• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

חינוך לדמוקרטיה? לא בבית ספרנו הדמוקרטי

יפתח גולדמן

ידעתם שישראל היא המעצמה העולמית בתחום החינוך הדמוקרטי? לא סתם "מעצמה עולמית" אלא המעצמה העולמית. מספר אחד בלי כל מתחרים. טענה זו מתבססת על הנתונים שאני שואב (בתיווכו של אתר המצויין של "המכון לחינוך דמוקרטי"), מן האתר הבינלאומי: Alterative Education Resource Organization.

בריטניה נחשבת על ידי רבים למולדת הדמוקרטיה המודרנית. היא גם המדינה שבה נוסד בית הספר הדמוקרטי הראשון "סאמרהיל". והנה, בבריטניה (בת כ 60 מליון התושבים) פועלים היום שלושה בתי ספר דמוקרטיים. אחד לכל עשרים מליון תושבים.

צרפת היא מדינה בת כשישים וחמישה מליון תושבים. גם היא נחשבת בעיני רבים ל"אם הדמוקרטיה" (בזכות המהפכה הצרפתית המהוללת). אבל בצרפת יש רק שני בתי ספר דמוקרטיים. מעבר לאוקיינוס, בקנדה (32 מליון נפש) יש תשעה (אחד לכל שלושה וחצי מליון תושבים). בגרמניה (83 מליון נפש) יש שישה (אחד לכל ארבע-עשר מליון). בישראל יש קצת פחות משבעה וחצי מליון תושבים, ויש בה עשרים וארבעה בתי ספר דמוקרטיים. עשרים וארבעה. אלופי העולם. ללא ספק. במספרים מוחלטים של בתי-ספר, רק ארצות הברית, עם אוכלוסיה של קרוב לשלוש-מאות מליון, עוברת אותנו (שם יש 83 בתי ספר דמוקרטיים). אבל בהשוואה יחסית לגודל האוכלוסיה אנחנו במקום הראשון, והמקום השני לא רואה אותנו גם עם טלסקופ. בשום מדינה בעולם לא מתקרבים לסטנדרט הישראלי של בית ספר דמוקרטי אחד על כל 300 אלף תושבים! והנתון הזה עוד יותר מדהים אם זוכרים שהכל התחיל כאן רק לפני עשרים שנה, עם הקמתו של בית הספר הדמוקרטי בחדרה ב 1987.

רגע, משהו כאן לא מסתדר… בשני העשורים האחרונים התדרדרה הדמוקרטיה הישראלית ממשבר למשבר עמוק ממנו (ממשלות האחדות, רצח רבין, סקטוריליזציה חברתית, ממשל בלי משילוּת, פוליטיקאים לא ראויים, אובדן אמון הציבור בפוליטיקה…). בדיוק באותן שנים ישראל הפכה למעצמה בתחום החינוך הדמוקרטי?

אבל אולי מה שנראה כמוזרות הוא בעצם הגיוני? אולי פריחתו של החינוך הדמוקרטי היא תוצאת פועלם של אנשי חינוך שנזעקו להציע תרופה למשבר הדמוקרטיה? אולי ניסו אבירי החינוך הדמוקרטי להעמיד מוסדות חינוך שיכשירו את התלמידים לאזרחות דמוקרטית טובה, כדי שבעתיד הקרוב, כשיהיו אזרחים צעירים, יתקנו את הדמוקרטיה הישראלית?

זה היה יכול להיות הסבר יפה, אך למרבה הצער אין בו ממש. האמת היא שחסידי החינוך הדמוקרטי כלל אינם מוטרדים ממצבה של הדמוקרטיה הישראלית, או מכל מקום, אינם רואים קשר בין הדמוקרטיה לבין החינוך. אני יודע שזה נשמע מוזר, אז אגבה את דברי במובאות. הנה קישור למאמר משנת 2000 (?) של יעקב הכט (מייסדם של בית הספר הדמוקרטי בחדרה והמכון לחינוך דמוקרטי). המאמר הוא מעין מניפסט של החינוך הדמוקרטי. יש בו ביקורת נוקבת על מערכת החינוך ה"רגילה", אבל לא תמצאו בו מלת ביקורת על הדמוקרטיה הישראלית. גם לא תמצאו בו דברי שבח לדמוקרטיה.  הדמוקרטיה בישראל פשוט לא מעניינת את הכותב. לכן, שיקומה של הדמוקרטיה כלל אינה מטרה של החינוך הדמוקרטי, לפי הכט. מטרות חינוך זה הן שתיים: "לסייע לתלמיד ליצור ולרכוש כלים שיעזרו לו בנסיון להגשים את מטרותיו" וחינוך לכבוד האדם (כפי שהוא מוגדר ב"מגילת זכויות האדם"). אכן מטרות ראויות. אך הקשר שלהן לדמוקרטיה רופף למדי.  והנה קישור למסמך רשמי משנת 2000 של המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך (גם כאן ניכרת טביעת כף ידו של הכט). על פי המסמך, הדגשים של מדיניות הדמוקרטיזציה בבתי הספר צריכים להיות: חיזוק הדימוי העצמי של התלמיד, התמקדות בנקודות החוזק שלו, יחס אישי דיאלוגי ושיתוף קהילת בית הספר בעיצוב המוסד. במשפט אחד נאמר שם משהו על פדגוגיה ביקורתית והצורך בשינויים חברתיים (אילו למשל? אין תשובה). ועוד פיסקה מוזרה אומרת משהו עמום על אינטגרציה… דמוקרטיה? חינוך לדמוקרטיה? עיסוק חינוכי בהיסטוריה, בפילוסופיה ובפרקטיקה של הדמוקרטיה בעולם ובישראל וחיפוש פתרונות למשבר? לכך אין התיחסות במסמך שהכותרת המתנוססת מעליו היא "הכיוון דמוקרטיה".

והנה דוגמא מן העת האחרונה, המראה שלא הרבה השתנה. גם מאמר נמלץ זה של איש בית הספר הדמוקרטי בערד הוא בעיקרו ביקורת חריפה (ובעיני גם לא הגונה ביותר) על מערכת החינוך הממוסד. אף מילה על הדמוקרטיה הישראלית.

להשלמת התמונה יש לשים לב לכך שבבתי הספר הדמוקרטיים, כמו גם במסלולי ההכשרה של מורים לחינוך הדמוקרטי (בעיקר בסמינר הקיבוצים), אין כמעט שום עיסוק עיוני בתכני הדמוקרטיה, בפילוסופיה ובהיסטוריה שלה, בקונפליקטים ובפרובלמטיקות האופיניות לה. מה כן יש במוסדות הללו? בעיקר בחירות. הרבה מאוד בחירות. בחירות אישיות (מה ללמוד, האם ללמוד, מתי ואיך ללמוד) ובחירות מוסדיות (ב"פרלמנט" בית הספר).  על פי החינוך הדמוקרטי, דמוקרטיה אינה דבר המצריך לימוד. דמוקרטיה היא חוויה. ועוד: יסודות חשובים וחיוניים של הדמוקרטיה, כגון: תחושת השתייכות לקולקטיב, אחריות לזולת, נכונות לפשרות ומעורבות בעניני הציבור, נסוגים אל הרקע או נעלמים כליל. במרכז הבימה ניצבת, כמעט בבדידות מזהרת הבחירה החופשית של הפרט.

צריך להסביר לחסידי החינוך הדמוקרטי שהם מבלבלים בעצם בין דמוקרטיה וליברליזם, שהחינוך שהם מעניקים הוא אולי חינוך ליברלי אבל ספק אם הוא חינוך דמוקרטי. כדאי לברר איתם את מקומו הנכון של עקרון הבחירה האישית בתוך מכלול הערכים של הדמוקרטיה-הליברלית (צמד מושגים שאינם מלים נרדפות). אפשר גם להכנס אתם לדיון פדגוגי אודות האופן שבו צריך לחנך לבחירה חופשית (הנה קישור למאמר טוב בנושא). אבל בדיוק לצורך הדיונים האלה נחוצה העמקה תיאורטית במושג ה"דמוקרטיה", העמקה החסרה כל כך במוסדות החינוך הדמוקרטיים.

אבל אולי בעצם אני מכביר מלים לריק? אולי כל הסיפור הדמוקרטי אינו אלא כסות אידיאולוגית קלושה לפרוייקט הקמת חינוך פרטי (במימון ציבורי) לילדי עשירים? הרי פריחתם של בתי הספר הדמוקרטיים (כחלק מתופעה רחבה של בתי ספר פרטיים-במימון-ציבורי) התרחשה בדיוק בשנים שבהם הושלטה בישראל מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית, שכללה קיצוצים חוזרים ונשנים בתקציבי החינוך הציבורי. האם בתי הספר הדמוקרטיים הם בסך הכל "מקלטים חינוכיים" לעשירים? אני רוצה להאמין שלא כך הדבר. לפחות לא עבור המנהלים, המורים, פרחי ההוראה ורבים מן ההורים של החינוך הדמוקרטי. אני רוצה להאמין לפחות שהם מאמינים בחשיבות הדמוקרטיה. לאחרונה מופיעות מגמות חדשות וחיוביות גם בקרב "המכון לחינוך דמוקרטי". נראה שקברניטי המכון ותלמידיו מנסים לענות לאתגר ולהוכיח שלא מדובר רק ב"חינוך לעשירים". אפשר שהמגמות הללו יחייבו אותנו בקרוב להערכה מחודשת, וחיובית יותר, של "המכון לחינוך דמוקרטי". ובכל זאת, אינני יכול להתעלם מדברי הוריה של מאי הקטנה, הלומדת בבית הספר הדמוקרטי "קהילה" בתל אביב (מתוך אתר TheMarker):

מאי היא ילדה מאוד אמנותית, אוהבת חיות ובעלת עולם נפשי עמוק, ומראש ידענו שלא בא בחשבון בית ספר רגיל, כי הוא יסרס אותה. בהתחלה חשבנו על בית הספר לטבע כי היא קשורה לחיות, אבל לא התקבלנו. אנחנו מאמינים בלהעצים את הביטחון העצמי של הילד ואז הלימודים יבואו לבד.

אתם מבינים? "טבע" "אמנות" או "דמוקרטיה"? זה לא באמת משנה. ממילא מה שחשוב זה שלא יסרסו את הילדה ולא יפגעו לה בבטחון העצמי… אה כן, צריך גם להזכיר שבית הספר הדמוקרטי "קהילה" גובה שכר לימוד של אלפיים שקל בחודש ומפעיל מנגנון סלקציה (מבחני כניסה). אל תאמר "דמוקרטיה", אמור "סגרגציה".

