חינוך לעיוורון: זכרונות מבית ספר קרבי

עידן חלילי

עידן חלילי

בסוף השבוע האחרון העניק "ידיעות אחרונות", בכותרת ראשית זועקת, ציונים למנהלי בתי הספר בארץ. לא על הישגים לימודיים וחינוכיים, אלא על אחוזי הגיוס ליחידות הקרביות בקרב בוגריהם. בית הספר התיכון בו למדתי לפני מספר שנים כיכב ב"עשירייה הפותחת", ומצאתי את עצמי נזכרת באווירה של בית ספר שמעודד הערצה עיוורת לצבאיות, ולא תמיד מזכיר לתלמידים שעם עיניים פקוחות קל יותר לראות.

 נזכרתי בתלמידה אחת מכיתתי, שתהתה מדוע מסתערים בני הכיתה (וכמה מהבנות) שלנו אל היחידות הקרביות, בלי להקדיש טיפת מחשבה על החזקת נשק ושימוש בו, על משמעותה של לחימה, על ההתמודדות הנפשית עם הסיכוי להרוג או להיהרג, ושאר שאלות שכנראה לא היה לחברינו לכיתה מנוס מלהתמודד איתן (או להתעלם מהן) בשלב מאוחר יותר, לפעמים מאוחר  די.

המלחמה האישית של חברינו על היחידות הקרביות לא נגעה ל"ערכים" שנהוג למנותם תחת תכלית הגיוס לצבא, כמו תרומה לחברה, אכפתיות, הקרבה או דברים דומים אחרים. היא בעיקר הייתה חלק ממירוץ ההוכחה העצמית: ככל שאתה קרבי יותר, אתה מוצלח יותר, ראוי יותר, מוערך יותר, גברי יותר.

נזכרתי בבני הכיתה שלי מהתיכון, בשעות הרבות שהקדישו לאימונים פיזיים כדי להתקבל ליחידה הכי מובחרת, בניסיון להוכיח את עצמם כלוחמים פוטנציאליים מעולים. הלוחם הקלאסי מייצגת מודל גבריות שאפילו הסטריאוטיפיות שלו כבר נשחקה, אך עדיין רבים מגברינו מחונכים בכל דרך, במילים, בשירי מורשת, בפרסומות ובמערכת החינוך שמעריצה את העיוורון שבנהירה ל"קרבי" (ובאופן אבסורדי: ככל שהנהירה עיוורת יותר, בית הספר מרגיש "ערכי" יותר) – לסוג כזה של גבריות: גבריות מתלהמת, כוחנית, משדרת בכל רגע נתון "רציונאליות", חפה מרגישות ומרגשנות ומכתיבה נכונות מתמדת להיחשב "גיבור".

להיות גיבור בישראל זאת גאווה, והשאיפה של חבריי לכיתה לזכות בהערצה הנלווית לה ולהיכנס לקונצנזוס של ההערכה החברתית, בהחלט מובנת. באופן כמעט בלתי נמנע, הנערים מבית ספרי יישמו במלואה את הציפייה החברתית מהם, והצליחו לגייס כוחות נפשיים ופיזיים, שלא השקיעו בשום דבר אחר, כדי להתקבל ליחידות המובחרות. ההערצה לקרביות נשקפת מכל פינה: היא יכולה לבוא בדמות אם או חברה בוכייה ודואגת, בדמות ילד בתחפושת חייל, או סתם בעזרת קרנבל-צה"ל ששורר ברחוב ובתקשורת. קרבי זה הכי, אחי.

באמצעות הדחיפה העיוורת לשירות קרבי, לצד התעלמות מהצורך לדבר על חששות אפשריים או דילמות, נותני בתי הספר שלנו לגיטימציה לביסוסה של גבריות דורסנית, במעטה של ערכיות, של רצון לתרום למדינה. הדרישה לפתח מיומנויות רגשיות, או מיומנויות אי-רגשיות, היא הבסיס ליכולת לתפקד כלוחם: על מנת להיות מסוגל להרוג בן אדם, להטיל פצצה בלב אוכלוסיה, להיכנס למקום שבו סיכוייך למות או להמית הם עצומים, לעמוד במחסומים ולשמור על אדישות כלפי עצירת חייהן של משפחות שלמות – דרושה קהות, דרושה שנאה שגורמת לך לרוקן מאנושיותם את מי שאתה נלחם בהם, או לכל הפחות דרושה אדישות כלפיהם. אותן אדישות וקהות משכללות את יכולותיו של אדם להפוך לסטריאוטיפ.

