פרדוקס הייצוג (תגובה לתגובה לתגובה)

אלמוג בהר

בתגובה ל"אנחנו עדיין סיפור פתוח", של גדי טאוב על צאתו לאור במהדורה מחודשת של "פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוז, שפורסם בויינט, כתבתי באתר העוקץ, גדי טאוב הגיב בבלוג שלו:

ועתה תגובה לתגובה לתגובה:

            את שאלת הייצוג (למי מותר ולמי אסור לייצג את מי, ואיך מייצגים) בתרבות ובפוליטיקה אפשר להציג באופן קיצוני עד אבסורד משני הקצוות. גדי טאוב מקצין עד אבסורד את דעת מתנגדיו ומסביר: "היום הבון טון הוא שכל אחד יכול לדבר רק בשם הקבוצה שלו. אף אחד לא ידבר על הומואים אלא אם כן הוא הומו"; מנגד אפשר גם להקצין עד אבסורד את טענתו של טאוב, וכפי שניסחתי אני בתגובתי הראשונה ניתן לטעון כי בסופו של דבר טאוב מודיע לנו ש"אם האשכנזים לא ייצגו את המזרחים, ויתבקשו להניח מידם תפקיד אוריינטליסטי ופטרנליסטי זה, הם יתנערו מן המזרחים, כיוון שייצוג עצמי של המזרחים לא יצליח לעורר בהם הזדהות".

            שתי ההקצנות הללו נועדו כמובן לשם הבהרת עמדות בויכוח, ויש להניח שהן אינן מתממשות במלואן במציאות, לא כעמדתו המוצהרת של אף אדם, ובתקווה גם לא כתחושות בטן נסתרות של אותו אדם. אנסה הפעם לכתוב ללא הידרשות לקצוות אלו, שעם שהן לעיתים מבהירות עמדות בויכוח, הן לפעמים גם מטשטשות אותן. המציאות, מטבעה, היא פעמים רבות גמישה יותר ומאפשרת מעברים מסוגים שונים.

            איני שולל כל כתיבה של אדם על ה"אחרים" שלו, יש מידות רבות ושונות של אחרות, יש עניין רב בכתיבה על מי שאינו אתה, ואפשר לומר שזהו גם אחד המאפיינים העיקריים של הספרות. על כן השאלה היא לא עצם ניסיונו של אדם אחד לכתוב על אנשים אחרים (רואה הכותב על עיוורים, מזרחי הכותב על אשכנזים, אישה הכותבת על גברים), אלא שאלות אחרות המקיפות את הטקסט הזה: האם הוא זוכר שלמרות שהוא כתב על יפנים בני המאה ה-18, למשל, הוא עדיין ישראלי בן המאה ה-21, ולכן גם הוא נמצא בטקסט שלו, עם ההטיות שלו לגבי יפן ולגבי המאה ה-18? האם התקשורת והביקורת זוכרות שהוא לא יפני, או שהן מעמידות את הטקסט שלו ודמויותיו כמודל של יפן (כפי שמדאם בובארי ואנה קרנינה, יצירות רוחם של גברים, הועמדו כמודלים של נשיות)? ומה הוא הקונטקסט שבו נכתבת היצירה, מה הם הטקסטים האחרים שסביבה?

            אם הקונטקסט הוא מלחמה בהווה בין ישראל ליפן, למשל, הייתי מציע לבחון בזהירות את הטקסט של אותו ישראלי על יפן, שמא הוא ספוג ברוח מלחמת הווה זאת. אם התרבות הישראלית ספוגה בטקסטים אקזוטיים על יפן, שכתבו לא-יפנים בעלי ידיעה מוגבלת על יפן (אם בכלל), כמעט ללא תרגום יצירות יפניות לעברית, הייתי מציע גם כן להיזהר מהקישור בין יפן זאת, של הספרות הישראלית, ליפן שבקצה השני של יבשת אסיה. עכשיו, ההליכה ליפן וישראל, שנעשתה מטעמי בהירות, היא אולי הליכה מחודשת לקצוות, והרי המרחק בין קיבוץ חולדה לבית-שמש מצומצם יותר מזה שבין יפן לישראל.

            ובכל זאת, אם התרבות הישראלית ספוגה ייצוגים חיצוניים על עיירות הפיתוח, שכתבו בין השאר בני קיבוצים, ואינה מאפשרת נוכחות דומה לטקסטים של בני עיירות פיתוח על עצמם, או על בני הקיבוצים, כדאי גם כן להיזהר בהם, לא? ואם מתקיימת מלחמה בין אלו לאלו, כדאי גם להיזהר, לא? אבל איזו מלחמה מתקיימת בין בני קיבוצים לבני עיירות פיתוח, כמקומות ממשיים וכמשל? לא כאן המקום לדון בהרחבה בנושאים שכבר דנו בהם אחרים טוב ממני, על החינוך החד-תרבותי והחילוני במפגיע שהעניקו קיבוצים ל"ילדי חוץ", בין השאר מהמעברות, על החומות הממשיים והסמליים בין השיכונים ובתי-הספר המקצועיים של עיירות הפיתוח  לבין הקיבוצים המרווחים בעלי השטחים הירוקים והתיכונים העיוניים, ועל שאלות של ניצול מעמדי, כאשר מועצות אזוריות של קיבוצים קיבלו מהמדינה שטחים נרחבים, של חקלאות ותעשייה, וזכו בכל הארנונה שלהם, בעוד עיירות הפיתוח הסמוכות גוועות ללא מקורות תקציב, ומשמשות כמקור של תעסוקה זולה בשדות ובמפעלים של הקיבוצים.

            אבל כדאי לשים לב כי עמוס עוז עצמו סימן מזרחים ואשכנזים כנתונים במאבק, כאשר בספר מאוחר יותר, "קופסא שחורה", הפך את כניסתו של המזרחי לחייו של זוג אשכנזי לסמל לקריסת החברה הישראלית עליה חלם (וראו ספרו של דרור משעני, "בכל העניין המזרחי יש איזה אבסודר"; כעבור דור חזרה עירית לינור על מודל זה של עוז, בו המזרחי הוא סמל התמוטטות החברה הישראליות השוויונית והצודקת, תוך היפוך מושלם של יחסי הכוחות במציאות, בסדרת הטלוויזיה המצליחה "בנות בראון", וראו מאמרו של יובל עברי על כך ב"הכיוון מזרח" 6).

            במובנים אלו אפשר להגחיך כמה שרוצים את אפשרות הקצה האבסורדית בה "מזרחים ייצגו רק מזרחים, נשים תייצגנה רק נשים, פלסטינים ייצגו רק פלסטינים ועיוורים ייצגו רק עיוורים" (משום מה על-פי רוב לא מוצאים לנכון להוסיף לכך ש"אשכנזים ייצגו רק אשכנזים", כאילו לאשכנזים אין צורך בייצוג, אם בשל הניטראליות שלהם לכאורה בחברה הישראלית, ואם בשל כך שהם כבר מיוצגים עד מאוד), אבל משתמשים בכך כדי להסתיר את האפשרויות הקיימת כיום בתקשורת, בתרבות ובספרות הישראלית, בהן יש ייצוג יתר בוטה של אשכנזים, של תל-אביבים, של גברים, של יהודים, של חילונים, של מעמד בינוני וגבוה, של הטרו-סקסואלים.

