לדודי מחלב, שיר אהבה

סמי שלום שטרית

השיר הזה נכתב בטיפין מאז שהלכת,

ממרחק השנים, ממרחק האוקיאנוסים

וממרחק המלים, כה רבות עד שהפכו חומה

ולא יצא בינינו דיבור מאז, הרבה לפני מותך,

ולמה חיכיתי למותך לכתוב לך שיר אהבה,

לא יודע, טבע זכרים מחורבן אולי

ואני הרי אהבתי אותך דודי

וכל-כך הרבה דיבורים היו לנו,

חלפו היו אבל עוד מהדהד קולך—

תמיד מלים של אמצע קיומי, בתווך,

בין הנצים בין הקטבים הבלתי אפשריים,

ואני יודע מה תגיד, הייתי שם תמיד בקוטב

כשאתה מפייס תמיד, מגלגל צחוק,

משחיל אמרה מרוקאית עד שלעתים

שכחתי שאתה עיראקי בן עיראקים,

פָיין מְשיתְ אָ-דוּדי לְעזיז.

אני חתכתי הרבה לפני שהלכת, זו האמת,

וצר לי כה צר, לא ממך חתכתי, אלא כזה אני,

אופי מחורבן, עוזב ולא מסתכל לאחור,

אבל תמיד שמעתי אותך מהדהד, ידעתי

מתי לא תסכים ומתי תתן מלה טובה.

בסוף לא הסכמנו אני ואתה וכל השאר

ועזבתי, את הדברים, לא את האנשים,

אבל מנהגו של עולם שהדברים

והאנשים ילכו יחדיו.

ונפרדנו כך.

כמה נעמת לי ידידי,

לא רק בישיבות ובאספות הסוערות,

בנאומיך המדוייקים וגלויי הלב

ששום מנחה לא הצליח לעצור,

וכשכבר סיימת, היית יוצא לעשן כאילו

עוד קוצף בתוכך הר געש של מלים

המבקש לפרוץ ולשטוף את הכל.

תכתוב דודי, תכתוב, הפצרתי בך כמו רבים,

אבל אתה היית איש פילוסוף שתלמידיו נושאים

את מלותיו בדפי זכרונם ומגלגלים אותן על לשונם

ומעבירים אותן על-פה, כמו חסידים את דרשת רבם.

זוכר, שאלת אותי פעם איך אני מספיק לכתוב כה הרבה,

מה הסוד? אין סוד אמרתי, גם אתה מספיק ואף יותר,

אלא שאתה מדבר את כל המלים ואני קודם כותב

ולפעמים רק כותב, הדיבור כבד לי. הצעתי לחבר מדפסת לראשך,

כדי שיהיו לנו כרכים יפים של דיבוריך למשמרת, לדיון,

לגלגל הלאה אל הצעירים, כפי שתמיד פנית אליהם.

עכשיו מתווכחים אם היית מזרחי או ישראלי או שניהם

או מעט ערבי וכמה יהודי ואיזה יהודי היית יא דודי?

היהודי האתאיסט היחיד שהכרתי שעושה קידוש ערב שבת

בנוסח מלא ללא קיצורים והשמטות, שלום עליכם ואשת חייל.

ואיזה ערבי לא היית? הישראלי היחיד שהכרתי שחמישה ימים בקהיר

החזירו אותו למקום שלא בא ממנו, אל בבל ארץ אביו ואמו.

איךהלכנו שלובי זרוע ברחובות ערָב הומי האדם

כמנהג המקום, וחייכנו לכל עבר, והתגלגלנו מצחוק, אתה דאוד אל-בגדאדי,

אני סאמי אל-מגריבי והיה גם ידידינו דאוד אל-מאסרי,

ולא יכולנו אלא להיות יהודים-ערבים באותם ימים. אלא מה?

אני יודע, שנים אחר-כך דיברת על ערביות-יהודית כאופק מדומיין

וכמה היא רחוקה מההווייה הישראלית-הלאומית במהותה,

אני יודע וזוכר ואם אני שוכח יש מי שמזכירים לי,

אבל אני עד, ואם תפגוש שם את אלוהים, יעיד גם הוא,

חמישה ימים בקהיר היית יהודי-ערבי נטו, יא דאוד אל-בגדאדי,

אינטלקטואל יהודי-ערבי בקהיר. מה תמוה בזה?

