מיילדות הן מיילדות: ביקור במרכז לידה בגדה

גמר בן משה

כיצד לזהות מיילדות? שואלת בדיחה נפוצה. "אם הן משוחחות ביניהן על קרעים, על דימומים, ועל צורת השליה, בזמן שהן אוכלות ארוחה דשנה". כמה אמת יש בבדיחה זו! גם כשברקע נשמעים רעשים מבלבלים, גם כשהמציאות מתעתעת, מיילדות הן מיילדות.


לפני כשבועיים התכנסנו קבוצה קטנה של מיילדות ישראליות ופלשתינאיות במרכז לידה בגדה המערבית. זה עמד להיות הביקור הראשון שלנו, הישראליות,  בגדה כקבוצה מקצועית. הגענו מוכנות מראש, עם סדנא על תנוחות ותנועתיות בלידה, ולפ-טופ עם מצגת, וכדור גדול להדגמה ולהשאיר למתנה. העדפנו לבוא עם תוכנית מובנית מלהסתמך על הספונטאניות.

לילה קודם היה לי קשה להירדם, הרבה מחשבות, והתרגשות שמחה על המפגש שעתיד להתרחש, והיו גם פחדים. כמובן. עלו בי מחשבות על אבי, שהקפיד להיות שכן תומך, מכבד ומתחשב כלפי כל שכניו,  הערבים בגליל ובלבנון, וכיצד הוא נערץ עליהם עד היום. ניסיתי לגרש את הפחדים, הרי אני באה מטוב.

לישון בכל זאת היה קשה.


עם הגיענו בשעת בוקר מאוחרת דרך סמטאות הכפר הקטן נגוזו החששות והמתחים מיד, כשהתקבלנו בחמימות ובשמחה על ידי המיילדות "בעלות הבית". בעיניים שלהן ראיתי חיוך. עד מהרה זרמה השיחה בחופשיות: לנו היו המון שאלות, ולהן הרבה תשובות. התפתחה שיחה כנה על המקצוע המשותף לכולנו, על קריירה, על המשפחות, על קשיי הפרנסה, על נשים, הנקה, מעקבי הריון ועל המפגש הבא בינינו. איך לא?

הבית בו שוכן מרכז הלידה הכיל בענווה את מפגשנו: עשר נשים וארבעה ילדים, בליל שפות ערבית, עברית ואנגלית, המחיש את השונות, אך בה בעת גם טשטש את אי נוחות אם עוד נותרה כזו. אנו, האורחות, גמענו את סיפורי המארחות, שאלנו, התמקדנו, התעניינו. והמארחות, חייכניות ומאירות פנים, שמחו לחלוק את סיפוריהן.


נדהמנו לגלות ששלוש מיילדות, לבדן, מצליחות לתת מענה ליולדות מכל הסביבה, בשירות רציף וקבוע במשך כל שעות היממה וכמובן כל ימות השנה. אין רופא במרכז, אך יש רופא בכפר. לעתים רחוקות הן קוראות לעזרה. בדרך כלל הניסיון והמיומנות של שנות מיילדות רבות מספיקות. ממילא, הן מקבלות רק נשים בריאות בלידות רגילות ללא סיבוכי הריון. לידות מוקדמות וסיבוכי הריון אחרים, המאובחנים על ידי המיילדות המנוסות, מופנים לאחד מבתי החולים בסביבה.

 אין יומרות: רק מה שמותר ומקובל כמיילדות, בלי לסכן אף אישה או תינוק. יש הרבה עצמאות. המיילדות מאבחנות, מחליטות, מיילדות, תופרות. אוטונומיה אמיתית, מעוררת קנאה עבורנו, המיילדות הישראליות, שחוות נגיסות גדולות מצלחתנו. אין כמעט שימוש במשככי כאבים, ודאי שלא אפידורל. נשים מסתובבות עד הלידה, או נמצאות בביתן ושבות כשהצירים מתגברים. והנשים – לא מפונקות. אין מותרות: אין בריכה ואין ג'קוזי, ואף לא חבל משתלשל מהתקרה לתמיכה בלידה בכריעה.

בעלים? אנחנו שואלות?

כן, בדרך כלל כן. לפעמים כשהמיילדת מתרשמת שלבן הזוג קשה לעמוד בחוויית הלידה, היא מייעצת לצאת החוצה ולשוב אחרי שהתינוק ייוולד. אין קורסי הכנה ללידה, ולכן חלק מהנשים ומבני הזוג פחות מוכנים לתהליך הארוך והקשה של לידה. אך יש תמיכה מנשות המשפחה. ועדיין, יש הרבה מקום לחינוך לבריאות, מסבירות האלה וכיפאח, המארחות. הן שמחות לשמוע שאנחנו מעוניינות לסייע בתחום זה.


הן מוסיפות ומספרות על מרפאה המספקת מענה בתחום הטיפול בנשים ובילודים אחרי הלידה. אחות מגיעה לבית היולדת כבר למחרת, לבדוק, לסייע בהנקה ולתמוך, להנחות לגבי חיסונים וטיפולים ברך הנולד. השחרור הביתה? בדרך כלל, אם אין סיבוכים, 6 שעות אחרי הלידה!