מה שנהוג לכנות "מחשל", הוא לעתים קרובות מידי פשוט מקהה ומנתק. מסכות של השפלות כלפי חיילים חדשים הן רק עוד נדבך ביצירה של חיילים מתוכנתים היטב: השפלה במסגרת הצבא לעתים תהיה ממוסדת, ולפעמים תנבע באופן "ספונטני" מתוך התרבות הצבאית. הצבא הישראלי, שרק בשבועות האחרונים "זכה" למספר פרסומים בדבר התעללויות שהיו נהוגות בו כלפי חיילים, אינו שונה. חיילים רגישים, אכפתיים, כאלה שרואים את האדם שמולם תמיד כאדם – עשויים להיות יותר מידי אנושיים, ופחות מדי חיילים.

הגבריות הסטריאוטיפית אמנם משרתת יפה את האינטרסים הצבאיים, אך יש לה השלכות חברתיות קשות על  גברים  ונשים. גברים, על מנת לזכות בהערכה, נדרשים להיכלא בתבנית הדורשת מהם להיות מדכאים, משפילים, להתנתק מרגשותיהם, לראות את העולם כמערכת של "שולטים ונשלטים" ובמקרים קיצוניים לרוקן עצמם ממידות רבות של התנהגות אנושית. לא ניתן למנוע את הניתוק, הניכור ושאר המחירים הרגשיים הרבים שגברים צריכים לשלם בשל הניסיון התמידי להוכיח "גבריות". לא ניתן להתעלם מהמחיר שמשלמים אותם גברים שלא הפנימו מספיק את התפקיד הסטריאוטיפי שיועד להם, ומייצגים גבריות "רכה" יותר.

הצבא, בנוסף לתרומתו הרבה ביצירת מודל גבריות נוקשה, נוחל הצלחה רבה גם ביצירת היררכיה בין סטריאוטיפים גבריים לסטריאוטיפיים נשיים. נשים שמנסות להשתלב בצבא ולהוכיח את עצמן, נאלצות לאמץ בדיוק את אותם דפוסים מעוותים שנדרשים גברים לאמץ: זלזול בנשים אחרות, התייחסות מקלה או הכחשה של הטרדות מיניות ואימוץ של גבריות סטריאוטיפית. כך מראה מחקרה של ד"ר אורנה ששון לוי. העובדה שנשים מצליחות לתכנת עצמן כמו שגברים מצליחים אינה סימן לשוויון, אלא לחברה שמעריצה לוחמנות ובזה לרגישות.

לא ניתן להתעלם מהקלות שבה גברים רבים מוצאים עצמם פוגעים באחרים (ובאחרות). בחסות היכולת הנרכשת לנתק את מי שעומד מולך מאנושיותו – קל יותר להתייחס לנשים סביבך באופן מזלזל ולזרוק כמה הערות מטרידות. שוכחים לראות אותן כאנושיות ממש כמוך, ומצליחים בקלות יתר לראות אותן כאובייקטים מיניים בלבד.

קל יותר לשלוף סכין במועדון כלפי מי שהכעיס אותך, והאלימות הופכת להיות התנהגות של מה בכך, ואפילו התנהגות שזוכה לחיזוקים חיוביים, אם היא חלק מפעילותך הצבאית. קל לראות בקצינים באופן אוטומטי דמויות ערכיות שרצוי להכניס לבתי ספר בכל הזדמנות. קל יותר להעלות על הדעת שבתי ספר יוערכו על פי מספר החיילים הקרביים שיוצאים מהם, ולא על פי הישגיהם הלימודים או הערכיים. קל יותר להיענות לצאת מלחמה באשר היא, כי "אין ברירה", ולוותר באופן מיידי על הניסיון לפעול בדרכים של שלום.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אייל