התמיהה הזו היא הטרגדיה שלנו, לא כן דודי?

השיר הזה נכתב טיפין טיפין מאז הלכת, שלוש שנים עד היום,

כמו יום, כמו הבזק בים הזמן, כמו פלש מהיר על תמונת חייך.

ים של דמעות דודי,

התשמע, התשמע.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יעל

    מאוד מרגש היה לקרוא את שירך. לדעתי מערכות יחסים בין אנשים מובנות מאליהן ואורך זמן רב מאוד עד שמפנימים אותן לעומק. בהוויה היומיומית הקשר מתקיים וזורם ורק לאחר שהוא מתנתק עולות לנו לראש תובנות והרהורים. זו חוויה בפני עצמה. איני מכירה את דודי מחלב באופן אישי. אותך אני מכירה מכתובים שלך קראתי ואף שמעתי אותך מספר פעמים. ובלשונך, כמנהג רגשני של נקבות, אומר לך שניכר משירך כי היה שם משהו איכותי. טוב לך שכך היה.

  2. צבי בן-דור

    אם מרשים לאתיאסטים לשמוע בשמיים משהו מן הארץ. זה את השיר הזה.

  3. עמוס

    מתפתחים כאן כמה דיונים מקבילים בדבריו של דודי ז"ל על יהודים-ערבים. אני בוחר להגיב כאן, כי נדמה לי ששטרית היטיב לתאר את העובדה ש"יהודי-ערבי", כמו היות מזרחי, ואפילו, אולי, כמו זהויות בכלל, נגזרות לא רק מהכרעה שכלתנית, אלא (בעיקר?) מסוג של חוויה. אני רוצה להעיר שדודי ז"ל עצמו הגיע לפוליטיקה מזרחית דרך פוליטיקה "סתם" – כלומר, צעדיו הפוליטיים הראשונים ביטאו עמדה מוסרית עקבית ופעילה שהובילה אותו למאבק להגנה על הזכויות הדמוקרטיות הבסיסיות של הסטודנטים הערבים מול התקפות פשיסטיות שיטתיות ואלימות (וממסד אקדמי ותקשורתי רופס ומגומגם). ממש כשם שההכרות שלו עם תרבות מזרחית וערבית לא הייתה "טבעית", ו"אורגנית", אלא נבעה משיבה מתפעמת וגילוי מחדש מאוחר, ושהמוסיקה שלו ושל בני דורו הייתה רוק-צווארון-כחול-עירוני "מערבי" (מה שמעמיד את כל ההבחנות הנוקשות בסימן שאלה).

    בכך דודי, בעצם, מדגים (בניגוד מסוים לדבריו המוצהרים), שיתכן שהאלטרנטיבה המזרחית ל"אשכנזיות" אינה בהצבתה של חוויה תרבותית מתחרה, אלא דווקא ביכולת לנוע בין זהויות גמישות, מעורפלות במידה, מקבילות או חופפות לעתים (או לפחות לא בהכרח אקסקלוסיביות), ושהיהודי-ערבי אינו רק "יהודי וגם ערבי", אלא אפשרי גם – קצת יהודי וקצת ערבי, לעתים יהודי ולעתים ערבי, במידה יהודי ובמידה ערבי, יהודי הזוכר את ערביותו, או "הווה הנע בסבך עברו הערבי", כניסוחו המצוין של יגאל נזרי (בכותרת המשנה לאסופה והקטלוג "זהות מזרחית"). ושעצם עושר הזהויות בפסיפסן הוא הגדרת הלוונטיניות, כפי שסברה ז`קלין כהנוב…