המרכז עומד בסטנדרט של בית חולים מבחינת סדר וניקיון. יש פינת חימום לילוד, יש חמצן וציוד החיאה בסיסי, יש מיטות ומוניטורים. את הציוד סיפקו האמריקאים שהקימו את המקום לפני כחמש שנים. המיילדות גובות 300 ₪ מכל יולדת. זו פרנסתן, וזה המקור הכלכלי של המקום.

ילדי המיילדות הם בני בית במקום. בעת הביקור שלנו, הם סייעו בהגשה ובפינוי הכיבוד. לא היתה השתוללות ולא היו צעקות, ניכר היה כי הם יודעים את מקומם וחשים בנוח.


בשעת הצהרים הוזמנו לאכול, על אף כי ביקשנו מראש שלא יטרחו עם אוכל, בידיעה שאין תמיכה כלכלית ועול הפרנסה כבד. זה לא עזר, לשולחן הוגשה ארוחה דשנה, וצחוקים ופטפוטים המשיכו להישמע במהלך כל הארוחה. נפרדנו בעצב בשעת אחר צהריים. ניפגש שוב, זה בטוח. את זה כולנו חשות ברגעי הפרידה.


בדרך הביתה ישבתי מאחור, אולם למרות זאת, הצלחתי להתרשם מהנוף. נוף הזכור לי מילדותי, כשעוד נסענו מהגליל דרך הגדה לירושלים. כמעט לא השתנה דבר: גבעות סלעיות, כפרים קטנים, עצי תאנה וזית,  נוף ים תיכוני. אני קוראת חלק מהשלטים בצידי הדרכים, הם עדיין בעברית.

אני חושבת איך הפוליטיקה הופכת את הנוף הגיאוגרפי למסובך ומפותל יותר מכפי שהוא. המראות עוברים קידוד לחרדות ולפחדים, ולא נשמרים כפשוטם, כנופים, כפי שאנשים יכלו לשומרם, אילו דיברו ביניהם, אילו ניסו להסיר מחיצות ולעשות לעצמם שלום. אילו היה לכולנו זמן להביט על הנוף מבלי לחשוש.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    חבל שאת המודל הזה אנו לא מיישמים בהמון תחומים אחרים ואולי בסתם מפגשים זה היה עוזר המון כשלב מקרב בין העמיים ומפוגג את המתח ים והפחדים . אולי מישהו ירים את הכפפה ויעתיק את המודל הזה לתחומי חיים אחרים

    בתודה מקרב לב
    ערפאת — عرفات —–arafat
    כפר דהמש (מ.א.עמק לוד)
    ת.ד.1278 לוד 71111
    פלאפון:052-3202055 פקס :08-9221425
    http://dahmash.cafe.themarker.com http://dahmash.maktoobblog.com/
    http://www.pbase.com/rita2004/dahmash

  2. נפתלי אור-נר

    הטרגדיה היא שממשלות ישראל קיבלו החלטה זה מכבר שהן מעדיפות את השטחים על פני השגת השלום (וזה מסביר את כל מהלכינו בטרפוד סיכוי כלשהן לשלום). בשל כך, רצונם הטוב של פרטים החברה, ויהיו הם רבים, ידרס וימחץ ע"י כוחות שליליים והרסניים בחברתינו ובחברות של שכנינו. וזו הטרגדיה

  3. שור

    במפגשים חברתיים-כלכליים-תרבותיים בין ישראלים לערבים תושבי השטחים.
    הפאראדוקס הוא שפריחה ביו"ש לתושבים הערביים מתקיימת רק בשליטה בטחונית ישראלית,
    המציאות בעזה מלמדת מה יקרה להם ולנו אם תוקם מדינה ערבית עצמאית ביהודה ושומרון – הקצנה, טרור, ירידה חדה ברמת החיים, עליית כוחות איסלמיים-רדיקליים, כניסה של גורמי טרור מכל רחבי העולם הערבי, ברית עם אירן וסוירה, התנכלויות לנוצרים, שריפת בתי קפה ועוד כהנה וכהנה.

  4. יהושע רוזין

    לטוען ששיגשוג בשטחים אפשרי רק תחת שלטון ישראל:כשישראל עושה כל מאמץ ל,,אין פרטנר" ומנהלת מו"מ עם ארהב בהקום להגיע ולקים הסכמים עם פלסטינים, התוצאה היא עלית כוחות פונדמנטליסטיים ראדיקלים, כאלה שאצלנו מזמן קובעים את סדר היום. ישראל זה עשרות שנים מומחה בלהקים עליה אויבים קיצוניים יותר ויותר בלבנון במקום אש"ף חיזבאללה., בשטחים כנ"ל.

  5. נעמי

    גומר בפגישה שלכן ישמתם את החלום של כולנו לקרב את השלום. אשמח להצטרף אליכן בפגישה בהבאה. המפגש יתרום לנו המיילדות בידע רב שלצערי נשכח בישראל . נשים בריאות בהריון בריא יודעות ללדת. הגשר שפתחתן ביננו חשוב לנו לא פחות מלהן.

  6. שרון

    כיף שהפוליטיקה והסטיגמות זזות הצידה ואפשר לראות את האנשים האמיתיים.
    סיפור מרגש מאוד, הלוואי שמפגשים כאלה ימשיכו לקרות, ולא רק בתחום הזה.
    חיזקו ואימצו