הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
פינלנד: אגמים, איים ומדינת רווחה
בשדה התעופה של הלסינקי הביטו עלינו בפליאה מסוימת. למה באתם לכאן, שאל בודק הדרכונים בקשיחות חביבה. גם בפארק הלאומי שליד הלסינקי (פארק קטן, היה כתוב באינטרנט, רק 45 קמ"ר של אגמים ויערות) שומרת היערות החיננית והידידותית לא הבינה בדיוק מה יש לתיירים זרים לחפש אצלה בגינה. אבל אחרי עשרה ימים של חופשה צפונית עכשיו ברור לי מה יש לחפש בפינלנד: איים, אגמים, יערות, אנשים מסבירי פנים – ומדינת רווחה מתפקדת להפליא.
את העובדה שפינלנד היא מעצמת חינוך, מקום ראשון במבחני פיז"ה בחינוך, אפשר להרגיש כבר בסופֶּר. הקופאים והקופאיות (ביחס שווה בין גברים לנשים, משום מה לא חושבים בפינלנד שישיבה ליד הקופה היא מיומנות נשית בלבד) עוברים בטבעיות לאנגלית מצוינת. החינוך כולו חינם, כמובן. ממעונות ילדים מגיל אפס ועד האוניברסיטה, ונטול כל אפליה או הסללה או הפללה. עד כיתה י' כולם לומדים יחד: אין בתי ספר יחודיים, אין בתי ספר פרטיים, אין חינוך נפרד למחוננים. שיוויון הזדמנויות אמיתי, לא מדומה, הוא המתכון להצלחה.
לא הצלחה מקרית. אָרְקִי אָהוֹ, מי שעמד בראש רשות החינוך הלאומית במשך עשרים שנה, סיפר בראיון עיתונאי לפני כמה שנים, שעד שנות ה-70 של המאה שעברה, החינוך בפינלנד היה שמרני: "המצוינים" סומנו בגיל צעיר מאוד, ל"לא מוצלחים" לא היה סיכוי. אהו, מין סוציאל דמוקרט תמים שכזה, החליט להעניק חינוך שיוויוני לכולם. השמרנים התנגדו, הימין אמר שהסוציאליזם המאובן הזה יהרוס את החינוך. הם טעו. הוא צדק. היום שולטת בפינלנד ממשלת ימין-מרכז, אבל איש לא מעלה על דעתו להחזיר את גלגל החינוך השיוויוני לאחור.
המפתח, סיפר אהו, היה הכשרת מורים. תואר אם-אי, שש שנות הכשרה, ושכר מצוין. מורה פיני בתיכון מרוויח כ-80 דולאר בממוצע לשעה, מורה ישראלי – 27 דולאר לשעה. גם אם נתחשב בפער בכוח הקנייה (הוא לא עצום, פינלנד יקרה מישראל ב-20 עד 30 אחוז, לא יותר), מדובר בהפרש אדיר, בלתי נתפש. או בעצם נתפש על ידי כל מי שרוצה כאן חינוך יותר טוב ולא קונה את פטפוטי האוצר. מה הפלא שעל כל משרת מורה בפינלנד יש עשרה קופצים.
התוצאות ברורות. לא הצלחה רק במבחני פיז"ה. פינלנד נמצאת בחוד החנית של ההייטק. תסתכלו על מכשיר הנוקיה שלכם ותראו. וזה בלי תקציב ביטחון, כמו בישראל, שמשקיע מיליארדים מכספי המדינה לפיתוח טכנולוגיות שאחר כך משמשות את המגזר הפרטי. שיוויוניות והצטיינות בהייטק. צירוף מלים שבישראל נחשב חילול הקודש. הרי יועצו המיוחד של שר האוצר פרופ' עומר מואב הזהיר ממרום פרופסוריותו רק בימים האחרונים שהוא חוזה "פגיעה קשה" בהייטק הישראלי רק בגלל החשש – החשש לבדו – מפני התארגנות עובדים בענף בעקבות השינויים בחוקי העבודה גם יו"ר ההסתדרות עופר עיני, כך הבינו יזמי הייטק שנפגשו אתו לאחרונה, סבור ש"הייטק והסתדרות לא הולכים יחד". הפינים המוזרים האלה חושבים אחרת.
