מפה ומשם, משם ומפה, ארץ-ישראל והעלבון

אלמוג בהר

תגובה ל"אנחנו עדיין סיפור פתוח"

    ספרו של עמוס עוז, "פה ושם בארץ ישראל", רואה עתה אור במהדורה מחודשת, ובימים בהם חייהם של ספרים עבריים במהדורתם הראשונה מתקצרים והולכים, אין לך אלא לברך על מהדורות מחודשות כעבור כעשרים ושש שנים, שהן כעשרים וששה דורות בשוק הספרים הישראלי.

            לכבוד המהדורה החדשה רואיין גדי טאוב, והסביר: "אני משתמש בספר הזה בלי סוף כשאני מלמד סטודנטים… עד היום לא מצאתי שום טקסט שמביע את עוצמת העלבון המזרחי כמו בספר הזה". ואתה עומד ומתבונן בטקסט הזה, חוזר וקורא בו כדי לדייק במשמעויותיו העמוקות, אולי חולשת ההבנה שלך היא המכשילה אותך, ולא כשליו של המדבר.

            הנה המבקר אינו יודע-כל, הוא למד לסייג עצמו, לומר "עד היום לא מצאתי", כלומר לפתוח פתח שיתכן והבנתו תשתנה בעתיד, לכשיגיע לידיו דבר-מה חדש. ובכל זאת הוא יודע לשפוט בינתיים את הטקסט, ויודע להודיענו כי אין בנמצא, ככל שידיעתו ודעתו מגיעות, "שום טקסט שמביע את עוצמת העלבון המזרחי כמו בספר הזה".

            תנו בנפשכם על מה צריכה הנפש להתקומם יותר אחרי ששמעה כך: האם על כך שהמבקר הנבון והמצוטט החסיר רבות בהכרותו עם עולם הטקסטים העבריים, וחש בנוח לעמוד עם כל חסרונותיו ולהודיע מסקנתו שזה הטקסט עולה על כולם; או על כך, והסיבה השניה רחוקה יותר אך גם מגעת יותר אל שורש העניין (ומבטלת את הצורך להתקומם בשל הסיבה הראשונה), שכל העניין מסתכם אצלו ב"עלבון המזרחי" (אומנם הוא יורשם עלבון זה מעוז עצמו).

            והעלבון, זה שוודאי איני רוצה להעליבו, זה שוודאי יש בו חשיבות רבה בחיי אדם, והרי כולנו נעלבים מסיבות אמת וסיבות שאינן אמת, וסיבות גדולות ואמיתיות היו למזרחים להיעלב מן היחס כלפיהם בארץ, זה שאינו רק מקומו של ילד קטן מול אחיו הגדולים ממנו, בכל זאת עלבון זה מצמצם את המזרחיות לכדי פן אחד, חשוב ככל שיהיה. והנה מוסט הדגש, ואין טעם לדבר על הדיכוי הכלכלי והתרבותי של המזרחים בישראל (או בלשון היותר רגילה הקיפוח והאפליה), ואין במזרחיות תוכן משמעותי משל עצמה, תרבות והצעה להווה או לעתיד, ואין היא מאבק באותו דיכוי, אלא כל טעמה מסתכם בעלבון לבדו, שאותו ידע יפה לקרוא עוז, כך מסתבר, ואותו קורא אחריו טאוב.

            אני מקווה כי יסולח לי אם אשתמש עתה בקטגוריות אתניות, שאינן מתקבלות תמיד בעין יפה בתרבות הישראלית, אבל "אחשוף" כאן סודות הידועים לכל: הנה המבקר האשכנזי (ואין רע בלהיות מבקר אשכנזי, או לפחות אין זה רע יותר מלהיות מבקר מזרחי, יהודי, ישראלי או ערבי), משבח את הסופר האשכנזי (כנ"ל) על כך שלא נמצא עוד שום טקסט כמו שלו שייצג נכונה את המזרחים, כלומר לא נמצא עדיין לטעמו הטקסט המזרחי שיעלה למדרגתו של עמוס עוז בביטוי המזרחיות, כלומר עוז הוא, נכון לעכשיו ולמבקר, לא רק הסופר האשכנזי הבכיר, או הסופר הישראלי הבכיר, אלא גם הסופר המזרחי הטוב ביותר.

            איני כותב זאת כדי להכשיל את אפשרות הקריאה האשכנזית בחוויה המזרחית. למעשה להפך. דווקא הדבר שיכול היה להיות מעניין בכל העניין הזה הוא זה שהוחבא: דווקא דרך התיווך של ספרו של סופר מוכשר ואשכנזי מצליח מבקר מוכשר ואשכנזי להזדהות עם חוויה מזרחית, ואין להמעיט בערכה של הצלחה זאת. אבל מסקרן למה אין המבקר שם לבו לכך שאולי מה שפתח בפניו את שערי ההזדהות כאן, והצליח לעורר בו אמפתיה, בעוד שבמקומות אחרים הוא נותר לעמוד מרחוק, הוא בדיוק עובדת היות ספרו של עוז כתוב מפרספקטיבה אשכנזית, כלומר מפרספקטיבה הקרובה לשלו.

            טאוב מסביר את הפתיחות שלו דווקא אל הספר הזה במונחים לכאורה אובייקטיביים, הקשורים לאיכויות של הספר, ולא לקשר שבין עמדת המבקר לעמדת הספר: הוא מוצא את כוחו של הספר במרחק ובכבוד שלו אל המזרחים (כלומר טקסטים פחות מרוחקים לא יצליחו לקרבו); הוא מציג את הספר כמשלב רגש ואינטלקט, בתוך "טקסט לא רגשני", כנראה ברמיזה ביקורתית לטקסטים שנמצאו בעיניי המבקר רגשניים מדי. כך מפוספסת הזדמנות לדון סוף סוף באופני הקריאה של אשכנזים בחוויה המזרחית, דווקא דרך טקסטים אשכנזיים, המוצגים על-ידם כאיכותיים יותר, רגשניים פחות.

            טאוב יודע נפש מבקריו, ועל כן הוא מכין מראש את האפולוגטיקה לבחירת המבקר האשכנזי בסופר האשכנזי למשרת הטקסט המזרחי המוצלח ביותר (לפחות בקטגוריית העלבון); הוא מספר כי "היום נהוג להגיד שאם ההגמוניה מנסה לייצג את השוליים, סימן שהיא גוזלת מהם", ומבהיר כי זאת למעשה הבעיה, כי "היום הבון טון הוא שכל אחד יכול לדבר רק בשם הקבוצה שלו. אף אחד לא ידבר על הומואים אלא אם כן הוא הומו. זו גטואיזציה של החברה. התוצאה היא שהאליטה מתנערת מהשוליים. חסר כאן מישהו שיעז לדבר גם בשם אחרים, שינסה לתפוס את תת-ההכרה של החברה".

            עליך הקורא מוטל להשלים ולקרוא: אם האשכנזים לא ייצגו את המזרחים, ויתבקשו להניח מידם תפקיד אוריינטליסטי ופטרנליסטי זה, הם יתנערו מן המזרחים, כיוון שייצוג עצמי של המזרחים לא יצליח לעורר בהם הזדהות. אין ספק שיש לטיעון זה ערך פוליטי, גם אם הוא מביך אינטלקטואלית, אטום רגשית ופגום מוסרית.

            לסיום, נדמה פתאום כאילו דווקא על עלבון אשכנזי מדבר טאוב (ושוב, איני רואה בעלבון דבר-מה עלוב או מעליב), עלבון ההדחה מתפקיד ההגמוניה שמייצגת את השוליים בעוד השוליים שותקים, עלבונו של המבקר בשל חוסר הנכונות של המזרחים להכיר בו כאליטה אשר תעז לדבר בשמם, ובשם כל ה"אחרים". האובססיה לדבר בשם האחרים, כמעט כזכות מולדת, מזכירה לקוראים, אגב, כמה מעט כתב עוז על עצמו ומקומו בספרו "פה ושם בארץ ישראל", שבו חיפש את אותם "אחרים", וכמה חוסר נוכחות זה הוא חוסר נוכחות רק לכאורה, כיוון שלמעשה עצמו ומקומו ניבטו מכל שורה בספר.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. RS

    "אם האשכנזים לא ייצגו את המזרחים, ויתבקשו להניח מידם תפקיד אוריינטליסטי ופטרנליסטי זה, הם יתנערו מן המזרחים, כיוון שייצוג עצמי של המזרחים לא יצליח לעורר בהם הזדהות. אין ספק שיש לטיעון זה ערך פוליטי, גם אם הוא מביך אינטלקטואלית, אטום רגשית ופגום מוסרית."