            מצב זה יוצר פרדוקסים: כדי להיכנס למרחב התקשורתי העיקרי, של העיתונים הגדולים ותחנות הטלוויזיה הארציות, מי שהוא לא-תל-אביבי, או שמעמדו או מוצאו או השכלתו אינם מאפשרים לו קשר ישיר עם גורמי התקשורת, נזקק לתיווך של מישהו אחר, המצוי במרחב תקשורתי זה. וכך אותם מתווכים ו"מייצגים", שפעמים רבות הם בעצמם תל-אביבים, או אשכנזים, או בני מעמד בינוני או גבוה, ממלאים אכן תפקיד חשוב מבחינת הגיוון של התקשורת הישראלית; אבל הם גם פועלים למעשה בשוליים של עולם תקשורת זה, שממשיך להיות נשלט ומאורגן על-פי אינטרסים אחרים, ושצריך לשנותו מבחינה מבנית, ולא רק להיאבק על מספרם של אותם מייצגים טובי-לב שבו.

            כקוריוז זה מעניין כאשר עידן רייכל, למשל, מוזמן להיות המופע המרכזי בערב שנושאו מוגדר "תרבות אתיופית"; אבל כאשר קוריוז זה מתממש פעם אחר פעם זה אבסורדי; וכאשר כתבה עיתונאית על אירוע תרבות אתיופי שלא נכח בו רייכל מוכתרת בכותרת: "בלט בהיעדרו: עידן רייכל", אתה מבין את שיא הטראגי-קומדיה של שאלות הייצוג בישראליות.

            ההתקוממות החזקה נגד זכות היתר של קבוצה אחת לייצג את כל הקבוצות האחרות הולידה את הפרוייקט הגדול של אדוארד סעיד, "אוריינטליזם". פרוייקט זה וודאי מהווה סוג של סמרטוט אדום מול עיניו של טאוב, ולמעשה מול עיניהם של רבים אחרים שחשים כי זכותם נגזלה מהם, אבל חשוב להבין את הקונטקסט ההיסטורי שבו הוא נוצר, וחלק ממטרותיו הפוליטיות: במצב הקיצוני אותו יצר הקולוניאליזם, בו אלימות צבאית פעלה יחד עם אלימות תודעתית, מתוך מטרה להצדיק את כיבושן של רוב ארצות אסיה, אפריקה ואמריקה על-ידי מדינות אירופיות, והושלטו עולמות ידע (בתחילה מצד הכנסייה הנוצרית ולאחר מכן מצד האקדמיה והתרבות הפופולרית במערב) שקידמו אמונה בעליונות הגזע הלבן והתרבות האירופית, ולצדם אמונה בנחיתותם של בני עמים אחרים ונחיתות תרבותם, תוך כדי ניצול חומרי וכלכלי קיצוני, נוצר קושי חמור בתפיסה העצמית של בני העמים שעברו קולוניזציה. במובן מסויים אפשר לומר שלרבים מבני העמים שעברו קולוניזציה, ודווקא לשכבות המשכילים בתוכם, לא נותר "מרווח נשימה" מול המבט האירופי עליהם, ובמובן זה שימש אותם הפרוייקט של סעיד כמעין מראה אותה הם כיוונו מול האירופים, כדי לעצור את אותו מבט פולשני (גם במחיר שחלק מן המערביים ירגישו שפרוייקט זה גוזל מ"מרווח הנשימה" שלהם, ומחזיר להם מבט פולשני ואלים).

            מערכת החינוך שנוצרה בארץ אימצה רבות מהנחות היסוד האוריינטליסטיות-המערביות, וכך אנו התחנכנו במקום בו היה תת-ייצוג קיצוני להיסטוריה ולתרבות המזרחית, כאשר באותם מקומות שהיה ייצוג, היה זה בעיקר דרך תיווך אשכנזי, אשר במקרה הטוב נבע מבורות, ובמקרים הרעים נבע מתיעוב תרבותנו; ברוח זאת נכתבו עלינו הסקירות בספרי ההיסטוריה, שראו אותנו כבאים מעולם חשוך ופרימיטיבי, והניתוחים בספרות. המורות בבית-הספר היסודי חשבו ש"סאלח שבתי" של אפרים קישון (האשכנזי) יספק לנו דמויות הזדהות עם התרבות "שלנו", ובתיכון המורים חשבו שהם יהיו מעודכנים אם ידברו אלינו דרך הייצוג המזרחי המעודכן, בדמות ז'וז'ו חלסטרה של צביקה הדר (האשכנזי). בשיעורי הספרות הדיבור על "דמות הערבי" עבר דרך ספריהם של עמוס עוז, "מיכאל שלי", וא. ב. יהושע, "המאהב". ומה לעשות שזאת לא ספרות ערבית, עד כמה שעוז ויהושע יכולים להיות נדיבים בייצוג שלהם? אפילו "חרבת חזעה" של ס. יזהר אינו ספרות פלסטינית, כפי שחיים הזז לא היה סופר תימני, ועמוס עוז הוא לא סופר מזרחי.

            באקדמיה גילינו כי המצב לא טוב יותר מבית-הספר, אלא במובנים ידועים רע הרבה יותר. שם גילינו כי הדיבור עלינו התפצל בין שיח טיפולי, בו אנחנו "טעוני טיפוח" הזקוקים ל"חינוך מתקן", שיח של אקזוטיזציה בו מדברים על "מנהגי חיזור במרוקו", "מנהגי צביעת שער בתימן", "מנהגי חתונה בעיראק", ושיח בו היינו עבר קדמוני, של ימי ביניים ועת עתיקה ומיתוסים, ללא הווה, כאילו מעולם לא היינו בני זמננו. ורוב הזמן הלב מתכווץ לשמוע איך מרצים וסטודנטים מדברים ב"הם", בזרות גמורה, כאילו אין "אנחנו", ורוב הזמן הלב מתכווץ בין הדיבור המחפצן אותנו לדיבור שבו אנחנו תמיד "הבעיה המזרחית" ("איך זה להיות בעיה?" שואל דו בויז ב"נשמתם של השחורים" (הוצאת נהר, 2009)). האקדמיה היתה גם מקום של ניכוס ידע מזרחי, והפיכתו ללא מזרחי-קהילתי אלא "מדעי": אם באופן פיזי על-ידי לקיחת כתבי-יד וחפצי אמנות מקהילות שונות והעברתם לאוניברסיטה (כמובן כדי להיטיב, ו"להציל" את כתבי-היד), ואם על-ידי ניכוס הידע והאפשרות לדבר עליו, וכך הרמב"ם ורס"ג ושירת ימי-הביניים והפיוט נלקחו מן המקום הקהילתי ומבית-הכנסת (ולעיתים גם מן ההקשר הערבי שבו צמחו), ופוענחו מחדש באופן מדעי, אובייקטיבי, תוך יצירת זרות ביניהם לבין הקהילות שבהם הם צמחו.

