• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

בוקר של שנאה בסילוואן

מירון רפופורט

יוםחמישי שעבר, חמסין, אבל בשביל האבנים המרוצף העולה במרכזה של סילוואן-עיר דוד יש נעימות כלשהי. אולי זו הרוח הקלילה, אולי אלה בתי האבן המוזגים קרירות לאוויר, אולי זה הנוף ההררי הירושלמי הפתוח. אנחנו שלושה – אילן הבמאי, מיכאל הצלם ואני המרואיין. עושים סרט שדן באפליה הממסדית הבוטה לרעת התושבים הפלסטינים של השכונה המזרח ירושלמית הזו ולטובת המתנחלים היהודים שאינם מסתירים את רצונם "לייהד" את השכונה, לנשל אותה מפלסטיניותה.

עוד לפני שאנחנו מספיקים למקם את המצלמה, עולה בשביל קבוצה של ילדות דתיות (לפי החצאיות), בנות כשמונה עד עשר, שאננות, מפטפטות, יפות למראה. אחת מהן מאטה לידינו. צלמו אותי, היא אומרת בחביבות. מה את רוצה לספר לנו, אנחנו שואלים. אני רוצה להגיד שירושלים היא העיר שלנו, היהודים – הוא אומרת תוך כדי הליכה –  רק חבל שיש פה ערבים. המשיח יבוא רק כשלא יישאר פה ערבי אחד. היא ממשיכה הלאה. הבנות מצחקקות וממשיכות אתה.

כעבור שתי דקות לכל היותר מגיע בחור צעיר, חסון, נושא נשק ומכשיר קשר,  ללא כל סימן זיהוי על בגדיו. עוד לפני שהוא פותח את פיו אני משער שהוא מאבטח, חלק מחברת האבטחה הפרטית המופעלת על ידי המתנחלים, אך ממומנת על ידי משרד השיכון ב-40 מיליון שקל לשנה. חברת האבטחה הזו כבר מזמן הפכה למשטרה פרטית, הממשטרת את השכונה כולה ומטילה את אימתה על התושבים הפלסטינים ללא שום בסיס חוקי. ועדה שהקים שר השיכון קבעה שחייבים לשים קץ להסדר הזה ולהפקיד את בטחון התושבים (היהודים והערבים) בידי משטרת ישראל, בדיוק כמו כל יתר אזרחי מדינת ישראל. הממשלה אימצה ביוני 2006 את מסקנות הוועדה, אבל כעבור חצי שנה חזרה בה. המתנחלים לחצו.  המשטרה הפרטית ממשיכה לפעול.

מה אתם עושים כאן, שואל הבחור. מה אתה עושה כאן, אני שואל אותו. אני מאבטח, הוא עונה, תגידו לי מה אתם עושים פה. אנחנו עומדים פה ברחוב, אני אומר לו. תגידו לי מה אתם עושים פה, הוא מתחיל להתרגז. זה לא עניינך, אני אומר לו. איך קוראים לך, הוא שואל אותי. ואיך קוראים לך, אני שואל אותו. לא חשוב, הוא עונה לי, אני מאבטח. אז גם לא חשוב מה השם שלי, אני עונה. המאבטח הנרגז מדבר בקשר. אילו היינו פלסטינים, מזמן כבר היינו מפנים את הרחוב. זה הנוהל הלא-כתוב. אבל אנחנו ישראלים, דוברי עברית. בעיה. במוקד כנראה מסבירים לו שאין לו מה לעשות, זה שטח ציבורי. המאבטח תופס עמדה לידינו, עם הנשק, ולא עוזב אותנו משך כל שהותנו שם.

אנחנו משנים עמדה.כעבור שתיים-שלוש דקות עולות בשביל שתי בחורות, בנות 17-18. לא דתיות, ניכר שהן לא תושבות המקום. אחת מהן נעמדת מול המצלמה. צלמו אותי, היא מתחנחנת. את רוצה להתראיין, אנחנו שואלים אותה. כן, היא אומרת. היא מגן יבנה, באה לבקר בירושלים, בעיר דוד, היא אומרת. למה דווקא בעיר דוד, אנחנו שואלים. כי פה היה דוד מלך, זה מקום מאוד חשוב לעם היהודי. חבל רק שיש פה ערבים. אבל עוד מעט כל הערבים ימותו, אם ירצה השם, וירושלים תהיה רק שלנו. היא ממשיכה הלאה.

חולפות שתי דקות. בשביל עולה משפחה חרדית. הבעל, לבוש שחורים, שואל את אילן הבמאי: תגיד, בשכונה הזו גרים גם ערבים וגם יהודים? גם פלסטינים וגם יהודים, עונה אילן, אבל הרוב פלסטינים. זה זמני, מרגיע אותו החרדי, עוד מעט לא יישארו פה ערבים.

