"בנים ממשיכים" "ובנים חוזרים": כך נבנית אצולת הקרקע הישראלית

פרימוגניטורה (primogeniture "הראשון להיוולד") היה חוק ירושה קרקעית שהעניק העדפה מוחלטת לבן הבכור (הבן הראשון) על פני אחיו ואחיותיו. המוטיבציה העיקרית של חוק ירושה זה היתה לשמר את האחוזה של האציל המת שלמה ולא לחצותה לחלקים, על ידי הורשה לכל הבנים (והבנות). חוק "הבן הבכור" היה חוק הירושה המרכזי בתקופה הפיאודלית באנגליה ובמערב אירופה

כתוצאה מחוקי הירושה הקרקעית האלה, מספר האצילים בעלי אחוזות רחבות באנגליה היה מצומצם. הדבר השפיע השפעה עמוקה על ההתפתחות הכלכלית והפוליטית של אנגליה. ראשית, האדמה נשארה כמשאב חיוני בידי מיעוט קטן. ושנית, הבנים האחרים, אלה שלא היו בין היורשים, נאלצו למצוא להם עיסוק אחר. בדרך כלל הם פנו אל הכנסייה, הצבא וגם האקדמיה. אנו יודעים כי רוב המתיישבים הראשונים בווירג'יניה שבאמריקה היו בני אצולה שלא קיבלו אדמה באנגליה.

אינני מומחה לקרקעות בישראל, אך ברור לכל, כי המאבק שמוליך כעת נתניהו הופך למאבק על השליטה באחד מהמשאבים העיקריים בחברה הישראלית. נתניהו הטיל את כל כובד משקלו הפוליטי כדי לארגן מחדש את מינהל מקרקעי ישראל. השינוי הזה, לטענתו, יבטיח שיחרור של "מנוע צמיחה" חיוני לכלכלה הישראלית. מכיוון שאנחנו  כבר למודי ניסיון בתהליכי הפרטה מבית מדרשו של נתניהו, אנו בהחלט יכולים לחשוד כי עושר רב עומד לעבור לידיהם של בעלי ההון המרכזיים בחברה הישראלית. כל מי שחשד זה נראה לו מוגזם או אולי אפילו תמוה, מוזמן לצפות בסרטו של מיקי רוזנטל על "שיטת השקשוקה".

אך ישנן אדמות נוספות העומדות לחלוקה ,אם כי בדרך כלל אנחנו לא שמים לב אליהן. כוונתי לשתי שיטות חלוקה ההולכות וצוברות עוצמה: הראשונה היא שיטת "הבנים הממשיכים" במושבים והשנייה היא "הבנים החוזרים" בקיבוצים (מעניין מדוע אין בנות ממשיכות במושבים ואין בנות חוזרות בקיבוצים. התשובה לשאלה זו היא במסתרי השוביניזם הישראלי וטיפולו "הנאור" בצד הפמיניסטי של חיינו).

ממפגש מיקרי שהיה לי עם מושבניק ממרכז הארץ לפני כעשרה ימים, התברר לי כי "הקשת הדמוקרטית המזרחית" היא אירגון לא אהוד במיוחד בקרב רבים מתושבי המושבים בישראל בעקבות בג"צ הקרקעות שהגישה (דרך אגב, אדם זה היה משוכנע שזהו אירגון "מרוקאי"). בלי לחזור לוויכוחים סביב בג"צ הקרקעות ולהשלכותיו, אני סבור כי "הקשת המזרחית" אינה אהודה משום שהציבה סימן השאלה סביב הבעלות על האדמות שהיו בחכירה בידיהם של המושבניקים ובכך חשפה מציאות מיוחדת במינה לישראל.

המושבניקים טוענים שהעבודה שהם השקיעו באדמה עליה הם גרים ואותה עיבדו בזיעת אפם מעניקה להם זכויות בעלות על הקרקע. יתר על כן, זכות זו גם מעניקה להם את היכולת להוריש את האדמה ל"בן ממשיך" מקרב בני המשפחה. בניגוד לשיטת הפרימוגניטורה, אין הבן הממשיך חייב להיות רק הבן (זאת אומרת  גם בנות יכולות להיות ממשיכות) ואין הוא חייב להיות הבן הראשון.