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אור

    נכון שחלק מהההורים שמגיעים לחינוך הדמוקרטי רואים בו בסך הכל עוד אופציה של חינוך פרטי לילדים, אבל לא מדוייק לומר שבבתי הספר הדמוקרטים אין שיעורים שמלמדים את התלמידים כישורים שיעזרו להם להיות אזרחים מודעים יותר.
    הנה רק חלק מתוכנית מהשיעורים שמתקיימים באחד מבתי הספר הדמוקרטים:
    פילוסופיה, תורה לדמוקרטים היסטוריה למתחילים והיסטוריה לממשיכים העוסקת בעיקר בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה לשניה, שוטטות- היכרות עם הסביבה העירנוית הקרובה ולמידה עליה, מי רוצה להיות ראש ממשלה- על המנגנונים המפעילים את המדינה, פה ושם בארץ ישראל- סוג של שיעור מולדת של פעם, העולם המופלא על מדינות אחרות בעולם.
    מעבר לזה, האמונה העומדת בבסיס החינוך הדמוקרטי היא שבכדי לגדל ילד שיהפוך לאזרח שמכבד אחרים ומכבד את חוקי המדינה אתה חייב קודם כל לכבד אותו, ולשתף אותו בבניית מערכות חוקים.

  2. אורי זקהם

    בתי הספר הדמוקרטיים צמחו בישראל בגלל האכזבה של ההורים מהחינוך הממלכתי, שאינו מקודם ע"י הממשלות. כמו כן, זהו כיסוי לבתי ספר פרטיים. זה קצת מרושע, אבל השם מאי היה צפוי. יש לה בכיתה גם גאיה? בתי ספר לילדים של יאפים.
    (בניי לומדים בחינוך ממלכתי).

  3. יובל דרייר שילה

    יפתח גולדמן מהלל את יעקב הכט שלא לצורך. הוא לא האיש שעומד בראש החינוך הדמוקרטי הישראל לבדו, וה"מניפסט" שלו לא מוסכם על רבים מאנשי החינוך הדמוקרטי. הוא כן ייסד את בית הספר הדמוקרטי בחדרה, שהיה הראשון מבין בתי הספר הדמוקרטים בגל האחרון, אבל קדמו לו בית הספר הדמוקרטי בקיבוץ משמר העמק שנבנה לפי מסורת "סאמרהיל", בית הספר "ליפתא" בירושלים ואחרים שנשכחו בינתיים. אני זכיתי ללמוד באחד מבתי הספר שנוסדו בעקבות הגל שהחלו יעקב הכט וחבריו בחדרה.
    כל מי שמאמין בחינוך דמוקרטי, ביקורתי וכו` חושב שהחינוך אינו חזות הכל, ולא יכול להיות חזות השינוי החברתי, אבל הוא נקודה ארכימדית בשינוי כזה. אי אפשר להאמין בשינוי דרך חינוך ולהמשיך לחשוב במונחים של "חינוך ל…" בשמעות של תכנים בלבד. זה מתאים לתנועת הנוער אולי, אבל לא לבית הספר, בעיקר לא בגילאים הצעירים. אני בהחלט לא משוכנע שבתי הספר הדמוקרטים עושים זאת בצורה מיטבית, אבל הרעיון העומד בבסיס המסגרת הדמוקרטית הוא שחברות דמוקרטי, במעין מעבדה שבה לצעירים ולבוגרים, לעשירים ולעניים, לחזקים ולחלשים, יש זכויות שוות, המתבטאות בזכויות פרט, בזכויות פוליטיות ובהשתתפות בהכרעות פוליטיות, ישפיע על תלמידים צעירים הרבה יותר מקריאה חוזרת ונשנית של רוסו. אגב, כשלמדנו בכיתה ט` על רוסו בשיעור הסטוריה, הציעו כמה מחברי לחקוק פסקה מתוך "אמיל", זו העוסקת בזכות הילד להסתובב חופשי באוויר הפתוח, מעל לדלת הכיתה. בבית ספר לא-דמוקרטי לא תיתכן חשיבה עצמאית כזאת, שאינה מתריסה נגד המערכת או בועטת בה, וכל יזמה, בעיקר אם יש בה שמץ של אירוניה או ביקורת, לא תתקבל.
    שמחתי לפגוש את אותו מורה להסטוריה השנה ב"מרכז גילה" לחינוך לאזרחות באוניברסיטה העברית שבה אני לומד (מדע המדינה, אם שאלתם). הוא סיפר לי שבית הספר ייכנס השנה לתוכנית נסיונית ללימוד אזרחות בהיקף של 5 יח` לימוד, במשותף עם בית הספר באחד הישובים הערבים השכנים. בסופו של דבר, החינוך הדמוקרטי מאפשר גם חינוך טוב יותר לדמוקרטיה.
    האם בתי ספר דמוקרטים יכולים לשנות את החברה הישראלית? אני מסופק. בתי ספר עסוקים גם בללמד חשבון ואנגלית ובמליון דברים אחרים, ואי אפשר להפיל את גורל העולם על כתפיהם. אבל היכרות עם כמה מבוגרי המערכת הדמוקרטית, ועם חלק מבוגרי המסלול לחינוך דמוקרטי בסמינר הקיבוצים, מחזקת את תחושתי שאלה בדיוק האנשים שיכולים לעשות את השינוי הדרוש.
    ודבר קטן אחרון: "מחנך" ומבקר יהיר וקשוח בשם דורון קורן שפך את חמתו על תלמידי ישראל במוסף הארץ לפני מספר חודשים. את התשובה המעניינת ביותר כתבה יובל עידן, בת 18, בוגרת הדומקרטי בכפר סבא: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1104051.html

  4. אירית

    האם הכותב לא מבין שההקשר הסמנטי הוא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" ? אמרת דמוקרטיה, קיבלת כסף

  5. ענר

    אני לא מכיר את מאי הקטנה וכנראה גם לא את ההורים שלה שהתראיינו ב"דה מרקר". בניגוד לכותב, אני מרשה לעצמי בהחלט להתעלם מדבריהם, עם כל הכבוד לחיפוש המרשים שנדרש כנראה בגוגל כדי להגיע אליהם.
    לצורך הדיון אני מוכן להניח שאכן ישראל מובילה אבסולוטית ויחסית על ארה"ב, אנגליה וצרפת, המודלים לדמוקרטיה אליבא דגולדמן. חבל רק שהוא לא הביא את היחס בין חינוך ממלכתי ופרטי בממדינות אלו, אלא השווה רק בין בתי הספר שנכללו באתר המכון לחינוך דמוקרטי.
    כך או כך, האם הנתון אמור לשכנע אותנו שמשהו כאן לא בסדר? בארצות הברית אחוז האסירים ביחס לאוכלוסיה הוא הגבוהבעולם, ואחוז בתי הספר הדמוקרטיים אולי הנמוך בעולם. האם ניתן לגזור מכך מסקנה אינטליגנטית כלשהי? יתכן, אבל רק אם משתמשים בנתונים רלבנטיים, מגדירים היטב את המושג "בית ספר דמוקרטי", ואולי גם את המושג "דמוקרטיה", שקשה לדעת לאיזה מהמובנים שלו התכוון המחבר.
    אין לי כל היכרות עם התחום וגם לא ילדים במערכת. אבל מהשכלה כללית ומידע אישי נדמה לי שגם בין כלל בתי הספר שמוגדרים כך בישראל יש הבדלים גדולים.
    תודות למאמר, התוודעתי גם למאמר של יואב ק. באתר עבודה שחורה. כדאי לשים לב לתגובות שם – חלק גדול מהביקורת בא מהכיוון האוטוריטארי.
    תודה גם על ההפניה למאמר של תמר גולדמן באתר יסו"ד, שהוגדר כ"טוב". נראה שהוא טוב בעיני המחבר כיוון שבעיני גולדמן דמוקרטי=סווציאליסטי.
    עם כל השאיפה לסוציאליזם, והביקורת של המחבר – שאני שותף לה – על סוג הליברליזם שמניע לעתים את המגמה, הרי שדמוקרטיה, בהגדרה, אמורה להכיל את שתיהן.
    וגם: מעניין מה דעתו גולדמן על בית הספר הדו-לשוני בירושלים? (רמז: רוב התלמידים, לא חשוב מאיזו שפה, אינם באים מהעשירונים התחתונים).

  6. סיגי

    ההורים של מאי צודקים: מערכת החינוך הממלכתית באמת תהרוס להם את הילדה. היא עושה את זה לאלפי הילדים שלומדים בה שכל אחד, אם היתה לו הזדמנות, היה מגלה כשרונות טובים ומרהיבים לפחות כמו אלו של מאי. החשוב הוא להבין שהמערכת הורסת ילדים ואת צוות המורות והמורים בתוכה באמצעות תהליך שיטתי של יבוש תקציבי. זהו אבי החטא הקדמון של כיתות הענק וכל ההיבטים האחרים של המערכת שלא יכולה לטפח לא את המורות בתוכה ולא את התלמידים בתוכה. שגעון ההערכה, המדידה הכמותית, הלחץ לחתימה על תוכנית כניעה מרצון בשמה כ`אופק חדש` או בשמות אחרים, מבהירים דבר אחד: עדיף שוק פרטי. ואכן מתפתח שוק פרטי – איזו הפתעה. יושב לו הכלכלן הנאו-ליברל, מחכך כפיו בהנאה, מתמלא בסיפוק ואנחנו באסקפיזם אופייני `מוצאים` פתרון לילדים שלנו ומפקירים את המרחב הציבורי ליבוש האנטי-דמוקרטי. האם תוצרי החינוך ה`דמוקרטי` יהיו פעילים חברתיים שיעזרו לנו לשקם בישראל את המרחב הציבורי הדרוס ומופקר הזה? הלוואי. אני מסכימה עם הכותב שהסיכויים הם קלושים. עוד לא שמעתי על בית הספר שהפנים את עיקרי הפדגוגיה הביקורתית או שעודד ילדים להבין את חשיבותה של פעולה פוליטית ביקורתית כתנאי לסדר דמוקרטי. בינתיים מה ששמעתי הוא את המנטרה של `הבחירה` האישית והחיפוש אחר הכשרון `היחודי`.

