"המודל הדני" - השקר והאמת

עמי וטורי

לאחרונה זכיתי להיתקל בתקשורת הכתובה והאלקטרונית בשבחי "המודל הדני המאפשר לפטר כל עובד בכל עת". האמת קצת מייאש. יכול אדם לכתוב מאמרים על גבי מאמרים על תכונותיו ומבנהו של המודל הסקנדינבי, ואפילו לכתוב מאמר תגובה למאמר שפורסם "בתכלת" ובכל זאת לשוב ולשמוע "שבח" זה. "שבח" המיטיב לתאר את המודל הסקנדינבי בערך באותה מידה שבה ניתן להכיר את הפיל על בסיס הידיעה על קירבתו הזואולוגית לשפן.

הנייר סובל הכול והמדיה האלקטרונית לא תמיד מדייקת. מי שרוצה יכול לקרוא בעברית ובאנגלית כיצד פועל באמת "שוק העבודה הסקנדינבי". אבל מתקבל אצלי הרושם כי אי דיוקים והשמטות אלו אינם תמימים או לחילופין חלק מאיזה וויכוח אקדמי בין כלכלנים.

בישראל חלה בשנים האחרונות התעוררות בנושא העבודה המאורגנת. השילוב, בין תיעוד לא מתנצל של המאבק כמו למשל בסרט "שביתה" לצד השיח סוציאל –דמוקרטי המתפתח והאכזבה מפתרונות קסם העוברים דרך הפוליטיקה הפרלמנטארית, יצרו רשתות של פעילים המתמקדות בסיוע להתארגנויות עובדים. רשתות אלו אחראיות בין השאר להקמתו של ארגון העובדים הכללי החדש "כוח לעובדים" המונה כ 3000 חברים ולהתארגנויות נוספות. ההסתדרות מצידה מגלה עניין הולך וגובר במה שאמור היה להיות בראש סדר העדיפויות שלה. מספר הולך וגדל של עובדים מפנים את רוח התיקון לחוק הסכמים קיבוציים משנת 2001, (ההגנה על זכות ההתארגנות), ועושה בו שימוש.

יתכן שיש מי שמפחד מההתפתחויות האחרונות ומבקש לחסל את התופעה לפני שיהיה מאוחר מידי.  הטיעונים כנגד התארגנות עובדים, מאוד חלשים. רובנו עובדים חסרי הגנה בג'ונגל הקרוי "שוק העבודה הישראלי" ולכן מרביתנו גם יודעים על בשרם כיצד ניראה "גן העדן התעסוקתי" שאותו מקדמים גופי הימין הכלכלי הישראלי. יודעים ומעדיפים מן הסתם עולם קצת יותר טוב.  אך לא תמיד מספיק רק לדעת שהמצב רע. גם ההכרה בקיומה של אלטרנטיבה מעשית, שאינה בגדר פנטסיה הקיימת רק כחזון, חיונית. חלומות על חברת מופת בהחלט מסוגלים להניע את חלקנו. אבל סוציאל-דמוקרטיה לפחות לפי אדוארד ברנשטיין היא: "התנועה המתמדת קדימה, תוך הכרה כי יש כבר בהווה דברים שרצוי היה שיתקיימו גם בעתיד, כשם שגם בעתיד עוד יתכנו דברים שמוטב לכולנו כי יהיו נחלת העבר". לכן ארגוני העובדים הסקנדינביים המהווים את ליבתו של המודל הסוציאל דמוקרטי השורר  בשבדיה, נורבגיה דנמרק ופינלנד משמשים במידת מה גם כמקור השראה עבור חלק מפעילי ארגוני העובדים ישראלים.

