זכויות מהגרים, גישה רב-תרבותית, והמיתוס הציוני

מיכה רחמן

המאבק הנוכחי נגד גירוש המהגרים, ומהגרי עבודה, התנהל באופן  מרשים ויעיל, וגירושם נדחה בשלושה חודשים, כל הכבוד לארגונים החברתיים המנהלים מאבק זה. במאבק הזה הושמעו טיעונים רבים מנקודת המבט המוסרית (זכויות האדם),  נקודת המבט היהודית ("ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים", דברים י' 19), והחוקית (אמנות בין-לאומיות האוסרות גירוש פליטים שסכנה מרחפת על חייהם בארץ ממנה ברחו).

קיימים שני טיעונים "חזקים" כנגד קליטת מהגרים בישראל: האחד הטיעון שהם ישנו את האופי היהודי של המדינה, הטיעון השני הוא שמאות ואלפי מהגרים שיהפכו לתושבי המדינה עלולים ליצור קבוצת אוכלוסייה בעייתית, ליצור עומס על שרותי הרווחה, בעיות של עוני, פשע וכדומה. אני רוצה להתמודד כאן עם שני הטיעונים האלה. הטענה שלי היא שאין הבדל גדול בין קליטת מהגרים שאינם יהודים לקליטת מהגרים הנחשבים כשייכים לעם היהודי. בשני המקרים ניתן לקלוט את המהגרים מבלי שיהוו בעיה חברתית כלשהי. המהגרים יכולים לתרום ולחזק את המדינה, בתנאי שקליטתם נעשית באופן נכון, יעיל, והם מתקבלים כאזרחים שווי זכויות. גם "האופי היהודי של המדינה" אינו עומד בסכנה. הסכנה נמצאת בנטייה הטבעית של כולנו לאהוב את השייכים לקבוצה שלנו ("אנחנו"), ולשנוא את ה"אחר" והאחרים, ובפרט,  בקיומו וחיזוקו של המיתוס היהודי-הציוני.

לגישה הרב-תרבותית יש דימוי של גישה תיאורטית ופילוסופית יותר מדי, גישה המפרקת זהויות ולא בונה זהות קולקטיבית אחרת במקומן (מה שמרחיק מגישה זו אפילו אנשי שמאל). הבסיס התיאורטי, של הגישה הרב-תרבותית, חשוב בכך שהוא מהווה את הבסיס "לדמיונה של חברה שבה קיים שילוב מלא ושווה של כל האזרחים" ("רב תרבותיות מהי", יוסי יונה ויהודה שנהב, ההדגשה שלי). יש פחות מדי תשומת לב לגישה הרב-תרבותית המעשית, ולכן  אני רוצה להתמקד דווקא בגישה זו, המראה לא בדמיון אלא  בפועל, במחקר אמפירי, ששילוב המהגרים אפשרי ואיננו פוגע כלל בחברה הקולטת. הכוונה היא למחקרים של בנטינג וקימליקה  (שהם גם תיאורטיקנים ידועים של גישה זו).

במאמר אחד[1] הם מתמודדים עם הטענה שהמהגרים ומהגרי העבודה שלנו יצרו קבוצה נפרדת שתביא לעוני ותתרום לפגיעה במדינת הרווחה שלנו. או במילים אחרות הם מנסים לאושש את הטענה שניתן לקלוט מהגרים ולקיים חברה הטרוגנית מבלי לפגוע במדינת הרווחה. התנאי הוא כמובן ניהול מדיניות רב-תרבותית מכוונת וממוסדת על ידי הממשלה, כלומר להכיר ולעודד חברה סובלנית לקבוצות אתניות שונות, ולתת זכויות אזרחיות שוות למהגרים. טענת המחברים האלה היא שעידוד השונות האתנית תחזק גם את תפיסת הסולידאריות החברתית שהיא נר לרגליה של מדינת הרווחה.  בבדיקה האמפירית הם מראים שבמדינות אירופה אין קשר בין רמת ההוצאה החברתית לבין גודל האוכלוסייה המהגרת. כלומר קיימות מדינות עם הטרוגניות גדולה וקבוצות אתניות רבות וגדולות ובכל זאת מדינת הרווחה שלהן לא פחות חזקה. הטענה האמפירית השנייה היא שבמדינות שקיימו מדיניות של הכרה וקידום קבוצות אתניות ("מדיניות רב-תרבותית", לפי מדד שהם פיתחו), מדיניות זו לא פגעה בחוזקה של מדינת הרווחה. ישנם מחקרים המראים שהטרוגניות כן פוגעת במדינת הרווחה, בנטינג וקימליקה מתווכחים עם מחקרים אלו.  