  7. דמוקראסי

    לפני מספר חודשים יצא לי להאזין לאחד מאנשי המחתרת היהודית (כיום איש עסקים), שילדיו לומדים בחינוך הדמוקרטי, במונולוג נרגש על יתרונות הזרם. ככל שנאומו התמשך, מצאתי עצמי במבוכה הולכת וגוברת: האם אין הוא שם לב לסתירה הברורה בין תפיסת העולם של החינוך הדמוקרטי לבין זו שלו? בהמשך, המבוכה פינתה מקום לפאניקה, בשל ההבנה המאוד מצערת: אין סתירה. החינוך הדמוקרטי הוא צורה, הוא מנגנונים. אפשר ליצוק לתוכו כל תוכן אפשרי, חשוך ככל שיהיה. מעבר ל"חטא הקדמון" של הקמת בתי"ס סמי-פרטיים במימון ציבורי (שכפי שציין הכותב, המכון עושה היום הכל על מנת להשתחרר ממנו), החינוך הדמוקרטי הוא משת"פ בפועל של כל התהליכים החולים בישראל, מהפרטה ועד פשיזציה. הסתירה-לכאורה היא שבציבור המנחים והסטודנטים יש מסה קריטית של אקטיביסטים שמאלנים ראויים וטובים, עם כוונות טהורות ושכל בריא.
    איך זה מתאפשר? ראשית יש לציין שההתקדמות בשיח הפנימי של המכון לכיוון דמוקרטיה ישירה ומשתפת, כפי שבא לידי ביטוי בשביתת המורות ובשביתת הסטודנטים, עדיין לא בא לידי ביטוי הולם בעשיה החינוכית בשטח (חשוב להזכיר את המכון לדמוקרטיה משתפת – יוזמה של סטודנטים – כסנונית ראשונה בתחום). שנית, וחשוב יותר, ההתמקדות בצורה – קרי, במנגנונים ובמוסדות דמוקרטיים בבית הספר – תוך הימנעות (מכוונת?) מבניה של תוכן: פדגוגיה דמוקרטית פר אקסלנס (והדוגמאות שציין התלמיד לשעבר בתגובתו אינן מספקות היות שמדובר בתכנים שניתן לפגוש גם בבתי ספר "דיקטטוריים") – מקבעים את הזרם כאלטרנטיבה נוחה לעיכול ולא מאיימת שאין בה תרומה אמיתית לדמוקרטיה הישראלית המחרחרת, ושיתרונותיה העיקריים, כפי שמציין הכותב, הם בתחום האישי, תחת המילה "העצמה", דבר שאינו שונה ממסגרות ליברליות אחרות, כמו החינוך הפתוח.

  8. דמוקראסי

    בעניין הפדגוגיה הביקורתית, מנהלים רבים יכולים אולי לצטט את פריירה, אך הדוגמאות בשטח למשהו שמזכיר ולו פרומיל מן המהפכה של הפדגוג הברזילאי הן מעטות. כדוגמא אני רוצה לציין את ביה"ס "אפק" בראש-העין שמשתתף במאבקים ובעשיה סביב נושאים "ירוקים" באיזור. מדובר בבית ספר יסודי, ולי אישית זה מחמם את הלב לראות ילדים בגיל חד-ספרתי מדברים על קיימות ועל "מינים פולשים" במומחיות, מדריכים מבוגרים בלי למצמץ ומספרים בגאווה ובכאב על מלחמות שניהלו עם רשויות אטומות ותאגידים דורסניים על פיסה קטנה של גדת ירקון מזוהמת שרצו להקים עליה שכונת "בנה ביתך". ללא ספק, הם לומדים על דמוקרטיה הרבה יותר מבכל בית ספר דמוקרטי, גם אם נמצא אצלם, ובעיקר אצל הוריהם, את כל הסיסמאות הנאו-ליברליות הישנות והטובות.

    בעניין הדו-לשוני באל-קודס, ביקרתי לא מזמן בבית הספר. החוויה שונה מאוד מכל ביקור במוסד חינוכי אחר, כמו גם בבתי ספר ערביים. לראות מחנכת מוסלמית בלבוש מסורתי מופקדת על ילדים יהודים זו חוויה מוזרה ומטלטלת בעוצמה ובחריגות שלה. זו אחת הסיטואציות הבודדות של מפגש בין יהודים לערבים שהוא לא על בסיס "לא נעים" (מחסומים, מלחמות, מאבטחים בקניון מלחה וכו`) או על בסיס לא שיוויוני (תעשה לי חומוס). פתאום העניין של מעמד המורה תופס כיוון אחר: ברור לנו שרוב הציבור הישראלי, עם כל הזלזול שלו בהוראה ובמורות, לא היה מוכן שערביה תחנך את הילד שלו, רחמנא ליצלן. מורה לערבית, מילא, אבל לא מחנכת. כנראה שלמורה יש בכל זאת חשיבות, גם אם כאן היא מודגמת על דרך השלילה.
    אז כן, זה עולה 400 שקל בחודש, לא כולל צהרון וארוחת צהריים, אבל רבאק – כרגע זו האפשרות הכמעט יחידה שמפגש כזה יקרה. ואם בינתיים הוא מוגבל לבורגנות השבעה, זה עדיף על כלום. דוגרי, די קשה להיות צודק בכל החזיתות. הרי כשכבר יקום בית ספר דו-לשוני שווה לכל נפש, יצעקו שהוא לא מקפיד על חינוך פמיניסטי. פרה-פרה. גם הביס הזה גדול מכדי שרוב החברה הישראלית תוכל לבלוע אותו. במציאות של ימינו, זו וואחד מהפכה.

  9. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    בית ספר קהילה אינו עורך מבחני כניסה

  10. ענר

    תגובתי הראשונית נגעה בצורה מפוזרת למדי בכמה מהנקודות הבעייתיות במאמר. ראוי להוסיף כמה נקודות, כדי שהשאלות העקרוניות שנובעות ממנו (אם כי לא מניסוחו) יזכו לדיון ראוי:
    האם בתי הספר הדמוקרטיים, ככלל, משמשים עוד כסות לחינוך פרטי במסווה ערכי? או אולי מדובר ביוזמה ברוכה של הורים ומחנכים, מהסוג שכל סוציאליסט ישאף לאמץ, הן במישור החינוך והן במישורים אחרים?
    מהו ההרכב הדמוגרפי של בתי הספר, והאם יש בהם מקום (גם פיננסי) למשפחות שאינן, מלכתחילה, חלק מהפרופיל המוכר והידוע?
    אחרי לא מעט שנים, היכן נמצאים הבוגרים?
    ונא לא לשכוח, כל בית ספר שונה מחברו. למעשה כל מחזור.

  11. ירדנה אלון

    אני סברתי ועדיין סבורה שלוא העקרון הדמוקראטי היה נר לרגלם של מקימי רשתות בתי הספר "הדמוקרטיים",הם לא היו מייחדים אותם אך ורק למילייה סוציו-אקונומי מסויים, אלא דואגים שכל ילדי ישראל יהנו משיטת החינוך הזאת(שאינני בקיאה בה מפני שמעולם לא טרחתי לפשפש בנבכיה)והם היו נאבקים על השיטה ועל הרעיון למען כולם בתוך מערכת החינוך ולא מייחדים אותה למתי מעט שמסוגלים לשלם ,זה מזכיר לי קצת את "האליטיזם" של בתי ספר ותיכונים מסויימים דוגמת "גמנסיה הרצליה","הריאלי" בחיפה ועוד כיוצא באלה וגם הם כוונו למעמד סוציו אקונומי מאוד מסויים בעל גוון אתני מסויים ולרוב לא בגלל שהחניכים היו מוכשרים משכמם ומעלה(היו גם כאלה בודאי) לרוב הכשרון הכמעט יחיד שהם יכלו להפגין היה היותם "ילדים של"(למדתי בבתי ספר כאלה,אז אני מרשה לעצמי להתבטא כך)אחת ההוכחות לכך היא שרבים מהם היום תופסים במשרות מפתח ניהוליות בכירות במדינה,ואני לא צריכה להכביר מילים באיך שהמדינה מנוהלת אז כך שמכאן גם המסקנה שהם לא היו בעלי כישורים מנטליים אינטלקטואליים כל כך גבוהים עד כי ניתן לומר כי הרוויחו את הכינוי "אליטיסטים" ביושר בזכות מה ומי שהם. האליטיזים היחיד כמעט היה השיוך כאמור למעמד סוציו אקונומי,פוליטי,כלכלי,תרבותי שממנו באו ההורים.שגם הם לא הצטיינו במי יודע מה מנות משכל יוצאות דופן,אלא היו אנשים רגילים למדי ששיחק להם המזל להיות במקום הנכון בזמן הנכון עם הקשרים הנכונים,בבחינת "לא מה שאתה יודע אלא את מי אתה מכיר".זאת השיטה הכי בטוחה הקיימת היום בישראל להגיע למשרות ניהוליות בכירות,ששכרן בצידן,(על זה דרך אגב מתקיים המשפט נגד צחי הנגבי,חלוקת משרות ניהוליות בכירות לאנשים שכלל לא ברור ואף נחשב לתעלומה מיסתורית, על סמך אילו קישורים הם הוצנחו לתפקידים שלהם.(זוכרים את שאגתה של לימור לבנת באחד מכינוסי הליכוד "מה באנו לחלק ג`ובים"? ואת שאגתו של המרכז בחזרה אליה "כן",וה-" כן" היה כזה שאינו משתמע לשתי פנים).
    לעיתים נדמה לי כשאני פוגשת ומשוחחת עם הורים ששלחו את ילדיהם ל"פתוח"או "הדמוקרטי",שיותר משהם מבינים את מושג הדמוקרטיה והערכים שעומדים מאחורי המושג הזה , הם מנופפים ביכולת שלהם לשלוח את ילדם לבית ספר כזה כי זה מראה על יכולות כלכליות,זה קצת מזכיר לי את העארס השכונתי שנוסע על מכונית אמריקאית (או מה שזה לא יהיה),כדי לנופף ביכולות הכלכליות שלו,את הפאקאצה מכיכר המדינה עם נעלי ותיקי ה-"גוצ`י" שלה, את הכדורגלן הלאומי התורן עם הבלונדינית שתלוייה לו על הכתף,בסך הכל הדמוקרטי והפתוח הם מותג,הם סמל סטאטוס,מי שבאמת רוצה לחנך את ילדיו לערכים דמוקרטיים יכול לעשות את זה בבית,בעיקר אם הוא מתהדר באליטיזם מעמדי שכן חלק נכבד מהמרכיב של אליטיזם הוא המודעות לערכים ולהשקפות עולם שונות,והיכולת להתייחס אליהם,את המודעות הזאת אפשר להקנות בבית,בשביל זה לא צריך בתי ספר פרטיים,
    ומאידך נכון שמערכת החינוך הישראלית לוקה מאוד בחסר, (the understatement of the day) חלק מהחינוך לערכים דמוקרטיים זה להראות לילד שלך דרכי מאבק כשהוא נתקל במצבים לא דמוקרטיים בתוך מערכת החינוך בשעה שהוא נמצא שם,,בשביל זה צריך הורה עם האצבע על הדופק של מה קורה עם הילד בבית הספר,בשביל זה לא צריך כסף , בשביל זה צריך נשמה.