    יש העדר מוחלט של חינוך לביקורתיות במערכת החינוך הישראלית. מערכת החינוך שלנו לא מעודדת מחשבה חופשית וביקורתית, אלא מלמדת ילדים לשנן חומר ולהקיא אותו במבחן. המשמעות של כך היא שהתלמידים לומדים לקבל את הכתוב בספרי הלימוד כאמת מוחלטת, ולא לחקור את המדיע אשר מוצג להם, או לבדוק מקורות אחרים או רעיונות שונים.
    כשמערכת החינוך שלנו מציגה לתלמידים את ראיית העולם המיליטנטית שמעמידה את ההתגייסות ליחידות קרביות כערך עליון, פעמים רבות אין לתלמידים את הכלים הביקורתיים לנתח את הסיטואציה, ונאלצים לקבל את הקונסנזוס המיליטנטי כאמת.

  2. נפתלי אור-נר

    לא הייתי רואה כל פגם בחינוך ל"צבאיות" אם הוא היה מיועד לצורכי הגנה על הקיום המדיני. חינוך, שהיה מדגיש בד בבד את החינוך לערכים הומניים, והשילב בין השניים המתבטא במושג אותו כבר שכחנו "טוהר הנשק". אולם, מאחר ומשנת 73` (מלחמת יום כיפור) צה"ל אינו אלא מכשיר המיישם את מדיניות סיפוח השטחים ודיכויו של העם הפלשתינאי, הרי שאני מצטרף לביקורת על ה"צבאיות" הנוכחית אליה נותנת מערכת החינוך את שירויתהי הלא-טובים

  3. עידן סובול

    כשאומרים "מדינה" לא אמורים להתכוון לכרמי גפן וזית, לפרדסי-הדר, לשדות חיטה ושעורה, לנירים ולכרי מרעה; גם לא לימות ולאגמים, לנחלי איתן ונחלי אכזב, לבתות, לפרחי-בר, לגריגות, לחורשות וליערות, להרים ולעמקים. לא.

    כשאומרים "מדינה" אמורים להתכוון לערב-רב של פקידי רשויות כלליות ומקומיות, בכירים יותר ובכירים פחות; מתכוונים לשרים, לסגני שרים, לחברי-כנסת, לעוזרים פרלמנטריים, למנכ"לי משרדי ממשלה, וסמנכ"ליהם, לכול מיני מוסדות מדינה ומוסדות ציבור שקמו מכוח כול מיני חוקים, רובם שונים ומשונים או דומים ומשונים; חוקים שנחקקו על-ידי כול מיני פוליטיקאים רודפי כבוד ושררה ששכר נאה בצידם, שהפכו למחוקקים מכוח חוקי בחירות שחווקקו קודמיהם רודפי הכבוד והשררה ששכר נאה בצידם; כשאומרים "מדינה" אמורים להתכוון ליחסים נפקניים בין הון לשלטון; לגנראלים שמלכתחילה נשאו עיניהם וישבניהם לכס ראש הממשלה או לפחות לתפקיד שר בכיר;
    כשאומרים "מדינה" אמורים להתכוון למשטר, וכשהמשטר מסתאב ומגיע למסה קריטית של סיאוב – מתחילה להתחולל קריסת-מערכות תרבותית העלולה להיהפך תוך זמן קצר לבלתי-הפיכה.

    דומה שאנו נמצאים כבר בעיצומה.

  4. ע.ג

    נכון שאת לא טרחת לשרת בצבא הפשיסטי מעודד המצואיסטיות וחסר הערכים? ברור לך שצריך קהות רגשות כדי לשרת בצבא אבל לא עלה על דעתך שצריך גם משהו שלך אין כלל – מוסר. חוץ מהזויים שחושבים שהפלשתינים רוצים להשתלט על ישראל כדי להיטיב את תנאי החיים של היהודים ולפתח פה דמוקרטיה סוציאליסטית מתקדמת, ברור לכל אדם שכל יהודי ישראל יושמדו ביום שבו ישתלטו הפלשתינים על ישראל. בנסיבות כאלה הצבא הוא הכרח. הוא לא שאיפת חיים הוא לא אוטופיה. הוא פשוט כורח. בצבא מסכנים חיים וגם לוקחים חיים של בני אדם. צבועים מסוגך יושבים בצד משיאים עצות שאין להם מושג אם הן ניתנות לבצוע (חוץ מאשר בהלוצינציות שלהם) ומטיפים מוסר למי שלוקחים אחריות ולעיתים נכשלים. המאמר הזה הוא דוגמא מובהקת מדוע כל בן אדם הגון מימין ומשמאל רואה "בשמאל" חבורת צבועים לא ישרים.