עם העובדות שלפיהן 80% מהשכירים בשבדיה, 60% מהשכירים בנורבגיה ו כ 80% מהשכירים בדנמרק ופינלנד חברים בארגוני העובדים, קשה להתווכח. לכן מספרים לנו כי הארגונים בארצות סקנדינביה שונים בכך שהם "נוחים יותר למעסיקים" וכתוצאה מכך נזקם מועט יותר. ולראיה "בדנמרק קל לפטר". הסכם קיבוצי מוספים ואומרים לנו אינו בהכרח דבר רע כאשר הוא נעשה בסקנדינביה, שהרי אחרת איך אפשר להסביר את עושרן של מדינות ש כ 90% מהשכירים בהם מועסקים תחת הסכמים קיבוציים. "אבל הסכם קיבוצי כפי שתובעים הוועדים הישראלים הוא רעה חולה".

אכן ארגוני העובדים בסקנדינביה שונים. אך ספק אם הם שונים בדרך שהייתה מוצאת חן בעיני אוריאל לין וחבר מרעיו.  למשל בין מטרותיו הרשמיות של "ארגון עובדי הבניין השבדי", (ארגון בן כ 120,000 חברים החבר בפדרציית ארגוני העובדים הגדולה בשבדיה ה LO ומקיף כ 80% מפועלי הבניין בשבדיה), מופיעה המטרה הבאה: "לפעול להתפתחות החברה על בסיס של דמוקרטיה פוליטית, חברתית וכלכלית". מדובר בארגון שהמסגרת המובילה בו היא ראשי החטיבות האזוריות הנבחרים לכהונה בת שנתיים ע"י צירים הנבחרים באספות חברים מקומיות מידי שנה. חבר הארגון יכול לבחור אם להשתייך לחטיבה אזורית לפי מקום עבודתו או לפי מקום מגוריו. בפני מעסיק שבדי או זר הסבור כי מותר לו להעסיק עובדים בתנאים הנופלים מאלו של ההסכם הקיבוצי של ענף הבניין, מעמיד "ארגון עובדי הבניין השבדי" אלטרנטיבה פשוטה, "חתום וכבד הסכם קיבוצי הזהה להסכם הקיבוצי הענפי או פשוט את הרגל בעקבות שביתת חרם כללית". שכר המינימום לפי הסכם קיבוצי זה הוא למעלה מ 11 אירו לשעה (כ 110 כתר שבדי) לא כולל תשלומי מעסיק של כ 40% וחופשה שנתית בשכר מלא של 5 שבועות בשנה. אפשר גם ללמוד "מארגון עובדי האחזקה" השבדי שקיבל לאחרונה את ההחלטה לקבל לשורותיו כחברים שווי זכויות "עובדים חסרי ניירות" (מה שקרוי בישראל רווית האמפטיה האנושית "עובדים לא חוקיים"). בנוסף ה LO השבדי יוצא במבצע של אכיפת תנאי השכר והעבודה של ההסכמים הקיבוציים השבדים גם על כ 40,000 ה "עובדים חסרי הניירות" בשבדיה ( כ 1% מכוח העבודה המקומי) תוך שהוא קורא להם לדווח על כל פגיעה מצד המעסיק, מבטיח אנונימיות ומשתמש בסיסמא "אתם אולי מפחדים מהמעסיק אבל האיגוד אינו מפחד מאף מעסיק".  