            במובן זה, מול הקושי האדיר הגלום דווקא באקדמיה, מעניינים שני סוגים של תגובות מול מקומה של האקדמיה בויכוח הנוכחי: טאוב כתב על אקדמאים מזרחים, שהם "אליטה שבעה וצדקנית", אשר נוח להם לחיות בתוך עולמם האקדמי עם עמדות כשלהם, בלי להתייחס לעניים הקיימים בפועל בחוץ, ואילו חלק מן הטוקבקיסטים הגיבו על כך שעצם הדיון, שלי למשל מול טאוב (ועצם הצורך שהתעורר בי להגיב לטאוב), לוקה באקדמיות יתר, מנוסח בלשון אקדמית מדי, ומוותר על המאבק שבחוץ, שבו צריך לדבר דוגרי ולא אקדמית, ושלשמו אין צורך בדיאלוג עם טאוב.

            לשלב הראשון בטענתו של טאוב אפשר לכאורה להשיב באופן משועשע (הוא עצמו ד"ר באוניברסיטה מרכזית בארץ), או קנטרני (מה הם מעשיו שלו לגבי העוני המתרחב בארץ), אך אשתדל להשיב באופן אמיתי לשאלת השילוב בין עמדות מזרחיות לאקדמיה, שאכן מהווה שאלה אמיתית. לא אשיב בשם כל האקדמאים המזרחים (מעניין שטאוב רואה כל יחיד שהוא אקדמאי מזרחי כ"מייצג" את הקבוצה; מה עוד שלי אין קביעות ורק סיימתי את התואר השני ואני לפני ראשיתו של הדוקטורט, כך שיש לי עדיין מה ללמוד באשר לחוויה של להיות אקדמאי מזרחי), אבל אומר כי מצד אחד יש כאן אכן בעיה מובנית, עם הקטגוריות הצרות שבתוכן מכילה האקדמיה את המזרחיות, אותן צריך לשנות ולהרחיב, וכן עם רתיעתה של האקדמיה מכל מה שנתפס כפוליטי או אקטיביסטי, שגם אותה יש לשנות, ומולן צריך ליצור שילוב אמיתי בין עמדה מזרחית אקדמית לפעילות פוליטיות בזירות השונות. דומני שחיבור כזה מאפיין את עורכי אתר "העוקץ", וחלק מן המשתתפים בו, אשר אינם מגבילים את פעילותם רק לעולם האקדמי (או לעולם הוירטואלי).

            אבל צריך גם להבין את הצד השני בטענתו של טאוב, המשותף לו ולחלק מן הטוקבקיסטים. עולה כאן מחדש השלילה של דיבור מזרחי אקדמי כ"אותנטי", כפי שבזמנו שלמה בן-עמי, כפרופ', נפסל כמזרחי לא-אותנטי (לעומת אשכנזים כצביקה הדר ויהודה ברקן, שלא היתה להם בעיה להתקבל כמזרחים אותנטיים בתקשורת); שלילה זאת, של השכלה מזרחית, שלילה שהיתה מלכתחילה חיצונית למזרחיות והיוותה מבט חיצוני שראה בנו בורים שההשכלה נעדרה מקרבם מזה כאלף שנים, הופנמה לא מעט על-ידי כולנו, בין השאר בשל כך שהאקדמיה בארץ אכן רחוקה מאוד בתכניה מן ההשכלה המזרחית, ומתנכרת לה, בשל כך שהאקדמיה הרחיקה מעליה את המזרחים כקהילה וכפרטים, ונהגה בהתנשאות כלפי התרבות המזרחית, תוך כדי שהמזרחים מהווים בעיניה, כאמור, בעיה או אקזוטיקה, ובכל מקרה נושאים לדבר עליהם, לא אנשים המדברים על עצמם.

            צריך לזכור מול טענות אלו כי ההשכלה לא היתה מעולם זרה למזרחיות, והזרות שלה בארץ נובעת מן המבנה המעמדי הסוציו-אקונומי שיצרה המדינה, שהפריד באופן בוטה בין אשכנזים למזרחים. באופן דומה, מעולם לא היה ה"דוגרי" סוג הכתיבה היחיד האפשרי למזרחים, ומיקומו כקטגוריה "אותנטית" יחידה בארץ קשור דווקא לנקודת המבט האשכנזית שראתה כל דיבור מזרחי כ"עממי". על-כן צריך להיאבק בו זמנית גם על כניסה של מזרחים, וקבוצות אחרות שהודרו מהשכלה גבוהה, לאקדמיה, גם על שינוי תכני הלימוד באקדמיה כך שיהיו רלבנטיים גם למזרחים ולקבוצות אחרות, וגם על שבירת הנתק שבין האקדמיה לאקטיביזם חברתי.

            במובן זה דומה כי טאוב נפל בפרדוקסליות העולה מתוך הכותרת המפורסמת למאמרה של גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק, "כלום יכולים המוכפפים לדבר?", והוא משתמש בה כנגד אקדמאים מזרחים: מרגע שאדם מדבר, כך אומר הפרדוקס, שוב אין הוא יכול לטעון שהוא מוכפף או מושתק, ולכן אין הוא יכול לייצג את המוכפפים, ולכן כל מזרחי המבקש לייצג בעצמו את העניין המזרחי הופך בהכרח למזרחי לא אותנטי, אשר שוב אינו יכול לייצג את העניין המזרחי, ועל-כן המוכפפים זקוקים בכל זמן לייצוג חיצוני, ולרוב טובו של הייצוג החיצוני. זאת קריאה המתייחסת כמובן רק לכותרת המאמר, ולא למאמר עצמו, ושוללת כל מורכבות של ייצוג.

            בסופו של דבר טענתו העיקרית של טאוב היא כי העמדות ש"מפיצים כאן" המזרחים הן "השקפות מפוררות סולדריות", אשר הן "הרסניות לקבוצות שוליים מעוטות אמצעים", וזאת מכיוון ש"הם גוררים כל מיני שוחרי טוב להתנצל על אשכנזיותם, במקום להביט נוכחה במצוקה ולנסות לתקן אותה, זה דבר מכוער ולא מוסרי". יתכן בהחלט כי טאוב הוא חלק מאותם "שוחרי טוב", אבל שוחרי טוב אמיתיים התקבלו לפעילות כמעט בכל מאבק מזרחי ומאבק מעמדי, ואני בטוח שטאוב לא יגורש מאף הפגנה או פעילות מזרחית או מעמדית אם יבוא להצטרף אליה; מצד שני, שותפות חיובית של אשכנזים בתוך מאבקים אשר רוב הנאבקים בהם הם למשל מזרחים או פלסטינים, אינה יכולה למחוק את ההיסטוריה של המאבקים הללו, הקשורה למדיניות של הקבוצה ההגמונית במדינה (שיש לה קשר לאשכנזים) כלפי קבוצות אחרות (ולמשל – אין זה מקרי שאת מרד הפנתרים השחורים יזמו מזרחים, ולא קבוצת שיח הונגרי, עם כל הכבוד לאפשרות שההונגרים ייצגו את דיכוי המזרחים); יותר מכך, חלק מתהליך השחרור של החברה הישראלית ממהלכיה הדכאניים קשור ליכולת של אשכנזים להביט נכוחה בהיסטוריה שלהם בארץ, ולהתמודד עמה באופן חדש (כפי שחלק מהתהליך הוא גם ההכרה של בעלי פריבילגיות אחרות במעמדם, ולמשל המזרחים כיהודים ביחס לפלסטינים ולעובדים הזרים).

