שלש שנים אחרי

יוסי דהאן, איציק ספורטא

אתמול עלינו מספר חברים ובני המשפחה לקברו של חברנו האהוב דודי מחלב במגדל העמק. פקק מכוניות ארוך השתרך מצומת אלונים עד לבית ישי. חזי, אח של דודי, אומר "כשגדלנו כאן בכביש הזה עבר פעם בחצי שעה הטרקטור של אודי דיין מנהלל". מבית הקברות המקומי השוכן על גבעה אפשר לצפות בנוף היפה של העמק.

בדרך במכונית אנחנו מדברים על דודי, מהדברים עולה שנוכחותו בחיינו אינה פגה עם השנים, חלקנו ממשיכים לנהל, עם המורה ישר הדרך, בעל הסקרנות האינטלקטואלית האינסופית והמחויבות המוסרית הפוליטית העצומה לצדק חברתי, זכויות אדם ורב תרבותיות, דיאלוג קבוע.

בעקבות הויכוחים באתר שהתעוררו באתר עם פרסום הפוסטים האחרונים של אלמוג בהר, מירון רפפורט ומאיר עמור, אנחנו מביאים כאן שוב דברים שכתב דודי מחלב ואת דבריו של  אמנון רז-קרקוצקין על הטקסט של דודי.

       

בסוף מאמרו האחרון, "הרהורים על זהות" שפורסם לאחרונה בקובץ קולות מזרחים, כותב דודי מחלב את הדברים הבאים:

"ההגדרה יהודי-ערבי מקובלת בחוגים מסוימים ב"קשת הדמוקרטית המזרחית", ואולם מבחינתי הצירוף הזה הוא תיאור שגוי למציאות הנוכחית. אינני יכול להגדיר את עצמי כיהודי-ערבי משום שאני נמצא במגרש אחר, במגרש הלאומי. ביקורת הלאומיות אין פירושה, כמובן, שאתה יכול להמצא מחוץ לאותו מרחב ערכי-נורמטיבי המכונה האתוס הישראלי. אנחנו לא משוחררים ממרחב זה, אלא פועלים לשינוי כלליו. ובמובן זה, לא שמורה לי האופציה הש"סית לפרוש ממרחב זה ולעבור למגרש ערכי-נורמטיבי אחר. הייתי מברך על האופציה היהודית-הערבית, כאופציה שמסמנת את קו האופק המדומיין של כולנו".(1)

דברים חדים, מורכבים ורבי עוצמה אלה באים כסיכום של מהלך שלם שאותו הוא טווה במאמר קצר זה. זהו מאמר שמשתרע על חמישה עמודים וחצי בלבד, אבל אפשר לנהל עליו סמינרים שלמים. מתוכם פורץ הידע העצום שלו, הבקיאות המרשימה כל כך בשדות ידע רבים, אבל חשוב יותר – מקוריותו, האתגר הגדול של מחשבתו, והביקורת הסמויה על שורה של תובנות מקובלות. אני מבקש להעיר כאן הערות פתיחה לסמינר זה, לקרוא את דודי, לחזור על דבריו ולהמשיך לחשוב איתו.

הרבה מתובנותיו שואב דודי מהדיאלוג המתמיד שהיה לו עם ספרים ואנשים, הוא מאמץ ומבהיר תובנות מוכרות, אבל בו בזמן מעניק להן כיוון חדש ומפתיע. בפועל הוא משבש לחלוטין את גבולות השיח הקיים, וממחיש את הגבולות שנקבעו לשיח זה עם האקדמיזציה שלו. אולי מכאן גם ניתן להבין מדוע דודי מחלב עצמו, ללא ספק אחד האנשים המוכשרים ביותר שכף רגלם דרכה באקדמיה, לא השתלב בתוכה: כי בשביל דודי הניתוח היה כלי בשביל השחרור, לא השחרור עצמו. הוא מקבל את החשיבה הביקורתית ושולט בה, אך איננו יכול להסתפק בה. המילים המכוונות טקסט זה הן חירות ושחרור, מלים שמסרבות להיכנע לתכתיבה של החשיבה האקדמית, גם זו הביקורתית. בתוך העמודים הללו הוא גם ממחיש את הזיקה בין הביוגרפיה שלו, קצרה מדי אבל מורכבת ורווית מתחים עמוקים, ובין הרעיונות שאותם הוא משרטט באופן עמוס ובהיר כאחת. שוב ושוב הוא הורס בתוך דיון זה דיכוטומיות מקובלות ומנסה לגשר בין ופותח דרך אפשרית אחרת, דרך של שחרור. הוא גם מנסה לשמר ויכוחים ומתחים בין תיאוריות שיצאו מן האופנה – בין מרכסיזם ואקזיסטנציאליזם, וממחיש עד כמה מתח זה נותר רלוונטי.