  5. מאור מלחי

    הלואי ונמשיך לחנך להערכה של כוח מאורגן (הגדרה פרטית שלי ל-"צבא"). בסביבה שלנו, החלופה אינה התארגנות לא-כוחנית שתכלול דיונים מלומדים והתמודדות חברתית- כלכלית, אלא פשוט כוח לא מאורגן. הלוואי שטובי בנינו ימשיכו לקיים בגופם יחידות שמסוגלות לאתר ולהגיע לחשוד בביתו- צבא מבוסס על רודפי שררה ודתיים משיחיים יעשה עוד הרבה יותר נזק ממה שמתואר במאמר.

  6. מאור מלחי

    שתופעות השוביניזם, הגזענות, האלימות והבורות נפוצות, משום מה, דווקא במגזרים שבשבילם צה"ל עצמו "לא נכנס מספיק בערבים" ומעדיפים להתגייס למג"ב- או בכלל לא.

  7. הגשרים של מחוז פלורנטין

    חבל שהמאמר לא מתפרסם בידיעות אחרונות

  8. ק.

    אחוז נכבד מתוך כל מחזור איננו מתגייס. האם זהו ציבור מוצלח יותר מהציבור שמתגייס ומוחו נשטף עד שאינו יודע להבחין בין טוב ורע?

  9. מיכאל לינדנבאום

    לישראל (זאת של גבולות 1967) ולא כח עזר של המתנחלים.
    אבל בעצם הוא לא הבעיה,אלא הסימפטום של מדיניות שמוכתבת על ידי כל הממשלות מאז 67 .

  10. רונית

    היה נדמה שהיעילות של המיליטריזם קצת פוחתת… כלומר, שהקונצנזוס בקשר לצבא התערער כבר מזמן, ועכשיו נוצרו שתי גישות מנוגדות: המיליטריזם המועצם, שהוא אפילו יותר גרוע מאשר לפני עשרים ושלושים שנה, והוא מבוסס על פטריוטיות אטומה. ומנגד לה – התפתחות של הומניזם וביקורת עצמית שפוגעים בגיוס.
    אם אמנם זאת התמונה, הרי התאווה אל היחידות הקרביות שמציגה עידן חכלילי היא ממש מחצית האמת.

  11. יואל קורנבלום
    אל תשכחי שאנחנו במלחמה מתמדת עם השכנים שאפילו לא מסתירים שהם רוצים לחסל אותנו ולכן אין לנו ברירה אלא להקים צבא שמסוגל להתמודד עם בעיות כנ"ל אפילו אם זה לא נראה טוב לכמה יפי נפש. שיטות הגיוס משתנות עם השינויים בתרבות החברה והידע של המגוייסים. לא נראה לי שבית הספר מעורר "הערצה עיוורת לצבאיות" כפי שאת כותבת. יתכן מאד שאת באופן טבעי נגד כל זה ולכן כל העניין לא נראה ברור לך מה שבעצם ברור להרבה אחרים.
     בזמנו, לפני הרבה זמן, התגייסתי ליחידה קרבית ואף אחד לא היה צריך להסביר לי למה. אני יודע שיש אויב מסביב וצריך להגן על המדינה ולכן אתרום את כל מה שאוכל. אני חושב שכל אחד יכול להבין את זה בלי שום בעיה לא נראה לי כרעיון קשה להבנה. אני מניח שיהיו כל מני סרבנים אחרים שימציאו כל מיני סיפורים וסיבות דימיוניות מדוע אין הם רוצים לתרום להגנת עצמם ובעצם רוצים שאחרים יגנו וישמרו עליהם. אם יש לך עיוורון מסוים או חוסר הבנה כלשהו זה לא אומר שכולם דומים לך.

