קרוע לב אך נושם

אייל גרוס

And we were never being boring, we dressed up and fought, then thought: make amends

Pet Shop Boys, Being Boring

 אחר שבוע בו הרגשתי, אם להשתמש בפרפראזה מאלתרמן "קרוע לב, אך נושם", הגעתי מלונדון בה אני שוהה בשבתון לעצרת שנערכה שבוע אחר הרצח בבר הנוער של אגודת ההומואים, לסביות, טרנסג'נדרס וביסקסואלים (להט"ב) בתל-אביב. בימים שלפני העצרת רחשה הקהילה בויכוחים על מי ידבר בעצרת ומה תהיה אופייה . גם אני הוטרדתי מרשימת הדוברים הראשונית שפורסמה שנראתה הומוגנית יותר מדי, ושנציגי הקהילה בה היו גברים, יהודים, אשכנזים. לא כאן המקום לנתח את כל הדינאמיקות שהתרחשו בשבוע הקשה הזה, ויש גם ראשומונים לגבי מה קרה. בסיכומו של דבר בעצרת הזו, שהיו בה יותר מדי דוברים, דיבר גם הומו פלסטיני, אישה ביסקסואלית, והיו בין הדוברות והאמניות גם לסביות וטרנסג'נדריות. הרבה אנשים חששו מראש והתאכזבו בצדק בדיעבד מעצרת ממלכתית מדי. גם לי היה קשה לשמוע את שמעון פרס לא מסוגל להגיד את המלים הומו, לסבית או טרנסג'נדר ומסתפק באמירה כללית על "הקהילה הגאה". היה לי קשה עוד יותר לשמוע אותו מדבר על כך ש"לא תרצח" הוא העיקרון של חברתנו, ורציתי לשאול אם זה חל גם על ילדים פלסטינים בעזה. מצד שני יש להניח שהממלכתיות הזו (לצד הופעה ועוד בחינם של נינט), תרמה בהבאת עשרות אלפי אנשים, לא רק מהקהילה, גם חברים, משפחות ותומכים. אכן, ההלם והזעם בעקבות הרצח היו אולי מוציאים לכיכר רבים בכל מקרה, אך לא ברור אם האירוע היה הופך לכזה שמשודר בשידור חי ב"פריים-טיים" הטלביזיוני. הדילמה של הרצון בלגיטימציה, קבלה והכרה מצד אחד, והחשש ממיינסטרימיזציה מצד שני, נמצאת בלב הפוליטיקה הלהטב"ית ואין לה פתרון. תמיד נצטרך לחיות איתה, ומי שמתעלם ממנה עוצם את עיניו. מצד אחד אנו רוצים שכל ילד וילדה שחשים שהם להטב"ים ירגישו בטוחים ולא בודדים, ושהוריהם יאהבו אותם ויתנו להם את הקבלה שהם רוצים. האם עשרות אלפים ובראשם שמעון פרס בכיכר ושידור ישיר בטלביזיה עוזרים לכך?  יתכן שכן. מצד שני אנו חוששים מהחיבוק הזה שעלול להיות חיבוק דוב שעושה דה-רדיקליזציה למאבק ומתנה אותו בחיבוק שאנו אמורים לתת בחזרה לממסד. כאשר שמעון פרס אמר ש"מותר להיות שונים וגאים" רציתי להגיד לו שאף אחד לא ביקש ממנו רשות. אך האם אמירה כזו מנשיא המדינה שמשודרת לכל צופי הטלביזיה יכולה לעזור לאותו ילד או ילדה מתלבטים, בפרט אולי אם היא נופלת על אוזניהם של הוריו?  