דודי יוצא בראשית מאמרו כנגד אלה התוקפים את עצם הדיון על מושג הזהות, כמי שמתכחשים למקום המרכזי של הזהות בכל תהליך של שחרור. הזהות, אומר דודי היא חלק מהמבנה המכונן של ההוויה האנושית, ולכן מבלעדיה כל דיון על זכויות, צדק ושחרור הופך להיות חסר ערך. אבל הוא גם ממהר להבהיר את כוונותיו: הוא כמובן מודע לבעיות שמכילה תפיסה אסנציאליסטית של זהות כדבר קבוע וסגור, ובמיוחד להפיכת הדיון בזהות למטרה עצמה. הדיון בזהות הוא מותנה "במובן שהזהות איננה תכלית בפני עצמה, אלא משרתת ערכים מוסריים מרכזיים", הוא מכריז שם. לא רק שזהות איננה מושג סטאטי, אלא שחשוב לזכור שאת כל זה אומר מי שבחייו עיצב זהות מורכבת אשר באה לידי ביטוי באנשים הרבים שבאו ללוותו למנוחתו האחרונה, והציבור הכל כך גדול שאבל בימים אלה את הסתלקותו הפתאומית והמכאיבה כל כך, ציבור המורכב מאנשים שהגיעו ממקומות שונים, שדודי גילם נקודת מפגש ביניהם.

הדיון על הזהות, על פי דודי, איננו על הזהות – הוא דיון על החרות, אלא שאין חרות ללא זהות, שהיא התנאי להשגתה של החרות. מושג החרות הוא המוקד המשלב את הרבדים השונים בהגותו של דודי, את האישי ואת הציבורי. אלא שחרות זו איננה יכולה להיות מושגת אלא מתוך המחויבות למרכיבים של הזהות, ואין מאבק לזכויות חברתיות שיכול להתקיים על בסיס שלילתה.

 רק למעמדות השליטים יש את הפריבילגיה להצהיר שהם "חסרי זהות", שכן הם המגדירים את זהותם שלהם כאוניברסלית, ומתכחשים כך לזהות הנרמסת של המדוכאים. אלא שהויתור על הזהות כמוהו כויתור על האוניברסליות. מי שמקבל את שלילת הזהות, או את ההנגדה המקובלת בין זהות ובין צדק, סופו שמקבל את הזהות המעוותת שהוענקה לו, את אותו "קיום מופרע" (ביטוי שהוא שואל מיוסי יונה), המבוסס על אימוץ אינסטינקטיבי של זהות מוכנה מראש, של המקום שאורגן לך על ידי האליטות השליטות. הדיון על הזהות הוא הדרך להתמודד עם מה שפאנון כינה "הנוירוזה של השחור הכלוא בגופו".

ה"זהות" שאותה מסמן דודי בעמודים האלה היא מורכבת ורבת פנים. לא רק שהזהות איננה דבר סטטי, אלא היא ממהותה דבר דינמי, ובעיקר אקט מתמיד של בחירה, בחירה בין יסודות של העבר לשם הכוונתם כלפי העתיד, מסגרת שממילא היא ממצעת בין עבר לעתיד. אבל עצם הדיון על הזהות איננו דבר הנתון לבחירה, אלא חלק מהמבנה המכונן של ההוויה האנושית. אדרבא, הבחירה מותנית בקבלת המחוייבות ל"עבר", למסורת. אין בחירה אלא בתוך המחוייבות והאחריות כלפי העבר. הדיון על הזהות ממילא איננו בשביל דודי דרך להסתגרות אלא אדרבא, דרך למאבק מכליל, ובסופו של דבר מסמנת את "קו האופק המדומיין של כולנו". 

זוהי נקודת המוצא של דודי לדון בזהות המזרחית ובמצב המזרחי. נקודת מוצא זו גורסת ש"אין להסתפק בטענה כי קיימת גזענות, אלא יש להדגיש את הניסיון לגזול מן המזרחים את חירותם" – תובנה זו היא על פי דודי תנאי להפיכתה של הזהות המזרחית מנוף לשחרור כולל, הדרך שלהם להיחלץ ממצב ה"סנדביץ`" שבו הם מצויים, "בין האשכנזים ובין הערבים", ואף ליישם את היתרונות הנובעים ממצב זה לשם הצבתה של עמדה כוללת ומכלילה, של אוניברסליות שאיננה מבוססת על דיכוי החירות. הטענה שקיימת גזענות מותירה את ההתייחסות אל המדכא ותרבותו במוקד הדיון, היא עוסקת בגזען יותר מאשר בקורבנו. דודי לא שולל את החשיבות של ניתוח הגזענות, רק מדגיש את מוגבלותו לשם הדיון על דרכי ההתנגדות. האפשרות להתנגדות, לשחרור, מתחילה מההכרה בשלילת החירות, ושלילת החירות היא בראש ובראשונה שלילת ההיסטוריה, שלילת העבר: "האפיון הסוציולוגי של המזרחי הוא אפיון בעל מרכיבים של נכות בשל מחיקת ההיסטוריה ושעבודה להיסטוריות אחרות. גזילת ההיסטוריה המזרחית היא גזילת החירות המזרחית". ללא היסטוריה נשללת המסגרת של הבחירה, נשללת חרות הפרשנות. זאת על בסיס המודעות לכך ש"היסטוריה אינה רק אירועים שקרו ברוצת הזמנים, אלא הדרך בה מבוטאים אירועים אלה ופשר היחס שלנו אליהם". שלילת החירות היא שלילת החירות לפרשנות.

