הרבה מידי הוצאות פרטיות לבריאות

אתמול פורסם שברבעון השני הייתה צמיחה של 1% לעומת צניחה של 3.7% ברבעון הראשון ושמחה וששון פרצו בעיירה, נגמר המיתון אפשר לחגוג. היום גם פורסם דיווח על הוצאות הבריאות בישראל. בעוד שבמדינות ה-OECD עלו ההוצאות לבריאות ביחס לתוצר בישראל לא הייתה עליה כזאת. ב-1995 היו ההוצאות בישראל בדומה לחציון של המדינות הללו (7.7 לעומת 7.8), ב-2001 8.1% בישראל לעומת 8.3% במדינות ה-OECD וב-2007 7.7% בישראל לעומת 8.8% במדינות האחרות. כך שהפער בהוצאה כאחוז מהתוצר בין ישראל למדינות האחרות עולה.

הפער הזה אינו מתמצא רק בהוצאות לבריאות אלא בהוצאות של הממשלה לנפש בכלל. בעוד שמ-1995 עד 2008 עלתה השקעה הציבורית במדינות המפותחות ב-26% בישראל היא עלתה ב-2% בלבד.   

חשוב יותר שבישראל 42% מהוצאות לבריאות הן פרטיות, 10% למשל על טיפולי שיניים שאינם מכוסים על ידי ביטוח הבריאות. ישראל אינה המקום שבו ההוצאות הפרטיות הן הגבוהות ביותר בין מדינות ה-OECD  יש שתיים שבהן ההוצאות הפרטיות הן מעל ל-54% מההוצאה הכוללת, ארה"ב ומקסיקו. ברוב המדינות האחרות האחוז הזה קטן הרבה יותר למשל בדנמרק ונורבגיה אחוז ההוצאה הפרטית הוא 15%, בשבדיה כמעט 19% ובפינלנד 25%.  

ישראל ממציאה מערכת מיוחדת שנראית ציבורית ואוניברסאלית ובאותה עת הופכת להיות יותר ויותר פרטית. כל זה נעשה בכוונת מכוון על ידי אלו שרואים במערכת ציבורית משהו שחובה לחסלה ואנחנו לא רחוקים מכך. ככל שההוצאה הפרטית תגדל יגבר הלחץ לפתח מנגנונים פרטיים בתוך בתי החולים הציבוריים ואלה יהפכו לנותני שירותים באופן דיפרנציאלי על פי סוג הביטוח המשלים של החולים. יהיו שווים ויהיו לא שווים. השווים יבחרו רופאים, לא יעמדו בתורים כמו כולם ויזכו גם לתנאים טובים יותר.

זה קרה בעבר באמצעות השר"פ שבוטל ונראה שיוחזר, זה קורה במערכת ההשכלה הגבוהה בתוכנית חוץ תקציביות, זה קורה במערכת החינוך העל יסודי וזה יקרה בכל מקום. כי המקום של מערכות ציבוריות שוויוניות, לפחות בהגדרה, במדינת ישראל  הולך ומצטמצם. ככל שגובר אי השוויון כך גם גובר הרצון לחסל אפילו את צל צילה של מערכת שנותנת שירותים על פי צורך ולא על פי גודל הארנק. אם לא נתעורר לא רחוק היום שבו נצטרך להודיע חגיגית על מותה ללא עת של מערכת הבריאות הציבורית.