ומה קורה אצלנו? ישראל היא מדינת מהגרים, ובמילא רב-תרבותית מאוד. הסיפור של מהגרים "פרימיטיביים" שיקלקלו לנו את המדינה, חוזר כבר מאז העלייה מתימן, ממרוקו, ועד העלייה מאתיופיה. בסופו של דבר חלקה הגדול של העלייה הזו משתלב בחברה, אחדים מגיעים למשרות הרמות ביותר (עדיין לא ראש ממשלה, אבל כל היתר כן), ומהצד השני נשארים הקיפוח והאפליה. אז הבעיה היא בקליטה ולא בקבוצה אתנית חדשה. קשה לראות מה שונה, מבחינה זו, בקבוצה אתנית חדשה שאינה יהודית. בקנדה ואפילו בארה"ב, הנורמה של מדינת מהגרים עזרה ליצור מצב בו לצד האפליה הנמשכת, קיימת גם מוביליות חברתית חזקה ואפילו הלא יאומן קרה, נשיא ארה"ב, אזרח שחור, פרץ את מחסומי האליטות הלבנות. אצלנו, אילו רק היינו שוכחים לרגע את המיתוס של המקור היהודי המשותף ("מתי ואיך הומצא העם היהודי?" מאת: שלמה זנד),  היינו רואים שאין הבדל גדול בין קליטת פליטים מדרפור לקליטת עולי אתיופיה. אפשר אם כן ללכת צעד נוסף קדימה ולהשתמש במדיניות הרב-תרבותית עצמה כדרך לבניין האומה (בנטינג וקימליקה).

אז בואו ונסכם את הדברים. קליטת קבוצות מהגרים קטנות (ואפילו גדולות) לא פוגעת במדינת הרווחה, כלומר איננה בגדר איום על רמת החיים והביטחון האישי שלנו, בתנאי שתהיה מדיניות רב-תרבותית אמיתית (דוגמה טובה, קליטת העלייה העצומה מארצות חבר העמים, בראשית שנות התשעים, שרבים מהם לא נחשבו כיהודים על ידי הרבנות, שחרף הבעיות הרבות, תרמה לחיזוקה של כלכלת המדינה). מה שיוצר את הגטאות, את הפשע והעוני, היא דווקא המדיניות המתנגדת להגירה, המפלה ומגזעת,  יוצרת אזרחות סוג ב'. מי שמתייחסים אליו כאזרח סוג א' יתפקד ככזה, וישתלב בחברה. אזרחי ישראל הערבים וחלקם הדרוזי, למרות כל האפליה כנגדם,  מגלים מידה רבה של השתלבות בחברה, והדרוזים משרתים בצה"ל בנאמנות. למה? משום שאותו החלק של קבלתם לחברה (השתלבות כלכלית, רמת חיים גבוהה יחסית וכדומה) מספק את הבסיס להשתלבות היחסית. ילדי המהגרים אותם רוצים לגרש, כבר השתלבו תרבותית במדינה, נאמנים למדינה ורוצים לשרת בצבא. הרי טבעי שמהגרים יעשו הכול כדי להשתלב בחברה הקולטת דווקא בשל מעמדם החלש. הטענה שהם מאיימים עלינו, והטענה בדבר האופי היהודי העומד בסכנה, הן הסיבות לסכנה שתתגשם הנבואה של העדר ההשתלבות ולא ההפך.

ולבסוף, אי אפשר בלי כמה מילים על המיתוס של המקור היהודי המשותף, וארץ חמדת אבות. ככל שעוברות השנים המושג "אופייה היהודי של מדינת ישראל", יוצר יותר ויותר קבוצות לאומיות ואתניות שמודרות מהאזרחות במדינה, יותר ויותר קבוצות שיש לדכאן כדי להשיג את האופי היהודי הזה. פעם היה מדובר רק בעזרה לחלקם של ערבים שישבו בארץ לברוח, ואח"כ בקיום מדינה יהודית בה הערבים הם אזרחים סוג ב'. היום לא ניתן עוד לדבר על "מדינה יהודית" ללא ההתנחלויות בשטחים הכבושים, שאמנם אינם שייכים חוקית למדינה אבל שייכים מאוד ל"אופייה היהודי של מדינת ישראל". ובשל כך כולל היום המושג הזה בהכרח, גם דיכוי קשה בהרבה, של הפלסטינים בשטחים. חלק גדול מהטוענים לאופייה היהודי של מדינת ישראל בודאי אינם מתכוונים לשטחים הכבושים, אבל השטחים והמתנחלים בהם, כופים את הרחבת המושג בשל ההיקש ההגיוני המחבר שתי טענות:  האחת היא טענת המתנחלים, ששטחי ארץ ישראל בהם הם יושבים, הם לב ליבה של היהדות, והשנייה ששאר הציבור רואה במתיישבים האלה חלק מהעם היהודי. 