אפשר להתנגד לכל חיבוק ממסדי אבל צריך לזכור שזה יבוא במחיר האפשרות לשדר את המסר ש “it’s OK to be gay”  (וגם לסבית, טרנס ובי) לכל מסך טלביזיה במדינה. חלק מהתגובות לעצרת, ששללו אותה כמפגן של ההומונורמטיביות הבורגנית, מתעלמות לדעתי מהמימד הזה. הן מתעלמות גם מכך שבעצרת היו גם דוברים שדיברו על הקשר בין אפליה על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית ובין האפליה והרדיפה של מהגרי עבודה, פלסטינים ואחרים. גם אליוט בן-עזר וגם ניצן הורוביץ דיברו על הנושאים האלו, בעוד שסמי זיבאק דיבר על הדיכוי הכפול של הומואים פלסטינים כמותו. נורה גרינברג דיברה על המוגבלות שבקבלת חברי הקהילה רק עד כמה שהם מתנהגים בצורה נורמטיבית. לומר שהעצרת הזו היא רק אודות שמעון פרס והמסרים שלו פירושו למחוק את הדוברים האלו ואת הקהל שרצה בדבריהם, ולמחיקה הזו לא צריך לתת יד. נכון שהיה רצוי שיהיו עוד דוברים שיביאו מסרים אלו, וגם אני הצטערתי על כך שהצעתו של עיסאם מחול לדבר נדחתה, אך סך הכול אם סופרים את הדוברים מתוך הקהילה הרי שהיה למסרים החשובים שרציתי שיישמעו ייצוג בהחלט נכבד. צריך גם לזכור שלצופים מן החוץ זה בסיכומו של דבר נראה דווקא שדיברו אנשים מהקהילות השונות (הומואים, לסביות, טרנסים, ביסקסואלים, הומואים ערבים), אף אם רבים חשו תסכול לגבי הדרך בה אורגנו הדברים והצטערו על כך שהיה צורך להיאבק על נוכחות חלק מהייצוגים. יש להצטער על כך שלא הייתה לעצרת ועדה מארגנת אינקלוסיבית, שהייתה כוללת נשים לסביות, טרנסים וביסקסואלים, ושהייתה מונעת את התחושה של אלו שהם צריכים להיאבק על ייצוג, ומקטינה את החיכוכים שנוצרו סביב ארגונה. אני מקווה שנראה דיאלוג אמיתי בין הקבוצות השונות שבקהילה שיתנהל לאו דווקא בשעת משבר על איך לפעול יחדיו למען מטרות משותפות. על גברים הומואים אשכנזים להכיר בפריבילגיות והכוח שזהותם מעניקה להם, ולהבין שלנשים, טרנסים, ערבים ומזרחים קשה יותר להגיע לעמדות כוח כאלו. צריך לזכור שאין אלו הדרישות לייצוג שמפצלות את הקהילה: כאשר ייצוג לא כוללני מציג את עצמו כמייצג את כל הקהילה, הוא זה שמפצל. מנגד על הפעילים הקווירים לזכור שהתביעה לייצוג יכולה לאבד מכוחה כאשר היא נמשכת גם כאשר יש ייצוג, להבין שהמחאות השונות שהתפרסמו גם אחרי העצרת לפיה היה שם מסר ממלכתי אחיד מוחקות בעצמן את הדוברים שהזכרתי ואת הקהל שתמך בהם, ולהכיר בסתירות שבתוך הפוליטיקה הלהטב"ית ובכך שאם רוצים להגיע לעשרות אלפים הרי מן הסתם תיערך עצרת שתכלול גם היבטים "ממלכתיים" עד מאוד. העצרת הזו בלטה גם בנוכחות של פוליטיקאים מהליכוד. בעבר היו אלו בעיקר פוליטיקאים (ובעצם פוליטיקאיות) ממרצ ומפלגת העבודה ומחד"ש (בעיקר הנציגים היהודיים) שהיו תומכי הקהילה העיקריים ודיברו באירועים שלה. ואילו בערב הזה, אף כי יעל דיין דיברה בו, החליפו את זהבה גלאון, שלי יחימוביץ, יולי תמיר ודב חנין (שחלקן דיברו בעצרת שהתרחשה יום אחרי הרצח) השרים גדעון סער ולימור לבנת.  