אני מסתכל על אילן ומיכאל. חלפה בקושי רבע שעה מאז שהגענו, לא חקרנו איש על יחסו לערבים, על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, על עתידה של ירושלים. סתם עמדנו ברחוב. כמו עמודים. השנאה נשפכה אלינו כמו נחל אל הים. בחופשיות, בטבעיות. תגיד, אני שואל את אילן, אנחנו ניתקל במישהו שיגיד לנו משהו חיובי, משהו אנושי, משהו טוב על בני האדם? מילא משהו אנושי, עונה לי אילן, מישהו שיגיד: איזה אוויר טוב יש כאן בירושלים.

סילוואן. תזכרו את השם. עוד מעט הוא ישכיח לכם את חברון.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ניצן אביב

    כתבה המשקפת נכוחה את אוירת השינאה המפעפעת כארס, את הלאומניות הימנית הקיצונית, הגזענות הנפשעת והפשיזם היהודי-ישראלי הנאלח המופנית כלפי האוכלוסיה הערבית המקומית.
    מי אמר מדינה המידרדרת במהירות לעבר מדינה פשיסטית מובהקת והמזכירה נשכחות ממדינות פשיסטיות לדיראון כגרמניה, איטליה וספרד בתקופת מלחמת העולם השניה – ולא קיבל???.

  2. נפתלי אור-נר

    חברות האבטחה המגינות על התנחלים – ולמעשה, פועלים בשירותם – וממומנות ע"י הציבור – אינם הבעייה. משטרת ישראל, אינה הפתרון (לתזכורת, חדירתם האלימה של המתנחלים ב04:00 בבוקר למבנה בעיר דוד בוצעה בליווי משטרתי). הבעיה הינה החלטה מדינית לייהד את ירושליים המזרחית ולדחוק, באמצעים שונים ומגוונים, את הערבים החוצה. זה החל בסיוע של כל גופי המדינה לעמותת המתנחלים אלע"ד ונמשך עד היום הזה (ר` ההתנחלויות החדשות ועקירת משפחות הפליטים מי-ם המערבית אשר מצאו מפלט בי-ם המזרחית בשכונת "שיח ג`ארח". גם עיריית ירושליים שותפה למגמה הרסנית זו ותומכת בעמותת המתנחלים הנ"ל. את מחיר האיוולת והרשעות כולנו נשלם

  3. איזי גור

    ואם מישהו עדיין משלה את עצמו שגלי השנאה המכוערים האלה מצד היהודים כלפי הערבים ,לא יתקלו בנחשולי איבה מצדם. צודק. עד ש…. יחדל להיות צודק

  4. איזי גורן

    צריך רק להחליף את הגדרות הזהות ואת התקופה.
    התקופה יא סוף שנות השלושים.
    השחקנים.
    היהודים לובשים חולצות חומות
    הערבים חמושים בזקנים ופאות.

  5. עמוס נוי

    קודם כל, אני רוצה להמליץ על הסיורים של עיר-עמים בסילואן (אפשר לחפש אפשר לחפש את האתר). ובכלל, ביקורי תמיכה ועידוד לתושבים חשובים מאוד – גם המידע שנרכש במראה עיניים, וגם הנוכחות הסולידרית עם התושבים, הם חיוניים למאבק המוסרי והפוליטי.

    אני רוצה להביא שני מסמכים שקשורים לנישול ולשנאה בסילואן (ובעקיפין, גם לדיון אחר על יהודים-ערבים). אחד הבתים הראשונים שנגזלו בשכונה נקרא "בית מיוחס", ואכן היה בבעלותה של משפחת מיוחס היהודית-ספרדית משנות השבעים של המאה התשע-עשרה ועד מלחמת ארבעים ושמונה. כידוע, השימו עצמן עמותות המתנחלים היורשות הנדל"ן של כל יהודי (ושל העם היהודי כולו). השימוש בשמו של מיוחס הוא כמובן אחיזת עיניים – רבים מצאצאיה של משפחה זו סולדים מעמותות המתנחלים המתגוררות ב"נכסיהם" ועושות שימוש מניפולטיבי וציני בשמם במסווה של "רציפות הישוב היהודי" ו"בעלות יהודית" – ממש כמו רבים מצאצאיהם של משפחות פרנקו, מני, רומנו ובג`איו בחברון. ובדומה לחברון, יש טעם לוואי מאוס דווקא בשימוש בשמו של יוסף מיוחס, שהקדיש את חייו לתרבות הערבית ולהפצתה, מתוך אהבת הערביות ואמונה בחיוניות ובאפשרות של כינון תרבות משותפת וחיים בצוותא בין עמי האזור.