סימני השוויוניות הזו ניכרים לעין בכל מקום בפינלנד. פינלנד היא מדינה עשירה, וברור שיש בה אנשים עשירים מאוד, אבל נדיר לראות שם עושר מופגן, מוחצן. מספר רכבי ה-4 על 4 שראיתי בפינלנד במשך 10 ימים נופל ממה שאפשר לראות ברחוב תל אביבי אחד במשך שעה, למרות שפינלנד נחשבת למכה של רכבי שטח עם דרכי עפר המתפתלות בתוך נופי הפרא. גם גדרות סביב בתים הן מחזה נדיר בפינלנד, לא באזורי הכפר וגם לא בהלסינקי עצמה. הפינים גם לא מכירים את המושג מתחמים סגורים. צריך עין חדה כדי להבדיל בין רובע פועלים לרובע של עשירים. הבנייה טובה גם פה וגם שם.
סוג של שיתופיות נכנס אפילו לחיי היום-יום הכי ביתיים. לכל עשרים ומשהו המשפחות המתגוררות בבניין שבו התגוררתי יש חדר כביסה אחד משותף לכולם ובו מכונת כביסה אחת ומכונת ייבוש אחת. הדיירים צריכים להירשם כדי לקבל תור ליום הכביסה שלהם. תחושה של קיבוץ באמצע העיר. והכול – מהכביסה עד להסברים על פחי המיחזור ועד לשלטי הדרכים – כתוב בשתי שפות, פינית ושבדית, שתי שפות שונות בתכלית, אף שפחות משמונה אחוז מתושבי פינלנד דוברי שבדית. כבוד למיעוט שדווקא יש אתו חשבון היסטורי (השבדים נהגו במשך מאות שנים בפינלנד כבארץ כבושה). ישראל כץ היה הולך כאן לאיבוד.
בישראל מנסים לחנך אותנו כבר הרבה מאוד שנים ששיוויוניות ושיתוף ומיסוי גבוה בולמים את היוזמה, חונקים את הדינמיות של הכלכלה. משום מה, האמיתות הפסאו-מדעיות האלה לא תופסות בפינלנד. בסקר האחרון של יחידת המחקר של השבועון "אקונומי סט", מעוז אידיאולוגי של השוק החופשי, פינלנד דורגה במקום הראשון בדירוג המדינות הנוחות לעסקים.
אז נכון שקשה ללמוד לקח חד-משמעי מהפינים. אומה הומוגנית, עם מעט מאוד מהגרים, בלי מתחים חברתיים נוסח ישראל. ונכון שפינלנד לא נטולת בעיות, ושיעור ההתאבדויות בה הוא עדיין מהגבוהים בעולם. אבל כשמודל וול-סטריט שלאורו חינכו אותנו בעשרים השנים האחרונות מתמוטט, אולי כדאי להפנות את המבט לעבר האגמים של פינלנד וללמוד משם משהו.
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
http://news.bbc.co.uk/2/hi/europe/1759791.stm
הלוואי ונגיע למצבה של פינלנד. לא רק בחנוך אלא גם בשלותם של השכנים. ובענין זה אני בטוח שכאשר השוודים התיחסו לפינלנד כמו לשטח כבוש הפינים לא כתבו בשתי שפות אלא רק בפינים והפלא ופלא דוקא בישראל ששרויה במלחמה עם הערבים הערבית היא שפה שניה ומופיעה על כל הטפסים הממשלתים כמעט. בענין הזה יש לפינים כנראה מה ללמוד מהישראלים.
אבל אצלנו הכסף הולך לפיתוח תעשייה צבאית, כבישים בשטחים, ישובים חדשים, תשתיותיהם (בתי"ח, בתי"ס) ואבטחתם.
שווה גם לתרום מהידע שאתה מפגין פה לויקיפדיה האנגלית. הערך של פינלנד כמעט ולא כולל מידע על מערכת הרווחה. http://en.wikipedia.org/wiki/Economy_of_Finland
ומה שמאד מרתק אצלם זה שכל זה מתקיים בעוד האיש שהיה הכי קרוב לתואר "אבי האומה" אצלם, אמיל מנרהיים. היה אנטי סוציאליסט מושבע. ולא שאני טוען שהם סוציאליסטים. הם לא. אבל הם לקחו את הליברליזם שלהם למקום שבהחלט אפשר לחיות איתו ובו.