זאת לצד יצחק (בוז'י) הרצוג ממפלגת העבודה וניצן הורוביץ ממרצ. צריך לציין שהתוצאה הייתה אי השתתפות של חלק משמעותי מתומכינו המשמעותיים, כאלו שבאו ותמכו גם כאשר זה היה פחות פופולארי, וחבל. סער ולבנת, שניים שלהבדיל מפוליטיקאים רבים אין בהם הומופוביה,  אמרו דברים שבעיקרם היו יפים ואמיתיים ואני מאמין שבאים מהלב. מצד שני היה לי קשה לשמוע את סער מדבר על "חברה חופשית" בלי לתהות כיצד בדיוק מסתדר הרעיון של חברה חופשית עם הכיבוש, עם חוק הנכבה ועם הוצאת הנכבה מספרי הלימוד. אי אפשר היה גם לשכוח את העובדה שהשניים ישבו בממשלות שהתבטאויות הומופוביות של חלק משריהן היו לנורמה. אז מה עושים עם הנוכחות הזו של סער ולבנת שם? האם הציבור הלהטב"י יקבל עכשיו לגיטימציה להצביע ליכוד, שהרי גם הם בעדנו, ואין צורך לפנות בהכרח לשמאל על מנת לקבל תמיכה? במובן הזה הנוכחות של שרי הליכוד שם, היא מצד אחד דבר שצריך לברך עליו, ומצד שני צריך לשאול האם היא עלולה להשכיח מהקהילה את הקשר (שגם כך רבים כבר שכחו אותו או מעולם לא נתנו את דעתם אליו)  בין הסוגים השונים של דיכוי ואת הצורך להיאבק על השוויון והחופש של כולם? וגם, האם הנוכחות הזו מאפשרת לשרים האלו להראות בעיני עצמם כדמוקרטים וליברלים בעוד שבתחומים אחרים הם מנציחים מדיניות שאינה דמוקרטית ואינה ליברלית? אי אפשר לשכוח שישראל משתמשת כיום בצורה מודעת בהכרתה (שאינה מלאה, יש לציין) בזכויות להט"ב ככלי בתעמולה הבינלאומית שאמור לסייע להציג אותה כמדינה דמוקרטית וליברלית להבדיל מאיראן ומדינות אחרות במזרח התיכון, ונוכחות שרים בכירים בעצרת כזו, מבלי לגרוע כלל מכנות העמדה שלהם, משתלבת בבניית התדמית הזו. צריך להיזהר עד מאוד משיתוף פעולה עם הדרך בה זכויות להט"ב משמשות כעלה תאנה לדמוקרטיה הישראלית, וצריך גם לתת את הדעת לתפקיד של קהילת הלהט"ב במשחק הזה.  בעצרת שהתקיימה ביום שלמחרת הרצח אמרה ציפי לבני שעל הפוליטיקאים לעשות חשבון נפש לגבי השתיקה שלהם כלפי ההומופוביה. אני מברך על הדברים האלו ומקווה שזוהי תחילתה של דרך חדשה. אבל חשבון הנפש צריך להיות לא רק של הפוליטיקאים, אלא גם של הקהילה, והוא חייב לגבי שני הגורמים להיות  גם לגבי השאלה האם טבח של ילדים בעזה – וכן גם בשדרות – חמור פחות מטבח ברחוב נחמני?  האם אפשר לדבר על חברה חופשית ולהמשיך לשלוט במיליוני פלסטינים בתנאים של נישול? והאם אין קשר בין השניים?  ברור שיש הבדלים חשובים בין הנסיבות והצורות של הדיכויים השונים ואסור להשטיח אותם, וידוע גם שרציחות על רקע הומופובי מתרחשות גם במדינות אחרות בהם ההקשר הפוליטי שונה מאוד. אך בכל זאת, מתבקשת השאלה האם בחברה בה ירי בלתי מובחן על ילדי "האחר" היא הנורמה, אנו לא צריכים לצפות שהאלימות הזו תופנה גם לנוער להטב"י? והאם עצרות מסוג זה לא מאפשרות לא רק לשרים שמדברים בהם אלא גם לציבור הרחב להרגיש נאור וליברל, תוך שהוא אדיש במקרה הטוב ותומך במקרה הרע בהרג נרחב של ילדים ונוער שאינם יהודים. הרי  לעצרת על הרג של ילדים פלסטינים בעזה אי אפשר להביא את הדוברים האלה ואת הקהל הרב שהגיע במוצ"ש.