אם בדנמרק עסקינן אזי כמה עובדות על "שוק העבודה הדני". שכר המינימום הדני במסגרת ההסכמים הקיבוציים עולה בכל הענפים על כ 110 כתר דני לשעה שהם למעלה 13 אירו. שבוע העבודה התקני הוא 37.5 שעות לשבוע ועל עבודה מעבר לשעות אלו יש לשלם פרמיית שעות נוספות. כל עובד זכאי ל 5 שבועות של חופשה בתשלום בשכר מלא ממעסיקו. אם החופשה לא נוצלה באשמת המעסיק,( למשל עקב פיטורים), על המעסיק לשלם לעובד את שכר החופשה בנוסף למשכורתו הרגילה. אסור לפטר עובד עקב סיבות לא מוצדקות דוגמת מינו, דעותיו, גילו או חברותו בארגון עובדים. כל ארגון עובדים יכול להכריז על שביתה מוגנת בכל מקום שבו יש לו חברים אם הוא אינו צד להסכם קיבוצי תקף במסגרת מקום עבודה זה. לארגוני העובדים מותר לקיים שביתות סולידאריות ושביתות חרם כמעט ללא הגבלה כסיוע לעובדים הנאבקים על הסכם קיבוצי חדש או כנגד הפרת הסכם קיבוצי קיים.  גם בשביתה לא מוגנת יש תיקרה המגבילה את תביעות הנזיקין המקסימאליות שניתן להשית על העובדים לסכום צנוע מאוד. התא המקומי של ארגון העובדים בוחר את פקח/פקחי הבטיחות במקום העבודה. לפקחים אלו הסמכות להפסיק את העבודה בכל עת אם הם סבורים כי יש סכנה לגופם או רכושם של העובדים. המעסיק חייב לשלם עבור הזמן בו לא התקיימה העבודה אלא אם הוכיח בפני בית דין כי הפסקת העבודה לא הייתה מוצדקת. גם במקרה זה אסור לפגוע בעובדים או בפקח עקב הפסקת העבודה. המעסיק חייב להעביר לתא המקומי של ארגון העובדים את כל המידע העסקי שיכולה להיות לו רלוונטיות לעובדים. כל חברה בע"מ עם יותר מ 35 עובדים חייבת בדירקטוריון. 1/3 מחברי הדירקטוריון חייבים להיות נציגי ארגוני העובדים במקום העבודה אם העובדים רוצים זאת. לנציגים אלו זכויות שוות לאלו של הדירקטורים מטעם הבעלים. דמי האבטלה בדנמרק הם כ 80% משכר המינימום הדני למשרה מלאה ( 90% מהשכר הקובע עד לתקרה נמוכה יחסית). דמי האבטלה ניתנים לתקופת זמן ארוכות מאוד היכולות להגיע גם ל 3 ואפילו 5 שנים במקרים מסוימים.

בנוסף המדינה הדנית ערבה לחינוך חינם מגיל שנה ועד סוף אוניברסיטה, ביטוח בריאות כולל טיפולי שיניים מלאים עד גיל 18 ודיור מוגן או סיעוד מלא לזקוקים לכך. כמו כן כמעט כל מקומות העבודה מכוסים בהסדרי פנסיה מתוקף ההסכם הקיבוצי ופנסיית המינימום נטו המובטחת לכל, שווה לפחות לגובה הנטו של שכר המינימום הדני.

העובדים הדנים חווים בטחון תעסוקתי למרות שקל לסיים את עבודתו של שכיר במקום עבודה מסוים אם הסיבה לכך הינה כלכלית ולא התנכלות עקב שיקולים לא ראויים. הם חווים ביטחון תעסוקתי משום שפיטורים בדנמרק כמוהם כמעט כמעבר ממחלקה למחלקה במסגרת אותו מקום עבודה ותחת אותו הסכם קיבוצי. קצת שונה ממעבר מעבודה במסגרת מקום עבודה מסודר ומאורגן אל "תוכנית ויסקונסין" או אל אחת מחברות כוח האדם והקבלן המאורגנות במסגרת איגוד לשכות המסחר.        

   

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יואש

    אכן למקרא הראיונות המצולמים והכתובים עם "מומחים" מטעמם או מטעם מעסיקים, בעלי הון ופוליטיקאים (פר` מואב, שטרסלר ה"חברתי", אוריאל לין, בעלי חברות הי-טק ואח`) אתה יכול לחשוב שתמצית החכמה שבעולם מרוכזת בידי כמה ישראלים בעלי אידיאולוגיה קפיטליסטית קיצונית.
    היטיב לעשות עמי וטורי שהסיר חלק מהמסווה שמאחריו הם פועלים ומתבטאים.
    תודה לך עמי.

