על מעסיקים ואפליה

איציק ספורטא

בימים האחרונים פורסמו ב-YNETשני מאמרים בנושא שחשבתי שכבר נעלם מן העולם, הצדקת אפלייתן של נשים. אחד, על ידי אישה שתוארה: "בעלים ומנכ"ל" בית-הספר להצלחה בעבודה" ו"אורית-קלייר ארזי יועצים", יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית", והשני, על ידי מנהל כספים בחברה תעשייתית. שני אלה צנחו אלינו מזמן אחר שבו מקומה של האישה בבית בעיקר אם היא, חס וחלילה, אימא לילדים, או אם היא פשוט אישה בגיל המסוכן בו היא עלולה להיות בהיריון.

מזמן לא קראתי צירוף כזה של איוולת, בורות ופרימיטיביות. כמו שנהוג במקומותינו הם מבטאים תפיסה שהמעסיקים הם המסכנים בחברה הישראלית וכולם עומדים עליהם לכלותם בעיקר עובדות שתפקידן העיקרי בחיים הוא לעבוד על המעסיק שלהן ולנצל אותו. לדעתם המעסיקים הם אלו העומדים בפרץ ובזכותם בכלל יש עבודה והכלכלה מתפתחת. במחשבה שנייה, למה שלא יחשבו כך? יש להם מוריי דרך רבים בחברה הישראלית. למשל, אוריאל לין שנזעק כל פעם שלדעתו יש שינוי, אפילו מזערי, ביכולת של עובדים לממש את זכויותיהם. ולא רק הוא גם אחרים שבשבילם יש אקס טריטוריה שבה זכויות הקניין של המעסיקים גוברות על כל הזכויות האחרות של עובדים ובעיקר של עובדות.  

לא הייתי מתייחס לשני מאמרים אלו אם לא הייתי חושב שהם מבטאים הלך רוח בקרב מעסיקים רבים בישראל נשים כגברים שלא למדו מספיק והפנימו תפיסת עולם שבה לעסקים אין תפקיד אלא להעשיר את מחזיקי המניות או הבעלים של העסק. עסקים אינם חלק מן החברה בכלל אלא מכשיר בידי המעטים שנועד לנצל את הרבים בטענה שזהו סדר העולם ואין בלתו.

זכור לי מקרה שבו סטודנטית שלימדתי ספרה לי שבקורות החיים שלה לא ציינה שיש לה ילדים קטנים, כאשר הגיעה לראיון נשאלה בנושא וענתה שאכן יש לה ילדים. בהמשך נשאלה למה לא דיווחה על כך מראש ותשובתה נוסחה כשאלה: "אם הייתי כותבת זאת האם הייתם מזמינים אותי לראיון?" התשובה שניתנה לה הייתה לא.

החשיבה שעובד או עובדת אמורים להיות נוכחים פיזית ונפשית כל הזמן בעבודה גם היא די מיוחדת לישראל, הבעלות אינה רק על העסק, לא רק על חלק מזמנו של עובד או עובדת אלא, באימפריאליזם הטיפוסי בישראל, על כל הזמן של המכונה כמו של העובד. בכך הופכים יחסי ההעסקה ליחסי בעלות לא רק על כוח העבודה אלא על העובד והעובדת עצמם.

נשים וגברים כאחת צריכות וצריכים לומר בלשון הברורה ביותר למעסיקים הנאורים שלנו שעבודה היא רק חלק מחייהם ולכן לא יהיו מוכנים לעבוד יותר משמונה שעות ליום, אלא במצבים מיוחדים. כאשר יבינו מעסיקים את הדבר הפשוט הזה יוכלו אלה שממש משוגעים לעבודה לעבוד יותר. אבל כאשר כוחם של מעסיקים, גם הבכיינים שבהם בשיאו, אין סיכוי שזה יקרה ללא פעולה קולקטיבית של עובדים. בינתיים חשוב לדאוג שמעסיקם מפלים יענשו בכל חומר הדין. כי אפליה בישראל לא מתחילה ולא נגמרת במקום העבודה היא רק מתעצמת שם.   