    התיאור המרגש של החוויה הקהירית שמתאר כאן שטרית מוכר לרבים: זו חווית הגילוי של "יהודי-ערבי" – למשל, באמת, בעקבות פגישה עם עיר לוונטינית בוטחת בעצמה, עם תחושת ערך ומסורת וריבונות, שאינה מגדירה עצמה על ידי מבטו של "מערב", ואינה מביטה ל"מערב" כדי לגלות עצמה. הגילוי – עמוק בפנים – של רובד אינטימי, ובו מנהגים, אורחות, מסורות, לשונות, צלילים ומודוסים, זכרונות, חלומות (ושברונותיהם) – ואולי רק צללים והדים רחוקים ורסיסים מאובקים של כל אלה – ומשהו לא לגמרי נתפש ולא לגמרי מילולי של התפעמות ממה שהיה יכול להיות שלך, אבל שנשלל, הוכחש, הולעג, הושפל, נמחק, וכונה "תרבות אויב" ו"שפת אויב", ועתה, בדרך נס, חיות העצמות האלה, ומפכה מעיין חתום, והרמץ הכבוש עולה, ברוח המזרחית הזו, לכדי להבה גדולה של שמחה והכרת העצמי…

    נדמה לי שדיאלוג הסיום של הרומאן האוטוביוגרפי "גאגו" מאת גי סיטבון (הכתוב צרפתית!)– פעיל פוליטי יהודי ,מזרחי, ערבי, צרפתי, אפריקאי – מתאר בדרך ספרותית את שלל הזהויות והזיקות שגם דודי ז"ל חווה וחלק והתחבט בהן, ובעיקר את הקשר שבין מוסר ויסורים שהזכירה שירה אוחיון, והוא אולי התמצית המזוקקת של מה שהיה דודי ז"ל להרבה אנשים, יהי זכרו ברוך

    – אתה יהודי או ערבי?
    – שניהם
    – חצי-חצי?
    – לא. אני שניהם, לחלוטין
    – וכשהם מתקוטטים, באיזה צד אתה?
    – בצד שבוכה

  4. גל לוי

    על המלים שלך, על היופי בו דייקת לתאר את דודי שאני הכרתי.

  5. מאיר בוזגלו

    תודה סמי, ה` ישמור אותך, הזמן חולף ואני עדיין מקווה שמהמחזור שלנו יצא משהו, למען דודי ולמען כולנו. לאן שיוליכו אותנו אמונותינו לא נוותר לעולם על קריצת העין ועל האהבה. בסופו של דבר כמה כמונו כבר יש לנו?

  6. דרור בל"ד

    "היצירה נולדת מן החסר והאובדן ועומדת בזיקה מתמדת אליהם.היא הסימן והמצבה לעבר,לחלל שמותירים המתים,והיא גם התחליף,התמורה לחסרונם".- מיכל ארבל-כתוב על עורו של הכלב.
    על תפיסת היצירה אצל עגנון(מסה קריטית,הוצאת כתר).

    כותבת שירה אוחיון:" דודי מחלב היה אדם מוסרי מהמדרגה הראשונה".כותבת מירב אלוש:"דודי היה אדם מלא רגש".ומוסיפה:"
    לא מובן מאליו הוא למצוא את החיבור הנפלא הזה בין רגש למחשבה נקייה". גם בחירתו לדבר ארוכות בשבחי החליל העירקי ,לא נפקד מקומה כאן והאירה פן נוסף באישיותו רבת הפנים של אדם שלא הכרתי,אך זכיתי להחשף אליו,אל הרהוריו ואל מוקירי זכרו דרך אתר זה.

    מציינים ומוקירים גם עורכי האתר:"חלקנו ממשיכים לנהל, עם המורה ישר הדרך, בעל הסקרנות האינטלקטואלית האינסופית והמחויבות המוסרית הפוליטית העצומה לצדק חברתי,זכויות אדם ורב תרבותיות, דיאלוג קבוע".

    בעקבות ויכוחים שהתעוררו באתר,בעקבות המאמר המכונן של דודי מחלב, בעקבות פתיחת דבריו של אמנון רז-קלצקין באזכור ההגדרה יהודי-ערבי,ובעקבות יצירתו המרגשת של סמי שלום שטרית,תהיתי על מה מבוססת אי ההסכמה.

    "אבל אני עד, ואם תפגוש שם את אלוהים, יעיד גם הוא
    חמישה ימים בקהיר היית יהודי-ערבי נטו, יא דאוד אל-בגדאדי
    אינטלקטואל יהודי-ערבי בקהיר. מה תמוה בזה?
    התמיהה הזו היא הטרגדיה שלנו, לא כן דודי"?