  12. יואב

    איך אני יודע שהכותב תומך בטאליבן? מאמר שלם ואף מילת התנגדות לשלטון הטאליבן… מסקנה, הכותב תומך בטאליבן? או שלא? ואולי דרך ההסקה הזאת לא ממש קבילה לוגית?

  13. עפר סקר

    הטענה עצמה – שחינוך דמוקרטי הוא ההתבדלות החינוכית הניאו-ליברלית של המעמד הבינוני-עליון – רחוקה מלחדש אבל בהחלט שווה התייחסות. הבסיס האמפירי, איך לומר, רעוע. הכי הרבה בתי ספר בעולם והכי מעט דמוקרטיה? סליחה על הגודווין, אבל בגרמניה של שנות השלושים צמחו הכי הרבה אנשי רוח הומניסטים; היית גוזר מהידרדרותה המוסרית של האומה את המסקנה שברכט, דבלין וחבר מרעיהם שיתפו פעולה עם הנאצים? קורלציה לא בהכרח מוכיחה סיבתיות, ובמקרה הזה היא אפילו לא קרובה. כשאתה מבסס את הטיעון שלך על פיגומים עובדתיים כה רעועים (בצוותא עם עוד כמה מאמרים שקבעת על דעת עצמך שהם-הם האיזמים של הזרם, ואז עיוותת למיטב נוחותך) קצת קשה להמשיך משם אל הדיון העקרוני.

  14. נעמי

    ההשוואה המספרית היא מגוחכת כיוון שמה שנכנס תחת האיצטלה של של "בי"ס דמוקרטי" בישראל הוא מאד מאד מגוון ורבים מבתי הספר הללו ראויים דווקא להיקרא פתוחים או חופשיים או שמות אחרים ולא בהכרח דמוקרטיים, אלא בעיקר אלטרנטיביים. אם פותחים את הקטיגוריה בחו"ל אז נראה לי שגם המספרים משתנים במידה משמעותית.
    חוצמזה, צריך לשים לב שברבות מהמדינות המצויינות יש למשפחות אפשרות לבחור בתי ספר ולכן בית ספר יכול להיות ייחודי גם אם הוא לא דמוקרטי, כאשר בארץ ההגדרה דמוקרטי מאפשרת ייחודיות כי הדרך כבר נסללה ע"י ביה"ס בחדרה. כי כפי שאנחנו רואים במאמר, סתם לרצות חינוך טוב יותר שמעמיד את הילד שלך וצרכיו במרכז זה לא לגיטימי (כמו ההורים האגוצנטריים והחצופים של מאי הקטנה), אבל אם יש לך אידיאולוגיה כלשהי ואתה מנסה לייצר אזרחים מסוג מסויים אז כבר יש לך את הזכות לפתוח בי"ס.
    החלק שהכי הטריד אותי במאמר הוא הפסקה הבאה:
    "על פי החינוך הדמוקרטי, דמוקרטיה אינה דבר המצריך לימוד. דמוקרטיה היא חוויה. ועוד: יסודות חשובים וחיוניים של הדמוקרטיה, כגון: תחושת השתייכות לקולקטיב, אחריות לזולת, נכונות לפשרות ומעורבות בעניני הציבור, נסוגים אל הרקע או נעלמים כליל. במרכז הבימה ניצבת, כמעט בבדידות מזהרת הבחירה החופשית של הפרט."

    אכן התפיסה היא שבמקום לדבר על דמוקרטיה ראוי להתנסות בה… מניסיוני הפדגוגי והפילוסופי (מרי והצבע האדום) זה נשמע נכון אם לכם זה נשמע מופרך, יש על מה לדבר. מהיכן החבר הכותב הגיע למסקנה במשפט השני אינני יודעת, אבל מעורבות בעינייני הציבור הייתה בהחלט עניין משמעותי בתקופתנו בביה"ס ולכן תלמידים לוקחים חלק נכבד בניהול השוטף של ביה"ס. האם בוגרי הדמוקרטי פחות מעורבים בענייני ציבור לאחר שסיימו את ביה"ס אני לא יודעת וצריך לבדוק אבל בתחושה שלי זה לא נכון ואולי אפילו להיפך. אבל בכל מקרה צריך לבדוק ואז לומר…

  15. דמוקראסי

    לפני שמאשימים את החינוך הדמוקרטי – שבהחלט לקח פניה לא נכונה בשנותיו הראשונות – בתאוות בצע, חשוב לי להדגיש שבמודל שהתקיים בשנות השמונים לא היו הרבה אפשרויות אחרות. הקמה של בית ספר טעונה אישורים רבים, בין היתר של הרשות המקומית. לרשויות אין שום סיבה לאפשר הקמה של בית ספר נוסף, ובצר להם, קבוצות ההורים שהיוו את גרעיני ההקמה של בתיה"ס הדמוקרטיים הראשונים פנו לאפשרות הגרועה – אך היחידה שהיתה פתוחה בפניהם – של מוסד "מוכר שאינו רשמי". האופציה הזו מכונה כאן בקלות רבה מדי "בית ספר פרטי במימון ציבורי", כינוי שיש בו מן האמת, אך הוא מאוד לא מדויק. כל מי שמכיר את השפה, ההתנהלות והמצב הפיננסי של המכון לחינוך דמוקרטי יודע עד כמה ההאשמה הזו בתאוות בצע היא מן המופרכות.
    הבעיה התחילה בכך שהגורם היוזם הוא קבוצת ההורים, וזה רעיון רע מאוד כשמדובר בחינוך בכלל, ובהקמה של בית ספר בישראל בפרט. דווקא בשנים האחרונות, כתוצר לוואי של תהליכי ההפרטה, מוקד היוזמה עובר לגורמים ציבוריים יותר, כמו רשויות מקומיות למשל. כשראשי רשויות כאלה רואים את עצמם כמובילי חזון חינוכי, יש להם יכולת לעשות זאת במסגרת כלל-עירונית ולא כפתרון חלקי עבור בעלי היכולת. לכן, הפרוייקטים החדשים של המכון, כמו "ערי החינוך" וה"חלוץ החינוכי", יכולים היום להתבצע בבתי ספר ממלכתיים עבור כל שכבות האוכלוסיה.
    בנוסף, חשוב לזכור שבשונה למשל מהחינוך האנתרופוסופי, החינוך הדמוקרטי איננו רשת. בתי הספר אינם מחויבים לדבר. למעשה, כל בית ספר רשאי לקרוא לעצמו "בית ספר דמוקרטי". זה לא סימן רשום, והמכון לא רואה שקל לא מחדרה ולא ממודיעין, למשל. הם לא שייכים לו.
    אני לא הייתי אוטם את אוזניי מלשמוע את הבשורה החינוכית של החינוך הדמוקרטי רק בגלל מחלת הילדות של הזרם. זה עלול להוביל לסנוביות מיותרת, לאטימות מצערת ולחוסר טקט המאפיין את אלו המזכירים לצדיק את חטאי אשתקד.

  16. יפתח גולדמן

    חלק מן המגיבים לימדוני והשכילוני (גם אלה שלא הסכימו איתי). אני רוצה לכתוב כאן כמה הבהרות, התיחסויות ושאלות להמשך:
    ראשית לעניין המספר העצום של בתי ספר דמוקרטיים בישראל – מספר גבוה יותר מן הקיים במדינות מרובות-אוכלוסין פי כמה וכמה. דברי כאן הם כמובן אילוסטרציה ולא מחקר סטטיסטי. אפשר להאשים אותי בדמגוגיה, אבל נדמה לי שקשה להתעלם ממוזרות הנתון הזה. אם צריך לומר דברים מפורשים אומר כך: אני חושב ששגשוגם של בתי הספר הדמוקרטיים בישראל קשור הרבה יותר בתהליכי ההפרטה של שני העשורים האחרונים (ובאופי הספציפי שלובשים התהליכים האלה אצלנו) מאשר באיזה עניין מיוחד בדמוקרטיה (זו לא טענה מקורית שלי, ולדעתי היא גם לא מפתיעה כך כך).
    שנית, אל מול הנסיונות לייחס לי פירכות לוגיות אני שב וטוען: אם מישהו כותב מאמר שמטרתו להציג ולצדק את החינוך הדמוקרטי בישראל, ובמאמר זה אין שום התייחסות למצבה של הדמוקרטיה הישראלית, אפשר להניח באופן סביר שהכותב לא רואה קשר בר-חשיבות בין חינוך דמוקרטי לבין דמוקרטיה (ליואב: אילו הייתי כותב מאמר על הטאליבאן, ובמאמר זה לא היתה כל טענה ביקורתית אודות הטאליבאן, היית בהחלט יכול להניח באופן סביר שאני תומך בטאליבאן, או לפחות שאיני מוצא בו פסול…).
    שלישית: אני שמח לשמוע שיש מוסדות של חינוך דמוקרטי שבהם מתקיים לימוד מעמיק של הדמוקרטיה כשיטה פוליטית וכו`. זה באמת דבר שבו אשמח להתבדות. ה"ראיות" שסיפק אור לא משכנעות אותי בינתיים, בעיקר בגלל הצמצום שבמסירתן (עיסוק ב"פילוסופיה", למשל, איננו בהכרח עיסוק בפילוסופיה של הדמוקרטיה. אפשר גם ללמוד את הסינתטי-אפריורי של קאנט או את "הנסיך הקטן" של אקזופרי). לצערי, לפי שעה עלי לדבוק בהשמצות שלי, והלוואי שיהיה עלי לחזור מהן: החינוך הדמוקרטי כמעט לא עוסק ב"דמוקרטיה" כתחום-דעת, והתפיסות הרווחות בו אודות הדמוקרטיה הן בדרך-כלל שטחיות ופשטניות. אפילו ההבחנה הלא מאוד מסובכת בין "דמוקרטיה" ו"ליברליזם" (שאוחדו להם יחדיו בדמוקרטיה הליברלית) היא על-פי-רוב מעבר לחומר הלימוד…
    ואם אני כבר "בקטע של השמצות" אגיד עוד משהו שרק נרמז במאמר אבל הוא חשוב ביותר: כמו התיאוריה הפוליטית של החינוך הדמוקרטי, גם התיאוריה הפדגוגית שלו מאוד לא מרשימה. בדרך כלל היא מסתכמת בכמה מליצות נשגבות אודות ה"חופש" ו"טבע האדם", ובכמה עקרונות חינוכיים נוסחתיים, העוקפים את הבעיות הפדגוגיות במקום להתמודד איתן. פעמים רבות משמשים כתבי-פלסתר על החינוך ה"רגיל" כתחליף לתיאוריה פדגוגית של ממש.
    ושוב: משתי ההשמצות האחרונות אשמח לחזור בי. הסיבה פשוטה: הדמוקרטיה חשובה בעיני וחינוך-לדמוקרטיה חשוב בעיני. אם החינוך הדמוקרטי יענה לאתגר של מחוייבות אמת לדמוקרטיה (מחוייבות הבאה לידי ביטוי בלימוד ובמעשה), ואם יפתח (או יציג) תאוריה פדגוגית של ממש, הוא עשוי לתרום תרומה חשובה לחברה הישראלית. זה גם המקום שבו יכול החינוך הדמוקרטי ללמוד ממבקריו ואולי גם ללמד אותם. במלים אחרות: זה מקום אפשרי של דיאלוג.