            אבל צריך לומר עוד משהו בהקשר זה, ולומר אותו כפשוטו: אולי בתמימות חוזר טאוב לססמאות מפא"ינקיות משנות החמישים, על הצורך בסולידריות חברתית כדי לפעול למען כל החברה, כל העדות (שוב נעלמים הפלסטינים?), ללא בדלנות ועדתיות, ותוך תוקפנות רבה כלפי מי שנתפס כבדלן או עדתי; במקרה גם אצל טאוב, כאצל מפא"י, המנהיגות המוצעת למהלך זה, הייצוג, היא אשכנזית, אבל מוסבר לנו כי זה מקרי, וכי אין להיתפס לעדתו של אדם; קשה לשמוע את העמדות הללו, באיחור של שישים שנה, בלי לזכור שאותן הצעות כבר הוצעו לסבינו וסבותינו, וכי אז התגלה לנו כי הן שקריות, וכי גם דיבורים יפים, במתק שפתיים, יכולים להיות מסווה לדיכוי; קשה גם לשכוח כי בעוד שמאחורי הצעות אלו לפני שישים שנה עמדה המפלגה הגדולה בישראל, הרי שהיום מאחורי טאוב הרואה באקדמאים המזרחים את מהרסי הסולידריות (ולא בחטאים של המדינה כלפי המזרחים והפלסטינים למשל, או במדיניות כלכלית ניאו-ליברלית בוטה ובחינוך אינדיבידואליסטי) עומדים מעטים (אפילו אהיה מוכן להחמיא ולומר, מעטים מדי), ועל כן גם אם הוא לא משקר הפעם, בשונה ממפא"י, הרי שבכל מקרה אין לו את האמצעים לקדם את מה שהוא מאמין בו.

            באופן פרדוקסלי המקומות היחידים בחברה הישראלית שעדיין מקיימים דיאלוג עם טאוב, ועם הצהרות מחבקות על סולידריות וצורך להימנע מ"עדתיות" (ממתי המילה העברית "עדה" הפכה לקללה וגנאי, הלא פעם היינו "עדת קדושים"?), הם מקומות כמו אתר "העוקץ", אשר להם הוא עדיין מהדהד את מפא"י הגדולה, ואת הצורך (האולי ילדותי) לנהל עמה דיאלוג. אבל דיאלוג המבקש מאיתנו לשים בצד את ההיסטוריה ואת התרבות (ולדבר רק על ה"עלבון", במעין פורקן פסיכולוגי המעקר את המאבק, ללא חיבור בין מעמד, מוצא, תרבות, היסטוריה וגיאוגרפיה), מפספס הרבה מן האפשרות לדיאלוג, ואינו מוכן בעיניי לשינוי אמיתי של החברה הישראלית.

            כמה שינסה טאוב להגחיך את שאלת הייצוג העצמי, דומה שהוא לא יעשה זאת בהקשרים אחרים: האם בחירתו של ברק אובמה לנשיאות ארה"ב היא שוות ערך לגמרי לבחירתו של לבן התומך בזכויות שחורים? האם העמדתם של גברים פמניסטים בראש ארגונים לשחרור האישה תשרת את מטרותיהם של ארגונים אלו? האם "נוכחים נפקדים" של דויד גרוסמן צריך להיבחר כספר הטוב ביותר על אודות הפלסטינים אזרחי ישראל בשישים השנים האחרונות, בלי עיון בספרים שכתבו הפלסטינים עצמם?

            אגב, טאוב מדבר על הצורך לייצג את העוני, אבל אנחנו זוכרים כי לא כל ייצוג של עוני קידם פעולות התנגדות לגורמים שיוצרים את העוני; ראינו כבר כיצד מעטם של חלק, העוני, ותופעות הקשורות אליו, מיוצג בצורה רומנטית או אקזוטית, או אף מקושר באופן מהותי עם המזרחיות, עד כדי כך שגם חלק מהמזרחים שכחו את ההיסטוריה שלהם מלפני העוני, והסכינו להגדרת התרבות המזרחית כתרבות עוני (ובדיוק במובן זה המאבק המעמדי זקוק לעומק של ההיסטוריה והתרבות כדי להיות משמעותי, ובדיוק לכן לטאוב אין צורך בהיסטוריה); לעומת זאת בהקשרים אחרים העוני אכן ייצג הווה שיש להיאבק בו, וכך כאשר הפנתרים דיברו על האחוז הגבוה של מזרחים בבתי-כלא בארץ, היה זה כדי להיאבק במצב זה, ולעומת זאת אצל אחרים שימש אותו נתון בדיוק כדי לקבע את המזרחים במקומם, וכדי להפנות את האצבע המאשימה אליהם.

            דבר אחרון: כשאלה תרבותית ההתעקשות על הזכות האשכנזית לייצג אחרים היא מעניינת. החיפוש של אשכנזים בחלק מכתיבתם בספרות הישראלית אחר "אחרים" מזרחים או פלסטינים לכתוב עליהם, שימש להם פעמים רבות גם מפלט מן האשכנזיות אותה הם ביקשו להחביא; דרך ייצוג האחרים, והדגשת חריגותם, הם הפכו לניטראליים, ולמערביים, תוך כדי שהם מסייעים למחיקה של מורשתם התרבותית, ושל התרומה שהיא יכולה להעניק לחברה הישראלית. דווקא בהיחלצות מבריחה זאת, אולי בימינו, יכול לקרות משהו מעניין, גם חשוב תרבותית, ואולי גם חשוב פוליטית.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. ז`ן ז`ק סרוסי 2.0

    אימאג`ן, כמו ששר ג`ון לנון , שזן ז`ק סרוסי יוצא מהארון האשכנזי וחוזר לארון המזרחי שלו. אימאג`ן, שמאיר עמור כותב פה ושם בארץ ישראל 2.0, שבו הוא כותב על מובטלי קיבוץ צרעה שיושבים בבריכה של הקיבוץ והוא מדבר אתם והם עונים לו כמו בבונים זועמים. אימאג`ן שסמי שטרית, כותב על הפרופסורים באוניברסיטת ת"א, ששורפים כספי ציבור בנסיעות מיותרות לחו"ל, "לשנת שבתון עאלק" או ראשון טורס אקדמי. אימאג`ן שמסעודה משדרות מסקרת הפגנה של מובטלי קיבוץ כינרת שמפגינים נגד מעסיקיהם מבית שאן שפיטרו אותם בשנת 2019. אימאג`ן שבני תורתי עושה סרט על צעירי רמת אביב ג שמפגינים נגד בית ספר קדמה 2.0 שבשנת 2020 לא מאפשרים לילדי רמת אביב ללמוד אצלם. אימאג`ן זה לדמיין את ישראל השנייה שהופכת לישראל 2.0 כמו ששלמה סבירסקי כתב עליה את המאמר "מחר". אימאג`ן את היום שהגדי טאובים והעמוס עוזים לא מעניינים אותנו יותר כי לא שווה לכתוב עליהם.