    התפיסה של טאוב את האשכנזים ואת עצמו היא תפיסה קריקטוריסטית. האשכנזי הרי הוא "דג קר" שלא מסוגל להזדהות עם אמפתיה שלאו דווקא מדברת בקודים התרבותיים שלו. האשכנזי הקר והמנוכר מנסה להיות כל הזמן "מרוחק" ו-"אובייקטיבי", ולעולם הוא לא יבין את המזרחים "הסובייקטיביים" האלה והרגשניים.

    וייתכן שפשוט המבקר משליך מעצמו ומעמוס עוז על אחרים. הוא משוכנע שמדובר בקריקרטורה ששכפלו על פס הייצור.

    זוהי גישה אליטיסיטית ממוסדת, כזו שהפנימה את הסוצולוגיה של 60 השנים האחרונות. המיסוד כאן הוא מיסוד של היררכיה, וניסיון לקחת את הסטטוס-קוו ולשווע לו ערך תמידי.

    הססטוס-קוו הזה מדבר על האשכנזי ככזה שלעולם לא יוכל להבין הזדהות וקרבה קבוצתית (של המזרחיים האלה…), ועל מזרחי שלעולם לא יוכל לשמור על מבט מרוחק, ביקורתי ו-"אובייקטיבי" (כמו האשכנזים האליטיסטיים האלה…) .

    אז אפשר לראות איך הכל מסתדר – אם האשכנזי יהיה כמה לקצת זהות קבוצתית אסלית שכזו, הוא יבוא לבקר באוהל המזרחי, ואם המזרחי יהיה כמה לקצת אליטיטיות, אינדיבידואליות קרה ואובייקטיביות מרוחקת, ביקורתית ורציונלית, הוא יוכל ללכת אל חבריו הדגים הקרים האשכנזים – או לחילופין, לקרוא את הספר של עמוס עוז והביקורת של טאוב.

  2. RS

    "אני משתמש בספר הזה בלי סוף כשאני מלמד סטודנטים… עד היום לא מצאתי שום טקסט שמביע את עוצמת העלבון המזרחי כמו בספר הזה"

    אפשר לראות שוב את התפיסה הקריקטוריסטית של אוניברסיטה וסטודנטים. ומה זה "לימוד", "ביקורת", "ריחוק" ו-"אובייקטיביות" בתפיסות הקומיקס שלהם.

    מה עושים באוניברסיטה? מחפשים ריחוק ומבט ממעל. ואיך עושים את זה? על יד יספר שכל מהותו הספרותית היא כזו. הפעולה עצמה של הביקורת ושל ההזדהות חסרת הפניות – מאופיינת אך ורק על ידי הכלי שבו משתמשים.

    עם מה מלמדים סטודנטים? עם ספר שמתאים להם. והספר הזה, עומד בתנאים הואינברסיטאיים של ריחוק ואובייקטיביות.

    כמה הכל שטחי ומנוכר. כנראה זה מתאים מאוד לתפיסה של טאוב את האשכנזי. ומנגד – מה צריך לעשות המזרחי כדי שהוא יהיה ברמה האקדמאית.

  3. שירה אוחיון
    החשש הגדול של טאוב הוא שפתאום אנשים ירצו ללמוד על חוויית הדיכוי הציוני אשכנזי של המזרחים (אותה הוא מכנה "העלבון המזרחי") דרך שיריו וספריו הבוטים של מואיז בן הראש, או דרך שיריהם של סמי שלום שטרית, ויקי שירן או רחמנא לצלן ברכה סרי רבים ואחרים, ואז יתבקשו הסטודנטים לקנות את ספריהם של הללו ויאיימו על מעמדו ההגמוני הבלתי מעורער של המגה-סופר שלנו ועל קיומו הכלכלי השבע והנינוח.
    חמור מכך בכתיבתם רוויית הקללות של הסופרים והמשוררים המזרחים, "העלבון המזרחי" אינו משוטט לו סתם כך בעולם ללא אב ואם, הוא אינו יתום. יש לו כתובת ברורה, שעליה כתבה בזמנו החוקרת פרופ` חביבה פדיה:" אתם". העלבון המזרחי של בני הדור השני והשלישי להגירה מפנה אצבע מאשימה וחושף את המדכאים: "אתם", ההגמוניה הממסדית האשכנזית ומחייבת את גדי טאוב להתמודד עם עברו האישי (חלקם של אבותיו בדיכוי ובפשעים שנעשו: חטיפת ילדים, ניסויים בילדים , הקרנות, הסללה, הפליה , ניצול ושעבוד כלכלי ועוד ועוד…) היא מחייבת אותו להגדיר מחדש את עצמו "הנאור, האירופאי, התרבותי והמעודן".
    והחשש הגדול ביותר הוא ממבקרי ספרות מזרחים כמו בהר, שנושאים מטעני ידע אדירים בתרבויות המזרח והמערב ובעומקים אינטלקטואלים כאלו שגם אם יתאמץ מאד לא יוכל להגיע אליהם, שמאיימים על מקומו הפריבילגי המובטח לו מעצם אשכנזיותו ללא קשר לרמת כתיבתו ואיכותה…
    כסף זה בסופו של דבר העניין מה שמעניין את טאוב בסופו של דבר, לשמור על הכסף המשרות והג`ובים בתוך המשפחה ולא לתת לשום מזרחי להגדיר בעצמו את "עלבונו". כך הוא גם מנציח את המשך התיוג גם בספרות האשכנזית וגם בביקורות הספרות: נעלבים, רגשניים, חמים ונאמנים. שכחתי משהו?
  4. החוזר בתשובה

    אי אפשר להיות נאמן בו זמנית לציונות האשכנזית ולמזרחיות. אידה נודל,אנטולי שרנסקי, משפטי לנינגרד הם לא הסיפור שלי ,הם לא ההיסטוריה שלי ,הם לא אני. משפטי לנינגרד ושות הם הביטוי הבוטה ביותר לגזענות הציונית אשכנזית אנטי מזרחית שזקפה את קומתינו במרד הפנתרים ובמרד ואדי סאליב.

    כאשר צ`ארלי ביטון אמר למנדלביץ` תחזור לרוסיה הוא אמר את כל ההיסטורי וכל התורה על רגל אחת.

    היסטוריה שהציונים אשכנזים מנסים למחוק.

  5. רתם

    על הדברים.
    רוצה לשאול, האם לא זה האיש, שלפני כמה שבועות סיפר, איך הפך מלהיות ח`נון לקול? איך? קודם הוא היה ח`נון אשכנזי משכיל ועכשיו הוא כבר קול. כי…היתה לו חברה שעבדה בזמן לימודיה באונ` כחשפנית במועדון לילה בתל אביב.
    היא הרויחה מצויין
    וזה לא פגע בה כאדם או כאישה.
    כך.
    אם זה מה שהנ"ל מבין על מגדר, בני אדם, יחסי כוח וניצול, מה הוא כבר יכול להבין על מזרחים? מזרחיות?
    מה בכלל הוא יכול להבין?
    ובכל זאת, תודה לאלמוג על הביקורת המעניינת לכשעצמה. תמשיך

  6. שושנה גבאי

    הוא יכול ליצר הרבה טקסטים, לפטפט על כל נושא שעולה על דעתו, ללמד באוניברסיטה ואף אחד כמעט ( חוץ נגיד ממתי מעט כמו אלמוג בהר) לא חושב שזה מביך. כלי התקשורת מזמינים אותו להביע את דעתו כל הזמן, הוא אפילו כותב ספרים כלומר הוא סופר. מה זה אומר על האינטלקט הישראלי?

  7. מאיר עמור

    היכן שעמוס עוז ראה "עלבון" והיכן שגדי טאוב רואה את "התיאור הטוב ביותר של העלבון המזרחי", אני רואה סימנים של התרסה ושפה של מאבק על כוח. זוהי הקלסיקה האשכנזית: לראות עלבון במקום מאבק. קלסיקת הטעות הזו נובעת ממקור אחד: זכות יתר חברתית. בישראל היה ויש מאבק חברתי על כוח ועל חלוקתו. אנחנו עדיין סיפור פתוח משום שמתנהל מאבק על כוח. ומאבק הכוח המנתנהל הוא בין "הרואים" האשכנזים ו"הניצפים" המזרחים. כשהכוח יטה, התפקידים ישתנו: הניצפים והצופים הרואים והניראים ישתנו. סובייקטים יהפכו לאובייקים ואובייקטים יהפכו לסובייקטים. אני רוצה להיות עסוק רק בצבירת הכוח לשינוי. "על הכוח לשינוי" אני מלמד בהרצאותי. "על העלבון" אני מדבר בהפסקות – על כוס קפה. כשיהיה כוח, זמן העלבון יתקצר.