בפינלד רשאי כל אזרח לבקש שכל ההתנהלות שלו מול הרשויות – מכתבים, מסמכים וכו` – תתנהל בשפה שהוא בוחר בה, והרשויות חייבות להיענות לכך. אזרח גם רשאי לבקש רופא דובר שבדית, גן ילדים דובר שבדית במקום מגוריו וכן הלאה. ישראל עוד רחוקה מאוד-מאוד מהמקום הזה
בצפון פינלנד, יש שפה רשמית שלישית, שפת השבטים נודדי הצפון הלאפים. הם "הבדואים" של פינלנד. בפינית הם נקראים Sami. יש פרובינציה פינית בשם Lapland ובה שפת ה-Sami היא שפה רשמית. שלטי החוצות והתמרורים בלפלנד הם בפינית ובסאמי. ואצלנו… יש מי שמציע להסיר את הכיתוב הערבי. אולי מטעמי יעילות וחסכון?
בישראל הערבית היא השפה השניה על פי חוק מה שאומר שלפחות באופן תיאורטי ערבי יכול לדרוש לקבל שירות בערבית בכל מקום. זה עוד לא קורה (גם פה לסכסוך יש כנראה חלק נכבד בענין כמו גם להצעת החוק המטופשת של כץ) אבל מבחינה חוקית לפחות אין לנו במה להתביש בודאי לא מול רוב מדינות העולם שכלל לא מתחשבות במיעוטים שלהן ובודאי שלא בזמן מלחמה.
ההצלחה הפינית גדולה עוד יותר אם לוקחים בחשבון שסעיף הביטחון דווקא שואב הרבה תקציבים בגלל השכנות עם הרוסיה, והעובדה שבזמן מלחמת העולם השניה הם איבדו שטחים לסובייטים. עד היום יש שירות צבאי חובה לגברים. זה דווקא נותן עידוד לשמאל הישראלי שביטחון אינו תירוץ לפגיעה בזכויות עובדים ובמדינת רווחה.
הסיפור על שיעור ההתאבדויות הגבוה במדינות הרווחה הצפוניות הוא קצת מוגזם בטבלה שפורסמה לאחרונה בגרדיאן (על סמך הנתונים העדכניים ביותר שנמצאים ברשומות – ולא מכל המדינות יש נתונים עדכניים), פינלנד ממוקמת במקום ה-15.
http://spreadsheets.google.com/pub?key=phNtm3LmDZEMqSKSyVkWcWw
ענין הביטחון כן משחק תפקיד. מלחמת החורף נגמרה לפני כמעת 70 שנה והמלחמה הקרה, שבה פינלנד היתה ניטרלית, לפניקרוב לעשרים שנה. עשית שלום בהחלט תשחרר משאבים כספיים שאפשר להקצות לרוחה וחינוך. זה הכל עינין של סידרי עדיפויותגם שמירת זכויות מיעוטים.
בארצות צפוניות מאוד שיעור ההתאבדויות גבוה יחסית הנושא כנראה קשור יותר לחורף ארוך וחשוך המוביל לדיכאונות ופחות למצב כלכלי/חברתי במדינות הללו
בפינלנד הוא 0.96% מתקציב המדינה – כמעט אחוז. בישראל: 0.016% (16 אלפיות האחוז). התוצאות בכל שטחי האמנות והתרבות – בהתאם.
ר` http://www.hs.fi/english/article/Culture+budget+experiences+greatest+growth+since+1980s/1135224074405
פינלנד הגיעה אל המנוחה והנחלה אחרי דרך חתחתים ארוכה, שנמשכה לפחות מאה שנה, וכנראה יותר, תלוי איך סופרים. פינלנד הייתה חלק משבדיה, ואחר-כך דוכסות-גדולה אוטונומית בתוך האימפריה הרוסית הצארית. במהלך "מהפכת אוקטובר" היא הכריזה על עצמאות, ונקלעה למלחמה קשה עם רוסיה. היחסים עם שבדיה לא היו אלימים, אבל הייתה מתיחות עד אחרי מלה"ע השנייה. העובדה שפינלנד כרתה ברית אסטרטגית עם גרמניה הנאצית (אם כי הפינים מעולם לא היו שותפים לאידאולוגיה הפשיסטית או הנאצית) לא הקלה עליה אחרי המלחמה. בקיצור, אילו היינו מסתכלים על פינלנד 60 שנה אחרי הכרזת העצמאות שלה, ייתכן שהיינו שוקעים בדיכאון דומה לזה שאופף אותנו כשאנחנו מסתכלים במצבה של ישראל.