הטענה שאני טוען היא שבתוך הגישה הרב-תרבותית ניתן לקיים מדינה בה היהודים ישמרו על אופי קבוצתם ומדינתם הלאומית תוך הכרה כיבוד ומתן אוטונומיה תרבותית או ביטוי תרבותי (ברמות שונות) לקבוצות מיעוט אתני (גם לעולי חבר העמים וגם לעולי אתיופיה). הסתירה בין שמירה על האופי היהודי של היהודים לבין גישה רב-תרבותית, היא סתירה בלתי הכרחית המומצאת על ידי גישה לאומנית בלתי מתפשרת שראשיתה מדינה יהודית ודמוקרטית (ובהכרח מפלה ערבים) ואחריתה חוסר היכולת לקבל כלגיטימית, ולהגיע לשלום עם שום קבוצה אחרת (כולל הפלסטינים בשטחים ה"משוחררים").      



[1]  Immigration, Multiculturalism, and Welfare State, By: Kymlicka and Banting

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמולן
    מהיציע נדמה לי, שמדובר בשטות מוחלטת. הבעיה היא לא במהגרים הנוכחיים, אלא בכך שיש ויהיו עוד. אם אפשר היה לבלום את שטף ההגירה הלא חוקית, העיסוק בעבריינים הנוכחיים היה קונקרטי. נכון לעכשיו, הטענה אינה שאלו הנמצאים פה עכשיו ישנו את אופיה של המדינה וכדומה, אלא שאלו שיבואו בעקבותיהם יעשו זאת. בכך ישנו הבדל עקרוני בין העליה מבריה"מ לשעבר: את העליה מבריה"מ, היושבים בציון ניהלו. לדעותיהם לגביה היתה משמעות. כאן, מדובר במצב אשר בו מי שקובע יהיה כל אדם פרט לאלו שגרים פה: אסור לנו לגרש את מי שאיננו חפצים ביקרו.
     לכן, השאלה אינה אופי יהודי למדינה, וגם לא אימוץ גורף של אוסף ההזיות שרקח שלמה זנד. השאלה היא אם אפילו אחרי שתהיה פה מדינה אנטי-ציונית, ואחרי שהיהודים יגורשו מכאן אינשאללה (נא להכחיש ובתוקף – אתה לא חושב על כך כלל. תשובה: זו הבעיה, אתה מקפיד שלא לחשוב על דברים מסוימים, וכך גם כמה אנשים חושבים אחרים, המקפידים שלא לחשוב), יהיה מותר למי שגר כאן לעצב את מדינתו על פי דעתו-הוא. אין לכך שום קשר לציונות, למעט דבר אחד: לשיטתך, לא היתה לפלסטינים מעולם שום זכות להתלונן על עליית היהודים לציון. ועל כן האלימות שנקטו בה כנגד העליה היהודית היתה מלכתחילה פשע מלחמה חסר סיבה וחסר צידוק.
  2. אפרת

    באופן עקרוני אני מסכימה עם הטענה: על בסיס מינימום תמיכה רבים יכולים לשרוד, להתקדם, לשלוח ילדים לבתי ספר ולהבטיח להם סיכוי. מובן שאיני מסכימה עם סמולן: על מנת למנוע את כניסתם של אותם רבים המאיימים עליך אין צורך לגרש את אלו שכבר נולדו כאן וכבר קשורים בעבותות לקהילות מקומיות. אפשר פשוט, כמו שהדבר נעשה במדינות אחרות בעולם, להקפיד על זרם כניסה מווסת ואיטי יחסית.

    הסוגייה המרכזית לדעתי היא איזו מן מדינת רווחה היא המדינה הקולטת. ראינו כבר שהקליטה בערי צרפת, גרמניה ואנגליה יצרה מובלעות של עוני וזעם מצטבר שהופך ילדים ונשים רבים לקורבנות של גברים אלימים המנסים לקיים מסורת קשה בתנאים של הרס קהילתי וחסר מתמשך. הפיכתן ערים גדולות למרחבים של עוני, קיפוח, בערות, ניצול ועבדות זה לא משהו שמדינות הרווחה של אירופה או ארצות הברית, הצליחו למנוע. הסוגייה המרכזית היא סוגיית שוק העבודה והמשרות המוצעות בו. האיחוד האירופי מנסה להכניס תקנות שונות שיאלצו רב תרבותיות בהעסקה וכופה על מעסיקים להראות באילו מדיניות הם נוקטים על מנת לשלב מהגרים ומהגרות מקבוצות אתניות שונות בכוח העבודה שלהם. האם אנחנו רואים את ישראל מקדמת מדיניות כזו? במילים אחרות, אם מדינת הרווחה הישראלית אינה מתחייבת לשוק עבודה עם כללי משחק הוגנים והיא מתירה את ההגירה, היא בעצם מפקירה את העובדים הנמנים על השכבות המוחלשות והתלויים במספר המוגבל של משרות ברמת מיומנות מינימלית, לזרם מתמיד של כוח עבודה חלופי שמחליש אותם עוד יותר מבחינת הסיכוי של עובדים להתארגן למען שיפור תנאים בשוק העבודה.