    שמעתי בעצתו של עמוס ופניתי אל הספרים:
    "אילו היה בית המקדש קיים הייתי עומד על הדוכן עם אחי המשוררים ואומר בכל יום השיר שהלווים היו אומרים בבית המקדש.[…]כשאני מסתכל בדבריהם ורואה שמכל מחמדינו שהיו לנו בימי קדם לא נשתייר לנו אלא זכרון דברים בלבד אני מתמלא צער.ואותו צער מרעיד את ליבי,ומאותה רעדה אני כותב סיפורי מעשיות,כאדם שגלה מפלטרין של אביו ועושה לו סוכה קטנה ויושב שם ומספר תפארת בית אבותיו". (עגנון-חוש הריח,פרק שלישי-סוד כתיבת סיפורי מעשיות,מתוך "אלו ואלו").

    אומרת מיכל ארבל:"גם כאן [ואני מוסיף:וגם ביצירתו של סמי שלום שטרית]היצירה נולדת מתוך אובדן,האובדן הלאומי הקטסטרופלי שבחורבן בית המקדש […]סיפורי המעשיות [ושירו של סמי שלום שטרית] נכתבים מתוך רעדת הלב על צער האובדן ומתוך הגעגועים לתפארת שאיננה עוד,והם מבקשים לסמן את היעלמה של אותה תפארת,להיות לה מצבת זכרון ולעמוד לה כתחליף".(מיכל ארבל,שם. עמ` 55).

    הקטסטרופה-חורבן הבית וגלות עם ישראל מארצו-מוצבת במובהק בתוך הקשר לאומי היסטורי.

    יהודה שנהב אינו ידוע ברבים כמספר מעשיות.דבריו באים לספר את ההיסטוריה בדיוק כפי שקרתה.בספרו "היהודים הערבים" שואל שנהב כיצד הפכה הקטיגוריה "יהודים ערבים" (לעומת "יהודים אירופים") לבלתי אפשרית בישראל? איך הפכו ה"יהודים הערבים" ל"מזרחים"?

    שנהב מעתיק את הדיון אל שנות הארבעים ומתמקד במאפיינים הקולוניאליים של המפגש המעצב בין "יהודים אירופים" ל"יהודים ערבים". אימוץ המבט הקולוניאלי מצביע באופן ברור על "אוריינטליזם" יהודי, ועל יחסים של תשוקה ודחייה בין שלושת המרכיבים העיקריים של הציונות: לאומיות, דת ואתניות. (אתר עם עובד)http://www.am-oved.co.il/HTMLs/product.aspx?BSP=13481&C1010=14382
    ירצו,ישמעו הציונים האשכנזים בעצתו של עמוס ויקראו דברי חכמים.לא ירצו,ימשיכו למסוך מסכי ערפל,להסיח את הדעת ואת הדיון, ימשיכו לזרות חול בעיניים ואף להכחיש כל קשר לפרשה.

    דבר נוסף שמצאה לנכון מיכל ארבל לעמוד עליו ב"חוש הריח", ומצאתי גם אני לנכון להשוות זאת לשורות שבחרתי לצטט מיצירתו של שטרית,הוא היחס בין מסורת וזכרון למימזיס.בסיפור חוש הריח מעיר מי שמעיר על תקינות הביטוי `סוכה מריחה`.המחבר מבקש סמך לדבריו בספריו ואצל חכמי הדור ואינו מוצא.הראיה שמביא לו החכם הירושלמי אינה מספיקה,והוא מבקש למחוק ולבטל את תיבותיו.(מיכל ארבל,שם, עמ` 57) והנה:"כשביקשתי למחוק באה הסוכה ועלה ריחה לפני עד שראיתי ממש שהיא מריחה,והנחתי את הדברים כמות שהם".(עגנון,שם).

    מסכמת ארבל:"לא [רק] דברי חכמים הם המורים למחבר מה שיכתוב, כי אם החוויה החושית,ממשותו הפיזית של העולם.המציאות קובעת לא רק את משמעויותיו של המבדה אלא אף את לשונו".

    ומסכם עמוס:" שטרית היטיב לתאר את העובדה ש"יהודי-ערבי", כמו היות מזרחי, ואפילו, אולי, כמו זהויות בכלל, נגזרות לא רק מהכרעה שכלתנית, אלא (בעיקר?) מסוג של חוויה."

    וכשכותבים שיר כזה לאדם כזה,אין לי ספק כי גם דודי מחלב ישמע.