  8. דרור בל"ד

    בהר עמד היטב על "שיטתו" של טאוב, אותו עלוב המכנה עצמו סופר. התוספת במקומה: "עליך הקורא מוטל להשלים ולקרוא: אם האשכנזים לא ייצגו את המזרחים, ויתבקשו להניח מידם תפקיד אוריינטליסטי ופטרנליסטי זה, הם יתנערו מן המזרחים, כיוון שייצוג עצמי של המזרחים לא יצליח לעורר בהם הזדהות. אין ספק שיש לטיעון זה ערך פוליטי, גם אם הוא מביך אינטלקטואלית, אטום רגשית ופגום מוסרית."

    לדעתי אין לטיעון זה ערך פוליטי. אכן, ייצוג עצמי לא יעורר בהם (באשכנזים הציונים) שום הזדהות (ועל כך הם ראויים למלוא הבוז), אך תיאור מעוות או חסר יכול רק לגרוע עוד, בחינת חצי אמת גרועה משקר.

    ומי הוא אותו סופר ציוני אשכנזי אותו מצטט טאוב? עמוס עוז, אותו יהיר הקורא לעצמו ממשיכו של עגנון, ושספריו העלובים (כן,עלובים,קראתי הרבה מאד ספרים בחיי), מקשטים כל כוננית בבית אשכנזי אשר בעליו מגדיר עצמו כחובב ספרות יפה.

    את ספריו של עוז לא קראתי ולא אקרא, אך את עגנון קראתי וקראתי, וגם את מחקרה של ניצה בן דב.

    האם בלומה פריג`ידית? במסה של עמוס עוז "מים גנובים ולחם סתרים" מוצאת בן-דב כי פרשנותו של עוז על בלומה היא פרשנות פרנואידית. בתיה גור:"עוז מפחד מאשה עצמאית כבלומה ולכן שופך עליה קיתון של צוננים". וניצה בן דב, המצטטת אותה, מוסיפה ואומרת:"נטייתה של הפרשנות של עוז ל"סיפור פשוט" (היא)לחפש ולמצוא קישורים רבים בין יסודות טקסטואלים שוליים, והסתמכות על פרטי טקסט מעטים ומעוקרים מההקשר הכללי ."
    ניצה בן דב-אהבות לא מאושרות-עם עובד (פרק שמיני עמ` 271 -272)
    כל מי שאינו\ה שוביניסט ראוי שידע מי הוא ומה הוא אותו עמוס עוז.

    ואשר לעגנון עצמו:"אילו ניתן בידי לשנות סדרי עולם,הייתי מהפכת את המשוררים וההוגים ועושה אותם צדיקים וחסידים כדי שיטעמו בגופם מה שהם מפייטים" (שירה עמ` 244). בן דב:" מי שלא טעם טעם יסורים,אהבה,פחד… לא יוכל…לכתוב על אודותם מבפנים".
    (אהבות לא מאושרות,עמ` 299).

    אלמוג בהר, יצירותיך טובות עשרות מונים מאלה של עוז וטאוב.  חבל על זמנך היקר המבוזבז על ההתעסקות בהם.

  9. "בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד"

    את כתיבתו הגזענית של עוז בכל הנוגע למזרחים סיכם דרור משעני בספרו שיצא לפני שלוש ארבע שנים "בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד". עוז והגיגיו מככבים בספר,הסוקר את יחסה של הספרות לעניין המזרחי בכל שנות המדינה. והעובדה שגדי טאוב (שכתב רומן משעמם להפליא אם מותר לשפוט על פי 20 העמודים הראשונים האידיוטיים, סליחה שלא הצלחתי להתקדם)מרשה לעצמו לא להשתמש בטקסט האקדמי הזה כדי להסביר את ה"עלבון" המזרחי כבר מגלה במי עסקינן.

  10. נטלי מסיקה

    מותגים כותבים על מותגים, מותגים מתייגים אחרים, מגדירים ומקבעים כל מיני תפיסות עולם שהולך ונעלם לנגד עיניהם.
    באמת שיש ספרות טובה פי אלף שיכולה להגדיר את החויה המזרחית שלא מתוך גישה פטרונית.

  11. עמית לנדאו

    ואני חושש שלא הכסף הוא שמעסיק את טאוב האשכנזי, כמו הספקולציה המבולבלת שעלתה פה אצל הכותבת המטריאליסטית. זהו כבר הסיפור של סמי עופר ודומיו, לא של טאוב.
    טאוב פשוט הוכיח שוב את אותה ההתנשאות האוטומטית שלו על כל מה שאינו חלק מהזרם המרכזי של הציונות. ואני שואל את עצמי אם הוא באמת מאמין שזה שתינתן עדיפות למזרחים בייצוג האפליה וההדרה שלהם, תגרום לאשכנזים להתנתק ולהתרחק. מה קרה? אם אשכנזי הוא לא זה שיוביל את השיח, הוא לא יוכל לקחת חלק כמאזין ומגיב?

  12. אושר עידן

    אכן בכל העניין המזרחי באמת-באמת יש איזה אבסורד, שכחה – אולי אף השכחה?

    את כתיבתו הגזענית של הציוני עמוס עוז בכל הנוגע למזרחים סיכם בשנת 1988 ז`אן ז`אק סרוסי במאמר אחד שאף טקסט שנכתב אחריו לא העז לנסח שוב באותה פשטות, צלילות ואומץ. כותרתו של המאמר ההוא היתה "קוף שחור בקופסה שחורה" והוא התפרסם ב"עיתון אחר" (מי מכיר? מי יודע? מי ראה? מי שמע?). במקרה (או אולי שלא במקרה), אותו "עיתון אחר" עוצב ע"י הפמניסטית שעצבה גם את אתר העוקץ הזה.

    ולתוספתא דהורייתא: כמדומני שד. משעני לא הזכיר את המאמר המזרחי הזה בספרו מ-2006 -מה שמעיד אולי על עומק המחקר של הספר (כוונתי למחקר המזרחי של הספר – ולא למחקרו האשכנזי שהוא כמובן תמיד-תמיד 100% בבתי המחקר במדינתנו).

    סביר גם להניח שא. בהר לא קרא אף הוא את הטקסט המזרחי ההוא – אולי משום שהוא יותר מידי "קיצוני-מזרחי" ופחות מידי "יהודי-ערבי" – עובדה שעלולה להרגיז יותר ממה שמותר את קוראנו ואדוננו האשכנזים.

  13. נחום

    איך לא עלינו על זה קודם? אסור להתיר לאף אחד שנולד אחרי 1970 לייצג את העניין המזרחי. לא – עזוב – אחרי 1960. ואסור גם לתת לאף אחד שכתב תזה או דוקטורט לייצג את העניין המזרחי – הם לא משלנו, משתכנזים, למדו את ז`אק דרידה האשכנזי (יעקב דרעי?), ובכלל, הם מתונים כאלו, לא כמונו, זורקים יום יום אבנים על לשכת ראש-הממשלה. למשל איפה אתה עכשיו אושר? זורק אבנים על לשכת ראש-הממשלה? או כותב טוקבקים? אופס, שנינו באותו מצב. תגיד – לא צריך לאסור על כל מי שכותב טוקבקים לייצג את העניין המזרחי? אלה, אלה לא משלנו. משתכנזים. עוד החלב על השפתיים של כל בני עידן המחשבים הזה.

  14. Meir Amor
    לאושר עידן תודה על ההפנייה להיסטוריה האינטלקטואלית והרלוונטית של ה"עניין המזרחי". האמת היא שיש אבסורד בעניין המזרחי. אבל האבסורד לא נובע מעמוס עוז או מגדי טאוב; הם עושים את מה שהם צריכים לעשות. דהיינו לספק הצדקות לשליטה שלהם ושל כמותם.
    האבסורד נובע דווקא מפעולתם של חלק מאלה הקוראים לעצמם "מזרחים" ואלה הרדיקלים יותר הקוראים לעצמם אפילו "ערבים-יהודים". אלה שוכחים את השיעור הראשון בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית. צריך לבנות על מה שאחרים בנו לפנינו. אחרת אנחנו נשארים במקום ומדברים אל הרוח או אל הסלע.
     אלה "הרדיקלים" קוראים רבות את הדברים שהם עצמם כותבים. זוהי לבטח קבוצה קטנה. על יד ריטואל מסונוור זה של קריאה עצמית, הם מנסים או חושבים שניתן להעלים את מה שנכתב, נאמר ובעיקר נעשה לפניהם. וזהו האבסורד שבעניין המזרחי. החזרה הריטואלית למשבצת הראשונה במאבק המונופול בישראל.
    החזרה הזו מאופיינת בשני תווים עיקריים. התו הראשון, אימוץ והזדהות עם הקוד המרכזי של מבנה השליטה הישראלי של להיות (כאילו) "אורגינלי" – לעמוד לפני המחנה, להיות על חוד הסכין של הטיעון התיאורטי האופנתי כיום. והתו השני שגם הוא עוד דפוס מאומץ ושגוי הנהוג בביצה האינטלקטואלית הישראלית: כל דור -אינטלקטואלי – חש שהוא צריך להמציא את עצמו ואת הנושא מחדש.
    גם עמדה זו משמעותה קבלה של מבנה הכוח הישראלי האשכנזי. מדוע? משום ש"לעניין המזרחי" יש היבטים היסטוריים פוליטיים, שאינם משתנים כתוצאה מאופנה אלא הם תוצר של מבנה כוח בחברה הישראלית שלא כל כך משתנה. רוצים דוגמה למאפיינים הלא משתנים של מבנה הכוח הישראלי? הדיכוי המעמדי והעדר הדמוקרטיה הייצוגית. ברגע שאינטלקטואלים הנוכחיים ילכו ויקראו את ז`אן ז`אק סרוסי ב"עיתון אחר", הם עשויים לקבל פרספקטיבה היסטורית שתוציא קצת מהרוח הרדיקלית/חדשנית שלהם, ואולי תסייע בידם להתחיל ולעשות פוליטיקה ולא פובליציסטיקה.
    השאלה אם זה רצוי (להיאבק על שינוי ולא על הלך רוח). לבטח זה הרבה יותר קשה. זה ממש ללכת בשלוליות ולהזיע בהפגנות. זה לא רק לדבר באולפני טלוויזיה מקוררים שמגישים בהם מים קרים ושכל העם רואה עד להיכן הגעת, זה ממש לפעול למען שינוי ולשלם מחיר ממשי עבור הפעולה הפוליטית שלך. זה כבר סיפור אחר. על זה טאוב לא יודע וגם לעולם לא ידבר.
  15. RS