    לסיכום, כן, אני מאמינה שאפשר. אבל לצורך כך צריך לוותר על המקום הראשון בטבלת תחולת העוני במדינות ה- OECD. צריך לוותר על פערי הענק בין `משקיעים` לבין עבדי משרות השירותים הבעייתיות. צריך וצריך וצריך. את כל אלו סדר ניאו-ליברלי לא יכול לעשות. אז לא רק רב-תרבותיות אלא גם סוציאליזם.

  3. איזי גור

    מאז ומתמיד היו תולדות האנושות רצופות תנועות של פליטים ומהגרים. ההבדל בין אלה לאלו היה בסך הכל עניין של הגדרה. מהגרים-  אלה  שקיבלו היתר רשמי מאת השלטונות להגיע ולהתיישב.
    פליטים- אלה שהצליחו להמלט ממבקשי נפשם וחיפשו מפלט ומקלט.
    ומוכרת לפחות תופעה היסטורית אחת של גירוש פושעים לארץ גזירה והם הם שהפכו אותה "ארץ גזירה" למדינה דמוקרטית ופורחת – אוסטרליה. ואין זו אלא דוגמה אחת. האם יכול מי להציג דוגמה אחת מתוך היסטוריית תנועות ההגירה והפליטוּת בעולם שקבוצות אלו סיכנו את המדינה אליה הגיעו או את אופייה?!
    בזמנו התיר מנחם בגין לפליטי וינטאם להגיע לכאן ולהתיישב כאן. מה חבל שלא התיר לעוד כמה אלפים. היינו זוכים לאזרחים טובים, לחיילים טובים, לטבחים טובים ולעובדים טובים. נכון הוא כי פה ושם אירעו מקרי פשיעה בקרב השוהים הבלי חוקיים. האם יכול מישהו להציג השוואה סטטיסטית עם מקרי הפשע בין הנדונים לגירוש לבין רמת הפשיעה בקרב העולים מרוסיה למשל. האם יכול מי להצביע על פליט סודאני אחד, או מי שהגיע מהפיליפינים, או מוויטנאם כעומד בראש ארגון או כחבר בו ?!
    האם יכול להצביע מי על אחד מהילדים שנואי נפשו של האדון אלי ישי, שיסרב לשרת בצ"ל אם וכאשר יתבקש לעשות זאת ?!
    בתקופה האפלה ביותר בתולדות האנושות סירבו מדינות העולם לאפשר לפליטי יהודי אירופה למצוא מקלט בארצותיהם. כמה טונות של דיו נבעו מתוך עטים ונוצקו כביקורת נגד אותם מעשי עוולה.
    די. הניחו למסכנים האלה. הניחו לילדים שאינם מכירים ארץ אחרת, שפה אחרת והוויה אחרת.
    די. אני מסרב, ורבים הם המסרבים כמוני להוסיף להיות מצורעים ובני בליעל בעיני העולם.
    הניחו לכל המסכנים. לווינאמים, לסודאנים, לפיליפינים וגם לערבים
    דבר אזרח שפוי וכועס.