    אבל כדי שיהיה טעם בדיאלוג כזה, המוסד-החינוכי-הדמוקרטי חייב קודם כל לאמץ את שלושת העקרונות הבאים:
    א) בלי מבחני כניסה וועדות קבלה! כל מי שהמלה "דמוקרטיה" יקרה לו צריך להזדעזע מן הקישור "דמוקרטיה" ו"סלקציה".
    ב) בלי שכר לימוד מופקע! אפילו חסידים נלהבים של הקפיטליזם מסכימים שהדמוקרטיה צריכה להיות נגישה לכל אזרח בלי תלות ביכולתו הכלכלית.
    ואחרון:
    ג) העסקתם של מורים החברים בארגוני העובדים של המורים ועל-פי ההסכמים הקיבוציים שנחתמו עם ארגונים אלה. ממש כמו "חוק פרטי" ("פְּרִיבִי-לֶגְיָה") כך גם חוזה-עבודה פרטי הוא אנטי-דמוקרטי.

    מי שיספר לי על פרוייקטים של חינוך-דמוקרטי המקיימים את שלוש הדרישות הללו ישמח אותי מאוד. באמת.

  17. דן ישראלי

    יפתח שלום,
    אתה מבלבל בין "חינוך דמוקרטי" לבין "חינוך לדמוקרטיה".
    משמעות הביטוי "חינוך דמוקרטי" היא לאו דווקא חינוך לערכים דמוקרטיים, אלא חינוך במתודה בעלת מאפיינים דמוקרטיים. בית הספר הדמוקרטי בחדרה הוקם ע"י הורים שמאסה נפשם במערכת החינוך הקלוקלת של מדינת ישראל, והחליטו ליצור לילדיהם אלטרנטיבה. אין ולא היה שום קשר לדמוקרטיה הישראלית.

    כאשר שקלתי לעבור לבית הספר הדמוקרטי בחדרה, לאחר 7 שנים אומללות במערכת החינוך הרגילה, נאמר לי שביה"ס מאמין שמי שיודע הכי טוב מה מתאים לו הוא התלמיד, ולכן ביה"ס מאפשר לתלמיד חופש רב מאוד. התלמיד קובע – זוהי המתודה. אולי יש כאן בלבול בין המושג "דמוקרטיה" לבין המושג "ליברליזם", ומהבחינה הזו, ובתור בוגר לימודי משפטים ומישהו שמבין דבר או שניים בליברליזם, אני מסכים איתך שהכותרת "חינוך דמוקרטי" היא אולי קצת מטעה.
    לגופו של עניין, בתי הספר הדמוקרטיים דווקא כן "מלמדים דמוקרטיה". המאפיין הליברלי אינו המאפיין היחיד של ביה"ס. בתחילת כל שנה ישנן בחירות, בהן כל חבר ב"משפחת בית הספר" (מורים, תלמידים והורי התלמידים) יכול להיבחר לתפקידים מבצעיים שונים. לדוגמה, חבר טוב שלי ובן מחזורי היה יושב ראש ועדת תקציב, ובעל השפעה רבה על תקציב ביה"ס, כל זאת כאשר הוא בן 16 או 17. לגבי האם זה טוב או רע, אפשר להתווכח, אבל אני חושב שהמילה "דמוקרטיה" מתאימה פה מאוד.
    לגבי תחושת השתייכות לקולקטיב, אחריות לזולת, נכונות לפשרות ומעורבות בענייני הציבור, כל שיש לי לומר הוא שפשוט לא בדקת מספיק טוב. איך אתה יכול לומר דבר כזה כאשר התלמידים מנהלים את ביה"ס? לכל חלק מביה"ס ישנה ועדה שמנהלת אותו – ועדת תקציב, ועדת משמעת, ועדת ספורט, ועדת מחשבים וכו`, והרוב המוחלט של חברי הוועדות הללו הוא תלמידים. כאשר תלמידים עובדים קשה כדי להכין תקציב שנתי, כדי לתכנן תכנית טיולים לכלל ביה"ס, כדי להוציא לעצמם ספר מחזור, הם רוכשים מיומנויות חברתיות ונסיון חיים חשוב הרבה יותר מסתם לשבת בכיתה וללמוד.

    תגובתי התארכה מאוד ולכן אני לא מתכוון לפרט כאן, אולם אם תבדוק זאת יותר לעומק, תיווכח לדעת שלבתי הספר הדמוקרטיים יש מאפיינים דמוקרטיים, שאינם נמצאים בבתי ספר רגילים. מאפיינים אלה אכן מלמדים על דמוקרטיה – הם נותנים לתלמיד נסיון חיים בקבלת החלטות שמשפיעות על גורלו ועל כיוונו בחיים, כמו גם על הכיוון הכללי של ביה"ס.

    בתור פליט ממערכת החינוך הרגילה, אני יכול רק לומר שאין צודק מההורים שמאסו בה. מערכת החינוך במדינת ישראל פשטה את הרגל, מבחינה פדגוגית וגם מבחינה חברתית. המסדרונות מלאים באלימות ואף אחד לא עושה שום דבר בנוגע אליה. תוכנית הלימודים רק הופכת גרועה משנה לשנה. הכיתות צפופות ומוזנחות. למה שמישהו ירצה לשלוח את הילד שלו לשם אם יש אפשרות אחרת, טובה יותר, ויש ביכולתו לממנה? האם אתה נגד כל בתי הספר הפרטיים מעצם היותם פרטיים?

    אתה מלין על כך שבתי הספר גוזלים מהתקציב הציבורי. על כך אין לי מה לומר מלבד זה שאני מסכים איתך, זו בעיה. בעיה אחת מני רבות במדינת ישראל. אם כל הבעיות היו נפתרות המדינה היתה נראית הרבה יותר טוב. לעניות דעתי זו אחת מהבעיות היותר קטנות של המדינה, כיוון שמלבד בתי הספר הדמוקרטיים ישנם הרבה מוסדות שגוזלים מהתקציב ללא הצדקה, ואם הם יפסיקו לעשות זאת מצב החינוך הציבורי ישתפר. לא בדקתי זאת, אך אני בספק אם סכומי הכסף המועברים לבתי הספר הדמוקרטיים הם כה גדולים ושחסרונם מורגש בצורה כה חזקה לעומת חורים מוזרים אחרים בתקציב.

    לגבי השימוש במילה "סגרגציה", אני מוחה בכל תוקף. זה נכון ששכר הלימוד יקר יותר, אבל כך זה תמיד כשבוחרים מסגרת אלטרנטיבית לזו הממלכתית. ההורים שלי לא מיליונרים והם אפילו לא עשירים.

    הערה נוספת:
    בביה"ס בחדרה, בו למדתי, שיטת הקבלה השתנתה באופן תדיר. כשאני התקבלתי היתה הגרלה בין אלו שביקשו להצטרף, משום שהדעה הרווחת היתה ש"אי אפשר באמת לדעת מי מתאים ומי לא". התמזל מזלי וזכיתי בהגרלה.
    לאחר מכן השיטה שונתה לראיונות אישיים, אולם לא היה לראיונות אלו שום כיוון אליטיסטי, אלא המטרה היתה לוודא שהמועמד מתאים לתפיסת העולם של בית הספר ושההורים שלו מבינים שיהיה לו חופש מוחלט. גם כאן מדובר בניסיון אישי כיוון שהייתי חבר בוועדת קבלת התלמידים.
    אינני יודע מה המצב שם כיום כיוון שסיימתי את לימודי בשנת 2001, ואינני יודע מה המצב בבתי ספר אחרים, אולם אני אופתע מאוד אם ישנה "סלקציה" כפי שמשתמע מבין שורותיך.

  18. יובל דרייר שילה

    יפתח, יש לפחות מוסד אחד שעונה לדרישות שהצבת: בית הספר הדמוקרטי "גבעול" בגבעת אולגה, שהוא אמנם צעיר ביותר (שלוש שנים), אבל אינו עורך מבחני קבלה, דורש את שכר הלימוד הנמוך בחדרה, ומעסיק מורים לפי ההסכם הקיבוצי התקף. אני לא יודע אם זה בית הספר היחיד הפועל כך.

  19. ירושלמי ממז"א

    גם ההורים של מאי (מה נטפלתם לילדה הזאת? שם מקסים שבארמית משנאית פירושו – מה, וזו יכולה להיות ילדה שתוהה ושואלת שאלות). החינוך הרגיל הורס את ילדינו ומלמד אותם בעיקר לא להסתבך עם המערכת (והתוצאות להשקעה – בצבא) – אלא אם אתה חזק ותקיף.
    אולם הזכרון שלי בתור ילד (די מזמן) הוא שלא רצו לקבל אותי ל"בית הספר הפתוח" – אולי הראשון בין בתי הספר האלטרנטיביים, כנראה בגלל שהייתי לתפיסתם `בינוני` מדי וראוי לחינוך "של הבינוניים" כמו שכתב השבוע מישהו במאמר בהארץ. כך גדלתי עם חינוך שמותאם לדעתי יותר לחיים בארץ, אך עם תחושה שאולי הפסדתי משהו ועם קצת עלבון שתרם לדעה הנצרבת שלי כלפי אלה שקובעים מיהו בינוני ומיהו לא.

  20. י.ח.