    הוא לא טוען בכלל שאתם מקופחים, או עניין אחר דומה. בכלל לא. הוא טוען שאתם למעשה אליטה. והוא זה שייצג את ה-"מזרחים".

    אל תנסו בכלל לעשות שינוי חברתי – לא רק שאין טעם, אלא אתם – אתם האליטות, לא ידעתם?

    גורלכם נקבע כבר. אני מציע שתתנו לטאוב לייצג אתכם אם אתם רוצים להציל משהו.

    אבל אתם לא תעשו את זה. כי אתם אליטה. מי שיעשו את זה הם "המזרחים".

    * הדמוקרטיה הישראלית נמצאת במשבר קשה. הדמוקרטיה הישראלית שהיא למעשה דמוקרטיה של אליטות, נמצאת בקצב המסלול. הלגיטימציה של הממסד הולכת ומתערערת. ופתאום הממסד מנסה ליצור קשר עם הקבוצות שהוא זנח מאחור כדי שיצילו אותו, וזאת על ידי ייצוג אותן קבוצות תוך תקווה להכרת תודה, והסתפקות במחוות סימבוליות. אנחנו ממש הופכים ונהיים ארה"ב מיום ליום.

  16. נחום

    אני לא מבין. באמת. מקודם כתבתי בציניות וחשבתי שזה יספיק. אבל כנראה שלא. יש פה הגחכה של כל שאלת הרדיקליות. אני מכבד לגמרי מאמרים מעיתון אחר מראשית שנות השמונים. וכולנו מכירים את העיתון, באמת, זה מה שנקרא גילוי אמריקה לאינדיאנים. אני מכבד לגמרי את העובדה שהיו מבקרים מזרחים לפני הדור שלנו, ויכול להיות שצריך להזכיר זאת לחלק מן המבקרים היום. אבל לבהר? נדמה לי שגם בהר מכבד זאת, ושאפשר לראות זאת במגוון מאמריו, ואם הייתם קוראים הייתם יודעים. וגם אם הוא לא הפנה הפעם למאמר של סרוסי, וגם אם חס וחלילה הוא לא מכיר את המאמר הספציפי, וזכיתם להפנות אותו עכשיו, אז מה רע? למה להתייחס לזה ישר – אתה לא יודע ולכן אתה לא רדיקל?
    תמיד אנחנו חוזרים לשאלת מי הזיע בהפגנות, וזה יפה, וזה חשוב, אבל אתם פשוט כותבים בלי לדעת – הרי עם כל הכבוד, יש לכם רשימה של כל הכותבים בהעוקץ ובאיזה הפגנות ופעילויות היו? או שאולי זה שוב, הכל על הקרח, כדי להגדיל את עצמכם?
    ועוד עניין קטן, כולנו כאן בין השאר, חוץ מהפגנות, גם כותבים וקוראים מאמרים, כותבים וקוראים טוקבקים, אז להגחיך את הכתיבה? היא אכן לא תשנה ברגע את העולם, וצריך קצת צניעות, אבל גם צניעות בביקורת שנכתבת כנגד הכתיבה?
    ולא ברור מה פה יותר מתסיס אתכם, עניין הגיל? הרי ברור שמי שנולד לפני שלושים שנה לא השתתף בהפגנות הפנתרים – מה גיליתם בזה? או האזכור של יהודים-ערבים כאופנה שמבטלת מזרחיות רדיקלית? מאיפה הבאתם את זה? זה מאפיין של כל מי שמתעסק בשאלת היהודים-הערבים? אתם בטוחים?

  17. שירה אוחיון

    נחום, פעולה מזרחית פוליטית ובכלל זה כתיבה במדינת ישראל מחייבת אומץ ציבורי גדול, וידיעה שהיא כרוכה בתשלום מחירים אישיים וכלכליים כבדים. אני חושבת שעל זה מאיר מדבר. עצם ההסתתרות שלך מאחורי שם בדוי מעידה על היעדר אומץ שכזה. על הרצון להישאר בסדר עם כולם, גם עם הממסד האשכנזי או מזרחי (הזרוע המפרנסת) וגם עם אלה שנלחמים בו.

    אני חושבת שיש לנו נטיה לקטלג ולתייג אנשים לפי תבניות "אקדמאים" לעומת "אנשי שטח" "אליטיסטים" לעומת "עממיים", "רדיקלים" לעומת "ממסדיים" או כפי שכינה אותם סמי שלום שטרית בספרו "ממפ"ים". בפועל התמונה הרבה יותר מורכבת. התיוגים האלו לא באים משום מקום. הם מעידים על מאבקים בשדה האינטלקטולי המזרחי. כתבתי על כך בעבר פה בהעוקץ ובאתר קדמה. כתבתי גם על "בגידת האינטלקטואלים המזרחים" והשימוש בפרקטיקות דכאניות של ייצור ידע ע"י מזרחים לדיכו אחיהם המזרחים במקום להשתמש בו ככלי לייצור תודעה מעמדית ומזרחית בקהילות שלנו , כדי לייצר שינוי חברתי אמיתי.

    המאבקים האלה אינם בהכרח מאבקים בין דוריים בין לוחמים ולוחמות חברתים מזרחים ותיקים לבני הדור המזרחי הצעיר כפי שאתה מנסה לצייר כאן, אלא בין אלו שצברו כוח וזכו להכרה מהממסד האשכנזי ומסמנים מחדש את גבולות הקאנון האקדמי והאמנותי ואת גבולות המותר והאסור בשיח ובעיקר בפעולה הפוליטית המזרחית ,לבין אלו שסירבו ומסרבים להיבלע בהגמוניה האשכנזית , אלא מבקשים לשנות את הסדר החברתי ובעיקר את ההירארכיה הגזענית שנוצרה פה.

    אני את אלמוג בהר מחבבת באופן אישי ומעריכה את יצירתו הספרותית וכתיבתו הביקורתית, אבל לא פחות מכך אני מעריכה את עשייתו החינוכית בביה"ס קדמה ירושלים. אם אינני טועה הוא גם היה שותף לניסיון פוליטי להריץ את רשימת הפנתרים השחורים של איילה סבג בבחירות המוניציפליות בירושלים. כך שאני לא בטוחה שהביקורת של מאיר ושל אושר עידן שהיא ביקורת נכונה שראוי שתיאמר נכונה דווקא ביחס אליו. בהחלט ישנה קבוצה מצומצמת של אקדמאים שצברו הון תרבותי רב באקדמיה ולמעשה השתלטו על השיח האקדמאי המזרחי, הפכו אותו לבון טון אקדמי פוסט קולוניאלי מעוקר מכל משמעות פוליטית, וחמור מכך הם הדירו מהאקדמיה את כל מי שאיים על הגבולות החדשים שסימנו, אנשים שפעלו שנים רבות למען המאבק המזרחי, הרבה לפני שאותם אקדמאים העזו להעלות על לשונם את המילה "מזרחים" , כן אנשים כמו מאיר עמור, דוד בן שטרית, נונו, סמי שלום שטרית, סמדר לביא והרבה אחרים ואחרות כולל ויקי שירן ז"ל סומנו כ"בעייתיים… יש לי כעס גדול על האקדמאים הללו על המחיקה שלהם: מחיקת ההיסטוריה של המאבק המזרחי כאילו הם לבד המציאו את הגלגל בלי לתת כבוד לעשייה הפוליטית והאינטלקטואלית רבת השנים של מזרחים ומזרחיות. הם גם מוחקים את ההיסטוריה המזרחית ומעוותים אותה כשהם שמים את קו ההתחלה ב-48`. חטיפות ילדים, ניצול כלכלי , "הפועל העברי" ,השבחת הפוריות של הגזע הלבן ועוד ובעיקר הגזענות, מתחילה כמעט מראשית הציונות עצמה, עם עליית התימנים ובכך הם חוברים לנראטיב הציוני במחיקת ההיסטוריה המזרחית. לכן נחום, תן כבוד לותיקים ממך. תקשיב ובעיקר תלמד מאלו שהיו שם לפנינו.