 הזהות היא אם כן תהליך מתמיד של הבניה המתבצעת בין קוטב העבר וקוטב העתיד, כלומר במצב של הוויה והתהוות מתמידים. העבר מכיל את "הנתונים העובדתיים ההכרחיים", והעתיד, המסמל את אפשרות הבחירה והדמיון. אלא שהבחירה איננה אפשרית אלא מתוך תודעת הכפיפות לעבר, כפיפות "שאין פרושה פסיביות גמורה, משום שאני חוזר באופן תמידי אל עברי, מפרש אותו ובונה אותו מחדש". והעבר בשביל דודי הוא גם ה"עבר" הקונקרטי שממנו הוא בא, ממגדל העמק, המקום שבו עלתה בתודעתו שאלת המזרחיות "מהרגע בו עמדתי על דעתי", וגם העברים שנמחקו ממנו בתהליך הישראליזציה, ושהחתירה אליהם היא חלק מתהליך הפניה שלו אל אותו "עתיד". הזהות היא מהלך בנימיני מתמיד של היזכרות שמכוונת אל העתיד. גישתו מקבילה ומשתלבת עם גישתו של מאיר בוזגלו, חברו הטוב של דודי, על המסורת והמסורתיות, כדרך להציב אתגר לשיח הישראלי בכללותו, אופציה אחרת בין התודעה הלאומית הקיימת ובין הבריחה אל מסורת מדומיינת. דודי מחלב זכרונו לברכה ומאיר בוזגלו יבדל לחיים ארוכים וטובים – משלימים זה את זה – ושניהם מציעים, מתוך החוויה המזרחית, אופציה השוברת את הניגודים המרכזיים של התרבות הישראלית – בין חילונים ודתיים, בין מזרח ומערב, בין יהודים וערבים.

דודי שב ומזכיר שהזהות המזרחית היא זהות שארץ מוצאה היא ישראל, אבל לא מסתפק בזה. הוא מנתח את ה"מקום המזרחי" כסנדביץ` שהוא "המיקום המעמדי-תרבותי בין הקבוצה האשכנזית לבין הקבוצה הערבית", ובו בזמן מנסה לסמן את הכוח שנובע מתוך תובנה בסיסית זו. המודעות למיקום זה, ולדיכוי הטמון בו, הוא הבסיס לסימון השאיפות הפוליטיות והתרבותיות הרחבות, הבסיס לסימון המרכיבים של השחרור והחרות. את ההצהרה על הזהות המזרחית היא זהות שארץ מוצאה היא ישראל, עשה מי שאחד ממאפייניו, היה שילוב של התרבות העיראקית והמרוקאית, ניצול ההזדמנות שכפתה הישראליות שאיגדה מרוקאים, עיראקים, תוניסאים ומצרים לכלל זהות אחת.

 דודי דוחה את הקטגוריה "יהודי-ערבי" כסימן של זהות, שכן זוהי גם כן אשליה נוסטלגית, המתעלמת מהשלכותיה של מערכת החינוך והסוציאליזציה הישראלית: "אני לא יהודי-ערבי" הוא מכריז "אני ישראלי יליד הארץ" בן ליהודים ערבים, אבל עם ביקורת נוקבת על הישראליות". הוא בן ליהודים עיראקים, יהודים שתרבותם ערבית, "קשור לשפה הערבית בעבותות של אהבה אינטימית", אבל ביושר חסר הפשרות שלו מסרב לקבל הגדרה נוחה זו כנקודת מוצא. את זה אומר דוקא דודי, מי שנודע באהבתו לתרבות הערבית, מי שחשב על השחרור דרך המוזיקה הערבית "שאוחזת בשורש נשמתי", וגם מי שניסה באופן העמוק ביותר לשלב את ההגות המערבית והמזרחית, לקרוא את ההגות המערבית ממזרח.