    יוסף (בן רחמים נתן) מיוחס הוא אחד המרכזיים בקבוצה של יהודים שפעלה במרחב תרבותי יהודי-ערבי שאותה אני חוקר (טוב, מנסה לחקור) בימים אלה. הוא נולד בירושלים (ה"עתיקה") ב 1868, והתחנך בה במוסדות החינוך של העדה הספרדית, ולאחר מכן בבי"ס כי"ח. בגיל עשר עקרה משפחתו אל כפר סילואן הסמוך, ובכך הפכה – בניגוד מוחלט להיסטוריוגרפיה הרשמית של ירושלים – למשפחה הראשונה מן הישוב היהודי (הספרדי ברובו) שיצאה מן הישוב הישן אל השטחים שמחוץ לחומות, ובסילוואן העביר את שארית ילדותו כאדם בוגר, הוא פרסם בעקביות ספרים מאוצרות התרבות הערבית והיהודית-מזרחית, שבה שלט היטב.

    ב 1937, בעיצומו של המרד הפלסטיני המכונה גם "מאורעות", פירסם את ספרו החשוב על "הפלחים", שהוא גם תיעוד אתנוגרפי מפורט של חיי הפלחים והפלחיות, וגם ביטוי להשקפתו של מיוחס, שהכרות אינטימית ואוהבת עם הפלחים ואורחותיהם חיונית להבנה של חיי היהודים בבית שני ולפתרון קטעים מוקשים בתלמוד. ההקדמה הנפלאה של הספר, אותה בחר לפרסם ברגע של יאוש מוחלט מהאפשרות לחיים משותפים, ושרק קטע קטן ממנה אני מביא כאן, היא מופת מרגש של אמונה בחיים-יחדיו. למשל –

    "וכשאני לעצמי, אני מחוייב להודות שהחיים הללו של שכנינו, שאני עוסק בתיאורם, ח ב י ב י ם ע ל י ה ר ב ה, ואפשר שמשום כך, מתוך אנוכיות גרידא, אני רוצה לחבבם גם על הקהל, אלא שהדיו והנימוס הספרותיים דורשים ממני להצדיק את אנוכיותי, ואת חיבתי אל החיים האלה"

    ואחרי תיאור המעבר אל סילואן הוא ממשיך ומספר: "…ולרגלי קביעת דירתנו בכפר זה, הייתי מאז אורח מצוי בבתי הפלחים במשך עשר שנים רצופות, ובערב, בערב, כשהייתי חוזר מן ה"חדר" או בימות הפגרה והחגים, הייתי רגיל לבקר את מוחמד ואת פטמה, את עלי ואת ח`דיג`ה, שכני חביבי. מפיתם האכילוני, ומימיהם שתיתי, ולפעמים כשכיבדוני בשיחותיהם ובאגדותיהם כ"קינוח סעודה" עד שעה מאוחרת בלילה הייתי גם לן בביתם ועל ידי כך כל דרכי השכנים האלה, מידותיהם, אופן חייהם, שיחותיהם, ואגדותיהם התחבבו עלי, ונהיו לי כעין "גירסא דינקותא", ועד עתה אני אוהב אותם, בעוררם תמיד בלבי זיכרונות ימי ילדותי הטובים, הימים היותר טבעיים והיותר פשוטים שבימי חיי… אין להתפלא, אפוא, אם מחבב אנוכי את הפלחים ואת חייהם, ואם משתדל אני לקבוע ל"בני ישמעאל" אלה מדור בספרות ישראל" ("הפלחים", הוצאת דביר, תרצז, 1937)

    הציטוט השני קשור גם הוא לאתר של גזל בסילואן – מה שנקרא "בתי גוזלן", שממהם נושלו בני המשפחה בקומבינה שלטונית ומשפטית סבוכה, וכעת מתגוררים בהם אנשי העמות המתנחלים כדיירים מוגנים ללא הגבלת זמן. בני משפחת גוזלן הגנו בגופם בחירוף נפש על שכניהם היהודים התימנים בעת מהומות 1929. פרנסיה של הקהילה היהודית-תימנית הזו כתבו לבני המשפחה מכתב הוקרה, ולהלן שני קטעים ממנו: "אנחנו החתומים מטה תושבי כפר השילוח מודיעים גלוי קבל עם שאנחנו חייבים להביע תודה להאיש היקר ובר הלבב האדון חג` מוחמד גוזלאן, אחד נכבדי אחינו הערבים תושבי כפר השילוח סילוון וחבריו טובי הלבב שהראו יחס אנושי יוצא מן הכלל לשכניהם תושבי שכונת השילוח היהודים בימי הפרעות אב תרפ"ט… מקוים הננו כי יחס כזה ישרור בינינו וביניהם לאורך ימים, ונאמן האל הטוב להשיב לכל עושי הטוב כפועלם…".