  4. ליאור

    מסכים לחלוטין שהבעייה היא בקליטה ולא במהגרים. כל המדינות המערביות קולטות מהגרים, אופיו המצער של עולמנו הוא שאנשים רבים נולדו בטעות במקומות שלא ניתן לחיות בהם ובטח שלא לגדל בהם ילדים. אבל כל עוד מערכת הקליטה בישראל אינה פועלת ע"פ עקרון רב תרבותי והאזרחים ילידי המקום אינם חושבים בדפוס שכזה אזי הגישה של אלי ישי ותומכיו אכן תואמת את המצב הקיים וכמובן דואגת שלא יבוא שינוי תודעתי או מעשי בנושא. עצם קבלת הפליטים אם כך (כי מוכרחים לקבל אותם בלחץ אגודות שונות והציבור) צריך לבוא בידיעה שהקליטה שלהם (סביר להניח) תהיה גרועה ואולי אף תביא לפשע או עוני ממנו חוששים כל כך מתנגדי הקליטה (ואז יאמרו "אמרנו לכם"). אם כך קליטת אותם הפליטים כקליטה מוצלחת תלויה בציבור הרחב ולא במנגנון הקליטה הממשלתי, כי הוא עדיין סתום ומיושן ויהודי במובן הגזעני של המילה ולא במובן האנושי או חמלתי של תרבותינו. אני מקווה שאותם גופים ואינדיבידואלים שצועקים לחמלה כלפי הפליטים ולקליטתם ימשיכו בעבודתם לאחר הקליטה הפיזית כי עבודתם רק מתחילה שם. הרבה אנשים צועקים אצלנו במדינה ומעטים הולכים את הדרך לאורכה ע"מ להביא לתוצאה הרצויה.

  5. עמית גורן

    לא ברור לי מדוע אנחנו ממשיכים שלא לגזור דין שווה בינינו ובין הפלסטינים ולהפלות אותם משל היו ילדים מפגרים מעברו השני של הגבול.
    כאן אנו דוגלים במדינה רב תרבותית שתקיים את כולם – אולם בפלסטין אנחנו מוכנים ורוצים במדינת לאום פלסטינית.
    רק לי זה נראה מוזר להחריד?

    אם רב תרבותיות זה אחלה – אז אדרבה, שישארו להם המתנחלים בהתנחלויותיהם ויהפכו לאזרחי המדינה הפלסטינית הרב תרבותית.
    ובעצם – למה צריך שתי מדינות?
    בואו נבנה מדינה אחת.
    אבל רגע, זה לא מה שהימין הקיצוני מציע בעצם?
    כאשר הויכוח שנותר הוא על אפיה של אותה "מדינה אחת"?

    מישהו פה הלך כל כך שמאלה שהוא מצא את עצמו בכפר תפוח.

  6. ראובן

    תודה על תמונת המצב המדויקת הזאת, שמשלבת תבונה ורגש. מעודד לדעת שיש מי שמתנגדים לגישה האתנוצנטרית ומתייחסים לבעיה במחשבה אזרחית-דמוקרטית אמיתית.

  7. דרור ק
    היו לי פעם שכנים, זוג עובדים זרים. הם הכירו בישראל, הוא מרומניה, היא מפולין. שניהם למדו עברית ודיברו אותה באופן שוטף – זו הייתה השפה המשותפת שלהם. שניהם עבדו כאן קשה והתאקלמו כאן באופן מצוין. לימים נולד להם ילד. בהתחלה הוא דיבר פולנית – השפה שבה דיברה איתו אמו, וקצת רומנית כי האב שהה בעבודה רוב היום. בשלב מסוים הייתה אמו מודאגת מכך שהוא אינו דובר עברית במידה משביעת רצון, אבל מצב זה הסתדר עד מהרה כשהחל ללכת לגן ילדים. הם היו שניהם נוצרים, אבל רצו מאוד לחיות בארץ. כשהחלו לערום בפניהם קשיים, מצאתי את האישה עם ספר על חגי ישראל, מנסה לשפר את ידיעותיה כדי להוכיח את רצינות כוונותיה. בסופו של דבר לא עזר שום דבר, והם גורשו לפולין.
     מבחינתי מדובר במשפחה ישראלית לכל דבר ועניין. מקומם בישראל, כי הם ישראלים. העובדה שאינם יהודים בדתם, והרקע הזר שלהם לא משנים. אמנם תרומתם הכלכלית למדינה הייתה גבוהה, אבל גם אילו הייתה מינימלית, אין לזה חשיבות – הם הוכיחו די והותר את ישראליותם. הגירוש שלהם היה מעשה מכוער. אמנם הם לא נשארו מחוסרי דיור בעקבות הגירוש, אבל הם גורשו מהמדינה שהייתה להם בית.
  8. דרור בל"ד

    מציין הכותב:"במאבק הזה[נגד גירוש מהגרים] הושמעו טיעונים רבים מנקודת המבט המוסרית (זכויות האדם), נקודת המבט היהודית ("ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים", דברים י` 19), והחוקית (אמנות בין-לאומיות האוסרות גירוש פליטים שסכנה מרחפת על חייהם בארץ ממנה ברחו.