ההתנגדות למושג כמסמן זהות באה מתוך ההכרה שהמגרש שבו נמצא דודי הוא מגרש אחר – המגרש הישראלי הלאומי. ביקורתו הנוקבת של דודי על הישראליות, היא גם אקט הנקיטה באחריות – לא חיפוש אחר מקום בתוך אותה זהות – מציאת מקום נוח בתוכה, אלא חיפוש אחר תחליף. ביקורת הלאומיות איננה יכולה לטשטש אותה בשמה של עמדה "פוסט לאומית" לכאורה – שהרי עמדה כזו כמוה כעצם שלילת הזהות, דרך של השפה ההגמונית להדוף כל ביקורת בטענה שהיא איננה רלוונטית יותר. "ביקורת הלאומיות אין פירושה, כמובן, שאתה יכול להמצא מחוץ לאותו מרחב ערכי-נורמטיבי המכונה האתוס הישראלי. אנחנו לא משוחררים ממרחב זה, אלא פועלים לשינוי כלליו". במלים אחרות, הדיון בזהות המזרחית לא נועד רק כדי להתיר היסטוריות מוכחשות או לשמרן, אלא כדרך כוללת, כמסגרת של אחריות כוללת ללאומיות הישראלית. המזרחיות של דודי היא דרך, לא הסתגרות, אלא הפיכת המצב המזרחי והמיקום המזרחי בסיס לעמדה מכלילה כוללת.

הביקורת על הישראליות איננה נעשית מבחוץ, אלא כהשתתפות בה ומאבק על ערכיה. זוהי עמדה של מחויבות ושל אחריות מלאה, המובילה לקריאה למאבק מזרחי המסמן קו אופק כולל ומכליל. את המקום של האתגר הזה הוא מסמן באחת התחנות המהותיות של חייו, שאליה הוא שב שוב ושוב, שהיא יסוד הגותו – תנועת קמפו"ס היהודית הערבית, הזכרון, התקווה וגם היאוש. "בית גידולי הפוליטי, ממנו יצאתי אני לחשוב על שאלת הזהות, הוא קמפו"ס: קבוצה יהודית-ערבית לפעילות פוליטית וסטודנטיאלית, באוניברסיטה העברית בירושלים". אבל למרות שהוא מציין שהפעילות בקמפו"ס היתה "מתוך מחויבות ערכית, לא מתוך מזרחיותי", הרי דרכו מבוססת על המגמה לשלב בין שני יסודות אלה, אבל לא באופן פשטני. גם ממרחק השנים, השחרור מסתמן במה שקמפו"ס היתה, או יותר נכון – היה נדמה שהיתה. "לכן דווקא בקמפו"ס, שמעורר בי געגועים לאותו שיתוף פעולה ערבי-יהודי, שנדמה כי אבד, חודדה זהותי". האובדן הזה כאב לדודי כל חייו. דומה שרק מתוך מקום זה הוא יכול היה לפתח את זהותו כמזרחי, כיהודי, כישראלי.

 אבל מיד הוא ממשיך ומוסיף משפט חשוב נוסף: "אני שייך לשמאל, אך השמאל הוא אשכנזי". זהו המתח הגדול שליווה אותו כל חייו. השמאל הוא אשכנזי, לא רק במובן זה שרבים מחבריו הם אשכנזים – אלא שהוא אשכנזי בהוויתו, בטרמינולוגיה המנחה אותו, הבאה לידי ביטוי, למשל, בתביעה לשלול את הזהות, לכל היותר במוכנות "להעניק" למזרחים את האפשרות לפיתוח זהותם. הסנדביץ, שבו כלוא המזרחי, הוא המקום שמוענק לו בין השמאל ובין הערבים – ובאופן פרדוקסלי, ברצונו להצטרף אל השמאל הוא נדרש לותר על זהותו כערבי בתרבותו, וגם כיהודי – לקבל את שעבודה של ההיסטוריה שלו להיסטוריות אחרות.

כאן מקבלים דברי הסיום של דודי את משמעותם המלאה. התחליף הזה בא לידי ביטוי בהפיכת המושג "יהודי-ערבי" ממושג המציין זהות (מה שמטשטש על פי דודי ומסלף את המציאות), למושג המכוון אל העתיד והכולל את כל המרכיבים של היסוד הזה. לא זהות מסולפת וחסרת מודעות, אלא זהות הצומחת בדיוק מתוך המקום שבו המזרחי מכיר שהוא לא. בהקשר זה, דומה שה"אופציה היהודית-ערבית" היא גם מסגרת של אחריות, הכוללת בתוכה את כל תושבי הארץ, וגם חיפוש אחרי זהות יהודית חדשה, כזו שאיננה מבוססת על שלילת הערביות ועל שלילת הלאומיות הערבית-פלסטינית.