    על מכתבם של בני העדה התימנית מסילואן חתומים רבנים רבים, וביניהם הרב מימוני והרבנים ממשפחת מדמוני (שעדיין חתמו כמקובל את שמם בתעתיק פונטי עברי-ערבי, מצמוני, עם נקודה מעל הצ`). אני משוכנע שגם הם, כמו יוסף בר"ן מיוחס, היו מגיבים בזעזוע, בזעם, ובתחושת קבס על מעשי הנבלה הנעשים תוך שימוש בשמם.

  6. אירית

    שטיפת המוח לא החלה היום, זה היה אותו דבר קודם אבל עם הצביעות של מפאי-מרצ, אולי ככה עדיף. קודם היו אומרים אותו דבר בחדרי חדרים ובחוץ עושים קולות של שימון פרס, אה, בעצם זה היה שימון פרס בעצמו שקבע את הסגנון הזה הצבוע.
    כדאי לדעתי לשים לב לכמה דברים. ראשית, העמך שפגשתם הם אנשים תמימים ברוב המקרים ופולטים מה שאומרים להם לחשוב, בעיקר בצד המיתוסים הדתיים והמשיחיים. שנית, ובהמשך לזה, הצועקים והמדברים כך הם הפחות מעניינים ומסוכנים, אלה בעיקר דיבורים. אגב מאד מזכיר את סגנון הדיבורים שיש למשל במצרים, כאשר שחים בישראלים או ביהודים. מצד שני, גם שם ניכר שזה דיבורים כדי לשחרר קיטור ובעיקר מונחתים מלמעלה מטעם האליתות המחפשות לנתב את השינאה הרחק מהן.
    בודאי שהילדים שרואיינו הם קורבנות לא פחות, של הסכסוך ושל ההורים הדפוקים שלהם.
    חשבנו שמשהו השתנה מאז שטיפת המוח על נאצר אחרי 67, אבל יש עכשיו נסראללה של הילדים, ועוד פרוייקטים של שינאה. ובכל זאת חשוב לזכור שאפילו הילדים האלה כבר יש להם בתודעה את השלום, השלום עם ירדן ומצרים למשל, והם פחות מצויים בגטו, כמו שאנחנו גדלנו בו. במזרח התיכון מדברים ככה, חיים ככה, לטוב ולרע. הפכנו ארץ ערבית, כאשר האליתות שלנו, כמו העריצים הערביים גונבות את הכסף ומסיתות את הציבור נגד כל מיני אויבים דמיוניים ומלבות סכסוכים.

    בלב כל זה מצוי הסכסוך הדתי, שהוא מה לעשות מהותני מטבעו, ובאמת קשה לשפוט את ההתנהלות של הציבורים הדתיים משני הצדדים, או שלושתם בעצם, כי הנוצרים לוטשים עיניים לירושלים לא פחות, אך בדרכך העקלקלה שלהם, זו בעיה של ממש, ואין לה פתרון כרגע.

  7. ע.ג

    אני מבין שמצד תושבי סילואן הערבים נטפה לעברך רק אהבה שאינה תלויה בדבר והרגשת שהם פשוט רוצים לחבק אותך. אהבה גדולה אין בסילואן משני הצדדים. לא ברור רק למה כאשר הערבים גירשו את היהודים מסילואן לפני 80 שנה זה לא משהו שראוי לגינוי או מביא שנאה אבל סילוק ערבים מסילואן הוא צעד בלתי נסבל. לא שאני אוהד גדול של ההתישבות היהודית ברשע או במזרח ירושלים אבל המאמר הוא כולו צביעות שכן הוא רואה רק את העוולות שגורם צד אחד ומתעלם לחלוטין מהעוולות שגרם הצד השני. בהקשר זה ראוי שעמוס נוי יספר לנו למה משפחת מיוחס אוהבת הערבים לא גרה בסילואן (תשובה – בגלל שהערבים אוהבי האדם ניסו לרצוח אותם) וכן אחרי שספר לנו על משפחה ערבית אחת שהגנה על יהודים אולי יספר לנו למה היהודים התימנים עזבו את סילואן (תשובה – כי אחרת הערבים אוהבי האדם היו רוצחים אותם). כרגיל אצל אנשי ה"שמאל" זהו מאמר חד צדדי שמספר רק חצי אמת ולכן גרוע משקר סתם.