    והכי חשוב , בימים אלו אנו יוצאים למאבק על תקציבי התרבות. אני חושבת שהמאבק הזה מגדיר מחדש את הקולקטיב המזרחי, הן מבחינת המשתתפים בו והן מבחינת ההגדרות שהוא מבקש לייצר ביחס לתרבות והזהות המזרחית. במאבק הזה כולם חשובים: אלה שרק כותבים ושולחים הערות במייל ואלה שגם באים לישיבות ולהפגנות. ויש גם לא מעט אשכנזים/יות שתומכים בו… זה מאבק על דמותה של החברה הישראלית כחברה רב תרבותית, פלורליסטית וסובלנית, לעומת המציאות התרבותית שמייצרת תרבות של שנאה לכל מי שמוגדר כ"אחר" ביחס להגמוניה השלטת.

    אני חושבת שזמן פיוס עכשיו. הפיצול העמוק שחווינו בשדה המזרחי ובעיקר התרסקות הקשת הדמוקרטית המזרחית, הותירה מטענים כואבים אצל כולנו ושיתקה את הפעולה הפוליטית. הגיע הזמן להתעלות מעל לחילוקי הדעות ומטעני העבר ולהבין שרק סולידריות ופעולה קולקטיבית יכולה לשנות את המצב.

  18. מאיר עמור

    נחום, מה אתה רוצה? יש טענה מסויימת בדברים שכתבתי שלא מצאה חן בעיניך? אמור מהי! הסבר מדוע אינך מסכים עם מה שנכתב וקרע את שנכתב לגזרים. בדיבור כללי וציני לא מעלים טענות רציניות. דבר לעיניין. לא חשוב מה הגיל שלך. חוץ מזה, מי זה נחום? אין לך שם משפחה? האם הפוליטיקה שלך כל כך סודית שאסור לבטא את שמך המלא? האם את/ה אחד/ת מאלה שאסור לומר את שמם?
    בברכת חברים עלומים
    מאיר עמור

  19. ד"ר פאתיחה אל ריסאסי

    דומה שאתה מסיט את הדיון במודע, בזדון, ובכוונה תחילה. הטענה המרכזית והמהותית לא התמקדה כלל בגילם של הכותבים: היא התמקדה בבערות מזרחית (של פעילים פוליטים ואקדמאים), בעובדה שרובם (אולי מר בהר לא היה צריך לכלול כאן) מרגישים חובה לקרוא את טאוב, עוז ואשכנזים דוגמתם ובה בעת לדעת מעט מאוד (אם בכלל…) על האבות והאמהות האינטלקטואליות והפוליטיות שלהם עצמם.

    את כאבו של אושר עידן על קבורת החמור של ההגות והפוליטיקה המזרחיות ע"י מזרחים (כפי שנראה לי שהסביר מאיר עמור) לא תוכל לצנזר – גם לא ע"י מתודת ההגכחה האשכנזית בה אתה שולט יפה מאוד. (כל הכבוד אגב עשית יופי את שיעורי הבית באוניברסיטה). המסקנה היא שבמקום להגיב בגסות ובסרקזם אווילי וצפוי ממטבחה של הישראליות האשכנזית שאתה מייצג כאן במודע או שלא במודע – עדיף היה לשתוק ולבלום קמעא ובמקום זאת להתעמק מעט בהבנת הטיעונים המהותיים שהוענקו לך כאן בחינם ושאתה עתיד להשתמש בהם בעתיד. על כך אין כלל ספק. ואף פעם, נחום, אף פעם אל תסלף. צא ולמד כאן:

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1103888.html

  20. נחום

    בתגובה האחרונה נכתב, וזה די סיכם הכל, "ואולי לא היה צריך להכליל את מר בהר בהקשר זה" – אז מה אנחנו עושים? תוקפים כי אנחנו מכוונים לתקוף את המזרחים שכותבים על אשכנזים / שהם משת"פים / שמדברים על יהודים-ערבים, בלי לבדוק ספציפית לגבי האדם אותו תוקפים אם הוא רלבנטי למתקפה? זה אחד הדברים הכי לא הגיוניים ששמעתי לאחרונה.

    במובן הזה מאיר – ויש לי את כל ההערכה אליך – ואני לא מתכוון להיות ציני באופן מכוון לגמרי, אולי זה עניין דורי – אנחנו פשוט הורגים שוב ושוב את הילדים שלנו, של המאבק המזרחי, על-ידי המתקפה המיידית עליהם – כי כל העניין של המשכיות הדורות בתוך המאבק, ולא להתחיל אותו בכל פעם מחדש, הוא מאה אחוז נכון, אבל כנראה שגם כותב המאמר מאמין בו – אז על מה המתקפה?

    במובן הזה בוא נזכור שגם היו דברים לפני עיתון אחר, ולפני מאמרו של מר סרוסי (אגב – אם המגיב האחרון תוקף את מי שמגיב לאשכנזים, האם הוא בעצם כותב גם את מאמרו של סרוסי – אתם שמים לב שאתם כולאים אותנו בפרדוקסים?)

    ואני לא כותב שם משפחה, למרות שיש לי, וזה חלק מזכויותי – בכל זאת איני אדם מוכר כמותכם, ולא פרסמתי מאמרים, ועל כן אין משמעות לכך שאכתוב עם שם משפחתי, עם כל הכבוד. לא מתבייש ומעריך את כל קודמינו בתוך המאבק, ומקווה שנדע להעריך זה את זה, בלי הציניות שלי ובלי השלילה האוטומטית של כותבים שונים, בלי לקרוא אותם ספציפית, שהתבטאה אצל אחרים לפני.

  21. מאיר עמור

    שלום נחום,
    אני מסכים איתך. אין שום צורך להרוג אף אחד. אני בעד חיים. ואני בוחר בחיים. תראה לי מקום אחד שאמרתי משהו על אלמוג בהר. לבטח לא אמרתי על אף אדם ספציפי משהו שלילי. תמכתי בעמדה שהביע אושר עידן. אני באמת חושב שמה שז`אן ז`אק סרוסי כתב לפני יותר מעשרים שנה ממש רלוונטי היום לגבי טאוב כפי שהיה פוליטי אז לגבי עוז. אני חושב שכתיבה פוליטית היא מעשה פוליטי חשוב. בהחלט. אני חושב שפעולה פוליטית (ארגון ממשי של כוח פוליטי עם אג`נדה מזרחית/אזרחית) חשובה לא פחות. מי שמשלב את הדברים יבורך מנשים ו/או מגברים. איפה בדיוק הבעיה שיש לך עם הדברים שכתבתי? אשמח לדון בבעיות שאתה מוצא בדברי איתך. הגיל שלך לא מעניין אותי. מעניינים אותי הדברים שיש לך לומר. מאמרו של אלמוג בהר הוא נהיר, מעניין, רלוונטי, שוטף ופוליטי. לא אמרתי מלה בגנותו. היהפך לדעתי הוא טוב מאוד.

    בברכת "יעל שיר לכיתה אלמונית"

  22. אחת שמכירה

    התראיינתי בנושא ”פה ושם בארץ ישראל“ של עמוס עוז, במלאת 27 שנים לספר החשוב הזה. הדברים שאמרתי קוממו אחדים, מקרב האליטה הקוראת, כמובן, ולא הייתי מביא את הדברים לולא המבקר – אדם בשם אלמוג בהר – השמיע את קול הבון טון, את הדבר הצפוי שהוא מחלה המציגה עצמה כתרופה: הוא התלונן שאשכנזי חלילה מייצג סבל מזרחי, ועוד בצורה חיה ונוגעת. מחשש שמא אייצג את מר בהר באופן לא מדוייק, אביא דברים כלשונם.