  2. מאיר עמור

    אלמוג בהר תודה עבור המאמר הזה ותודה עבור המאמר הקודם. לדעתי הבעייה המרכזית שאתה דן בה אינה שאלת הייצוגיות אלא בעיית הפרשנות. אין שום צורך להפוך את סדר הדברים ולהקדים את התפל לעיקר. דברים שאנשים אומרים אינם נמדדים או נבחנים על פי מוצאם, מינם או נטיותיהם הארוטיות אלא על פי תוכנם. על כן, אתה (או גדי טאוב) יכול להיות מי שאתה, השאלות החשובות הן: מה אתה אומר? ובעיקר מה אתה עושה? בואו נעבור לשאלות החשובות באמת לפני השאלות החשובות ממש.
    כל מי שעיניים בראשו, לב בחזהו והוא/היא חיים בישראל יכול להבין את מה שקורה בחברה הישראלית. אין צורך להסביר את העיוות ההיסטורי והחברתי הקיים כאן לאנשים החיים כאן. הם – כל אחד ואחת המביטים בחשבון הבנק שלהם או בתלוש השכר שלהם – מקבלים הסבר מקיף, עדכני ומפורט על המציאות הישראלית. מציאות החיים בישראל משתקפת ומביטה בהם דרך חשבון הבנק, הדירה או הבית בו הם גרים, העבודה אותה הם עושים לפרנסתם והתור לרופא בו הם עומדים לקבלת טיפול רפואי.
    יש הרואים כאן נוחות. יש הרואים כאן עיוות. העיוות ידוע וברור לרבים. ראשית, בהחלט ניתן לעשות תרגילים של חשיבה יוצרת ולא מציאותית על מנת לראות את העיוות – כפי שז`אן ז`אק סרוסי עשה בטוקבק שלו למעלה. תרגילים אלה טובים גם על מנת לדמיין "עולם אחר" שבו האחרונים הם הראשונים והראשונים הם האחרונים, שבו שכונת התקווה מדירה ודוחה את צפון תל-אביב וכן הלאה. אך, העיוות ברור גם בלי תרגילים יצירתיים אלה. שנית, לא צריך אפילו את "שיטת השקשוקה" בשביל לדעת מה קורה פה. מספיק לצפות בחדשות על מנת להבין היטב. ניתן, שלישית, גם לעשות בחינה שקולה, יציבה ואקדמית של אמירות וטיעונים הכתובים בטעם טוב ובשפה יפה של הצד השני (כפי שאתה עושה ובכישרון רב) ולקוות שהשכל הישר, הרצון הטוב וגם האינטרס הכללי יעמדו לצידך ושתצליח לשכנע שיש מקום לשינוי ושיפור המצב בדרך הומנית, פרוגרסיבית, מבינה ושוחרת טוב.
    אפשר, מאידך, לוותר על הדיון בייצוגיות ובפרשנות כדיונים לא חשובים ולדבר פוליטית. לא בגלל ה"דוגרי" אלא בגלל הדחיפות, הנחיצות ותחושת המתח. "פוליטית" לדעתי אומר את הדברים הישירים הבאים: שינוי, הוא אינרטס של אלה שהמציאות הקיימת פוגעת בהם או שאינה מטיבה עימם. שימור, הוא אינטרס של אלה שהמצב הקיים מיטיב עמם. על פי ההתפלגות דיכוטומית שכזו (פשוטה במידה רבה, נכון. ומדוע לא להעדיף את הפשוט?) צריך להציג ולפרש את שאלת הפרשנות והייצוגיות.
    אם אלמוג בהר מתייצב בצד שחש כי יש צורך בשינוי, אם אלמוג בהר עומד בצד הפועל למען השגתו של שינוי, אם אלמוג בהר חותר ליצירת כוח שיביא לשינוי, אם אלמוג בהר נמצא בצד זה, פרשנותו לבטח תדון בצורך בשינוי, תפעל להשגתו של שינוי ותחתור ליצירתו של כח לשינוי. על כן, עמדתו תהיה נכונה בעבור ומקובלת על אלה המבקשים שינוי. מכאן כי דבריו ופעולותיו של אלמוג בהר ייצגו את מבקשי השינוי. נפתרה בעיית הפרשנות והייצוגיות.
    על פי ההיכרות והניתוח שלי את עבודותיו וטענותיו של גדי טאוב ומשמיעה של דבריו בפורומים שונים ומקריאת מאמרים פרי עטו של עמוס עוז, הם בעד המשך, שימור וייצור מחדש של מסגרות חשיבה ופעולה שפעלו כנגד השינוי שאני מעוניין בו. אין זה מעינייני היכן נולדו הוריו של טאוב או מהן ההעדפות המוזיקליות, האירוטיות או אפילו התרבותיות של עוז. פרשנותו של טאוב את המציאות שונה משלי, ועל כן אין הוא יכול לייצג אותי. לי די בכל זה לפתור את בעיית הפרשנות והייצוגיות. הפוליטיקה של טאוב – לא המוצא שלו – אינה משקפת את האינטרס שלי. האינרטס של עוז שונה משלי. האינטרס של טאוב נוגד לשלי. אני רוצה שינוי. עוז רוצה לשמר את הקיים או לחדש את מה שהיה קיים וכן את מיקומו המועדף. על כן ורק בגלל זה, אין הוא יכול לייצג אותי. על כן ורק בגלל פרשנותם את "העלבון המזרחי" הם שוגים ומסלפים. האינטרס של מזרחים רבים טוען לשינוי ולצדק חברתי. אין זה עלבון. זוהי תביעה לשינוי. על כן טאוב אינו יכול לפרש את "העלבון המזרחי" של עוז משום שעוז לא מכיר באינטרס המזרחי בשינוי.
    מאיר עמור

    

  3. יוסי

    מאוחר כבר, אבל חייב לומר אלמוג שתשובתך היא פשוט מלאכת מחשבת של הסברים מנומקים, פשוטים ועמוקים, רחוקים מלהיות פולמוסיים להכעיס. פשוט תודה וכל הכבוד!