  2. אירית

    הספין לא נעשה בטעות או תום לב, ולהגיב לו בצורה כזו מהווה איך לאמר טחינת מים.

  3. אורלי נוי

    כמו כל מאמריך – מעניין ומחכים.

  4. נדב פרץ

    המאמר מעניין ומחכים, אבל כדאי להדגיש את הייחוד של המודל הדני – כמו שהוא מתבטא בפסקה האחרונה.
    בדנמרק אכן קל לפטר – כי זו חלק מהתפיסה של flexicurity, שמשלבת גמישות בשוק העבודה עם הגנה על העובדים. אני מוכן בכל רגע לקבל את תנאי הפיטורים של הדנים, ביחד עם דמי האבטלה, הביטח הלאומי, זכות ההתאגדות וכו`.

  5. ע.ג

    זה לא יקרה בישראל כי ה"שמאל" עסוק בזכויות הפלשתינים לרצוח יהודים במקום בזכות האדם לחיות ולהתפרנס בכבוד.

  6. רות

    ואילו אצלנו נמשכת השחיקה המתמשכת במעמד השכירים.

  7. ב.א.

    כל השאלה היא איזה חברה אנחנו רוצים. רוצים היא מילת המפתח. וזה לא רק זכות האדם להתפרנס בכבוד, שיש כאלה שמפרשים זאת באופן מאד מצמצם. זה איזה מקום תופסת התעסוקה בחיים של אזרח/ית, איזה בטחון תעסוקתי הוא מקבל וחווה, איזה הסדרים חברתיים רוצים, איזה פערים, כמה חשוב "הסיפור המשותף" ועוד ועוד.
    את הדיון הזה לא מנהלים כאן עשרות שנים והתוצאות בהתאם. מאז 1967 מתרכזים בבעיה אחת, שאלת ההסדר עם הפלשתינים, וזהו. אין דגלים נוספים (לשמאל) אז פלא שאנחנו נראים כמו רפובליקת בננות ?

  8. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

  9. נגה תדמר

    כותב ב.א. "כל השאלה היא איזה חברה אנחנו רוצים", בזה הוא כמובן צודק, ועוד איך. אח"כ הוא מסיים ב"את הדיון הזה לא מנהלים כאן מזה עשרות שנים ". אבל, באופן עובדתי מוחלט הטענה שאין דיון חברתי מאז 1967 איננה נכונה, הן כשלעצמה, והן משום שהיא מתעלמת משינויים כלכליים-חברתיים מוחלטים, שחלו מאז.

    בין 1967 ל 1977 תפסה המחשבה על מדינת הרווחה, וכתוצאה חלקה בתקציב, יותר ויותר מקום. כל אחד יכול לבחור מה לדעתו היו הגורמים לשינוי: דו"ח העוני הראשון (1970), מחאת הפנתרים, יכולות כלכליות של המדינה, שאריות של גישות קודמות לטובת מעמד העובדים השכירים וכו`. אנחנו לעולם לא נדע מה היה קורה אילולא שמה מלחמת יום כיפור קץ לכל זה.

    לא מאז 1967, אלא מאז 1977 – המהפך!, ובעיקר מ- 1984 – הפוטש הכלכלי הניאו ליברלי , כוחו של השמאל החברתי נמצא כל הזמן בירידה. תלולה. זה לא מחוסר חשק. בתקופה זו התהליך המשפיע במדינה היה גידול עצום, מוחלט ויחסי, בשכבת הביניים על חשבון צמצום חלקם של פועלי הייצור התעשייתי-חקלאי בין כלל העובדים במשק. בהמשך, וכתוצאה מכך, התחוללה התפיסה של הכלכלה על ידי ההון הפרטי. זה איננו הרקע האידיאלי לעסוק בשאלה "איזה חברה אנחנו רוצים".