    אמרתי שזו חלק מן המחלה, לא התרופה. מפני שמאחורי חזות הדאגה הזאת לייצוגם של המזרחים (או כל קבוצת שוליים אחרת) יש בעצם איסור על הקבוצות המבוססות לדבר על קבוצות שבשוליים. איזה איסור נפלא! והוא כל-כך מתאים לזמן. מפני שאנחנו חיים בעידן של אדישות גוברת, מפני שהאיסור הזה אינו איסור, אלא היתר למבוססים להתעלם ממצוקתם של ה“אחרים“. אסור לייצג אותם, אסור לשפוט אותם או את מצבם או את טעמם, אסור להתייחס אל ה“הם“ במונחים של ה“אנחנו“.

    כך אליטה שבעה וצדקנית, יוצאת גם מוסרית-בעיני-עצמה וגם יכולה להמשיך להנות מחייה בלי שמצוקתם של אחרים – שאסור לייצג אותה, כלומר להתבונן בה- נשארת עניינם של אותם אחרים. זכור לי מקרה אחד בולט של הקילקול המוסרי הזה. סרט של בועז יקין על סוחרי סמים בגטו שחור בעיר אמריקאית. מיד יצא קצפם של הצדיקים שאיך זה שיכין מייצג את השחורים כעניים, כסוחרי סמים, וכו‘ וכו‘ וכו‘. אבל האמת היא שאחוזי העוני בקרב השחורים עצומים, והאיסור לייצג את הבעיה, כלומר להפנות אליה תשומת לב ציבורית הוא לא הפיתרון, הוא הבעיה. בקצה ההיגיון הזה מחכה עולם אבסורדי, שבו לא נשפוט את העדפתם-המגורית בקרטון של הומלסים, בשם העדפתנו המגורית בבטון, מפני שזאת כמובן התנשאות. מצחיק? אנחנו לא רחוקים משם.

    http://www.gaditaub.com/hblog/?p=398#comments

  23. ירדנה אלון
    אני רוצה להתייחס לרשימה שעליה בונה בהר את ביקורתו, ובעיקר לקביעותיו של טאוב שנראות לי מופרכות. את דעתי על עוז כבר אמרתי בהזדמנויות שונות כאן באתר. אומר רק זאת עוז הוא לא הכוס תה הישראלית שלי(אני אוהבת תה עם נענע ושיבא ולהמתיק בדבש).
     כשקראתי את דעותיו של טאוב על כתיבתו הספרותית של עוז ברשימה הנדונה, בתחילה סברתי לתומי שזה פשוט עניין של טעם אישי, ואני עם טעמים אישיים של אנשים לא מתווכחת ולא מתדיינת, אולם משהו בכל זאת הציק לי ולא נתן לי מנוח מן הסיבה הפשוטה שטאוב הוא מרצה בישראל ויש לו השפעה כמרצה על תלמידיו ועל התודעה שלהם, וכשמישהו לעניות דעתי הבלתי קובעת מעוות תודעה של ציבור רחב, אני חשה מחוייבות להאיר את הנושא מזוית שונה ואחרת, ואין זה אומר שהאמת מונחת בכיסי הקטן, אבל כשהראייה שלי מגובה גם בעובדות ולא בטעם אישי או אז ייתכן אולי כי הכף נוטה לכיוון של הזוית שאותה אני מאירה.
     את התפעלותו של טאוב מעוז הוא מגדיר כך …….."היכולת שלו להמחיש דברים בצורה רגשית היא עצומה. זה עיקר כוחו של עוז – "…..ו-עוד הוא מוסיף……" זה ספר שבו הדבר הייחודי לספרות – היכולת להיכנס לנעלי הזולת – קורה גם רגשית וגם אינטלקטואלית"……
    למען הגילוי הנאות בשנות צעירותי קראתי את "מיכאל שלי" של עוז, קראתי ולא סיימתי, הנחתי אותו מידי באמצע מפני שלתחושתי כאישה צעירה מישהו מנסה לדבר בקול הנשי שלי ומזייף אותו עד כדי צרימה שכואבת באזניים, והיו לי מקורות להשוואה באותה עת מפני שעוז לא היה היחיד שניסה כגבר לדבר בקול הנשי. קדם לו כמובן טולסטוי ב-"אנה קרנינה" המופלא שלו, וקדם לו ד.ה.לורנס ב-"מאהבה של ליידי צ`אטרלי" וכמובן שהיו לא מעט סופרים גברים שדיברו בקול הנשי. לא אכנס לפירוט. כל אחד יכול להוסיף לרשימה, אולם הבאתי את שתי הקלאסיקות האלה על מנת להמחיש עד כמה "מיכאל שלי" כל כך רחוק מהקביעה של טאוב על "היכולת של עוז להיכנס לנעלי הזולת".
    תאמרו זה הטעם שלך אל מול הטעם של טאוב, זוהי התחושה שלך או הפרשנות שלך אל מול פרשנותו של טאוב, אומר לכם אתם צודקים. כל זאת אלמלא עוז עצמו הודיע קבל עם ונשים בראיון שנתן לפני מספר שנים לעיתון "לאישה", ש"מיכאל שלי" מפרספקטיבה של שנים הוא ספר שבעצם כתיבתו הוא חטא בהיבריס. עוז עצמו טוען שזו הייתה שטות מוחלטת לכתוב את הספר כאילו הוא כגבר צעיר מסוגל להבין את המתחולל בנפשן של נשים.
    אז אם הסופר בעצמו מודה באי יכולתו "להיכנס לנעלי הזולת" מדוע טאוב כופה את זה עליו? ומדוע הוא כופה תודעה שכזו על תלמידיו?
    באשר למאבק המזרחי טאוב אומר……" כשהם אומרים לו `עד שלא ייתנו לנו לבוא לבריכה של הקיבוץ`, נעצרת לך הנשימה כי אתה פתאום מבין מה זו התחושה של להיות דחוי פיזית"….אם הציטוט הזה היה מופיע מייד לאחר שהספר יצא לראשונה, לא הייתי מוצאת לנכון להתייחס לאמירה הזו של טאוב. אולם היום, כשהתודעה המזרחית שגורה כמעט על כל לשון אקדמאית, בין אם מסכימים ובין אם לאו, לומר טכסט כזה ולהתייחס אליו כמהות המאבק המזרחי, כאילו המאבק המזרחי הוא מאבק של "אנא קבלו אותנו ואמצו אותנו אל חייקכם כאילו היינו קולקטיב של יתומים" ולא מאבק של הכרה באינדבדואליות ובייחוד של הקולקטיב המזרחי ובאופן ראייתו את החיים במרחב הגיאו פוליטי תרבותי חברתי.
     כאן אני רואה את עיוורונם הן של עוז והן של טאוב, שמחזק את עוז וסבור שמאחר ועוז מביא את הציטוט הזה מפי אנשים שמוצאם האתני הוא מזרחי בספרו, זה הסימן ליכולתו ולגדולתו של עוז כסופר וכי גדולתו של עוז כסופר היא "…היכולת שלו להמחיש דברים בצורה רגשית היא עצומה. זה עיקר כוחו של עוז – הוא תופס את ההיגיון של הרגש בישראל".
     לתפוש את מהות המאבק המזרחי היום בישראל של 2009 באופן שכזה, לעניות דעתי הבלתי קובעת לחלוטין, זה לא להבין כלל וכלל על מה המאבק, או עוד דרך להשתיק אותו על ידי התעלמות טוטאלית מהמהות והצגתה כמהות אחרת ושונה. לי כמזרחית,קשה לבלוע את הצפרדע הזו ואני גם לא סבורה שאני חייבת לבלוע אותה, ואולי נהפוך הוא, מן הראוי שאצביע על העיוות הזה ולכן החלטתי להגיב בכל זאת ולא לראות בדבריו של טאוב אך ורק שוני בטעם אישי.
    וכאן גם מצטרפת כותבת הרשימה שירי בן ארי ומחזקת הן את העיוורון של עוז והן את זה של טאוב כשהיא אומרת ……"מאז השתנו הרבה דברים בישראל. הפער העדתי הצטמצם קצת, אבל את מקומו תפסו הפערים החברתיים. "…… אמירה שאין מגוכחת ממנה , וגם היא מבהירה עד כמה עיוורות או מוכחשות או מעוותות התובנות של טווסי התרבות הישראלית. הפערים החברתיים הם לב ליבו של הסיכסוך המתמשך בין מזרחים אשכנזים, לא המוצא האתני, וכל עוד טווסי התרבות יעוותו אותו ויגדלו עוד דור ועוד דור של מעוותי מהות המאבק המזרחי הסכסוך הזה יתקיים.
    ועוד על הספר,כותבת שירי בן ארי……"הוא מבקר בחולדה, בזכרון יעקב ובמושב בת שלמה, סמלי ההתיישבות העובדת. ולבסוף הוא מגיע לאשדוד, שבה הוא רואה את עתידה של ישראל: עיר נמל ישראלית שקטה ומתונה, שאוכלוסייתה מגוונת ויש בה פוטנציאל צמיחה גדול …."
    אשדוד בשל אוכלוסייתה המגוונת נבחרה ע"י הסופר להיות מודל לחיקוי ומודל לתקווה לעתיד טוב יותר? איך?למה?כיצד? ויסלחו לי האשדודים שבין קוראי ומגיבי האתר. אם היה כותב זאת איש שמסמן את הצד הימני פוליטי של המפה הישראלית, הייתי אומרת, טוב, הוא ימני ומתוך ימניותו הוא רואה באשדוד שהיא עיר מעורבת מבחינת מוצאם האתני של תושביה אולם כל תושביה יהודים. אבל כשבוחר בה כסמל לעתיד המורה הרוחני האולטימטיבי של השמאל הישראלי אני מתחילה לתהות על טיב בחירתו. למה אשדוד ולא יפו? גם עיר נמל אולם מעורבת ביהודים, נוצרים ומוסלמים ובמאה התשע עשרה נודעה בקוסמופוליטיותה. בעצם ארבעת אלפים שנים של קיום מעידים על קוסמופוליטיותה של יפו.  למה לא חיפה למשל? גם עיר נמל מעורבת, למה לא עכו? גם עיר נמל מעורבת ועוז יודע זאת הייטב בשל התחקיר העמוק שעשה בבואו להתמודד עם שאלת הצלבנות בספרו "עד מוות".
     אין לי תשובות על כך כמובן מי שצריך לענות על השאלות האלה הם עוז וטאוב, אולם בכל זאת סברתי שמן הראוי לשים אותן על השולחן.
  24. אחת שמכירה