    (1)מהגר- מאבד אזרחות שמבקש להתאזרח. קיימים גם מהגרים שמעולם לא היתה להם אזרחות לאבד.
    (2)מהגר- מי שנעשה לגר

    (1)גר- מי שהצטרף לעם היהודי-לדת וללאום.
    (2)גר- תושב זר. מעמדו כשל עבד, אך הוא נמצא ברשימת נתמכי הסעד של המדינה העברית הקדומה יחד עם בני ישראל כשרים: לוי, אלמנה ויתום. המקרא משלים עם נוכחות הגר והוא רק מבקש להבטיח שחולשתו לא תנוצל לרעתו.
    (ע"פ עדי אופיר ואריאלה אזולאי-ימים רעים,עמ` 27,הוצאת רסלינג)

    קובעים אופיר ואזולאי:"אבל זה[טיעון נק` המבט היהודית] אינו מספיק. נוכחות הגר צריכה להעמיד בסימן שאלה קבוע את גבולות האזרחות. היא אינה רק עקבות של גרות מהעבר, אלא גם הצעת התאזרחות." (המשך הגדרת הגר).

    אשר לטיעון החוקי, יש להבדיל בין פליטים לבין מהגרי עבודה.
    אך אני רוצה להדגיש ולהקשות דווקא את ועל הטיעון המוסרי. רחמן מדגיש את אי הפגיעה במדיניות הרווחה. אכן על זה יהיה מיותר להתווכח, אך לא זה העיקר. צודק ביותר המגיב סמולן: בקיום המדיניות הנוכחית של ישראל, הרואה במהגרים עבדים מודרנים, אפשר להביא ואפשר לגרש, וישנם הרבה נבלים המספסרים בהם כבסחורות, ואם כך, הרי יהיו עוד. את שטף ההגירה צריך לעצור, במקביל למאבק על זכויות אדם כנגד הגירוש.

    לסמולן סיבות משלו לשאול מה יהיה כאן אחרי שתהיה פה מדינת כל אזרחיה (אף יהודי לא יגורש,הסר דאגה מליבך), אך גם אני חושד ,וסיבותי עימי, כי לשיטתו של רחמן, לא היתה לפלשתינאים שום זכות להתלונן על עליית היהודים לציון.

    אני , בניגוד לסמולן, חושב כי לפלשתינאים יש מלוא הזכות להתלונן, ואף להיאבק, כנגד עליית הציונים לציון. טוען רחמן כי "שילוב המהגרים אפשרי ואיננו פוגע כלל בחברה הקולטת". ואני שואל מהי ומיהי החברה הקולטת. עונה רחמן לשאלתי:"ילדי המהגרים אותם רוצים לגרש, כבר השתלבו תרבותית במדינה, נאמנים למדינה ורוצים לשרת בצבא. הרי טבעי שמהגרים יעשו הכול כדי להשתלב בחברה הקולטת דווקא בשל מעמדם החלש".

    ידוע לכל, ואני מניח כי גם לרחמן, כי עליית ה"יהודים" בשנת 91 היתה כדי להלחם באיום המכונה בפי הציונים האיום הדמוגרפי. הרי יכלו לקלוט מליון פליטים פלשתינאים, ולא קלטו. עכשיו, בשם טיעון מוסרי מפוקפק, רוצה רחמן, בשם הרב תרבותיות, לקלוט עוד. ורק קבוצה אחת לא נשאלה לדעתה בויכוח הציבורי הזה, היות והיא אינה חלק מהחברה הקולטת. לקבוצה הזו קוראים פלשתינאים, ואיני בטוח כי הם רוצים לקלוט ילדי מהגרים הרוצים לשרת בצבא. לאחר שיקראו
    את תגובתו של איזי גור: "האם יכול להצביע מי על אחד מהילדים שנואי נפשו של האדון אלי ישי, שיסרב לשרת בצה"ל אם וכאשר יתבקש לעשות זאת ?!" תגבר ספקנותם.

    אלי ישי, למרות גזענותו, מעמיד מראה בפני הציונים החילונים (הציבור הנאור) ומוכיח את דלות טיעוניהם בזכות מדינה יהודית ודמוקרטית. עובדיה יוסף תיאר בצורה הטובה ביותר את מצביעי ליברמן. המגיב עמית גורן מוזמן להצטרף לחזון המדינה האחת, ולנטוש את החזון המטופש של חד"ש. "מישהו פה הלך כל כך שמאלה שהוא מצא את עצמו בכפר תפוח." והמישהו הזה הוא אני.

    בביקורי האחרון בהתנחלויות כפר תפוח,יצהר,ואיתמר ,מצאתי כרוז:
    "שלושת מקומות שקנינו בארץ ואין אומות העולם יכולים לערער עליהם: מערת המכפלה, גורן ארוונה היבוסי וקבר יוסף".
    בביקורי בשילה הניחו לפני את ספר שמואל פרק א. הבטחתי להם, כי שום יהודי לא יגורש ממקומות אלה, ובלבד שיחזירו את האדמות הגזולות, ויעניקו שוויון אזרחי מלא לפלשתינאים.