לעניין החינוך והשפה – לפינים תמיד הייתה טינה כלפי השבדים, אבל גם הערצה רבה כלפי התרבות השבדית. בארץ התרבות הערבית נתפסת במידה רבה כזרה, אפילו נחותה בעיני חלק מהציבור היהודי. לא כך התרבות השבדית בעיני הפינים. התנועה הלאומית הפינית הונהגה בידי דוברי-שבדית שלפעמים אף נאלצו להחליף את שמותיהם השבדיים בשמות פיניים. המהפכה הלאומית הפינית מזכירה במשהו את המהפכה הציונית. גם שם הייתה "מלחמת שפות", והיה דגש רב על שימוש בפינית במקום בשבדית בכתיבה ובמערכת החינוך. היום נראה כאילו השימוש בשבדית הוא התחשבות במיעוט השבדי, אבל בעצם מלכתחילה זו הייתה פשרה בין אלו שחשבו שאסור לוותר על החינוך בשבדית לבין אלו שהטיפו לחינוך בפינית.
מר רפופורט היקר,
יותר מפעם אחת מופיעה במאמרך המלה "לחנך" בהקשר צורם ("בישראל מנסים לחנך אותנו כבר הרבה מאוד שנים…").
מסרים שאותו מבקש המשטר לצרוב בתודעת הציבור (ושנועדו לשרת את השלטוהון או כל מטרה אנטי דמוקרטית אחרת), אינם "חינוך" אלא אילוף .
מר רפופורט היקר,
יותר מפעם אחת מופיעה במאמרך המלה "לחנך" בהקשר צורם ("בישראל מנסים לחנך אותנו כבר הרבה מאוד שנים…").
מסרים שאותו מבקש המשטר לצרוב בתודעת הציבור (ושנועדו לשרת את השלטוהון או כל מטרה אנטי דמוקרטית אחרת), אינם "חינוך" אלא אילוף .
תקציב הבטחון לא מושפע רק מקיומה של מלחמה בפועל. פינלנד איננה חלק מנאטו ויש לה היסטוריה די קרובה במונחים של אומה מול השכנים שלה, ולכן אני מניחה שתקציב הבטחון שלה יותר גדול באופן יחסי מאומה שכן חברה בנאטו.
שנית בענין זה, צריך לזכור כי חלק לא קטן מתקציב הבטחון שלנו הוא מסיוע חוץ, ולכן לא יזיק לנו להפסיק לנופף בזה כל הזמן.
לענין הדו-לשוניות (מירון רפפורט וע.ג.) – יחסית לעובדה שהמיעוטים בישראל שונים במהותם ממיעוטים באירופה, הרי שישראל מתמודדת עם האתגרים הללו בצורה די טובה, ובמיוחד לאור מצב הקונפליקט עם הערבים, והחוק הוא בהחלט חוק נאור בענין. זה לא אומר שאין מה לעשות כדי להטמיע את הנושא יותר, ובמיוחד בשרות הציבורי
בואו נדייק רגע – מעמד הערבית כשפה רשמית נובע מחוק מנדטורי בשם "דבר המלך במועצתו", סימן 82. הבריטים, נאורים שכמותם, ששלטו כאן קבעו שמסמך רשמי באשר הוא ייכתב בשלוש שפות – אנגלית, ערבית ועברית. מין היגיון קולוניאלי – שפת המנדט ושתי השפות המקומיות, שאף אחד לא ירגיש מקופח. במאי 1948, עם הקמת המדינה, נחקק בזריזות "פקודת סדרי השלטון והמשפט" – החוק הראשון של המדינה שקבע, בעצם, שכל חוקי המשפט הבריטי תקפים חוץ מאלה המגבילים את זהותה היהודית של המדינה (הגבלת הגירה וכד`). בסעיף 15ב של הפקודה נכתב כי לגבי סימן 82, מבטלים את החובה להשתמש באנגלית כבשפה רשמית. מה שנותר, אם כן, הן העברית והערבית. ומאז אף אחד לא נגע בחוק הזה בשום צורה, אם לא להחשיב את הניסיון של כץ.
על הטלאי המשפטי הזה, בקיצור, מבוססת המדיניות הלשונית של מדינת ישראל – שזה לא בדיוק כמו אצל הפינים והשוודים, שם, נדמה לי, הושקעה מחשבה, תכנון וכוונה רב-תרבותית אמיתית.