  8. רונית

    תוך הסבר על הנכסים היהודיים והפלסטינאים. כדאי מאוד

  9. רונית

    תודה על המובאות משני המסמכים שמייצגים את החיים ביחד של יהודים וערבים בסילוואן.

  10. עמוס

    לע.ג. (שמתם לב איך דווקא מבטאיהם הגיבורים-בעיני-עצמם של ההשקפות הכי תוקפניות, לוחמניות, והולכות-בתלם הם תמיד החששנים שלא מזדהים בשמם?) – דבריך מעידים על בורות, רשעות, וקשיים ניכרים בהבנת הנקרא, וממילא אין לי חשק לתקן אותך או "להתווכח". אבל דבריך על "חצי אמת", הכל-כך טיפוסיים לסוג של טיעון ישראלי נפוץ, והכשל הלוגי והמוסרי הטמון בהם, ראויים להערה:

    ראשית, אתה חוזר על הקלישאה השטותית ש"חצי אמת גרוע משקר". למה? חצי אמת היא אמת חלקית, שאתה סבור שמשמיטה עובדות מהותיות המחבלות בהבנת התמונה הגדולה. אתה מוזמן להוסיף עובדות כאלה כראות עיניך. אבל שקר הוא שקר. שום מניפולציה שלו לא תהפוך אותו לשימושי בהבנת המצב חוץ מחשיפתו (וחשיפת מניעיו).

    שנית, כל דיווח הוא "חצי אמת", כלומר אמת חלקית. העמדה הישראלית הנלעגת (מבית מדרשם של ימיני שביט, ושות. וזה לא מחמאה!) שאם אני מדווח על עוול או כאב, הייתי חייב לדווח על כל עוול וכל כאב, ומכיוון שזה בלתי אפשרי אז אני תמיד מדווח "חצי אמת", ולכן כבר לא זכאי להשמיע קול מוסרי – מזכירה את מה שכתב איזה מישהו בעניין "ואיפה היו הלווייתנים בשואה" (http://www.kedma.co.il/index.php?id=2251&t=pages). כל דיון בפשעי החמאס שותק על דרפור ורואנדה. וכל דיון על עוני שותק על אנטישמיות או דיכוי המזרחים. וכל דיון על הומופוביה שותק על גירוש פליטים. שום "עובדה" שהזכרת אינה רלוונטית לדבריו של רפפורט או תורמת ליצירה של תמונה אחרת (אתה מוזמן, אגב, לביקור/סיור בסילואן. נדמה לי שאפילו אתה תראה שם תמונה אחרת, שונה ממה שדמיינת על בסיס תעמולה שקרית שאתה כה שש למחזר).

    רפפורט מתאר מפגשים אקראיים עם סידרה של יהודים ויהודיות בסילואן (שבה מתבצע מסע גזל של עמותות מתנחלים בחסות שלטונית מתועדת היטב) – אנשים ונשים נחמדים, טובים, "נורמטיביים", מכל הגילים וההשקפות – וכולם/ן מבטאים – בספונטניות, בטבעיות, בנינוחות, ללא ריב או ויכוח, כלאחר יד ולפי תומם – השקפות גזעניות קיצוניות שמייחלות לטיהור אתני ואפילו השמדה פיסית של עם אחר. עבור אדם הגון, זו מציאות מדאיגה, מכעיסה, מכאיבה, מטרידה, מקוממת. זו האמת. כל האמת.

  11. סמי שלום שיטרית

    מה אתם נטפלים למנתחלים ולכמה נערות מגן יבנה ואפילו לחרד"לי כזה או אחר. עמוס הביא כאן דוגמאות מצויינות להזכיר לנו (ולמי שחושבים ששנאה מתחילה בחברון או סילוואן) מדוע הציונות-האשכנזית כתנועה קולוניאלית מתנחלת היא השורש לכל רע, כולה על כל אגפיה וזרמיה, את כולם יש לעקור, לגרוס דק דק ולפזר בים המלח. יימח שמם וזכרם של כל הציונים-האשכנזים בעבר בהווה ובעתיד שהפכו את המקום הזה לגיהינום, ויותר מכך שהפכו אותנו בני המזרח והמגרב למפלצות אכולות שנאה עצמית וילדינו העלובים לעולם לא ידעו ולא יצליחו לדמיין אפילו את מה שמספר כאן מיוחס ואת מה שלקחו איתם לקבר אבות אבותיהם. פשוט שואה רוחנית"