היו גם רגעים מביכים בעצרת. נינט שציטטה את מאיר אריאל וזכתה לקריאות בוז, הרצוג שמנה את נוער הגבעות בין סוגי הנוער המתלבט שצריך לעזור להם, אבל זה יהיה קטנוני להתמקד בהם. האנשים האלו הגיעו להביע תמיכה וגם אם נפלטה להם בטעות אמירה מביכה זה היה הרבה פחות מביך מהופעתה של מרגלית צנעני, שנדמה היה שחשבה שהיא באה למסיבה ולא לעצרת שמציינת רצח של שני אנשים צעירים. הכוונות היו טובות, אבל זה היה גיהינום.  אבל כל אלו עמדו בצל של הדברים המרגשים שאמרו בני הנוער שהיו בעצרת, לרבות אור גיל שקרא בצורה ישירה לדור ההורים לזנוח את מה שהוא כינה העמדות הפרימיטיביות.

לעצרת הזו היו מטרות שונות שלעתים סותרות זו את זו. בסיכומו של דבר השאלות שהיא העלתה הן שאלות מרכזיות שיעסיקו את הפוליטיקה הקווירית בישראל שלאחר הרצח. אחרי שהתלבשנו ונלחמנו, צריך כדברי הציטוט שבראש הרשימה, לתקן את שצריך תיקון. בעיקר צריך להפנות את האנרגיות לא למאבקים פנימיים אלא כלפי סיוע ותמיכה בנוער וכלפי המאבק בהומופוביה ובכל הצורות של הפליה ושנאה קבוצתית.  צריך לתת את הדעת שהרצח, לצד תמיכה בקהילה, גם הוציא מהארון את ההומופוביה שמעבר לזו שבאה מנסים זאב ודומיו, הן זו שמתבטאת בטוקבקים וקבוצות פייסבוק שתומכות ברצח, והן ההומופוביה הליברלית. זו האחרונה היא ההומופוביה שממהרת להאשים את ה"טרור" ההומואי שכביכול אינו גרוע מהטרור המופנה כלפי להטב"ים. זו שמייצרת סימטריה מזויפת בין המאבק הלהטב"י לשוויון ולהגנה מפני אלימות (צריך לזכור שלפני, וגם אחרי, הרצח התרחשו מספר תקריות אלימות הומופוביות שבקושי דווחו בתקשורת), ובין שנאה ואלימות המופנים כלפי הקהילה.  זו שבעינה עצם המחאה נגד הומופוביה נחשבת "הסתה הומואית נגד החרדים" ושסוברת שהומואים ולסביות הם בסדר כל עוד הם לא "מנפנפים" בזה. זו שתוהה למה אנשים מצהירים על נטייתם המינית, תוך שהיא עיוורת לכך שההטרוסקסואליות מצהירה על עצמה כל הזמן, ושכל הזמנה לחתונה, שיחה על בן או בת הזוג של הטרוסקסואלים, או סתם הליכה ברחוב יד ביד, היא הצהרה על הנטייה ההטרוסקסואלית ועל עם מי אתה שוכב (כנראה) במיטה. זו שסוברת ש”נטייתו המינית של אדם הוא ענינו הפרטי" אך מחילה את הכלל הזה רק לגבי הומוסקסואליות שכך מושארת בארון, שכן ההטרוסקסואליות היא לעולם ציבורית. וגם  זו  שממהרת להכחיש קשר בין ירי בלתי מובחן על בני נוער להטב"ים ובין הפצת שנאה. כאילו שהרצח הזה, אפילו אם נעשה על ידי אדם בודד מנסיבות שהחלו כאישיות, יכול להיות מנותק לחלוטין מהומופוביה או הומופוביה מופנמת. אבל המאבק הזה, על מנת שלא יהיה רק כקצף על המים,  חייב כאמור להיות חלק ממאבק רחב יותר לשוויון ונגד דיכוי של כל האוכלוסיות. במאבק הזה אסור לתת לממלכתיות לנכס את האבל, הזעם והכעס שלנו, בצורה שעלולה לעקר אותו.

בכרטיס שלו בפייסבוק בחר ניר כץ ז"ל, שנרצח בבר הנוער יחד עם ליז טרבושי ז"ל, לשים שני ציטוטים. הראשון מהמהטמה גאנדי: "תחילה הם מתעלמים ממך, אז הם צוחקים עליך, אז הם לוחמים בך, אז אתה מנצח". השני, מקרל מרקס: "פועלי כל העולם התאחדו, אין לכם מה להפסיד זולת כבליכם". על מנת שמותם של ניר וליז לא יהיה לשווא צריך לזכור את הדברים האלו.