העןבדה שהסעיף הרלוונטי ב"דבר המלך במועצתו על פלשתינה (א"י)" לא בוטל בכל הנוגע למעמד השפה הערבית אינה מקרית. עם הקמת המדינה התקבלה החלטה לאמץ כמעט את כל החוקים והצווים של המנדט הבריטי, למעט חוקי ההגירה ורכישת הקרקעות שבוטלו רטרואקטיבית. פקודת סדרי השלטון והמשפט תפקידה להתאים את חוקי המנדט למדינת ישראל.
בכתב המנדט שקיבלה בריטניה מחבר הלאומים נאמר שתפקיד המנדט הוא לממש את הצהרת בלפור (1917). כיוון שכך, כלל כתב המנדט דרישה מפורשת להנהיג שלוש שפות רשמיות: אנגלית (שפת השלטון המנדטורי), ערבית (שפת מרבית התושבים בטריטוריה בימים ההם) ועברית, שנתפסה כשפה הלאומית של היהודים, ולפיכך שפתו של "הבית הלאומי" העתידי. הבריטים הקפידו מאוד על התלת-לשוניות הזאת, אם כי הם נתנו עדיפות לשפה האנגלית כשפת השלטון וכשפה ניטרלית בין הקהילות המקומיות.
בהחלטת החלוקה של האו"ם מנובמבר 1947 הייתה דרישה מפורשת מהמדינה היהודית העתידית לכבד את זכותם של אזרחיה הערבים להשתמש בשפתם. כיוון שממילא הוחלט לאמץ את חוקי המנדט, מופיעה בפקודת סדרי השלטון והמשפט רק הוראה המבטלת את העדיפות של השפה האנגלית (עד היום הזה לא ברור אם אנגלית היא עדיין שפה רשמית במדינה. בפועל משתמשים בה, כך שאיש לא הרגיש צורך לפנות לבג"ץ בעניין).
על המטבעות, השטרות והבולים הראשונים של מדינת ישראל מופיע כיתוב בערבית. השימוש הרשמי בערבית גבר והתמעט חליפות לפי המצב הפוליטי. בסוף שנות ה-90 הוגשו מספר עתירות לבג"ץ ע"י ארגונים ערביים-ישראליים. ב-2000 קבע בג"ץ בפסק דין שהתקבל ברוב של 2 (ברק ודורנר) נגד 1 (חשין), והסתמך על החקיקה המנדטורית ועל חוקים שונים של הכנסת, שעברית היא השפה הרשמית הראשית, וערבית היא השפה הרשמית המשנית (מעמד האנגלית לא נדון). פסק הדין קבע שיש משמעויות מעשיות לקביעה הנ"ל, ובעקבות זאת הוסף כיתוב ערבי לכל השלטים בדרכים בין-עירוניות ובערים המעורבות (עד אז היה כיתוב ערבי רק על שלטי אזהרה או שלטי הכוונה ליישובים ערביים).
השר כץ לא יכול לבטל פסק דין – רק הכנסת מוסמכת לחוקק חוק שמבטל פסק דין של בג"ץ. השר כץ רוצה שעל כל השלטים יהיה תעתיק לערבית של השמות העבריים במקום השמות הערביים המסורתיים. נכון להיום (לפני "עידן כץ") ההסדר הוא שתעתיק כזה מופיע לגבי יישובים יהודיים, והשם הערבי המסורתי מופיע לגבי יישובים ערביים או מעורבים.
המורים מרוויחים 27 דולר לשעה? מסופקני.
לפי YNet , בשנת 2006 מרוויח מורה בתחילת הדרך 3,557 שקלים בלבד. גם אם ניקח מורה מנוסה ובכיר יותר אני לא רואה איך מגיעים ל-27 דולר (כ-100 ש"ח) לשעה.
המודל הפיני (והסקנדינבי) מלמד כי קפיטליזם תחרותי אכן מביא לשיוויון גבוה. כמובן בכלכלה הקפיטליסטית יש מקום לפעילות ממשלתית, בעיקר בכל הקשור למוצרים ציבוריים, כמו חינוך.
מעניין שההוצאה של פינלנד לחינוך ביחס לתוצר די דומה לזו של ישראל, ולמרות זו רמת החינוך של הפינים גבוהה בהרבה מאשר בישראל, ובו-זמנית פערי החינוך נמוכים בהרבה.
שור
ולא יותר. זה בדוק.