    בתוך המילייה החינוכי-נאור, הויכוח בין "לחנך לדמוקרטיה" ל"חינוך דמוקרטי" הוא ותיק ומהותי. בהמשך לדיון שהתפתח פה אני רוצה להפוך את כיוון השאלה ולשאול: ומה עם הצביעות האינהרנטית, או האימפוטנטיות האינהרנטית, של החינוך לדמוקרטיה?
    היתה לי חברה שהנחתה פעם סדנאות תהליכיות להוראת דמוקרטיה בבתי ספר. והיא סיפרה לי שבשלב כלשהו בתהליך, שהיא כבר למדה להכיר, הכיתות שלימדה היו מתפרקות – מקרי אלימות פיזית ומילולית, ביטויי "אנטי" חריפים, אי אפשר היה ללמד. ורק אחרי פעולות הסדרה ושיטור של הנהלת בית הספר היה משתרר שקט יחסי. ההשערה שלה, כך סיפרה לי, היתה שרגע ההתפרקות היה הרגע שבו התלמידים הבינו שמשקרים להם – שמלמדים אותם שדמוקרטיה זה טוב וחשוב במוסד ששום מאפיין דיקטטורי לא זר לו. תלמידים לא אוהבים שמשקרים להם – ואם הם יקלטו בגיל צעיר שדמוקרטיה זה שקר וצביעות של המורים שלהם, הם לא יגדלו להיות אזרחים בעלי תודעת זכויות מפותחת או פלורליסטיות דגולות.
    חינוך הוא תחום מורכב – ורטוריקה מתלהמת ששופכת תינוקות על אמבטיהן אינה הולמת את המורכבות שלו. האפשרות שמגלם בתוכו החינוך הדמוקרטי – לאפשר לכל ילד שרוצה בכך להיות מעורב בלב-לבה של מערכת קבלת ההחלטות בבית הספר שלו – היא אפשרות רדיקלית ומרתקת פוליטית במידה שהיתה אמורה לגרום למר גולדמן, ולקוראים-כותבים אחרים באתר, לתת לחינוך הדמוקרטי קצת יותר קרדיט. גולדמן לא התעמק כלל, ויכול היה, בתהליך החינוכי שעובר ילד, ועוברת קבוצת ילדים, שמנסחת לעצמה חוקי התנהלות בפרלמנט. אם בזה אין עומק חינוכי והתנסחות חינוכית משמעותית, למה יש?
    האם בתי הספר הדמוקרטים הראשונים היו יכולים להקים עצמם כבתי ספר רשמיים ומוכרים? ודאי שלא, שום משרד חינוך לא היה מאשר זאת. האם בתי הספר הדמוקרטיים הם היחידים שדורשים תשלומי הורים אקסטרה? בוודאי שלא, וישנם גם בתי ספר דמוקרטיים שקיבלו הכרה ממשרד החינוך וכתוצאה ממעמדם החדש הפחיתו משמעותית את שיעור הגביה מההורים. אבל חשוב בעיני להתעכב רגע על הבחירה שעושים הורים השולחים את ילדיהם לבית ספר דמוקרטי – הם היו הרי יכולים לשלוח אותם גם לבית הספר לטבע או לאמנויות או בית ספר "למצוינות" כלשהו, אבל הם בחרו לשלוח אותם לבית ספר שבו תהיה להם אפשרות למעורבות פעילה בחיי החברה שלהם. זו בחירה שיש בה גם פן חברתי.
    חינוך דמוקרטי, במהות העומק שלו, הוא חינוך לאקטיביזם – במיטבו הוא מספק לתלמידיו חוויות חיים המלמדות אותם שמי שרוצה לשנות מנגנון או מסגרת, יכול לעשות זאת. מערכת החינוך הרגילה מלמדת, לרוב, את ההיפך – צריך להקשיב ולקלוט ולהגיב כשהמורה אומרת. לו היו יסודות אלה של החינוך הדמוקרטי מתרחבים על פני חלקים גדולים יותר של מערכת החינוך, החברה הישראלית היתה רק מרוויחה.

  21. ירדנה אלון

    לנעמי ולדמוקראסי – את כותבת בתגובתך……."סתם לרצות חינוך טוב יותר שמעמיד את הילד שלך וצרכיו במרכז, זה לא לגיטימי"……."אבל אם יש לך אידאולוגיה כלשהי ואתה מנסה לייצר אזרחים מסוג מסויים אז כבר יש לך הזכות לפתוח בי"ס"……..אלה בדיוק הטענות שלי כלפי העיקרון של "בתי הספר הדמוקראטיים"……הם נפתחו אפריורי במטרה לשים את הילד וצרכיו במרכז, שזו מטרה שבפני עצמה אני ממש מזדהה איתה,אז הבה נאמר שעקרונית אני בהחלט מסכימה כקו מחשבה פדגוגי וחינוכי, אבל הדרך הדרך לממש את העיקרון הנכון והראוי הזה לא נראית לי,כי כל ילד (בעצם כל אדם) זקוק וראוי לחנוך טוב שמעמיד אותו ואת צרכיו במרכז(גם זה במידה מפני שניתן בהחלט ליפול כאן למלכודת של חינוך בני אדם לאגוצנטריות יתר ואינדבדואליזם במובנו האפל כאן על המערכת החונכת הבוגרת להיות עם היד על הדופק )מדוע יגרע חלקם של רוב הילדים?אם אנחנו מסכימים על העיקרון שכווווווולם ראויים לחינוך טוב שמעמיד אותם ואת צרכיהם ואת יכולותיהם ואת כשרונותיהם ו כוווולם ראויים לרכוש את הכלים לממש את הפוטנציאל הטמון בהם מדוע רק קומץ? מדוע חינוך כזה ינתן אך ורק לאלה שמסוגלים לשלם? המעשה הדמוקרטי הכי נכון לעניות דעתי הבלתי קובעת הוא להילחם על כך שכוווווולם יקבלו את אותו חינוך ראוי, ההתבדלות או הפרישה מהקולקטיב היא היא הלא דמוקרטית בעיני,הדרך הזו גם נוגדת את הצהרת הכוונות של מייסדי בתי הספר האלה,החינוך על סולידריות חברתית,שהוא אחד מיסודות הערכים של השיטה הדמוקרטית,וסולידריות חברתית בעיני לפחות היא שאת העיקרון הראשוני של חינוך טוב וראוי(שאלה מהו חינוך טוב אבל זה כבר שייך לאופרה אחרת) צריך לכפות על קובעי המדיניות החינוכית למען כל האזרחים לא אך ורק למען קומץ "נבחר" כלכלית, על כן הפער בין הצהרת הכוונות והדרך למימוש לא רק שנראים לי מאוד גדולים אלא כאוקסימורון, דבר והיפוכו,כאן עושים בדיוק ההפך ממה שמצהירים עליו,ולא רק שעושים בדיוק ההפך עוד חושבים שזה "שיק" יעני "אליטיסטי"ולכן המסקנה האישית שלי שיותר משזה חינוך ל-"ערכים דמוקרטיים" בתי הספר האלה הם סמל סטאטוס,והמבוגרים ששולחים את ילדיהם לשם עושים שימוש בניפנוף הזה ש"הילד שלי לומד בדמוקרטי" על מנת למנף את תדמיתם שלהם, מה בין הצורך לניפנוף בתדמית לבין "חינוך טוב יותר שמעמיד את הילד שלך ואת צרכיו במרכז"…… שכן על מנת למנף את התדמית הם מעמידים את צרכיהם במרכז ולא את צרכי הילד באמת.וזה בדיוק כמו מה בין "חינוך לערכים דמוקרטיים" והתבדלות מהקולקטיב על מנת להיות דמוקרטי.
    המשפט השני שרציתי להתייחס אליו בקשר לתגובתך – "אם יש לך אדאולוגיה וכו`…." הזכיר לי סצנה מהסרט "החומה "של "פינק פלוייד" הסצנה בה נופלים הילדים לתוך מטחנת בשר מצד אחד ויוצאים מן הצד השני כעיסת בשר טחונה ומדמממת,ילדים הם לא פס-ייצור,לא מספיק לנו שהמדינה מנסה להפוך אותם לכאלה גם כן בשם "אידאולוגיה" צריך עוד מהמנה העבשה הזאת? ושוב תפישה זו לעניות דעתי הבלתי קובעת לא מממשת את הצהרת הכוונות שנאמרה בתחילת דברייך על בתי הספר הדמוקרטיים "העמדת הילד וצרכיו"והתבוננות בו כאינדבדואל, יש לנו (הבוגרים) אידאולוגיה ,יש לנו רעיון ואנחנו נעצב את הילד שלנו על פיו,זה רתימת בני אדם לאידאולוגיה מסויימת (לא משנה עכשיו איזו אידאולוגיה)התייחסות אליהם כאל חומר ביד היוצר,כאילו הם באו מרוקנים ממאויים כמוסים ורצונות משלהם ורעיונות משלהם על איך הדברים אמורים להיות,טאבולה ראסה שצריך להערות אל קירבה אידאולוגיות,ועל מנת לשמור על טוהר המחשבה ועל היחשפות למחשבות אחרות מבדלים את בתי הספר האידאולוגיים האלה מן העולם החיצוני (מאוד מזכיר את החינוך הדתי חרדי,מעניין יש לנו כאן את אותה הגברת בשינוי אדרת,מפני שבמהות זה לא שונה בשני המקרים יש בדלנות אידאולוגית כשכל צד חושב שהוא הערכי והחינוך שלו הוא הטוב והראוי),ונוטעים בתלמידים את התחושה האשלייתית של "אליטיזים ערכי".אחר כך כשהם יוצאים לעולם הגדול הם חוטפים את הסטירות ולא ברור אם הם קיבלו את הכלים להתמודד עם הסטירות והסתירות האלה,אני סבורה שהאידאולוגיה צריכה לשרת את בני האדם ולא ההפך ,בני אדם את האידאולוגיה ,ושאם מדברים על שימת האדם במרכז (רעיון ששייך לזרם האקזיסטנציאליסטי)צריך להניח לו לבור את דרכו ולתת לו כלים לממש אותה,ולא ההפך להפוך אותו לכלי שרת ,ההבדל בין השניים לעניות דעתי שבדרך הראשונה,אדם בוחר בחירה מודעת כאשר יש לו את הידע והמודעות לכמה שיותר אלטרנטיבות לכמה שיותר אפשרויות בחירה והוא סובריני לבחור, בדרך השנייה מסתכלים עליו כעל אובייקט,בעצם הופכים אותו לאובייקט,כופים עליו להיות אובייקט וזה לא חופש למימוש עצמי זה דיכוי,מה בין דיכוי האינדבדואל,הפיכתו לכלי שרת של אידאולוגיה מסויימת לבין דמוקרטיה?מה עניין שמיטה להר גריזים?.
    לדמוקראסי- באמא שלך,על מה אני כתבתי ועל מה אתה הגבת? לא הבנתי את תגובתך ואת פנייתך אלי.

