: בעל חברה קטנה. עובד תאב-נקמה מסוגל להרוס אותי. אני הוא זה שפוכר אצבעות במשך שנים עד שבית-המשפט מואיל לפסוק שהתביעה קטנונית ומופרכת. מלכתחילה בית הדין לעבודה מקל עם העובד. אפילו אם הוא מפסיד בתביעה בד"כ אין לא יחייבו אותו בהוצאות האמיתיות שנגרמו למעסיק.
    ויותר מכך, בגלל עודף עורכי הדין התובע שוכר עו"ד זול (או אפילו בן משפחה). הנזק שנגרם לחברה קטנה הוא לעיתים בלתי הפיך. היא מותשת ואינה יכולה לעמוד בהוצאה הכספית לעו"ד ובהשקעת האנרגיה הדרושה במשך שנים. כל ניסיון למכור את החברה או להשיג משקיעים עולה על שרטון משום שאף אחד לא רוצה חברה מסובכת עם משפטים ועם סכום פיצויים לא ידוע שאולי ייגזר עליה. וכל זאת ללא הצדקה!! סוף המשפט מוכיח זאת. אך כבר אין חברה… הניתוח הצליח, החולה מת!!
    מה הדמיון בין מעשה הבריונות של חברה גדולה שתיארת אתה לבין בריונות של עובד שתיארתי לעיל? בשני המקרים הבריונות מגובה ע"י בית המשפט. מהו ההבדל? הציבור אינו מגלה אמפטיה למקרה שאני תיארתי. רגילים לרחם רק על העובד ולא על בעל החברה. הוא הרי "קפיטליסט חזירי". אבל כמה אנחנו מצטערים בדיעבד שחברות סטרט-אפ נכשלות…