  4. איציק

    "(רואה הכותב על עיוורים, מזרחי הכותב על אשכנזים, אישה הכותבת על גברים), "
    בהר מציג את האשכנזים והמזרחיים כמו גברים ונשים, רואים ועוורים. אין לי שום בעיה שכך בהר רואה את הדברים אך הוא מדבר בשם המזרחיים. אנשים ממוצא מזרחי אינם כמו גברים ונשים, עוורים ורואים.
    המישפט המצוטט למעלה הוא סוג של דמגוגיה: הבאת זוגות של דברים השונים ביולוגית והצמדה סמויה של מזרחים ואשכנזים. הקורא כפר יפנים ששיש הבדלים מובנים-כמעט ביולוגיים שאינם ניתנים לכישור. אכן ראיה כזאת היא בעיה נפשית של בהר והמגיבים. אינני אומר שיחסי הגומלין בין העדות אינם מרכיב מאד בסיסי בהסטוריה של מדינת ישראל; זו איננה בעיה ביולוגית – רבים מיוצאי מרוקו אינם כהים יותר מרבים מהאשכנזים. זו בעיה תפיסתית: גם של חלק מהאשכנזים-בפירוש לא כולם וגם- ובעיקר- משהו בראשם של חלק מהמזרחיים.
    אני ממוצא אשכנזי וודאי שהעולם שלי בנוי מההחיסטוריה שלי, אבל החלק ההיסטורי הזה מובנה אצלי אבל אינו נתפס כחלק מהקושן התרבותי של מדינת ישראל. גם עמוס עוז מביא את ההסטוריה הרוחנית שלו וגם סופרים מזרחיים. האם עמוס עוז מזלזל בהם? אני לא הבחנתי בזה.

  5. גל

    אז אם הסבא שלי נולד בתימן וסבתא שלי עלתה מליטא יש לי חצי זכות להשמיע זעקה מזרחית? ואם א.ב. יהושע הוא ס"ט אז אין לו זכות לייצג את המזרחים? ומי נותן למרוקאי את הזכות לדבר בשם העיראקי? ומי נותן למרוקאי הבורגני ממרקש את הזכות לדבר בשמם של צאצאי היהודים המרוקאים הכפריים? ומה עם העולים החדשים מצרפת שאבותיהם הגיעו ממרוקו – הם מערביים או מזרחיים? ומה עם יהודי סלוניקי?

    בכנות, אין לי עניין לקנטר בשאלות האלה. אני מעריך מאוד את הטון הענייני של אלמוג בהר. אבל אני חושב שחסר כאן בסיס רציני יותר להגדרה של הקבוצה שבשמה הוא כותב או של קהילות אתניות לגיטימות בכלל. יכול להיות שיש בסיס כזה ובעוונותי לא נחשפתי אלי עד היום. בינתיים אני מוצא באתר הזה גירסאות חמקמקות של תעורובת של מהותנות מרומזת סמי-גנטית עם רלטיוויזם פוסט מודרני.

  6. נחום

    תשובה מדוייקת, מפורטת במידה, ומעמידה את כל העניין על רגליו האמיתיות, ולא על הטריקים וההמצאות של טאוב.
    ולמאיר עמור – חזק וברור, אני מסכים מאוד עם דבריך על הפרשנות, ועל מי מבקש שינוי ומי מבקש את שימור המצב, ומתנצל אם בפוסט הקודם אולי מיהרתי להתפלמס איתך. כנראה אנחנו בכל זאת באותו צד של הפרשנות.

  7. יואש א

    תודה למאיר עמור בתגובתו. העמדת הדברים אל מול הכתבה הארוכה של אלמוג בהר – קולעת לדעתי ללב הענין.
    מי שסבור שיש צורך בשינוי חברתי, פוליטי, מנטלי, תודעתי יכול לעשות משהו למימוש מטרה זו או להמשיך לדבר ולכתוב ולא לעשות כל צעד מעשי למימוש חברתי ופוליטי שלה.
    באשר לייצוג של המזרחיים על ידי גדי טאוב או עמוס עוז, איני יודע האם הם רואים בעצמם מייצגי המזרחיים בכתיבתם וזה גם פחות מעניין אותי כקורא. למיטב הבנתי מאיר אתה טועה בהתוויות שלך לגבי עוז כשואף לשימור המצב הקיים ושמירת זכויות היתר הפרטיות שלו בסדר הקיים. עמוס עוז הוא סופר ואיש רוח שגם מול השתלחויות כלפיו בהעוקץ, שומר על נקיון ואי התחזות כמייצג מישהו. הוא רגיש לאי צדק חברתי ומבין לעומק את התביעה לשינוי מצד המזרחיים כמו מאיר עמור ולתחושתי גם מגבה אותה.

  8. איילה סבאג

    הדוגרי מת מזמן ואין לו עוד משמעות בתוך כל הגועל והשחיתות, מה שנותר כרגע הוא הדחיפות ה- s`o`s של אחרי הדיכוי, אחרי ההשפלה והאבטלה, אחרי הגזזת, אחרי הקיבוצים והפריפריות ואחרי כל שרגע ושניה שמדינת ישראל עיצבה את פנייה הלבנבנים והחיוורים וטישטשה בכוח עליון את הצבע השחור.
    דרך הטבע היא שאדם ייצג את האוכלוסיה שלו כי משם הוא בא והוא חי את החיים של אותה שכבה ביום יום ומן הסתם מבין ויודע מה בדיוק מתרחש שם. לא ייתכן שאדם עשיר ייצג את האוכלוסיות העניות! אין מצב. הרי השבע לא יכול להבין את הרעב!!! ובוודאי שאשכנזי לא יכול לייצג את המזרחי ולא את הפלסטיני. הסיבה היחידה שהאשכנזים מנסים לקחת את המושכות ולהיות המייצגים של אוכלוסיות שונות ואחרות היא שהם בעצמם צריכים ייצוג בהול, אך הם לא מוכנים להודות בכך ומסרבים בתוקף לקבל טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי ומשם באות כל הטעויות הקשות והבלתי הפיכות שהם עשו ועושים עם האוכלוסיות "המטופלות" שהם בחרו. את ה"דוגרי" האשכנזים זרקו  עוד לפני קום המדינה וכאשר הם הגיעו "לבנות" את ארץ ישראל הם באו מוכנים ללא דוגרי וללא יושר, הם באו חולים וזקוקים לטיפול ובטעות רבה את הטיפול עברו בעצם המזרחים שהיו בריאים בגופם ובנפשם.

  9. ינאי

    תודה על שני מאמרים מרהיבים! מאמר ה"תגובה" הזה מהווה לא רק תשובת מחץ מנוסחת היטב לטאוב, אלא גם טקסט מעורר ומגרה למחשבה בזכות עצמו.