הלאומיות היהודית המשוחררת שאותה מציע דודי, הלאומיות שעברה דה-קולוניזציה, ממילא איננה יכולה להיות לאומיות המקיפה את עצמה חומה, המבודדת את עצמה ועסוקה בעצמה. שכן החומה שבאה להפריד בין יהודים ובין ערבים באה להנציח גם את ההפרדה בין המזרחי ובין זהותו – כלומר בין זהותו הלאומית ובין זהותו התרבותית – לשלב אותו לתוך אותה מסגרת שבה נכפית עליו מחדש אותה זהות מסולפת. לכן גם אין סכנה להפיכת הדיון על זהות זו כאל זהות אסנציאלית, שכן היא זהות שדווקא שוברת גבולות, מעצם זה שהיא יוצרת את האופציה היהודית ערבית, "כאופציה שמסמנת את קו האופק המדומיין של כולנו". אופציה מזרחית שאיננה יהודית-ערבית משמרת את הכבלים ומונעת את השחרור, אבל יהודית-ערבית זה לא הוויה שהמזרחי נוטל לעצמו ושולל מאחרים – אלא היא משמעותית רק כאשר המזרחי מבין שהוא איננו יהודי-ערבי. שזה בדיוק מה שנלקח ממנו.

רצה הגורל ודודי נלקח מאיתנו בפתאומיות באותו שבוע שבו העלתה אסנת טרבלסי את היוזמה להקמה המחודשת של מה שניתן אולי להגדיר כ"שמאל מזרחי" (כהנגדה ל"שמאל הוא אשכנזי"), ודבריו של דודי יכולים לתת לכיוון זה משמעות נוספת. דודי הסתלק מעולמנו ברגע של יאוש גדול, של דיכוי וכאב כלליים, שהתלוו לכאביו האישיים. אבל דווקא בתוך מלחמה זו צמחו ניצנים להתפתחות הדרך שלה הטיף דודי כל חייו, ואשר אותה גילם יותר מכל אחד אחר. זה עלה גם מתוך מאמרם החשוב של סמדר לביא וראובן אברג`יל שפורסם בזמן המלחמה. זהו ניסיון ללכת באותה דרך שסימן לנו דודי, לשלב בין העולמות המתוחים שבהם חי – לא לשם תובנה אלא כדרך, דרך רווית קשיים אבל אמיתית וישרה – כמו דודי מחלב.

והלואי יפרו דבריו של דודי, ויפיחו חיים באותו כיוון שאליו התגעגע כל ימיו. כשנבין כולנו שבמוקד הדברים צריך לשים מחדש את המילים שעמדו בציר המחשבה של דודי: שחרור, חרות וצדק. המחוייבות של דודי מפנה אותנו כולנו לבחון מחדש את שאלת הזהות במובנה זה – וגם לעמוד על גבולות השיח האקדמי על זהות, כפי שיובא מהאקדמיה האנגלו-סקסית והשתלט על מקומותנו, לא מותיר מקום לקולות רבים, בהם קולו של דודי.

(באתר "קדמה" מופיעים קטעי וידיאו משנותיה הראשונות של "הקשת הדמוקרטית המזרחית" בהם מופיע דודי, את הקטעים צילם וערך אלי חמו, על מנת לצפות בקטעי הוידיאו לחצו כאן, ניתן לצפות בקטעי הוידיאו באמצעות דפדפן מוזילה. י.ד.)

1.דודי מחלב, "הרהורים על זהות", בתוך גיא אבוטבול, לב גרינברג ופנינה מוצפי-האלר (עורכים), קולות מזרחיים: לקראת שיח מזרחי חדש על החברה והתרבות הישראלית, מסדה, 2005, עמ` 308-303.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. מאיר עמור

    יוסי ואיציק, תודה מקרב לב. דודי היה נשמה.

  2. שירה אוחיון

    יוסי ואיציק יקרים,
    אני עוקבת בעניין רב אחר התכתובות בהעוקץ ולשם שינוי נמנעת מלהגיב למרות היכרותי האישית והעמוקה עם הכותבים, הכל ברוח צוואתו של דודי אותה הותיר לי בשיחותיו האחרונות. להלן ציטוט מרשימה שפרסמתי מיד לאחר מותו בקדמה. יהי זכרו ברוך ומי יתן ותתגשם צוואתו:

    "דודי מחלב היה אדם מוסרי מהמדרגה הראשונה. שורש המילה מוסר הוא י.ס.ר, כלומר במילה מוסר חבויה משמעות של סבל, ייסורים, החמרה עצמית, הקרבה והתעלות מעל לחשקים ולאינטרסים החומריים. זו היתה תמצית אישיותו ובדמותו הוא גילם עבורי ועבור אחרים איכויות ערכיות והתנהגותיות שאליהם יש לשאוף: ערכים, מידות אופי ועקרונות.