  22. סתיו גרץ

    קודם כל, גילו נאות כיום אני תלמיד בבית הספר הדמוקרטי בחדרה, כיתה י"א.
    לטעמי הצגת בעיה אחת מרכזית, והיא המחסור בחינוך לדמוקרטיה, לשאר הדברים שהצגת יש "תשובות מוכנות" שרבים יוכלו לדקלם לך, ולא זו מטרת תגובתי.
    ראשית, אני מזמין אותך לבקר בביתה ספר הדמוקרטי בחדרה, לראות כיצד הדברים מתנהלים באמת, אולי לדון עם כמה אנשים הבקיאים בחינוך דמוקרטי הרבה יותר ממני.
    בתי הספר הדמוקרטיים (לפחות זה שבחדרה) מחנכים לדמוקרטיה, לדעתי אף יותר מהחיים במדינה עצמה, יותר מהברות באזרחות אותה חייבים לעבור כל תלמידי ישראל, יותר מקריאת ספר על המהפכה הצרפתית או על רצח רבין.
    בית הספר מחנך לדמוקרטיה בכך שהוא מעמיד את הפרלמנט מעל הכול, מעל המנהל, מעל העמותה שאחראית לתקציב, ואפילו מעל חוזר המנכ"ל של משרד החינוך, הפרלמנט קבע, כך ייעשה.
    כמו שהזכירו לפני, בית ספר כולו מנוהל ע"י ועדות, וחייב להתנהל כך, במידה ולא תבחר ועדה כלשהי, המטלות שבאחריותה פשוט לא יתקימו (אם מדובר בקיום אירועים, חילוק תקציב, או פתיחת חדר כלשהו).
    אני מסכים איתך, שיש מה לשפר, ותמיד טוב לשאוף לשינוי וללמידה, רעיון של חינוך לדמוקרטיה מוצא חן בעיני, וכנראה שאציע אותו, אך הקביעה הברורה שלך כי בתי הספר הדמוקרטיים הוקמו כמפלט ממערכת החינוך הרגילה, כמקום בוא "ילדנו לא יסורס" היא קביעה מוטעת.
    נכון, לא כל תלמידי בית הספר, ואולי גם לא 80%, אבל רוב, ובהחלט רוב מוחלט מגיע למקום הזה מתוך אמונה אמיתית במטרה, מתוך אמונה שצריך לשאול שאלות, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, לא ללכת עם הזרם, לא לעשות בגרות כי כולם עושים, להתפקח, לבדוק כל דבר בפעם השנייה, ללמוד לנהל את עצמך.
    לסיכום, וכי קצת ברחתי מן הנקודה המרכזית שלי ונגררתי אל הדקלומים, אני שואל אותך למה אתה משווה, היכן אתה מעמיד את בתי הספר הדמוקרטיים, בהשוואה למה? האם אפשר בכלל לשאוף לחינוך מושלם לגמרי לדמוקרטיה? האם אורך החיים אינו מספיק? ואלו שאלות טובות, שצריכות להשאל על ידך, ועל ידי אנשי החינוך הדמוקרטי.
    נ.ב
    בלי נימת זלזול, אבל עם הקרה במציאות, אתה חושב שתלמיד בית ספר רגיל היה מגיע למאמר הנוגע לבית ספר באופן מקיף, קורא אותו, את התגובות, ואת הקישור הנלווים, ומגיב? אני בספק, אמנם לא מושלם, אך בספק.
    נהנתי לקרוא 🙂

  23. ירון

    ליפתח שלום.

    אני תומך בכל לב בבתי הספר הדמוקרטים ותאמין לי, שאני ואתה, ומרבית אנשי החינוך הדמוקרטי רוצים את אותו הדבר – אנחנו רוצים חברה דמוקרטית. אנחנו רוצים שוויון ואי אפלייה על רקע מעמדי, מגדרי, לאומי, אתני או דתי.

    אני אנסה להסביר לך את הרעיון מאחורי פעילותו של הכט ואחרים, ונדמה לי שאם היית פונה אליו, המאמר הזה היה מקבל טון מעט אחר בביקורת שלו – ששוב – למעשה אתה והכט רוצים את אותו הדבר (לעניות דעתי).

    במדינת ישראל, אותה היטבת לתאר – לא היה סיכוי וגם לא אחד למיליון, לבוא למערכת, לממסד, ולמרבית החברה – ולומר: אנו עומדים להקים מסגרת חינוכית שתיצור מהפכה במוסדות השלטון. זה להילחם חזיתית עם מי שחזק ממך אלפי מונים, בקרב אבוד מראש שסופו ידוע – סתם מפלה.

    והרי איזה שלטון יסכים למסגרת שמציעה אלטרנטיבה החותרת תחת אותו שלטון ומבקשת לשנותו מהיסוד וליטול את כל כוחו?

    תחת זאת אמרו אנשי החינוך הדמוקרטי, למה לנו להילחם חזיתית. בוא נביט למרחקים. אם יקומו פה כמה עשרות ואולי מאות בתי ספר דמוקרטיים, שבמאמץ איטי וסיזיפי ישקיעו בחינוך לערכים דמוקרטיים, בעוד דור או שניים לא נצטרך כלל מאבק חזיתי, מכיוון שציבור ענק, לא יודע – מיליון איש אולי, פשוט יפנה עורף לכל השיטה הבלתי דמוקרטית הקיימת כיום. וכשמיליון איש יפנו עורף, לא כי הצטרפו לאיזה מאבק הירואי, כי כך הם גדלו מינקות וכך התחנכו – והם באמת מאמינים בערכים של שוויון ושל שיתוף, או אז השלטון והחברה ישתנו.

    את זה הכט הבין, לדעתי. אם היה נוקט בעמדה המשתמעת ממאמרך, ומכריז לפני 9 שנים, או לפני 18, כי כוונתו היא השלטון, לבנת, וסער וברק וביבי, כמו גם אולמרט ועוד – היו מכריזים עליו כאויב העם, ובאותה השנייה הכל היה נגמר. זה נשמע כמו איזו אסטרטגיה או טקטיקה, אבל זהו חינוך. לא מלחמה חזיתית, אלא תהליך איטי וארוך המתרחש מתחת לפני השטח. לאט אבל בטוח.

    יפתח ידידי

    מקווה שגרמתי לך למחשבה שנייה, ומבקש ממך להיפגש בכל דרך עם אנשי החינוך הדמוקרטי למען תוכל ללמוד מהם על המתואר פה מכלי ראשון ולא רק מתגובה של מישהו אנונימי ברשת.

  24. ירון

    יש בתי ספר דמוקרטיים באזורים בהם המדינה נקטה ועדיין נוקטת שנים של אפלייה ששם אין תשלום מיוחד עבור התלמידים בבית הספר הדמוקרטי.

    מלבד זאת, חינוך עולה כסף, והורים המשלמים על חינוך ילדיהם זה דבר המעיד על סדר עדיפות, ולא הטענה כאילו זהו חינוך פרטי. אי אפשר לבקש מבתי הספר הדמוקרטי לשנות עשרות שנים של אפליה כלכלית דרך התשלום שהולך להוצאות בית הספר (זו לא חברה עסקית למטרת רווח).

  25. ענת ברלב

    חברים יקרים – כולכם טועים!
    החינוך הדמוקרטי אינו תוצאה של ליברליזם מרושע, וגם לא אשמתם של ההורים העשירים האליטיסטיים. אין בכוונתו להיות חינוך פרטי במסווה של ערכים נעלים, והוא אינו מתיימר לגנוב כספי ציבור. לא ולא!
    למעשה, החינוך הדמוקרטי הוא בכלל קונספירציה מתוחכמת בסדר גודל בינלאומי של המורים בבתי הספר הדמוקרטיים. אותם מורים שללא כל בושה מבקשים להנות מהעבודה החינוכית שהם עושים.
    בזמן שכל עם ישראל נאנק תחת המשא הכבד של הסבל האנושי, קם בבוקר המורה בבית הספר הדמוקרטי וכולו שמחה וששון. רק הבוקר ראיתי מורה כזה נכנס בשערי בית הספר, כולו חיוכים ו(טפו.טפו.מלח-מים,מלח-מים,מלח-מים) מחבק באהבה כמה מתלמידיו. ואתמול הייתי עדה למורה אחת שממש ישבה עם התלמידים שלה ושוחחה איתם על ענייני דיומא – ככה סתם, בחצר, בהפסקה! בלי בושה, במקום "לברוח" לחדר המורים… אה, בעצם אין חדר מורים בבית ספר דמוקרטי – אתם מבינים עד כמה חצופים המורים האלה? הם כל כך נהנים עם התלמידים שלהם, שאין להם צורך במקום מפלט כמו חדר מורים.
    אני אומרת לכם, חברים, את האצבע המאשימה שלכם עליכם להפנות אך ורק כלפי המורים בבתי הספר הדמוקרטיים, שמעדיפים להנות במקום להיות שותפים ולו במעט בנטל הנורא של היעדר דמוקרטיה בארצנו הקטנטונת והמסכנה.
    ואם המורים בבתי הספר הדמוקרטי מרשים לעצמם להנות על חשבונכם, זה עוד כלום לעומת הספרניות בבתי הספר הדמוקרטיים.
    ללא כל ענווה, יושבת לה הספרנית בספרייה, בבית הספר הדמוקרטי, מסביב לשולחן, עם תלמידים בגילאים שונים ומשוחחת איתם על ספרי פנטזיה – כן, ממש ככה, לעיני כל, לאור היום!!! מילא הייתם אומרים לי שהיה זה בזמן שיעור חשוב על מצעד הספרים הארצי – אך לא כך הדבר. זה קרה בזמן מרחב ספרייה פתוח. החוצפנית. היא לא מנקה מדפים, היא לא מקטלגת ספרים מאחורי שולחן סטרילי, היא אפילו לא עושה ששששששששש.
    אולי קשה לכם להאמין, אבל במו עיני ראיתי. ושמעתי. ושוחחתי. ו…בעצם, זאת בכלל הייתי אני.