פרופ. אייל גרוס הוא מרצה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. בעבר היה יועץ משפטי בהתנדבות לאגודת הלהט"ב. הכתוב מבטא את דעותיו האישיות בלבד.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. דרור בל"ד

    כותב אייל גרוס:"הרבה אנשים חששו מראש והתאכזבו בצדק בדיעבד מעצרת ממלכתית מדי."
    הוסיף גרוס:"נכון שהיה רצוי שיהיו עוד דוברים שיביאו מסרים אלו, וגם אני הצטערתי על כך שהצעתו של עיסאם מחול לדבר נדחתה, אך …"
    קובע גרוס:"אפשר להתנגד לכל חיבוק ממסדי אבל צריך לזכור שזה יבוא במחיר האפשרות לשדר את המסר ש “it’s OK to be gay” (וגם לסבית, טרנס ובי) לכל מסך טלביזיה במדינה".

    "לא כאן המקום לנתח את כל הדינאמיקות שהתרחשו בשבוע הקשה הזה, ויש גם ראשומונים לגבי מה קרה".לדעתי כאן המקום.כאן ועכשיו.ילך נא מר גרוס ויקרא מה כתב נציג הפורום אדום ורוד של חד"ש,ליאור קיי-עלבון בצבע אדום ורוד(הגדה השמאלית) וישפוט בעצמו אם אכן הצער על דחיית הצעתו של מחול אינו אלא גזענות לשמה מטעם תומכיה היהודים של חד"ש,והאם המחיר,שנראה לכמה מחברי הפורום הזה מחיר הראוי לשמו,דורש סולידריות עם מאבקם.

    עניתי להם.פעם ראשונה בנימוס,פעם שנייה,לאחר ששמעתי על הדרתו של מחול מהעצרת,קצת פחות בנימוס.אך אלה,במקום להתמודד ברצינות עם טענותי,התבצרו בעמדתם ואף האשימו אותי בגזענות. קרא את תגובותיהם,דע שעמדת שם לא רק עם פרס,לא רק עם נתניהו,אלא עם אזרחי מדינת כל גזעניה,כולל עשבים שוטים וגאים בשטיונם מטעם חד"ש.תגובתי להם היא גם תגובתי למאמרך.

    לגבי הציונים- אלה גאים בציוניותם יותר מבכל דבר אחר,ומאבק למענם ראוי לבוז,כמו כל מאבק פנים ציוני אחר.

  2. אביעד

    שמדבר על חשיבות החופש והשיוויון בזמן שכראש עיר הוא בעצמו עושה לא מעט כדי לפגוע בשניהם, זה לא בדיוק שוס גדול

  3. אורן א.

    מאד מסובך לרצות את כולם.
    על פי אותו עקרון יש לדבר על הכיבוש במפגשים של זכויות לחד הוריות ויש לדבר על הכיבוש במאבק הנכים. יש לדבר על הכיבוש בעיצומים של עוף-גליל ויש לדבר על הכיבוש כשמגרשים ילדי עובדים זרים.
    על פי אותו עקרון יש לדבר על פמניזם יש לדבר על ניצול ילדים בכל אותם ארועים יש לדבר על זיהום מקורות מי שתיה וזיהום בכלל.

    לפעמים רצוי לחדד מסרים ולצמצם אותם לכדי אמירה פשוטה ולא לנסות לרצות את כולם. – מאבק השחורים היה נכשל אם היה עוסק כל העת בכיבוש שמבצעת ארה"ב בשטחי האינדיאנים.

    ועוד ענין קטן:
    להטבים שמאלנים צריכים להתנצל כל הזמן שהם נלחמים על זכויותיהם בצל כיבוש, וננזפים על שהזכירו את הכיבוש כל חמש דקות במקום כל שתי דקות.
    אין על מה להתנצל, דיכוי הומואים מתבצע על בסיס יומיומי גם בתוך בתיהם של הורים שמאלנים ובתוככי הקשת המזרחית ובכל מקום כל הזמן. הדיכוי בתוך בתי ההורים נסתר מהעין, הוא לא מצטלם טוב וממילא עבור רוב האוכלוסיה הדיכוי הזה הוא תעודת ביטוח שהילד ההומו או הנער לא יממש את אהבתו לבני מינו.
    הנזקים של דיכוי להטב"ים גדולים מנזקי הכיבוש הישראלי גם במספר הנרצחים גם במספר המתאבדים וגם בפגיעות הנפשיות.