    מנקודה אחרת אני רואה את השירות ביחידה קרבית כבית ספר מעולה למדעי החיים בכלל. הדברים שלמדתי שם על עצמי ואחרים אי אפשר ללמוד בשום מקום אחר. גם הסיכון למות או להפגע בשירות כנ"ל הוא הרבה יותר נמוך מהסיכון להפגע בתאונת דרכים. אז כדאי לעשות את זה וזה מה שאני ממליץ על שירות ביחידה קרבית לכל מי שמוכן לשמוע. את יכולה להסתכל על השירות הקרבי כלימודים בחינם באוניברסיטה מעולה. כמובן כמו בכל אוניברסיטה מעולה כדי להתקבל לפקולטה טובה צריך להתכונן וזה מה שכמה מחבריך לכיתה עשו ואחרים עושים. אז מה הבעיה?

    בזמני תנועות הנוער היו דומיניטיות יותר והחינוך בא משם. ואז כמובן הסטיסטיקה היתה איזו תנועת נוער מוציאה יותר בוגרים ליחידות קרביות. לא בתי הספר אלא התנועה. מאחר שכיום תנועות הנוער אינן כשהיו אז הסטיסטיקה עוברת לבתי הספר. באופן עקרוני אין הבדל רק השיטה השתנתה.

    בקשר לגאווה לשרת ביחידה קרבית ברור שיש גאווה וגם הרגשה טובה שמשרתים ותורמים להגנת המדינה ובעצם להגנת עצמינו. אם אדם הוא לא כ"ק אז אין מה לעשות בעניין הוא תורם כיכולתו במקומות אחרים. האם לדעתך אדם צריך להיות גאה בזה שהוא כ"ק ובכל זאת סידר את כולם ושירת כש"ג בקריה? האם זה "ערכי" יותר לדעתך? לי זה נראה כבושה ובעצם צריך לשאול אותו אדם מה הם ערכיו? באיזה בית ספר הוא למד? האם למדו אותו להיות אגואיסט לחשוב על טובתו בלבד? האם הוא חושב שמישהו אחר צריך להגן עליו? כמובן שאפשר להמציא סיפורים או סיסמאות כדי לא לשרת וזה לא חדש. מעניין כששואלים את אותם ממציאי סיפורים להסביר את התיזה שלהם הם שותקים ולא מסוגלים להסביר דבר או להגן על התיזה שלהם. מה שמראה שפיהם וליבם שונים.

    בקשר ל"חששות אפשריים או דילמות" שאת מציעה לא ברור על מה את מדברת. אולי תפרטי. מלחמה תמיד נראית רע אבל זה נכפה עלינו ולכן עלינו לענות על זה בכל רגע נתון. כשניכנסים לקרב הכל נעשה במהירות ומי שמאומן טוב נשאר בחיים. קורים הרבה דברים ואי אפשר לנתח אותם כפי שמנתחים אותם לאחר מעשה כפי שאת מנסה לעשות. לכן מה שנראה הגיוני בזמן הקרב יתכן שיראה לא הגיוני אחר כך אבל צריך לבדוק כל דבר בתנאים שבוצעו.

    בקשר ל"ולוותר באופן מיידי על הניסיון לפעול בדרכים של שלום" כפי שאת כותבת לא ויתרנו בכלל. בעצם אפילו כתוב במגילת העצמאות אנחנו מושיטים יד לשלום עם שכנינו אבל הם לא קיבלו את זה ויצאו למלחמה. אני חושב שעשינו המון ויתורים וניסינו הרבה "בדרכי שלום" ואני לא רואה דבר דומה מהשכנים. אל תשכחי שהם יוזמים את כל המלחמות ולכן אין לנו ברירה אלא להיות מוכנים ולכם אנחנו צרכים חיילים ביחידות קרביות.

  12. שולצפון

    עייפנו מההאשמות שבכל חוליי החברה אשם המצב בהיטחוני-מדיני-פוליטי (נא למחוק/לא למחוק את המיותר).
    יחד עם זאת, מה חבל שבצד השני אין אנשי רוח נאורים כמוך.