  12. שירה

    "איפה שאשכנזים ממנים אשכנזים להיות שופטים בבית משפט עליון.
    שם השנאה הרבה יותר טהורה: שום פראענק ערבי או אתיופי לא נכנס שלא לדבר על נשים ובטח לא נשים ממוצא אתני או לאומי מהנ"ל. אגב, שם גם אין חרדים לא משנה מאיזה מין או מוצא…..
    השנאה הזו הרבה יותר מסוכנת מהשנאה של הילדות החרדיות כי היא מאפשרת את משטר הכיבוש הגזעני ואת האפרטהייד המתמשך נגד האוכלוסייה הערבית המזרחית והאתיופית בישראל. כש-90% מתקציבי התרבות מועברים למיעוט הגמוני אחד, ו99% ממוסדות התרבות במדינה מאויישים ע"י אשכנזים זה לא סתם "הפליות" זה משטר קולוניאליסטי מדכא. כתשעים אחוזים מהמרצים הקבועים באקדמיה הם ממוצא אחד זו האמא של השנאה וזה הרבה יותר מטריד אותי משנאה של אנשים ברחוב."

  13. חיים

    סמי תיזהר.משנאה כזו עמוקה נחנקים בסוף.
    וגם אפס קצהו ממשאלות ליבך לא יתגשם כי הן רוויות כ`כ הרבה שנאה
    חולנית וממאירה.

    ובבנין ציון ננוחם.

  14. יעל

    שבת בבוקר. קניון ארנה שבהרצליה הומה אדם. משפחות עם ילדים קטנים וגדולים מסתובבים בין חנויות הקניון. נשים לבושות מיני, שמלות חשופות, או שמלות בצבעים כהים,העוטפות אותן מכף רגל עד ראש, ראשן מכוסה במטפחות מהודקות דוחפות עגלות עמוסות ילדים קטנים. במבטא ערבי הם מדברים, מלקקים גלידה, מסתובבים בינינו, מודדות בתאי ההלבשה חצאיות של "מנגו" שמלות של "קסטרו" ותכשיטים של "מגנוליה", גברים ערבים צעירים בוחנים ג`ינסים של "דיזל" ונעלי נייק יקרות. כשידיהם עמוסות שקיות של מותגים הם ממלאים את המעליות ומגרשי החנייה ומטיילים במרינה של הרצליה כאילו הרצליה היתה עיר הבירה שלהם. מאיה ארזי מר"ג נכנסת לבוטיק ללבנים. זבנית צעירה פונה אליה במבטא ערבי: "אפשר לעזור לך?". מאיה יוצאת מהחנות עם שקית קניות לאחר ששילמה לקופאית כהת העור שאף היא חייכה אליה חיוך ערבי. הם יוצאים אל החמסין, אבל בשביל האבנים המרוצף העולה במרכזה של המרינה היא פוגשת משפחה צעירה ערבית מטיילת לה בנעימות כלשהי. אולי זו הרוח הקלילה, אולי אוויר הים, אולי זה הנוף ההרצליני היוקרתי. אנחנו שלושה – בן זוגי, בתי ואני. מביטים באפליה הממסדית הבוטה לרעת התושבים הערבים המגיעים ללב הבועה הבורגנית, מתבשמים מההוויה הישראלית וכל זאת כמובן לטובת היהודים שאינם מסתירים את רצונם "לייהד" את המדינה ולנשל אותה מערבים.
    תמונה דומה, מר רפפורט תראה מדי שבת בכל הקניונים, בפארקים, באתרי השעשועים למיניהם בכל מקום במדינה.

    אלא מה? הטרגדיה האמיתית שאתה לא מסוגל לראות אותה היא שהתמונה תהיה הפוכה – בהרצליה הבורגנית יסתובבו יהודים שבהם ינעצו את מבטיהם הערבים בעיניים שואלות: "מה בכלל אתם עושים כאן? עוד לא הבנתם שזה שלנו?".
    אז – זה יהיה מאוחר מדי.
    כה אמר פרופ` ישעיהו ליבוביץ.

  15. ע.ג

    כן, מכירים את השיטה של אי אפשר לספר את כל האמת וכל אחד מספר את האמת שלו. רק עדיין צריך להסביר למה זה לא בסדר כשהיהודים מסלקים ערבים וזה לא ראוי לאזכור כשערבים מסלקים יהודים. מה שכתבתי רלוונטי מאד כי נוי מספר רק כמה יפים היו החיים של היהודים עם הערבים בסילואן ואיך הערבים הגנו על היהודים. במצב כזה כשלא מזכירים שהערבים בסילואן רצחו יהודים וגרשו את היהודים חצי האמת הופכת לשקר גס כי היא מיצרת מצג שוא של שלום אחוה והכל יופי טופי כשהאמת היתה הפוכה בדיוק. זה לא אומר שאני בעד סלוק הערבים מסילואן אבל זה אומר שאני מסרב לקבל את ספורי הסבתא שלא לאמר תעמולה שיקרית במכוון כאילו היהודים הם הבעיה והערבים היו תמיד מתוקים ושוחרי שלום שזה בדיוק מה שהמאמר והתגובה של נוי באו להראות.