    דודי היה אינטלקטואל סקרן, עתיר ידע יכולות וסגולות, איש של כבוד, אך כמוני וכמו כמה מחברי המזרחים הטובים והמוכשרים, לא הצליח לתרגם את כישוריו לתארים ולכסף. הוא שילם מחיר אישי כבד על עמדותיו המוסריות ועל עקרונותיו עד שלבסוף "החיים הכריעו אותו"…

    ואני שואלת מדוע שלא נקום אנחנו ונכריע אנו פעם אחת את "החיים" על חשבוננו ומוצצים את דמנו ? מדוע נמשיך לסחוב כל אחד לעצמו הוא את מועקתו ומצוקותיו בסתר? מדוע עלינו להתבייש בעוני? מדוע אנחנו מקבלים את הדיכוי וחוסר הצדק המשווע, את הטמטום והאיוולת של מנהיגנו כגזירות שמיים? מדוע אנחנו נותנים לחיי ההישרדות הקשים שלנו לדכא את היכולות האינטלקטואליות והחברתיות שלנו ולהפוך אותנו לאנשים קשי יום חסרי אנרגיות ומעוף.

    מותו הטרגי והעצוב כל כך של דודי, מטלטל אותי וגורם לי לחשוב כי במותו ציווה לנו את החיים. עלינו להתחזק ולהתאחד שוב למען המאבק על החיים והצדק החברתי, למען שלום אמת עם אחינו הערבים. שתי צוואות שהותיר לי דודי בשיחות הטלפון האחרונות שהיו לי איתו: 1. קומי והתפייסי עם אחייך המזרחים כי הפירוד והפיצול הרג אותנו. 2. אל לנו לסטות מדרך המאבק ובל נשכח מיהם אויבינו האמיתיים…"

    לרשימה המלאה בקדמה הכוללת תמונות של דודי מפעילותו בקשת הדמוקרטית המזרחית:

    http://www.kedma.co.il/index.php?id=1134

  3. מאיר בביוף

    שלוש השנים שחלפו ביעף מאז אותו יום מר כלענה, וכל הזמן הזה נדמה שדודי רק יצא לחופשת לימודים, ומייד יצטרף לאיזשהו כנס, ויכוח פוליטי סוער, או אולי לשיחה נינוחה בסלון ביתו של זה או אחר. אבל לא, דודי נפרד מאיתנו לעולמי עד. גם היום קשה לעכל. רק סיפור קטן: בשנתיים-שלוש האחרונות לחייו כמעט ולא התראינו. גם לא דיברנו בטלפון. בתקופה זו נפגשנו בסך הכל פעמיים. פעם במפגש חברתי עם עוד כמה חברים (כולם גברים) בדירה פרטית בת"א, וכרגיל, דודי היה נמרץ ומלא כרימון. בפעם השניה שפגשתיו באקראי – ובדיעבד נתגלתה, לדאבוני, כאחרונה – היתה כשלושה שבועות לפני מותו. ישבתי לקפה עם חבר בקפטריה באונ` ת"א. משעשינו צעדינו לעבר בניין רקנאטי, לפגוש חבר משותף, הגיח דודי משום מקום. ומייד מסר לידי חברי (שגם היה חברו של דודי) ספר של ענבל פרלסון ז"ל, אותו שאל ממנו. הצענו לו להצטרף אלינו לרקנאטי, ושלושתנו עלינו למשרדו של החבר הרביעי. במשרד שוחחנו על דא ועל הא, כאשר מדי מספר דקות דודי שאל אותי מה אני עושה בהמשך ועניתי לו אותה תשובה – שאני בדרך לי-ם. כששאלתי אותו מדוע הוא מתעניין, תשובתו היתה שאם אני נשאר בת"א, הוא מתכוון לשנות את משמרת עבודתו ולשוחח איתי. אמרתי לו שנעשה זאת בפעם אחרת. כעבור שלושה שבועות, כאמור, קיבלתי את הידיעה הנוראה על מותו, ועד היום רודפת אותי תחושה מעיקה על אותה פגישה מוחמצת, שלעולם לא יהיה ניתן לקיימה.

  4. יודפת גץ

    לא הייתה לי הזכות להכיר באופן אישי את דודי ז"ל אך אני כואבת את מותו כאילו היה אחי, בשר מבשרי ורק בשל האג`נדה המשותפת שהיינו חולקים היום, לו היה בנינו.
    בפעילות שלי בשנה וחצי האחרונות, עם ההבנות (המאוחרות, יחסית) על ההדרה, ההכחדה הסימבולית ובעיקר האפליה והדיכוי – הפושעים ב-כ-ל, במקרים רבים, נתקלתי לצערי בחומות בצורות דווקא בדמויות אחינו המזרחים. חלק מאלה שמוכנים להרים את הדגל – שמים מקלות בגלגלים לאחרים/ות שמנסות, אלו שהממסד או שלוחותיו חיבק אותם, נמנעים, מתביישים, חוששים "להוציא את השד".
    מה קרה לאותה התארגנות שמאל מזרחי חדש? איך זה שכדי להחתים אנשים על מכתב מחאה למועצת הקולנוע, המבקש תיקון לפרויקט גזעני – לא הצלחנו, חבריי ואני – לגייס אפילו 20 חתימות? באיזה חורים מתחבא המאבק המזרחי? איך זה שעם כל ה-NGO`S אין היום קולקטיב מזרחי אחד שיכול לעורר לשינוי?
    אין קשת, אין רשת חברתית אמיתית. ובעיקר – אנחנו יתומים מהנהגה. ולוואי שזכותו של דודי תשיב אותנו כאחד/ת למאבק הצודק שתמיד דוכא, נרמס, קופד ראשו בלא שהצליח לסיים להשיג את מטרותיו ולכן עד היום עדיין לא תם!