    החבורה הסהרורית הזו לא תהסס אם תצטרך לבחור בין יהדות לציונות. גם למיכה רחמן אציע לא להסס. במאבק למען זכויות אדם כנגד הגירוש יש לסתום את האף ולהצטרף לציונים, אך ברגע שבו הם מצדיקים את טיעוניהם ע"י טיעונים ציוניים כגון אי פגיעה ברוב היהודי במדינה היהודית ובמדיניות הרווחה, ברגע זה אין להצטרף אליהם, פן ניתן, חלילה, לגיטימיות להצדקת טיעוניהם.

  9. ירדנה אלון
    ההתנגדות שלי למהגרי עבודה בישראל נובעת מן הטעם שאני נגד עבדות, ובבסיס של הגירת עבודה בישראל (אני לא מתייחסת למה שקורה בעולם הרחב, אני מתייחסת למה שקורה כאן ועכשיו) עומד הניצול. אפריורי, כל עניין הבאת מהגרי עבודה לישראל במהותו נועד על מנת לנצל בני אדם, לקחת את המקסימום ולתת את המינימום, מינימום שכר, ותנאי מגורים מחפירים.
    דרך אגב יש איזה תנועה למען מהגרי עבודה שהגישה תביעות משפטיות נגד בעלי הבתים שמשכירים להם דירות שאינן יאות למגורי אדם וגובים מהם שכר עתק? יש חוקים בנושא הזה. מישהו עשה משהו בנידון ?מצד אחד פתאום כולם נעשו רחימאים ולא רוצים לגרש אותם ומצד שני לא עושים דבר על מנת שההישארות שלהם כאן תהייה בתנאי מגורים ומחייה היאים לבני אדם.
     