    לדיון בין טאוב לבין בהר

    קורבנוּת כנרטיב מזרחי קיומי ומוביל

    מאת אריה קיזל

    ד"ר גדי טאוב התראיין בנושא הספר "פה ושם בארץ ישראל" (לעמוס עוז). שירי לב ארי כתבה על כך ב-Ynet. אלמוג בהר הגיב על כך גם ב"העוקץ" (וגרר אחריו שורה של תגובות מעוררות עניין) ובבלוג שלו. טאוב הגיב בבלוג שלו.
    אני מבקש להוסיף. אל מול הנרטיב הציוני שהוצב, על פי יהודה שנהב, על המשולש לאומיות, דת ואתניות (1) מוצב הנרטיב המזרחי החדש המשלב ניצול, סימון/פירוק ואי-השתייכות, ומספר את סיפורו של הציבור המזרחי בישראל. תוך שהוא עושה שימוש בקולוניאליזם מהופך (2) מגייס הנרטיב החדש אמצעים דומים כדי לבצע פעולה הפוכה. הוא מסמן את המנצל-התמידי (האשכנזים הציונים), מפריד (בין מנצלים למנוצלים, בין טובים לרעים, בין פוגעים לנפגעים), יוצר דיכוטומיה מוסרית ביניהם (מוסריים ולא-מוסריים), מפרק (בין המזרחיות לבין הישראליות והיהודיות כגורם זהותי) ומתייג (בשם התיאוריה הפוסט-קולוניאליסטית). אותם מסומנים, מופרדים ומתויגים הם גם האשמים – ויש לציין הבלעדיים – במצבם של ה"קורבנות". הם גם זרים ולא שייכים (וספק אם אי פעם יהיו שייכים) למרחב הגיאוגרפי הקיים ונחשבים כגורם הפוגע בסדר ובשיווי המשקל, ולפיכך גם בשלום האפשרי.
    אני מבקש לטעון שהנרטיב המזרחי החדש, אשר מתיימר להחליש את ממד הקורבנוּת ומנסה להרחיק את המזרחים מתדמית זו, אינו עושה זאת, ובהיותו נע על פני צירים אלה מחזק את ה"מסכנוּת המזרחית". מבחינה זו, הוא מהווה המשך פרדוקסלי למסלול המקרבן ולא מהווה אלטרנטיבה אמנציפטורית. חיזוק אלמנטים של סבל ומצוקה לצד היפגעות ואפליה הופכת את הנרטיב המזרחי החדש לנרטיב טיפולי שלא מצליח לפרוץ לשלב השיחרור.
    הכיצד? על ידי כך שהוא מכוּנָן כנרטיב של האָשמה המבסס עצמו על פצעי-עבר ועל התבצרות-מזרחית המייצרת גלמוּדיות (3) זו מבקשת להיבדל מהקולקטיב הישראלי, שהוא לדבריה מדומיין, ומהיהודיות הלאומית שאותו ייסד. אין ביצירת נרטיב מזרחי נפרד ומפרק קוטב המאפשר בנייה של זהות יהודית, או אפילו ים-תיכונית מקורית (4) אשר מאפשרת חריגה מהאלימויות הציוניות והצדקותיהן. הפרטיקולריזם המזרחי המוצע הוא בחלקים רבים שלו לא אוניברסלי (5) ואף כי יש בו מעשה יזום, קולקטיבי, אישי ופילוסופי של השתחררות מהחיבוק הציוני, הוא גם מייצר חשש ליצירת חיבוק מזרחי אלטרנטיבי שיכול להיות "לא בוגר, מאומץ ומוחמץ, דיבור בדלני" (6).
    העצמאות הגלמודה מבקשת בשם הרב-תרבותיות לצאת מהמבוך הזהותי על ידי פירוק שלאחריו מובטחת יצירה של זהות חדשה, "מזרחיות חדשה" שתהווה בית ולא גיטו. מהלך זה לא מכיל בתוכו תוכן מזרחי מובן ומובהר מחשש למהותניות ויציאה כנגדה, ולפיכך השלילה הופכת תוכן מרכזי, הן שלילה של המזרחיות כמרכיב גרעין והן הדרה של אחרוּת מזרחית (7). השלילה כשלעצמה מעניקה חוזק ותמיכה אפשריים לשלב קריאת התיגר. השלב הממוסס של הנרטיב ההגמוני מסייע בהמסת גבולות השיח הנרטיבי והגמשתם, אך אינו יכול להוות תוכן מרכזי לאורך זמן, בוודאי לא כזה שיוביל לשלב השחרור. להיפך, הוא עלול להביא לשלב המלכוד. ואכן, הנרטיב המזרחי החדש מגלה חולשה בשלב יצירת הזהות המזרחית החדשה. הדברים באים לידי ביטוי גם בכתביהם של הוגי הנרטיב אשר מבליטים מאד את שלב החשבון עם הציונות והיציאה כנגד ההיסטוריוגרפיה הציונית ההגמונית ומנגנוניה המנרמלים אך אינם מעניקים אפשרות נהירה להבנתה של אותה זהות מזרחית חדשה. כמו כן הם באים לידי ביטוי בחילוקי הדעות הנרחבים בין הוגים מזרחים שונים לגבי אותה זהות ואף חשוב מכך, בדבר הרלוונטיות שלה כיום, דווקא בהכירם כי למעשה ישראל מתנהלת במצב רב-תרבותי גם בקרב קהילות המזרחים השונות והמגוונות.
    הנרטיב החדש חושף אמנם בתחכום רב את הפרקטיקות השלטוניות הציוניות ואת עוצמת ההדרה, בממד של ביצוע התחשבנות היסטורית, ואולם הוא אינו מעניק ממד של תקווה או של אופק והצלחה למזרחים צעירים, אלא מבסס את זהותם החדשה על סיפורי "אידיאולוגיה של צלקת" (8). גם הרב-תרבויות מביאה עימה חשש להסתגרות מזרחית, אשר תקַבע את מעמדם החברתי-כלכלי של המזרחים. אורי רם קובע כי "הפוליטיקה החדשה של הזהות והזיכרון כרוכה בוויתור על האתוס של הנאורות, ובכלל זה הומניזם, אוניברסליזם ורציונליזם. בגרסאותיה הקיצוניות היא שוללת כליל את הנאורות כאידיאולוגיה מאחידה וטוטליסטית המשרתת את הגבר הלבן האירופי" (9). לדבריו, יש בכך בלבול היסטורי ופילוסופי, שהוא בבחינת "לזרוק את התינוק יחד עם המים המלוכלכים. ללא אתוס הנאורות (אף שהוא אכן ראוי לאתגור הרפלקטיבי הפוסט-מודרניסטי) לא היה טעם עקרוני ובסיס היסטורי לגרסה הפוסט-מודרניסטית הרדיקלית של זהות ותרבות. בהעדרה של תשתית הנאורות, יכול הפרטיקולריזם החדש להתקיים רק בגרסה שמרנית, פטריאכלית, פונדמנטליסטית, גזענית או פשיסטית" (10).
    העצמת הקורבנוּת המזרחית הופכת משמעותית בכך שהיא מתחדדת סביב הרמנויטיקה של חשד ושל אי-אמון כלפי מוסדות השלטון וכלפי מה שאכנה "הישראליוּת המוכחשת", שמתבצעת על ידי הנרטיב המזרחי החדש.
    ישראליות מוכחשת זו היא חלק מזהותם רבת-שנים של ילידי הארץ, שהם בניהם של מהגרים מארצות-ערב והאיסלאם. הנרטיב המזרחי החדש מבקש, זה עשור, כי יכחישו את הישראליות הזו שגדלו על ברכיה, ישליכוה במהלך יזום, כואב אך מחויב וייצאו מהרחם החם של הציונות כחלק מפרויקט פירוק עצמי וקבוצתי. לאחריו, מוצע להם פרויקט של בנייה שבסופו בית בדמות הרב-תרבותיות שבה יהפכו מזרחים ולא כתיוג ציוני אלא כחֵרות קיומית ותביעה לשוויון מהותי. מבחינה זו, סובל הנרטיב החדש מחולשה רב-שכבתית.
    בשכבה הראשונה, הנרטיב המזרחי החדש אינו מייצר אופק של תקווה עבור המזרחים וגם לא עבור לא-מזרחים. חזון הרב-תרבותיות, כפי שהוא מוצג על ידי יהודה שנהב ויוסי יונה, הוא אמנם בעל אופק אופטימי ומבטיח שוויון תיאורטי, ואולם הוא רק חלק אחד, ואף הוא לא מעוצב במלואו, מהנרטיב. החלק המשמעותי הוא התביעה הנדרשת של המזרחי מעצמו להשתייך לקהילת מזרחים מדומיינת אשר תבצע, כחלק מזהותה, מהלך של התחשבנות עם הציונות האשכנזית שיצרה את המוכפפות המזרחית, וזאת כחלק מכתיבתה של היסטוריה מזרחית חדשה. קהילה מדומיינת זו מחייבת כללים נוקשים למדי של אימוץ זהות, אף כי היא מכריזה על עצמה גמישה והיברידיות בהיותה אתר בעל שוליים רחבים.
    בשכבה השנייה, הנרטיב המזרחי החדש מתעלם מישראליות שנוצרה במדינת ישראל ב-60 השנים האחרונות. נרטיב זה טוען כי הישראליות כמהות או כתוצר של יהודיות מגוונת ורבת-פנים היא תוצר אשכנזי המבקש להרדים את המזרחים, להשכיח מהם את המזרחיות שלהם ולבקש מהם להתמרכז לתוכו, תוך העלמת עצמם מעצמם. חולשה זו מתגברת כאשר מזרחים שנולדו בארץ והולידו בה דור שלישי רואים עצמם כישראלים, שחוו בישראל חוויות מעצבות כגון שירות צבאי משמעותי שהיה עבורם כור היתוך לא מגזיע ולא מוגזע. מזרחים צעירים אלה רואים את עצמם כישראלים, וחלקם אף מתייחסים לחוויות ישראליות משותפות, כגון אירועים ביטחוניים ומלחמות, גורם מעצב משמעותי של אותה ישראליות.
    בתוך הישראליות קיים יסוד עמוק של סולידריות, שאף אם אינה שלמה ומתפרטת תחת השיח הניאו-ליברלי, היא עדיין נקשרת בשותפות שהיא תוצר של הממלכתיות הישראלית. חלק מאותה שותפות מכילה חוויות הנוצרות מתרבות צעירה במוסדות חינוך, בתחומי מוזיקה, הומור משותף, אזורי בילוי, קהילות מדיה, טיולים לאזורים משותפים בחו"ל, לימודים משותפים באקדמיה והשפה הישראלית המבוססת על עירוב של עברית, סלנג משתנֶה וחדירת שפות נוספות (11).