  5. צבי בן-דור

    ומכל השברים וזכרונות שמורה בליבי הרצאה ארוכה שנשא דודי באוזניי לפני המון שנים בבית מאיר בוזגלו… מכל הנושאים בעולם הוא בחר לדבר ארוכות בשבחי החליל העיראקי
    יהי זכרו ברוך

  6. יריב מ

    לפעמים, אינטואיטיבית,נדמה לי שאני שייך לקטגוריה נבדלת – של המשתכנזים. אני לא גאה בה, אבל אם להודות על האמת אני דור שני למרוקאים משתכנזים (באלגנטיות והצלחה מועטות מאוד). ונדמה שהקטגוריה הזו צריכה לתבוע לעצמה מידה של אוטונומיה גם בשיח ובמחקר.
    בעוד שאימי שלי נהתה אחרי תרבות אמריקאית, אני בפטיש על תרבות אירופאית ובעיקר דרום אירופאית\ים-תיכונית. לכן אני מאוד מזדהה עם ערבים משתכנזים שנוטים לא פעם לבחור תרבות זו כאידיאל האלטר-תרבותי שלהם. אולי במקור זה התחיל מדיכוי, אבל כבר יש לזה חיים משל עצמו לתהליך הזה. לא ניתן לצמצם אותו רק לדיכוי קולוניאלי.

  7. מירב אלוש

    לא נמניתי עם חבריו הקרובים ביותר של דודי אך חשתי אליו קרבה רבה. לא הפלגנו בשיחות ארוכות ורבות אך דיברנו בינינו באינטימיות. והוא שאל ישירות, הקניט, האיר וחידד, החמיא וביקר, והיה נדמה לי כי מצאתי חבר. דווקא בשנתו האחרונה.
    דודי היה אדם מלא רגש. את המזרחיות עשה ברגש, את הפוליטיקה האזרחית שלו עשה ברגש, לדיוני הקשת בימי שישי הכניס הרבה רגש. כשכעס – היה מתרגש, כשניתח באופן אנליטי ועמוס כאחת את טענותיו ותובנותיו ומחשבותיו – היה מחדיר את אותו רגש לדבריו החריפים. רגש משובח שהכניס למחשבותיו הנשמעות בקול רם את אותו מימד הלוכד את תודעת הצופה-המאזין, שאינו יכול כך פתאום לקום ולצאת לסיגריה בחוץ, או לחילופין – לאבד את הריכוז. לא מובן מאליו הוא למצוא את החיבור הנפלא הזה בין רגש למחשבה נקייה, בין העומס הרטורי מצד אחד, המונע מאותו לב שפועם תמיד בחוזקה ומרעיש בתוך פנימה – לבין הצלילות והניקיון של הלוגיקה המחשבתית.
    דודי נעם לי מאוד ואני כואבת את לכתו המוקדמת. קטעי הוידיאו של אלי חמו מעוררים חשק להיכנס לתוך מנהרת זמן ולהתגלגל בתוכה אחורה לאותם ימים חכמים, סוערים, מרגשים של ראשית ימי הקשת ולו לזמן מוגבל, להנות מחברתם של מי שהיו ואינם עוד עימנו (דודי וגם ויקי שירן) להצטייד באנרגיות מחודשות ולחזור.