  4. שולי

    צריך לנמציא מכונה ולהכניס לתוכה את כולנו וכשנצא מהיציאה נהיה תאומים זהים.
    במובנים מסויימים יהיה קל יותר.
    וכן,היו חסרים לי הגמדים/ות/אשכנזיים/יות/מזרחיים/יותעובדים/ות זרים/ות ושוב התעייפתי.
    כמה מידע המוח המפוצץ יכול לקלוט ולא לקרוס?

    נשמע אומלל הטיעון שרוצים הכרה וחיבוקי אבל לא רוצים לשלם את המחיר ולחבק בחזרה.רוצים להשאר הילד הרדיקל שקורא המלך עירום.
    מי אמר שאין ארוחות חינם ושלכל בחירה יש מחיר?

  5. יריב מ

    ההומואים קיבלו הכרה ממפא"י בעצרת הזו. הנה בדיליי קל של 690 שנה.

    ותודה אייל. מהנה לקרוא

  6. אבי ג`י

    “הדילמה של הרצון בלגיטימציה, קבלה והכרה מצד אחד, והחשש ממיינסטרימיזציה מצד שני, נמצאת בלב הפוליטיקה הלהטב”ית ואין לה פתרון.”

    אולי אני סטרייט מדי בשביל להבין, אבל מה החשש ממיינסטרימיזציה? (אחלה הטייה, דרך אגב). מה עניין פוליטיקה ולהט”ב? ולעזאזל, למה שלא יהיה לזה פתרון?

    כאילו, אנחנו *לא* רוצים שהומואיות (ו/או שאר המגדרים ותתי-תתיהם) תהפוך למשהו נורמטיבי?! לא לשם כך אנחנו כביכול חותרים? ואם הכוונה לשלול את “זכותם” של ההמונים להיות זהים, איך זה יכול שלא לבוא על חשבון “זכותם” של המיעוט להיות שונה?

    המשוואה הזו, של: “אני זה אני ואתה זה אתה ואתה צריך לקבל אותי, אבל אז כדי להישאר אני ולא אתה אני לא אקבל את זה שאתה מקבל אותי מה שיהפוך אותי בחזרה לאני שכאמור מוגדר כמי שהוא לא אתה” פשוט מסחררת אותי כמו הבלרינה בלונה פארק, ועם אותה תחושה בבטן אחריה.

    מה גם שאני מצר מאוד על התמונה המצטיירת מדבריך אודות השטויות שמתעסקים בהם בכירי ה”קהילה”. הרי ברור שאין פתרון למריבות הפנימיות כאשר כל צד עסוק בהדגשת החלק היחסי שלו בתוך הכלל, וכל שכן כאשר ה”כלל” הזה הוא לכאורה מה שנלחמים נגדו!

    כי אז מה אם הלסבית הלאטבית הלבקנית לא השמיעה את דבריה? זה אומר שאין לה קול?! האם היא סתם מרגישה שאינה מיוצגת, או שמא באמת לאף אחד מהנציגים האחרים לא אכפת ממנה מספיק לייצג אותה?

    אז הנה הפתרון שלי: אני אמשיך שלא להרגיש רע על זה שהרצח מפריע לי “רק” כמו כמעט כל מקרה ש*אדם* מאבד את חייו באכזריות בדמי ימיו על לא עוול בכפו, בידי מי שמניעיו – מה שלא היו ואיך שלא תסתכל על זה – פסולים.

    כי נראה לי שמי שבאמת לא אכפת לו איך מקטלגים אותו, גם לא יטרח לקטלג אחרים. ומי שזה כל מה שאכפת לו ממנו, לעולם יצטרך את יחסי האהבה/שנאה עם האחר דרכו יוכל להגדיר את עצמו בשלילה.