    הערות:

    1. יהודה שנהב (2003). היהודים-הערבים.
    2. אריה קרמפף (2004). אהבת האשכנזי: על שיח קולוניאליסטי מהופך. עיונים בתקומת ישראל.
    3. קלדרון טוען כי פוקו נענה לצורך נוסף של האינטלקטואל למצוא לשיתוק הסבר, הסבר ולא שינוי. לדבריו, כאן נכנסת לתמונה הפוליטיקה הגלמודה או האינטלקטואל הבודד אל מול הפוליטיקה. על פי פוקו, "הכוח מופעל בשיעורים קטנים אינדיווידואליים". רוח זו יובאה, לדברי קלדרון, אל הקמפוס הישראלי לאחר מהלומת מלחמת יום הכיפורים. אז נוצר צירוף דברים שהלך והתבסס בחברה הישראלית: אובדן האמון בסוציאל-דמוקרטיה הישראלית ואובדן כלי העשייה שלה. התגובה לכך הייתה פוליטיקה גלמודה המבקשת ליצור היחלצות מתחושת המחנק האינטלקטואלית. ראו: ניסים קלדרון (2000). פלורליסטים בעל כורחם, עמ` 200 – 202.
    4. מהסוג שדוד אוחנה מצביע עליה בספרו "לא כנענים, לא צלבנים".
    5. ראו: אופיר עבו (2007). "הקשת הדמוקרטית המזרחית: בין הייחודי לכללי". בתוך קשת של דעות, עמ` 72 – 79.
    6. אורן קקון (10.8.2007). "המזרחי שיביא לנו את הפלשתיני". הארץ. תרבות וספרות. קקון קובע (עמ` 2): "הדיבור המזרחי החדש נהפך למעין בודהיזם שמחזיר אהבה. להבדיל מהמרד המבוהל של הפנתרים השחורים […] שקועים הנציגים החדשים באינטלקטואליזם עמוק ונרקיסי שדרכו הם תופסים את עצמם כשליחיו הבלעדיים של השלום, היחידים שמסוגלים להציל אותנו מהסכסוך בשל מוצאם הלבנטיני".
    7. הנרייט דהאן-כלב (2007). "הדרה מגדרית, גיאוגרפית ואתנית: על שלושה חטאי הקשת". בתוך: קשת של דעות, עמ` 249 – 253.
    8. דוד אוחנה (1998). הישראלים האחרונים.
    9. אורי רם (2005). הגלובליזציה של ישראל, עמ` 162.
    10. שם. רם טוען כי יש לראות את הנאורות עצמה בהקשרה ההיסטורי והדיאלקטי ולהימנע מ"מהותנויות" (essentialism) המדמה אותה לקטגוריה אחידה ושלמה (שלילית או חיובית). כאן תפקידה החשוב של ביקורת המודרניות הנעשית מתוך עצמה.
    11. ראו להרחבה: עוז אלמוג (2004). פרידה משרוליק, שינוי ערכים באליטה הישראלית, בעיקר כרך א`.

    http://akizel.blogspot.com/2009/08/blog-post_01.html

  25. דרור בל"ד

    מביאה מי שמביאה מאמרים שנכתבו ע"י מי שנכתבו. צר לי,לא קראתי את אוסף ההבלים, ולא רק מפני שהכותב לא טרח לשים רווחים בין פסקה לפסקה. עיון במקורותיו של זה האחרון, מביא אותנו אל אורן קקון ומאמרו "המזרחי שיביא לנו את הפלשתינאי".

    אתן לטובים ממני לקטול את אוסף הבליו של זה, אך אפנה את תשומת הלב למאמר אחר שלו:"כאילו דה!!!" בו תוקף המתיימר להבין את עגנון (עוד ליצן ממושב הלצים של עוז וא.ב. יהושע) ביהירות מביכה את ספרה של ניצה בן דב- והיא תהלתך.
    "רק שוטה ינתח יצירה של עגנון בלי להניח את כובד משקלו של הניתוח על הסוף." מפליא לציין קקון,המומחה הגדול לענייני עגנון.
    http://www.haaretz.com/hasite/pages/ShArt.jhtml?more=1&itemNo=823085&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0

    היהירות – אם כל חטא. וככל שיוסיפו- יגרעו עוד.

  26. אשר עידן

    "זן זק סרוסי" כתב בשנות ה80 כשהיה אחד ממנהיגי מורדי הג`דיי, שאותם אימפריית החושך של מלחמת הכוכבים חיסלה. זה ז`אן ז`אק רוסו (1760), שהיווה השראה למארקס (1860) ולדרידה (1960)? אז מה זה המרקסיזם היום, בעידן גלובליזציית העולם השטוח, והמדיה החברתית של ווב 2.0. מי זה אושר עידן ששמו דומה לי אשר עידן? הכל זה אוואטרים של סקונד לייף או פרסונות של ז`אק לאקאן

  27. ד"ר פאתיחה אל- ריסאווי

    מגיעה לך תודה על כך שהשרשור הזה חדל לשחת זמן על ההבלים המשעממים והאויליים של טאוב/עוז/גיזל/שניצל (ומעריהם) ובמקום כך עבר לעסוק בעניינים מעניינים וחשובים יותר.

    צדקת, שנת 1988 היתה שנה יאה למזרחים:

    http://www.nytimes.com/1988/03/20/world/a-captain-s-ideals-lead-him-to-jail.html