  16. קינן

    כל המזרחים בישראל ובעולם, רובם ככולם, מצפצפים עליכם ובזים לכם, ספרדים תורניים, או מזרחים תורניים.
    אתם לא מייצגים אפילו פרומיל מהמזרחים, אתם לא מייצגים אף לא את בני משפחותיכם.
    אתם גם צנזורים מצטיינים.
    כולנו, כן המזרחים בישראל, כולנו ציונים לאומיים, הרבה יותר מהאשכנזים.
    המיוחס הזה, כשכתב את דברי החנופה שלו, שכח מה קרה בחברו ובמוצא וביפו. ן

  17. סמי שלום שטרית

    אז תזהר שהשנאה לא תחנוק אותך. ורק להבהרה – אין לי דבר עם האנשים, אלא עם האידיאולוגיה שהם נושאים. בבנין ציון ננוחם אמר גם הסבא שלי וגם הסבא של הסבא שלו. אלא מה?

  18. sol salbe

    [Middle East News Service comments: Sometimes it is the role of a news service to report the news of the future. The name Silwan is not all that well known outside the circle of those who have an intensive interest in the Palestinian-Israeli conflict. But it is a name to remember. As the Ir Amim [city of nations] people explained it to me last year in Jerusalem this is where there is an intensive effort by settlers to move in the middle of an Arab neighbourhood. The project is tied in with a lot of archeological work exploring the “City of David” as it is known in Hebrew. Just how much hatred is there already is explored by Meron Rapoport in article he contributed to Haokets [The Sting], a left-wing website concerned primarily with issues of social inequalities and human rights. Until about a year ago Rapoport was a leading reporter for Haaretz – Sol Salbe,]

    [Thanks again to Keren Rubinstein for translating this article.]

    Hebrew original: http://rsvpdev.atomplayground.info/oketz/default.asp?PageID=10&ItemID=4478

    A Hate-Filled Morning

    Meron Rapoport, 24th August 2009

    Last Thursday was a heat wave, but along the paved stone path that ascends through the centre of Silwan – The City of David, it was more pleasant. Perhaps it was the cool breeze, or the cool stone houses mollifying the air, or maybe it was broad vista of Jerusalem’s mountains. There were three of us – Ilan the director, Michael the cameraman, and me, the interviewee. We were making a film that explores the overt institutional discrimination against this East Jerusalem neighbourhood’s Palestinian residents. It is accompanied by a discrimination in favour of the Jewish settlers who for their part do not hide their desire to “Judaise” the neighbourhood and erase its Palestinian nature.

    Even before we manage to position our camera, a group of religious girls comes up the path (we could tell they were religious by their skirts). They were around eight to ten years old, smug and beautiful chatterboxes. One of them slowed down beside us. “Film me”, she said amiably. “What would you like to tell us”, we asked. “I want to say that Jerusalem is a city that belongs to us, the Jews”, she said while walking – “it’s just a shame there are Arabs here. The Messiah will only come when there’s not even a single Arab left here”. She walked on. The girls giggled and sauntered along with her.

    Two minutes later, a robust young man arrives carrying a weapon and walkie-talkie, bearing no identification on his clothes. Even before he opened his mouth I surmised that he was a security guard, employed by the private security company, operated by the settlers but financed by the Housing Ministry to the tune of 40 million shekels, annually. This security company has long ago become a private police force that polices the whole neighbourhood and terrorises the Palestinian residents without any legal basis. A committee set up by the Housing Minister determined that this arrangement must be stopped, and that the safety of the inhabitants (both Jewish and Arab) must be in the hands of Israel’s Police force, as applies to the rest of Israel’s citizens. The government adopted the committee’s recommendation in June 2006, but changed its mind six months later. The settlers had been lobbying. The private police continue to operate here.

    “What are you doing here”, the young man asked. “What are you doing here”, I asked him. “I’m a security guard”, he answered, “tell me what you’re doing here”. “We’re standing here in the street”, I told him. “Tell me what you’re doing here”, he became irate. “It’s none of your business”, I told him. “What’s your name”, he asked me. “And what’s your name”, I ask him. “Doesn’t matter”, he answered, “I’m a security guard”. “So it doesn’t matter what my name is either”, I replied. The irritated guard talks on his walkie-talkie. Were we Palestinian, we would have long ago been gone. That is the unwritten protocol. But we were Israelis, Hebrew speakers and a problem. Headquarters apparently explained to him that there was nothing he could do, that this was a public area. The guard took his position beside us, with his weapon, and didn’t leave us alone throughout our stay.