אבל מסתבר שלהורים המושבניקים אין זכות חוקית של ממש להעביר את הקרקע ל"בן ממשיך". הסיבה היא פרוזאית: הקרקע  אינה שייכת להם. המקסימום שהם יכולים לעשות הוא להעביר ל"בן הממשיך" את הסטטוס ואת המחויבות שהיו להם: כלומר מגורים על האדמה ועיבודה במסגרת חכירה. הנה דברים שמפרסם רון בן מיור, אחד מעורכי הדין המומחים בנושא בישראל  "במושבי העובדים בארץ הוקצתה הקרקע במסגרת הסכם חכירה משולש בין האגודה השיתופית, מינהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית. ספק אם המתיישבים, אשר אינם צד להסכם, מודעים לכך שהזכויות הקנייניות בקרקע אינן שייכות להם. כך, לדוגמא, אדם אשר חי במושב מיום היווסדו, הקים במושב את ביתו וטיפח משק, אינו יכול להוריש את המשק כרצונו היות ובהסכם המשולש נקבע כי הוא אינו חלק מעזבונו. מבחינה עקרונית הסוכנות היהודית, אשר המשק חוזר לרשותה, יכולה לקבוע מי יזכה בו…. על מנת למנוע מצב זה, פותח בתקנות האגודות השיתופיות (חברות) מוסד 'הבן הממשיך' שנועד לאפשר העברה של הזכויות במשק במושב עובדים לקרוב משפחה אחד, בכפוף לקבוע בחוקים אחרים, בתקנון האגודה ובהסכם המשולש. המצב המשפטי הנוגע למוסד 'הבן הממשיך' אינו ברור."

מציטוט זה מסתבר שהתביעה לבעלות על הקרקע וזכות ההורשה ל"בן ממשיך" אינה חלק מהזכויות החוקיות שיש בידיהם של המושבניקים.

בקיבוצים יש תהליך שונה במקצת, אבל העיקרון דומה. הקיבוצים קיבלו אדמות לאום כדי לעבדן. חלק מהאדמות הללו עובר תהליכי הפרטה. מסתבר שדווקא ההפרטה הזו מעודדת בני קיבוצים רבים לחזור אל הקיבוץ. בכתבה ששודרה בערוץ 10,   הקיבוצניקים מודים בפה מלא, כי השיבה לקיבוץ קשורה לעלייה בשווי הכלכלי של הקיבוץ: עלייה בשווי המפעל, המלון, הקניון או הרפת שברשות הקיבוץ. לפי הכתבה, תופעת "הבנים החוזרים" היא נרחבת למדי: ב-2007 לבדה הצטרפו לקיבוצים 1500 חברים חדשים, 60 אחוז מהם "בנים חוזרים". במקרה של הפרטה, "הבנים החוזרים" האלה  יהיו זכאים לקבל לידיהם חלק מאדמות הלאום שהוקצו לקיבוצים.

נראה שמתגבשות כאן שתי שיטות מתוחכמות לחלוקת קרקעות מחודשת – שיטת "בנים ממשיכים" ושיטת "בנים חוזרים". כפי שזה נראה, תהליך מיסודה של אצולה קרקעית בישראל מקבל כאן גושפנקה כמעט חוקית. הלגיטימיות של הפרוצדורה המתגבשת מוטלת בספק. גם משום שלא ברור האם ל"בן הממשיך" במושב יש זכות אמיתית על הקרקע וגם משום ש"הבנים החוזרים" בקיבוצים הם מעשה קבוצה "נבחרת". לי זה נראה יותר כהשתלטות של בעלי פריבילגיות על משאב ציבורי באמצעות לחצים פוליטיים.

זהו חידוש התהליך של יצירת מעמד בינוני תוצר המדינה כפי שנעשה בשנות ה-60 וה-70. אלא שהפעם, התהליך מתנהל על פי מודל של תחילת המאה ה-21 (ראו מאמרו של פרופ' הנרי רוזנפלד  ב"מחברות למחקר וביקורת"). המשמעות החברתית הגלומה במושג "בנים חוזרים" אל הקיבוצים אינה מובנת כל צרכה. למשל, האם אנשים שאינם בני ובנות קיבוץ לשעבר יכולים להתקבל לתוכניות "החזרה" ו"התנועה אל הכפר" הללו? האם יש לבני הקיבוץ החוזרים עדיפות על פני האחרים? האם "בנים חוזרים" פירושו שרק מי שהיו פעם קיבוצניקים או שהוריהם קיבוצניקים יכולים לחזור כשותפים אל הרפת, המפעל, המלון והקניון? האם חלקות האדמה, שהם מקבלים לצורך בניית ביתם החדש, הינה אדמה חקלאית אשר ייעודה שונה לצורך מימושה ויישומה של תנועת החזרה הזו? מי מבטיח שבעוד דור לא ידרשו לממש תוכנית כזו פעם נוספת עבור הנכדים שעדיין לא נולדו. האם מישהו שוקל להציע אדמות "זולות" שכאלה גם לעיירות פיתוח כגון  נצרת עלית, קריית מלאכי, קריית גת, בית דגן ובית שאן?

 גם לעיירות הפיתוח יש בנים ובנות היכולים לחזור אל כור מחצבתם והצורך בחזרתם הוא אקוטי לפחות במידה שווה לקיבוצים, אם לא יותר. אין ספק כי להקצאה לא-שוויונית של משאבי קרקע בצפון, במרכז ובדרום הארץ לטובת קבוצה "נבחרת" וסלקטיבית יהיו השלכות חברתיות על המבנה המעמדי והאתני של החברה הישראלית. השלכות שליליות. אי-השוויון יועמק. אי-הצדק  יחודד וימוסד. זהו תהליך יצירתו מחדש (רפרודוקציה) של הפער החברתי במאה ה-21.