  10. עפרה

    גדי טאוב מפחיד מפני "השקפות מפוררות סולדריות" שעלולות להיות "הרסניות לקבוצות שוליים מעוטות אמצעים" – כאילו יש לקבוצות השוליים מעוטות האמצעים באמת מה להרוויח מהסולידריות עם שאר היהודים הישראלים שמזלם שפר עליהם לתפוס נחלות נדל"ניות ושלטוניות לפני שהחלו לייבא לכאן יהודים מארצות ערב כמשקולת דמוגרפית נגד ערבים אחרים.
    הבחירה דווקא בעמוס עוז כמי שמבין את "עלבון המזרחים" היא פארסה בפני עצמה – כפי שציין אלמוג בהר, עוז כבר הבטיח את מקומו בפנתיאון הגזענות האשכנזית ביצירתו של מישל, המזרחי הדמוני של "קופסה שחורה".

    ועם זאת כל בעיית הייצוג של "אשכנזים מול מזרחים" היא סוג של אגדה מקומית – באירופה נתפסו היהודים כעם מזרחי והתפיסות ה"אוריינטליסטיות" פותחו בהשראתם ולכבודם. האמנם נכון לזהות אשכנזים כ"אקדמאים מערביים" מול ההכללה של מזרחים כמי שחיים ב"תרבות העוני"? העוני והבורות מיוצרים כיום בחברה הישראלית בסיטונות דווקא בקבוצות "אשכנזיות" למהדרין כמו החרדים הירושלמים. תרבותם הגטואית מייצגת היטב את הרקע התרבותי ההסטורי שעליו צמחה הציונות המזרח אירופית, שהשפיעה ומשפיעה על עולמם של עוז ושל טאוב גם יחד. יהודים אשכנזים יכולים לאמץ את היינה ואת מנדלסון עד שיכחילו פניהם, האמת היא שמי שהתבולל לא הגיע לכאן, לא הוא ולא צאצאיו, למעט בודדים שתהליך ההתבוללות של משפחותיהם נקטע בגין 12 השנים של השלטון הנאצי.

    לא שחסרה בעייתיות אצל המזרחים החיים בסתירה מתמדת והרסנית בין האלמנטים הערביים של תרבותם, לבין שנאתם לכל דבר "ערבי". מדוע התפתו המזרחים לייצר אליטה המובילה ומשתלבת טוב כל כך בבון טון של שנאת ערבים?

    איש לא תיאר את הפלונטר הזה טוב יותר מאלמוג בהר מחברו של "אנא מן אל יאהוד". אם יש אשכנזי שיכול לכתוב ברמה הזאת, ובדיוק הזה, יופע מיד, ויתקבל בכבוד ובאהבה

  11. שלומית בנימין

    אלמוג היקר,
    אני רוצה להודות לך פעמיים. פעם אחת על שני המאמרים המצויינים שכתובים כל כך טוב, מדוייק, מורכב ועם קונטקסט, באמת מלאכת מחשבת כפי שהתבטא כאן מישהו בתגובות. פעם שניה אני מבקשת להודות לך על כך שלקחת את הזמן וכתבת. במקום שבו אני מוצאת את עצמי בזמן האחרון מדלגת ולא קוראת כדי לא להתעצבן, ובפעמים אחרות קוראת מתעצבנת מסננת משהו בקול רם ועוד כל מיני דברים אחרים בלב, אתה לא ויתרת וכתבת וביטאת את מה שאני ואחרים חושבים ומרגישים.

  12. משה קריף

    אין כמו הדיון הזה בזמן הזה כדי ללמד עלינו. אין כמו המילים הרותחות היוקדות היוצאות מלב רותח על מי כן או לא צריך להשמיע את הקול המזרחי כאשר ברקע מתקיימת הדרה והרחקה של הציבור המזרחי מכל הנכסים הכלכליים והתרבותיים שנותרו כאן.
    לא מזמן, התייצבנו עם טענות מוחצות, ניצחנו בהיכל המשפט שהקבוצה המייסדת קבעה את כלליו, יזמנו מהלכי חקיקה מרהיבים וראינו איך ממול הם עושים את מה שהם רוצים. כשנוצחו בביתם המשפטי והחקיקתי שינו את כללי המשחק, הרחיקו אפילו מועמדים מזרחיים שהופיעו מטעמם בפוליטיקה, הפריטו כל מה שזז. עכשיו הם לוקחים לבעלותם החוקית כמעט את הכול ואנחנו מתווכחים כאן מי ראוי שישמיע קול מזרחי כי גם את ייצוגו חומדים האחרים.
    היה זמן בו השמענו קול מזרחי חברתי צלול וידענו איך עובדת השיטה. לצערי, על חלקנו נפלה אימה ולא המשכנו לכבוש יעדים מופקרים שציפו להופעתנו.
    אלה ממול התארגנו במסדרונות הכוח, הקימו מפלגות חדשות, רקחו דילים, שכנעו עוד פעם את אנשי השכונות שלנו כי הפחד אורב לו בפינה ואין מקום לטלטל את הספינה ובעיקר עשו זאת בלי בושה, בלי למצמץ.
    עם מה נותרנו עכשיו?
    זה לא יעבוד בלי לרתום קודם כל את אחינו- יש לנו כח?

  13. רן

    אלמוג, כמה אנשים הכלולים בקבוצה המדוכאת עליה אתה מדבר מחזיקים בקטגוריה בה אתה משתמש. כמה מזרחים היו בקשת, כמה מזרחים אינם מגדירים עצמם ציונים, כמה מזדהים עם המסרים השמאליים-רדיקליים המנותקים האלה? הקשקשת הזאת, כראוי למסורת הפוסט-מודרנית, היא "שיח" בלבד ולא פרקיטקה פוליטית בעל השפעה.

  14. Yossi Levanoni

    Sorry for the low-brow English response (no Hebrew keyboard here 🙂

  15. מיכאל

    את מי מעניין הדיון הזה בכלל?

    לפעמיים כדי לכתוב דברי הבל חסרי שחר אדם חייב להיות אקדמי ומשכיל , כי רק עיסוק בהבלים מהסוג הזה יכול להעסיק אנשים ולבזבז אנרגיות.

    הגיון ושכל ישר נראים חסרי ערך למול אדם בעל עמדה באקדמיה, מרגע שקיבל תואר אין הוא חייב להשתמש בשכלו, הרי זה בהחלט כלי מיותר באקדמיה לפחות.
    לכן טאוב יכול ליצג את כולם: את העוני, והמיזרחי ואת האישה המוכה, את הנכים כנראה הוא לא יסכים ליצג כי כנראה זה לא אטרקטיבי.

    אבל הבעיה אינה רק טאוב, הבעיה היא שרוב העיסוק פה ובבמות דומות הוא בהבלים. העוני והבעיות היום לא קטנו, לא הגענו למצב בו אין עוני או שהעוני פחת בצורה רצינית.

    אבל לאנשים כמו טאוב ולאקדמאיים מיזרחיים במעמד דומה לטאוב יש כנראה סדר יום מאד חשוב שכולל עיסוקים חסרי חשיבות כמו הדיון הזה.

    אם טאוב טוען שהוא הנציג של המיזרחיות, תנו לו, למה לא, שייצג את המיזרחי ואו את האשה המוכה, הוא הרי איש רגיש ומצוייד בתואר דוקטור.