    השמאל החברתי שכדאי להקפיד לקרוא לו ס.ד.-י, כדי להדגיש שהשקפתו היא רעיונית-כוללת – וגם פוליטית, איננו גוף מאורגן כיום. הוא אמורפי במובן שהוא מורכב מקבוצות קטנות בתוך מפלגות, ובתוכן הן על בסיס של גישה אישית, ולא ארגונית קבועה. שלא לדבר על תהליכי שינוי, או קיפאון, שעוד יתחוללו במפלגות פנימה.
    על רקע זה, הניסיונות לארגן את השמאל הס.ד.-י מתנהלים לאט, מתנהלים בקושי, ואילו הטמבלביזיה והתקשורת הכלכלית השבויה, מקשה כך שאפילו ההסברה של העניין רחוקה מלהגיע לחוגים רחבים.

    בשלב זה, בשל הצורך בעבודה רבה והוודאות של תסכולים רבים בדרך, אני חושש שהדרישה להתעורר ולמשוך את עצמנו בשערות למעלה, לא מבטיחה הצלחה …

  10. מיכאל

    נניח והמודל הסקנדינבי הוא המודל הנכון, בטוח בהשוואה לישראלי.

    איך זה שמלבד מאמרים אין בישראל שום סיכוי למימוש המודל הזה, אפילו ההסתדרות לא תאפשר זאת.

    ויש בישראל עוד מאות אלפי עובדים גם עצמאיים שנעשקים ואין להם כתובת, יש פה איזו התיפיפות בניסיון לצאת ידי חובה בהעלת מאמר מעולם שכולו יופי סקנדינבי.

    ומילא אם בנוסף למאמר היה מאבק לשינוי המציאות בישראל, אני לא מאמין שמאמר אקדמי יכול לשנות מציאות, ואולי ההפך כל המטרה של המאמר היא סוג של התרסה, שבמילא לא מועילה לעניין , וזה שיפור החיים בישראל.

  11. שור

    לא סתרת את הטענה שאכן קל לפטר עובד בדנמרק,
    להיפך – גם אתה טוען כך.

    שוק העבודה בדנמרק מאופיין בפלקסקיורטי –
    גמישות בכל הקשור לשכירת ולפיטורי עובדים,
    לצד רשת בטחון סוציאלית למובטלים או כאלה שעוברים ממקום עבודה אחד למשנהו.
    וטורי למעשה מפרט את המרכיבים של המודל הזה, אשר כולל כאמור גם קלות יחסית בפיטורי עובדים.

    שור

  12. נדב

    בניגוד לדמגוגיה של כל ה"עומר מואב"ים למיניהם, יש המון מגבלות על מעסיקים בדנמרק. בפרט, גם היכולת של מעסיק לפטר היא מוגבלת והיא מתאפשרת בעיקר מסיבות של צורך כלכלי או שהעובד נכשל במילוי תפקידו כראוי. אלה בדיוק ההגדרות שניתן לפטר עובדים בישראל בהסכמי "קביעות" שהניאו ליברלים רואים בהם סדין אדום.
    כמו כן פקידי האוצר נוטים להלל את ה"פלקסיקיוריטי" כל עוד מדובר ב"פלקס" אך כשה"סיקיוריטי" עולה הם מיד מתנגדים בתוקף. בפועל אותם כלכלנים המצדדים לכאורה במודל הדני מקדמים באופן מאוד אגרסיבי את פירוק מדינת הרווחה מכל נכסיה. תחת אותו הגיון ינסו לשכנע אותנו שביוב גולמי זהה למי שתייה כי את שניהם אפשר להזרים בצינור.

    חבל שמבקרי המאמר, כמו גם הכלכלנים, נתפסים לשולי הדברים במקום לראות את המכלול. ותודה לעמי וטורי על מאמר מצויין ואקטואלי מתמיד.