  13. יעל

    האם שרתת בצבא? היכן שרתת? מה עשית בצבא?מה היתה תרומתך לצבא? להגנה על המולדת בה חיים אתה ומשפחתך?
    למה אתה סבור שמחנכים לעיוורון?
    בני משרת ביחידה לוחמת. במשך חודשים ארוכים הם אומנו בתחומים רבים להיות כשירים לקרב. כן, לקרב על הגנה על המולדת. הגנה עליך שיהיה לך קל ונעים להקליד את הבקורת הגבוהה שלך.
    לשמור על בטחונך ושלוות חייך. הם מתאמנים בתנאים קשים מאוד, בקושי פיזי ומנטלי כדי שיהיו מוכנים דיו להגן על המולדת. עליך ועל משפחתך. שיהיו מוכנים מספיק להתמודד בתנאי לחימה קשים כמו בעזה. מול אויב שלא מכיר אפילו את המושגים הגבוהים עליהם אתה מדבר ומצפה רק מהצבא שלנו.
    ביום שהאויב יאמץ את כללי המוסר וטוהר הנשק כפי שאתה מציג אותם אין ספק שלא יהיה צורך לאמן את ילדינו הלוחמים להגנה מפני האויב.

  14. דני

    נראה לי שאת כתובת דברים מעניינים וראויים להתייחסות רצינית מצד מערכת החינוך, וצה"ל, וגם מצד חלק ממבקרייך שהגיבו כאן בחוסר סובלנות ומבלי לנסות לרדת לסוף דעתך. יתכן שאת עצמך תרמת לאי הבנה בכך שכרכת ביחד קובלנות שונות נגד בית הספר, הצבא, המדיניות הבטחונית של ישראל, והכיבוש המתמשך.

    אולי נכון להתחיל מהשאלה: האם שיעור המתגייסים ליחידות קרביות מבית ספר נתון הוא מדד כלשהו לחינוך הערכי שקיבלו תלמידיו?
    1. אם הנכונות או הרצון לשרת ביחידה קרבית הוא ביטוי של סולידריות, נכונות להקרבה עצמית, הרצון לתרומה חברתית, וכו`, נראה לי שאכן כן.
    2. אם הם פועל יוצא של שאיפה למקובלות חברתית, להיות מושא להערצה, וכו`, זה בוודאי מפחית מהערך.
    הבעיה היא שקל יותר, ואולי משום כך נפוץ יותר, להגדיל את שיעור המתגייסים ליחדיות קרביות דרך 2 מאשר דרך 1. וזה מעלה בעיות קשות עוד יותר:
    א. בעוד שאפשר לתת נימוקים רציונאליים ומוסריים ל-1, 2 נראה על פניו מניפולטיבי.
    ב. בעוד ש-1 עשוי להנביע מעצמו גם את הספקות, הבקורתיות ביחס לשימוש בצבא, ומתוך כך למגבלות על המדיניות הלא אחראית/לא מוסרית שהמדינה יכולה לנקוט בה; 2 יכול להתיישב בקלות עם אדישות או עוורון לתמונה הכוללת.
    ג. לעיתים, אם כבר מניפולציה, אין רתיעה בקרב הגורמים המחנכים מלהמיר חישול בקהות מוסרית, זה ישיג את התוצאה בדרך קלה יותר, ואולי גם יעניק את "הבונוס" של חיילים ממושמעים שלא מפקפקים בפקודות שהם מקבלים.
    ד. למניפולציה מהסוג הזה יכול להיות תוצר לוואי חמור עוד יותר, והוא זלזול בחיי אדם ובכבודו של האויב – חייל או אזרח – וגם של בחייו ובכבודו של האזרח של אותה מדינה.

    אם הבנתי נכון את מזהירה מפני ההתדרדרות הזו (מא` עד ד`) ולזה נראה לי שיהיו לך שותפים רבים. אבל את גם מציירת את המציאות באור קודר כאילו שם אנחנו כבר נמצאים, ולזה נראה לי שיהיו יותר מתנגדים. לדעתי אנחנו כחברה בהתדרדרות, אבל יהיה זה לא נכון, ואף פוגע לאפיין את כל המתנדבים ליחידות קרביות, ואת כל בתי הספר המצטיינים בשיעור גבוה של מתגייסים, כאילו היו כבר בסעיף ד`; כמו שלא כל הנמנעים מגיוס הם משתמטים, אגואיסטים, וחסרי ערכים.

  15. קורא מזדמן

    מה אתה רוצה מהמדינה?
    במישוואה ארץ-מדינה החסרת את האזרח והתושב.
    לי נדמה שמי שרקוב אלו אנחנו האזרחים.
    אנחנו עושים את המדינה והארץ.
    אחריות!!!!!!!!!!!!!!