    למה שלא ידבר בשם העניים, חסרי הדיור וחסרי העבודה? הרי הוא מסוגל לעשות קפיצה אינטלקטואלית ולחצות מדבריות, מה זה בשביל האינטלקט שלו , הרי הכל ניתן לכיבוש, מספיק לשלוט טוב באיזו תיאוריה אינטלקטואלית ולהגות מסר , הרי המסר הוא החשוב, מה בכלל החיים עצמם חשובים, והדברים הקונקרטים בכלל וולגריים מידי.

    בסימולרקה הזו לטאוב או גם לאינטלקטואל המיזרחי יש יתרון, הכל נמדד בעזרת מילים, אין פה שום התחייבות לפתרונות ממשיים. נראה אפילו כי זה מסוכן להיות באמת בעל יומרה לעסוק בדבר עצמו, זו כבר כפירה, אז מה עושים?

    מתווכחים על זוטות על כלום, וזה הופך לעיסוק העיקרי, האם טאוב יכול לייצג או לא, כאילו שלטאוב איכפת , או שלאיזה אינטלקטואל מיזרחי איכפת, רק מריחים משהו קונקרטי ומקבלים ג`ננה, פה .

    במילא הויכוח הוא העיקר, הנסיון להפגין שליטה במה שרחוק במילא מהמציאות, אולי זה מוגזם לדרוש מאנשים מלומדים שיפסיקו לבלבל במוח, אולי זה תפקידם העיקרי בעולם הזה.

  16. רונית

    כן כן נכון שיש כל מיני דרגות של אשכנזיות ומזרחיות. אבל בין הקצוות של שתי הקבוצות יש גזענות הדדית. אמנם יש מקרים יוצאי דופן של חינוך עצמי, של יחידי סגולה שמשום מה גזענות לא פועלת עליהם. וכמובן, כמו באנטישמיות ובשנאת נשים, יש הפחתה של הרפלקס הגזעני על ידי חינוך ועל ידי רוח התקופה וכמובן על ידי הצלחת הקליטה וההתבוללות של חלקים מהקבוצה השנואה. אני מאוד בעד הצלחת ההתבוללות של נשים בחברה הגברית. אני באמת חושבת שהערכים של הגבר הלבן האירופי – הרציונליות, השליטה בגורלו, האינדיבידואליזם, ההשכלה! – טובים יותר מאשר הערכים המדומים שהמציאו פמיניסטיות מהותניות. ערכי הנתינה והטיפוליות שמהותנים רואים ב"תרבות הנשית" שבה כביכול יש יותר קומוניקציה (בין הנשים), פחות אגרסיה, וכן הלאה – אלה נראים לי נובעים מהשיעבוד של הנשים, מהמצב הנחות שלהן, שבתוכו הן מפתחות איסטרטגיות של קיום כשפעולה פתוחה בעולם אסורה עליהן. המשך בתגובה הבאה

  17. רונית

    אפשר לחשוב על הייצוג של המזרחיים על פי הדוגמאות שיש בידינו של ייצוג יהודים או ייצוג נשים או ייצוג שחורים וכן הלאה. כמובן שיש הבדל בין האישה השחורה של טוני מוריסון ב"חמדת" לבין התיאור של ג`ים בהקלברי פין. (סליחה שהדוגמאות מזמנים כל כך עתיקים). ויש הבדל בין טוביה החולב לבין דמויות היהודים של רמברנדט. כיהודים, ואפילו כישראלים, אנחנו מכירים את האי נוחות שלנו אל מול תיאור שלנו על ידי לא יהודים או לא ישראלים שמתיימרים להכיר אותנו לעומק. ההכללות, הפטרונות שמתחלפת בחשד. ככל שהאדם המתאר אותנו – גם בשיחות פשוטות – הוא משכיל יותר, כך הביטחון שלו שהוא מכיר "אותנו" מביא אותו לקביעות מסולפות יותר, וככל שהוא יותר משכיל, הסילוף שבקביעות הוא יותר חמקמק. "הכל נכון, אבל —" המשך בתגובה הבאה

  18. רונית

    איך שלא יהיה, אנחנו יודעים שגזענות לא נפתרת באופן כלכלי. כשהקבוצות המופלות בחברה המערבית מתחזקות, החברה המערבית לא מתחזקת אלא נחלשת. החברות האירופיות היו בשיא כוחן בעידן הקולוניאליסטי, כשהנשים היו בשמלות ארוכות ומחוכים, כשהגברים אבות המשפחה המכובדים הבורגניים ביקרו בבתי זונות, כשהגברים השיטו אוניות ולמדו לנהל פרובינציות מכוסות ג`ונגל, והעמים הכבושים שירתו אותם. כשהקולוניאליזם הובס, החברות האירופיות התקדמו מאוד מבחינת התפיסות החברתיות שבתוכן, אבל הן כלל לא פתרו את בעיית הגזענות. בצרפת הגיע לה פן לסיבוב שני לנשיאות! לכן המודלים של עמוס עוז ועירית לינור שבהם עליית המזרחי מפוררת את החברה האשכנזית הקיימת – יש בהם לא רק פראנוייה, אלא אמת. כמובן, גם עלייתן של נשים הורסת את החברה כפי שהיא. האם בית המשפט העליון של ישראל ישרוד את הנשיאות של האישה הנשיאה שלו? למה "האחר" מביא את ההרס הזה? על כך אפשר לכתוב קילומטרים של טוקבק.

  19. רונית

    בגלל שהאפלייה היא גזענות, כל הויכוח בין טאוב לבהר על הייצוג הוא כאמור מיותר. ברור שייצוגים של האחר לא על ידיו הם סילופים. אלא שאנחנו רואים שביחסים בין הקבוצה השולטת המפלה לבין הקבוצה הסובלת מגזענות יש ערך גדול לכך שמישהו מהשולטים מתגייס לייצג את האחר המופלה. ייתכן שזהו מין שלב מעבר של עירור התודעה של השולטים. ייתכן אפילו שכאשר השולט מתאר את האחר לבני קבוצתו, יש לכך אפקט קומוניקטיבי יותר מאשר כאשר האחר מתאר את עצמו לפני השולט. מה יותר אפקטיבי – מאדאם בובארי של פלובר, או "אל המגדלור" של וירג`יניה וולף? "אל המגדלור" הוא זר כל כך, מוזר כל כך, ומה בדיוק בעיית האישה המוצגת שם? מה יותר אפקטיבי – הקהילה היהודית ב"ינטל" או היהודים בסרטיו של וודי אלן? שכן, מי הם היהודים האלה של וודי אלן? במה הם יהודים? איפה בדיוק הבעייה שלהם? ומעל הכל – לעומת כוכבי "ינטל" הנוצצים הסטנדרטיים ההוליוודיים, היהודים של וודי אלן הם די דוחים, לא? וכאשר הוא סוף סוף מחבב איזה יהודי, כאשר הוא חורג מהאנטישמיות העצמית שלו, האם החמימות שלו כלפי אותה דמות משכנעת בכלל?