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אירית

    ההשפעה הממאירה של עשר אחרון זה על החברה הישראלית לא תפוג אלא במשבר גדול שיחזיר את הפרופורציות לאנשים. אלה פירות "מלחמת עירק" מצד אחד, ואימוץ שטחי של הקפיטליזם והחומרנות האמריקאית הנשענת על דוגמה דתית, לפיה הצלחה כספית היא הוכחה לתמיכתו של האל ממש. או בעברית שחורה ופשוטה השתן עלה לראש לכל מיני אפסים שהתמכרו למותגים וללוקשים שהם מוכרים לציבור על ידי יחצנים ממולחים. אם אתה חושב שקצת נו נו נו או כמה תביעות משפטיות ישנו את זה, אתה טועה להערכתי. מדובר בשינוי המדרג במובן העמוק ביותר לכיוון שלילי המטפח כוחות פרע ובינוניות, ואלימות כלכלית. גם הנפילה המשמחת של כמה ארכי טייקונים מפוקפקים לא תשנה את המדרג, אלא שינוי עמוק יותר שיכול להתבצע רק במשבר גדול למרבה הצער.
    כמובן, הכותבים שאתה מצטט בטוחים שיש להם יתרון מהותני-משוח מאל על העובדות שמגיעות אליהן, שבכלל ספק אם יש להן זכות ללדת, ולהתרבות ולהוסיף לוזרים לעולם.

    על הרקע הזה, עליית הפונדמנטליזם הדתי למשל, היא תיקון אפשרי אם כי מצער.

  2. ראובן שביט

    איציק,
    המאמר של ה"יועצת" הוא רק המתאבן. היכנס לאתר ושם תקבל את המנה העיקרית: אופן, אופי והיתייחסות למועמדים לעבוד בחברה של אותה "מומחית" בעיני עצמה (ובעיני YNET??!!)

  3. זאב שפיר

    אנחנו חברה בנסיגה. ה"יועצת" הפנימה את הדפוס הפושה בעסקים של התביעה לשליטה ניכרת על זמנו ומירצו של העובד ושיעבודו לטובת המעסיק ועיסקו.עמדה זו אינה היוצאת מן הכלל,הייתי אומר שהיא הכלל .דברים אלה ,לא רק שכאילו נעלמו מן העולם,ההיפך הוא.

  4. תקציבאי ישראל התאחדו?

    אני קוראת ותוהה באופן רטורי מה יקרה אם מחר אודיע שאני מוכנה לעבוד 8 שעות ותו לא (אלא במקרים חריגים). רטורית כי כבר נאמר שזו העבודה ואלו התנאים ומי שלא נאה לו – הדלת פתוחה.
    ואז אני חושבת על התאגדות, התארגנות קולקטיבית, רק מה – כבר הצליחו להשריש נוהל של חוזים אישיים שנוחים לותיקים (או כך אני מקווה) ומקשים על החדשים.
    אז קשה לעשות מהפכות…כל זה לא חדש, בכל ענף יש תחרות בין בעלי המקצוע, והתארגנות היא לא הדבר הטריוויאלי ביותר, מה גם שזה מאבק שבו סכנת הפרנסה היא ממשית ועד שגלגלי הצדק נעים הבטן נדבקת לגב.

    אז מצד אחד יש אופטימיות ותקווה לעולם חדש וטוב יותר (מהפיכה!)
    ומצד שני יש את החיים שבהם יש עבודה של 10 שעות, ועייפות ודאגות כאלה ואחרות.
    ואז אני חושבת לעצמי – לאן כל זה מוביל? למה לי להלחם? למען תקציבאי העולם? אולי בכלל אהיה מזכירת מנכ"ל…