  8. מירה
    דודי, זכרך לברכה, שלוש שנים עברו ומשפחתך, חבריך וחברותיך ממאנים לעכל את העובדה שאינך עימם, עימנו.
    אתמול, יום שישי, היינו משפחתו של דודי מחלב, חברים וחברות מפעילות חברתית, בעיקר, של הקשת הדמוקרטית המזרחית, בחאפלה אליה מגיעים בעיקר יהודים ויהודיות יוצאי עיראק. לא, כבר לא מנגנים את המוזיקה העיראקית היהודית "כי הזמרים של פעם למרבה הצער אינם עמנו" אמר לי האמרגן, רני כהן, שהוא בעצמו זמר, "אבל בחאפלה מנגנים ושרים מוזיקה של מיטב הזמרים והזמרות של מצרים: אום כולת`ום, פריד אל אטרש, עבדל חלים חאפז, פאיזה אחמד, לילה מוראד (שאגב היא יהודיה שהתאסלמה) ועוד והקהל מאוד אוהב את זה".
     ואיך הגענו לחאפלה? לפני מס` חודשים איציק ספורטא אמר לי, בכאב מהוהה בגעגוע עמוק ואמיתי לדודי מחלב, שעוד מעט ימלאו 3 שנים למותו של דודי ושחסר משהו…הבנתי ולא הבנתי על מה הוא מדבר ואז הצעתי לו שנארגן ערב לכבודו של דודי דווקא במקום שמח, בחאפלה העיראקית שמתקיימת כל כחודש וחצי ברמת גן, עם כל השמנה והסלתא של העיראקים של רמת גן ורמת אביב כמובן…חאפלה, שאני בטוחה שאם דודי היה בחיים הוא היה מתענג על ערב כזה ואני מצרה על כך שהתוודעתי לערבים אלה ממש לא מזמן, שאחרת דודי היה מספיק להנות גם מזה.
    וכך, מהשיחה הזו החלטנו לארגן לדודי ערב וכך היה. משפחתו של דודי הייתה אחיו ואחיותיו: חזי, רעייתו ובנם החייל, צביקה, משה ועוד, כמה שכולם דומים. כמה דודיים פתאום ראיתי… קצת חששתי שאם ישמעו את השירים זה יעורר להם את הכאב והגעגוע, לשון המעטה, במותו הפתאומי של אחיהם היקר והאהוב. "אנחנו גדלנו על המוזיקה הזו" אמר לי צביקה אחיו של דודי. אבל נראה שהם נהנים ואנחנו נהנים ודודי נמצא איתנו ושמח על ההופעה, אני בטוחה. בחוץ עמדתי עם צביקה ומשה, אחיו של דודי; כשאת מסתכלת על צביקה את רואה את דודי וכשאת שומעת את משה את שומעת את דודי, אז דודי גם נראה, גם נשמע ובטוח גם שמח בשביל כולם. ומשה אומר לי בחיוך: "פעם הלכתי לבקר בבית של דודי כשלמד באוניברסיטה ונכנסתי להתקלח ופתאום נכנס חבר לדירה של דודי וכך הוא בסלון ואני במקלחת הוא שואל מה שלומי ואיך היה באוניברסיטה ועניתי לו וכך המשכנו לדבר… כשיצאתי מהמקלחת החבר של דודי היה הסתכל עליי והיה בהלם ואמר לי: `חשבתי שאתה דודי`, אז אמרתי לו `זה הקול שדומה בינינו`".
    סיפרתי להם שראיתי את אחותם רחל, שגרה לא רחוק ממני, ופתאום לאחר שזמן רב לא התראינו ברחוב, וקצת לפני שמלאו לדודי שלוש שנים, ראיתי את רחל בשכונה פעמיים, מדהים, כאילו זה לא מקרה ורחל יודעת על הערב שביקשנו לארגן לדודי ואומרת לי: "לא השלמתי עם מותו של דודי ויהיה לי קשה לשמוע את המוזיקה" ואז צביקה אומר לי: "אם היא הייתה יודעת שזו המוזיקה הייתה באה. היא חשבה שזו מוזיקה עיראקית כבדה ועצובה ואת המוזיקה הזו היא לא יכולה לשמוע עכשיו". שצביקה ומשה ממשיכים לדבר על דודי – עיניהם מתמלאות דמעות שותקות, וליבי על ליבם… "בואו נכנס" אני אומרת להם "עוד מעט הזמרת תקדיש את השיר לדודי".
    נכנסנו והזמרת ויולט סלאמה מקדישה לדודי את השיר "אנת עומרי" (דודי אהב את שירתה של אום כולת`ום מאוד וכמובן את כותבי השירים) לא לפני שווידאה שהיא פונה לשולחן הנכון ומדברת אל משפחתו של דודי והם מרימים ידיהם ומוחאים כפיים והיא לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה לשיר. נכון זה לא המקור, אבל שרה כ"כ יפה, עמוק, מקצועי ועם הלב והנשמה. כ"כ מרגשת. רציתי לבכות, אבל פתאום שמחתי והשמחה מלווה בכאב משהו כשאני פתאום נזכרת שאיציק סיפר לי, כמה דקות לפני כן, שהוא סיפר ליוסי דהאן שהוא חושב על דודי הרבה ויוסי אמר לאיציק "אני כל יום מדבר איתו"… ופתאום אני נזכרת שלפני מס` ימים באחת השיחות עם רני כהן, האמרגן, אמר לי: "בטוח שדודי היה צדיק שאתם משתדלים כ"כ בשבילו בערב הזה", וויולט ממשיכה לשיר את אנת עומרי והלהקה מנצרת מנגנת כל כך יפה ומדויק משהו והקהל וכולנו שמחים ומוחאים כפיים ושרים יחד עם ויולט את אנת עומרי ואני בליבי אומרת לדודי: "כולם בשבילך עכשיו ואתה בשבילנו לתמיד".
    יהי זכרך ברוך.