    הגירת העבודה החלה לפני למעלה מעשור והטענה הייתה שישראלים לא אוהבים לעבוד ובטח לא בעבודות שרותים, בנייה, וחקלאות. טענה שיקרית כמובן. הישראלים אוהבים לעבוד, אבל לא מוכנים להיות עבדים, (דרך אגב רוב הישראלים שחיים מתחת לקו העוני הם אנשים עובדים שמשתכרים שכר כל כך זעום שלא מאפשר קיום מכבד בתנאי יוקר המחייה של ישראל).
    היה מי שעשה ממון רב מהבאת מהגרי עבודה לישראל,חברות כוח אדם, ויש אפילו שר לשעבר שבימים אלה עומד להיכנס לכלא על קבלת שוחד מבעל חברת כוח אדם, ואותו שר היה השר הממונה על נתינת רשיונות להבאת מהגרי עבודה. אז מאחר ואפריורי בבסיס ובמהות מהגרי עבודה בישראל זה סוג של עבדות ומאחר ואני נגד עבדות וניצול –  אני נגד. אולם אם ינתנו תנאים סוציאליים ושכר הולם תמורת העבודה שהם מבצעים, ממילא לא יצטרכו מהגרי עבודה. הרבה ישראלים ישמחו לעשות אותה ועשו אותה במשך שנים רבות.
    הבעיה היא בעייה של דימוי עצמי שכביכול עבודות מהסוג הזה הן עבודות "משפילות" כולם רוצים להיות אנשי הייטק, ומנהלים בכירים, ויזמים, וכיוצא בזה, (אין רע בזה אבל לא כולם מוכשרים לזה בין היתר) אז אם זה עניין של דימוי ותדמית גם את זה ניתן לשנות .
    באשר לעניין הגירוש – הרחימאים שביננו ישר נוטים לעשות אנלוגיה לגורל היהודי ולא היא. ראשית בואו נזכור שלא כל מהגרי העבודה הם פליטי חרב. רובם הגדול באו ממדינות שונות והם בעלי אזרחות של אותן מדינות, כך שאנחנו לא זורקים אותם ונוטשים אותם על איזה אי בודד, עם מעט מים ולחם יבש, כפי שהם היגרו לכאן.  כשהם באו לעבוד כאן הם לא ידעו את השפה, ולא היו מודעים לתרבות המקומית ולמנהגים ולמנטליות המקומית. בהיפקע רשיון העבודה הם יכולים לחזור למולדתם ולתרבותם. לא כל פיליפינית, או תאילנדית או רומניה שמסתתרת ממשטרת ההגירה, היא איזה "אנה פרנק" שמסתתרת בעליית הגג או במרתף טחוב מפחד להישלח למחנה ריכוז. קצת פרופורציות לא יזיקו כאן.
    הם הגיעו לכאן עם רשיונות לעבוד כאן לתקופה קצובה,הם עברו על החוק בכך שנישארו מעבר לתקופה הקצובה. בכל מדינה אחרת היו עושים אותו הדבר ומעלים אותם על מטוס חזרה הבייתה. יש להם בית, ויש להם משפחות (שאליהן הם שולחים כסף מדי חודש זו הסיבה שהם כאן) ויש להם אזרחות. תנאי המחייה בארצות מוצאם קשים? שייאבקו במדינותיהם על זכויות, בדיוק כפי שאנחנו עושים כאן.  זה לא שישראל היא גן עדן סוציאליסטי או סוציאלי גם אנחנו נאבקים כאן את מאבקי זכויות אדם ואזרח משלנו.
    באשר לפליטי החרב מדארפור-זה כבר עניין שונה לחלוטין,אני בעד לתת מקלט ,יחד עם זאת חייבים לעורר קול זעקה בינלאומי בנושא זה דווקא מפני שאנחנו יהודים שסבלו בדיוק מאותו דבר,וכאן אני כן גוזרת אנלוגיה,אולם בימים שנרדפנו לא היו רבים שהסכימו לתת לנו מקלט,והיום כשיש לנו מדינה אני סבורה שישראל צריכה להיות ממובילות המאבק נגד השמדת העם שנעשית לא רק בדארפור אלא בעוד מקומות על פני הגלובוס.
    משטרת ההגירה – אני כל הזמן שומעת וקוראה שמשווים אותם לנאצים,או לקלגסים, שוכחים דבר אחד, משטרת ההגירה(ומשטרה באופן כללי) לא קובעת מדיניות,ולא יוצרת חוקים, מי שקובע מדיניות ומי שאמון על חקיקה אלה הם חברי הכנסת והממשלה,לא שר הפנים,לא מפלגה זו או אחרת, אלא הממשלה,ואל הממשלה צריך להפנות את הדרישות והתביעות בנוגע למדיניות של מהגרי עבודה,אבל ממשלות ישראל סרבו לשבת ברצינות על המדוכה,(כפי שהן לא עושות שום דבר באופן מעמיק ברגע שהן נתקלות במשהו שהוא מורכב,ומצריך עומק מחשבתי ויסודיות) חברי הכנסת,והפוליטיקאים באופן כללי לא משנה מאיזו מפלגה מצויינים בזריקת קלישאות, ובקינטור הדדי על מנת לזכות ברייטינג תקשורתי ופוליטי.הם יוצרים מצד אחד בעיות וקונפליקטים אנושיים ומאידך מתנערים מכל אחריות לעוול האנושי שהם גורמים לא רק בנושא מהגרי העבודה,ואנחנו כאזרחים לא באים איתם חשבון,אנחנו מחד מניחים להם ליצור עוולות חברתיות,ומאידך מקמבנים את החיים שלנו כך שהעוולות האלה יפגעו בנו כמה שפחות, זה הפך לנורמה אצלינו ואת הנורמה הזאת צריך לשנות,הן בעניין מהגרי העבודה והן בעניין של אזרחי ישראל באופן כללי.
  10. יוסי ברנע

    הרב תרבותיות יכולכ להיות ליברלית( כמו לפי טיילור) ויכולה גם לא להיות כזו. הבעיה לגבי ישראל היא, וגם המחבר נופל בה שהוא מבקר את מדינת הלאום היהודית בשל "לאומניותה" בעוד שאין ישראל בכלל מדינת לאום. אין היא גם מדינה דמוקרטית מודרנית. אם היא הייתה מדינה נורמלית היא הייתה מכירה בלאום הישראלי, אבל מי שחפץ בכך ניתפס ע"י הפרקליטות כמי שחותר תחת יסודות המדינה.
    המחבר מחליק קלות את נושא אפלייית הלא יהודים בישראל, מה שמוכנים מגזר ערבי, דרוזי ובדואי. מספיק לעיין בדוחות סיכוי בשביל לראות מהי רמת האפליה ומה צפוי לפחות לכל המצטרפים החדשים הלא יהודים לחברה.
    רק בשנת 1980 יכלו ישראלים יהודים להיות אזרחים מתוקף ישיבה. עד אז היה המבחן חוק השבות. זו אנומליה שאין לה מקום במדינה דמוקרטית.
    לסיום, המחבר כלל לא עוסק בכך שישראל איננה רפובליקה. גם השמאל שוכח נקודה חשובה זו. לפני שנהיה רב תרבותיים אולי כדי שישראל תהיה רפובליקה של כל אזרחיה הישראלים?