    We moved our position. Two-three minutes later two young women came up the path. They are seventeen or eighteen years old. Secular, evidently not local residents. One of them stood in front of the camera. “Take my picture”, she fawned. “Do you want to be interviewed”, we asked her. “Yes”, she said. She’s from Gan Yavneh, came to visit Jerusalem, the City of David, she said. “Why the City of David in particular”, we asked. “Because this is where David was a king, this is a very important location for the Jewish people. It’s just a shame there are Arabs here. But soon all the Arabs will die, God willing, and Jerusalem will be ours alone”. She walked on.

    Two minutes went by. An Orthodox family came up the path. The husband, dressed in black, asked Ilan the director: “say, do both Arabs and Jews live in this neighbourhood?” “Both Palestinians and Jews”, Ilan replied, “but the majority is Palestinian”. “That’s temporary”, the Orthodox man allayed his concerns; soon there will be no Arabs left here.

    I look at Ilan and Michael. Barely a quarter of an hour had passed since we arrived; we had not interrogated anyone about their attitude to Arabs, the Israeli-Palestinian conflict or about the future of Jerusalem. We just stood in the middle of the street. Like pylons. The hatred poured on in our direction, like a river to the ocean. Freely, naturally. “Say”, I asked Ilan. “Will we encounter anyone who’ll tell us something positive, something humane, something good about humankind?” “Forget about humane”, Ilan replied. “Give us someone who’ll say: “what nice air we have here, in Jerusalem’”.

    Silwan. Remember the name. Soon it will help you forget Hebron.

    [The independent Middle East News Service concentrates on providing alternative information chiefly from Israeli sources. It is sponsored by the Australian Jewish Democratic Society. The views expressed here are not necessarily those of the AJDS. These are expressed in its own statements

    Please note that while our own comments are not copyrighted we do appreciate acknowledgement. Items forwarded may be copyrighted and are forwarded to alert you of their existence.]

    [Unsubscribe: if you no longer want to receive messages from us, simply reply to this email with the word "unsubscribe" added to the subject line.]

  19. חיים

    אתה יכול יותר.

  20. צבי בן-דור

    תודה תודה על הפוסט המופלא ועל המובאות שהבאת. המחקר הזה לא רק מזכיר שמחקר הומאניסטי הוא רלוונטי מאוד גם היום בעידן הדהמרקרי, אלא שהומאניזם מעמיד את האדם במרכז. אני אפילו שמח בתגובות החמציציות של ע. ג. הגרגרן, שמזכירות לי מה שידע כל אורג שטיחים מוסלמי: שום דבר מעשי ידי אדם לא בא לעולם בלי שיהיה מלווה במשהו פגום אחד לפחות. 

  21. עיניים לראותEYES2C

    מתברר שמירון טרם הבין שהנשק ומכשיר הקשר החליפו את החוק,,, מה גם שחוקני הכנסת, שהגדירו את זכויות העם הנבחר השב לארצו,,, ואישו את אלה בחוקן השבות, ומנעו את הזכות לשוב –לבתיהם ו/או לארצם–מהפליטים הפלסטינים שגורשו בנאכבה או בעשרות גירושים שבאו לפניה [בעזרת הקק"ל והאפנדים] ואחריה [|בזכות "נשק המגן"],,, "מטילה את אימתה על התושבים הפלסטינים ללא שום בסיס חוקי". כי חוק לא מחוקק כדי להטיל אימה על אנשים צודקים שגורשו מתוך עוולה, ופשע ומתנחבלות… אלא על הפושע [ומאז בן גוריון יש לנו מספיק כאלה "יהודים"].
    הגיע הזמן שנבין גם מירון רפופורט שלכיבוש אין בסיס חוקי, וכזה גם לא יהיה אפילו תמשיך הכנסת לחוקק עוד ועוד "חוקים".

  22. קובי, ת"א

    אה, הם כבר ענו. לדוגמא – חברי חוליית סילוואן שהיו מעורבים בפיגועים שבהם נרצחו לא פחות מ-35 יהודים!! קפה מומנט, שפילד קלאב, פיצוץ באוניברסיטה העברית ועוד…

    איך השמאל תמיד יסתכל לאן שנוח לו… נוח לו כדי להכנס ביהודים.. כשמהצד השני הערבים מתים לשחוט אותנו, וגם אותו…