    כן, אני קמה כל בוקר והולכת בשמחה לבית הספר בו אני עובדת. אני מכבדת את הילדים ואני מרגישה שהם מכבדים אותי, ולא רק בגלל שכתוב להם על הלוח במסדרון: "הזכות לכבוד והחובה לכבד". אני יודעת שאין להם בעיה לפנות אלי בבקשות ובשאלות, והם לא מרגישים שהדעות שלהם פחות טובות משלי בויכוחים שאנחנו מנהלים, אם בנושאי חינוך, פוליטיקה, גזענות, רטלין, הומופוביה וצמחונות, ואם בנוגע לכללי הספרייה.
    המפגש היומיומי שלי איתם מרתק ומשמעותי בשבילי מאוד, ואני חושבת שגם בשבילם. וזאת מהות הדמוקרטיה בעיני – היכולת לקיים דיאלוג מכיל ומקבל בין שווים!
    לפני שהוא ליברלי, או חינוך פרטי, או גנב כספי ציבור, או אליטיסטי, בית הספר הדמוקרטי הוא קודם כל מרחב המאפשר שיח אמיתי בין אנשים בגילאים שונים, שבעזרתו אפשר לפתור כמעט את כל הבעיות בעולם. אם זה לא חינוך לדמוקרטיה – אני לא יודעת מה כן.

    ומי שעדיין מתעקש בעניין האליטיזם – אתם מוזמנים לבית החינוך הדמוקרטי-קהילתי "גבעול" בגבעת אולגה. כמו שיובל כבר הזכיר – הוא בהחלט עונה על הקריטריונים.
    להצצה קטנה על הפן הקהילתי של בית הספר, כדאי לכם לצפות בסרט בן 10 דק` על הספריה הקהילתית בו:
    http://www.youtube.com/watch?v=DvND9xDc6Kk&feature=related
    שלכם, ענת ברלב – ספרנית מאושרת בבית החינוך הדמוקרטי-קהילתי "גבעול" בגבעת אולגה.

  26. אמנון הלל

    בבסיס הטענות במאמר יש טענה ששווה התייחסות לגבי עיסוק תיאורטי בדמוקרטיה והיא בבחינת אחד מן האתגרים של החינוך הדמוקרטי אך הבעיה היא שהמאמר נוטה לפזר האשמות וקביעות נחרצות ומאד לא מדויקות מסביב ובמקום למנף את האתגר מטיח ביקורת מאד לא הוגנת . מי שאינו מכיר בית ספר דמוקרטי או את החינוך הדמוקרטי מקרוב מקבל לדעתי רושם מאד מוטעה ומוטה.

    גולדמן מעלה בצדק את הצורך של "עיסוק חינוכי בהיסטוריה, בפילוסופיה ובפרקטיקה של הדמוקרטיה בעולם ובישראל וחיפוש פתרונות למשבר" כמו גם מה שהוא מכנה "העמקה תיאורטית במושג ה"דמוקרטיה" ולא רק חוויה או בסיס כללי.
    גם השאיפה למעורבות יותר במציאות הישראלית מנקודת מבט דמוקרטית שהוא מעלה היא מבורכת. רבים מאנשי החינוך הדמוקרטי וצוותי בתי הספר ואנשי המכון לחינוך דמוקרטי יסכימו שיש מה לשפר בנושאים אלו וזה ראוי להתייחסות יותר רצינית בהמשך.

    אך הנה דוגמאות לביקורת לא עניינית שמחטיאה את העיקר במאמר:

    1. מה התועלת בהאשמה מופרכת כמו:"האמת היא שחסידי החינוך הדמוקרטי כלל אינם מוטרדים ממצבה של הדמוקרטיה הישראלית, או מכל מקום, אינם רואים קשר בין הדמוקרטיה לבין החינוך."?

    זו מסקנה מוזרה ומקוממת. כבוגר תכנית הכשרת המורים של המכון לחינוך דמוקרטי וכחונך ומורה בבית הספר הדמוקרטי בחדרה אני מכיר עשרות אנשים מהחינוך הדמוקרטי (מורים וחונכים, תלמידים, בוגרים , אנשי המכון לחינוך דמוקרטי, סטודנטים) שרובם הגדול רואים קשר ברור ומהותי בין דמוקרטיה לבין החינוך ובוודאי עוסקים ומוטרדים מהמציאות הדמוקרטיה הישראלית. זה בא לידי ביטוי בפועל גם בבתי הספר.

    2. קביעה שטחית ומתריסה של יפתח לגבי יעקב הכט : "הדמוקרטיה בישראל פשוט לא מעניינת את הכותב. לכן, שיקומה של הדמוקרטיה כלל אינה מטרה של החינוך הדמוקרטי, לפי הכט.". אמירה זו רק הופכת את המאמר לרדוד . מותר לכתוב מאמר על בעיות מערכת החינוך ולתאר רעיון חליפי למיקוד בנקודות החוזק של התלמיד ובשיתופו בתהליך הלמידה ולא להזכיר את המצב האקטואלי הפוליטי של ישראל. זה לא הופך את הכותב לאדיש או לא מתעניין בדמקורטיה הישראלית. לגיטימי לחלוק על הדרך של יעקב הכט והמכון אבל לטעון שהם לא מתעניינים בדמוקרטיה הישראלית או לא רואים את הקשר בינה ובין חינוך? גולמן נסחף וחבל.

    3. הערות על בתי הספר עצמם מכילות הכללה והתרשמות ממש הפוכה לדעתי ממה שמוצאים במוסדות ברוח החינוך הדמוקרטי.
    לדוגמה המשפט הבא של גולדמן:
    "יסודות חשובים וחיוניים של הדמוקרטיה, כגון: תחושת השתייכות לקולקטיב, אחריות לזולת, נכונות לפשרות ומעורבות בעניני הציבור, נסוגים אל הרקע או נעלמים כליל."

    איך בדיוק מעורבות בענייני הציבור "נסוגה אל הרקע" או נעלמת כשהתלמידים עצמם לוקחים חלק יומיומי בהפעלת בית הספר ומוסדותיו ובקבלת ההחלטות בו? יש אפיקים רבים של מעורבות בבית הספר הדמוקרטי ויש דגש על מעורבות ועידוד לקחת חלק ולהתעניין ולעשות במסגרת קהילת בית הספר ומחוצה לו וגם אחרי י"ב.

    באיזה בית ספר ממלכתי לא דמוקרטי תמצא תחושת השתייכות לקהילה כמו בבתי ספר דמקורטיים רבים?
    אחריות לזולת היא חלק מרכזי ביומיום של בית הספר. מן הסתם יש הרבה מה לשפר אבל להגיד שזה נעלם אל מול הבחירה הפרטית?
    אשמח לדוגמאות והוכחות לטענות תמוהות כאלו.

    ואומר שוב, בתוך חינוך דמוקרטי על המתודוות והרעיונות שלו יש מקום גם ליותר חינוך לדמוקרטיה אבל את זה אפשר לעשות אם רותמים את המחנכים ולא מתוך הטחת האשמות שטחיות ולא מבוססות.

    4. הטענות על העדר פדגוגיה דמוקרטית סדורה אינן משוללות יסוד אך בעיני הן סוג של מחלות ילדות של החינוך הדמוקרטי ולא פגם מהותי. החינוך הדמוקרטי הוא מהפכה חינוכית רצינית וכעת יש בשלות להתעמקות יותר בנושא ההוראה ונושאים נוספים שהזכרת שבלי השלבים הראשוניים לא היה מתאפשר לדעתי והיה נשאר בעיקר כתאוריה כפי שקרה ללא מעט תפיסות חינוכיות ורעיונות לשינוי ולעיסוק בדמוקרטיה.

    5. ההערות המוכרות על שכר הלימוד ממש אינן רציניות. במצב בו המדינה לא מאפשרת חינוך ציבורי ראוי או אפילו סביר אנשים יצרו מציאות אחרת תחילה בקטן ובמימון עצמי. זה לא אידיאלי ובעייתי אבל מה היית מציע?
    יש מודל חדש של בית ספר ממלכתי דמוקרטי ללא תשלום מיוחד של הורים (בית ספר "גבעול" בגבעת אולגה למשל). איך ממנים את הפער בין משרד החינוך לדרישות מינימליות לחינוך דמוקרטי?
    בעזרת תרומות של בעלי הון בישראל ובעולם.
    האם זה אידיאלי? ממש לא. ובכל זאת, צריך להתחיל איכשהו.
    הצעדים שהמכון לחינוך דמוקרטי מקדם בשנים האחרונות בפרוייקטים כמו "עיר חינוך" וכניסה לבתי ספר ממלכתיים "רגילים" הם דוגמאות לנסיונות להרחיב את החינוך הדמוקרטי ולהנגיש אותו.

    6. לסיום, הערה קטנה על המשפט הציני של יפתח לגבי ההורים של הילדה מבית הספר הדמוקרטי קהילה בת"א.
    הוא כותב בזלזול על דברי ההורים כי "ממילא מה שחשוב זה שלא יסרסו את הילדה ולא יפגעו לה בבטחון העצמי… ".
    על כך יש לי לומר שלפני העמקה תיאורטית בדמוקרטיה, לימוד פילוסופיה והיסטוריה הקשורים לה וכל פדגוגיה ביקורתית, חשוב יותר וברור מאליו שהורים ירצו שילדתם תגיע למקום בטוח ותומך שיאפשר ויעודד התפתחות ובוודאי לא "יסרס" או יפגע בביטחונה העצמי.
    בית ספר דמוקרטי וחינוך דמוקרטי מאפשר יצירת מקום כזה וזהו תנאי הכרחי כדי להמשיך הלאה לעיון תיאורטי ועיסוק ביקורתי בחברה.
    נקודה למחשבה.
    אמנון הלל

  27. אמנון הלל

    בבסיס הטענות במאמר יש טענה ששווה התייחסות לגבי עיסוק תיאורטי בדמוקרטיה והיא בבחינת אחד מן האתגרים של החינוך הדמוקרטי אך הבעיה היא שהמאמר נוטה לפזר האשמות וקביעות נחרצות ומאד לא מדויקות מסביב ובמקום למנף את האתגר מטיח ביקורת מאד לא הוגנת . מי שאינו מכיר בית ספר דמוקרטי או את החינוך הדמוקרטי מקרוב מקבל לדעתי רושם מאד מוטעה ומוטה.

    גולדמן מעלה בצדק את הצורך של "עיסוק חינוכי בהיסטוריה, בפילוסופיה ובפרקטיקה של הדמוקרטיה בעולם ובישראל וחיפוש פתרונות למשבר" כמו גם מה שהוא מכנה "העמקה תיאורטית במושג ה"דמוקרטיה" ולא רק חוויה או בסיס כללי.
    גם השאיפה למעורבות יותר במציאות הישראלית מנקודת מבט דמוקרטית שהוא מעלה היא מבורכת. רבים מאנשי החינוך הדמוקרטי וצוותי בתי הספר ואנשי המכון לחינוך דמוקרטי יסכימו שיש מה לשפר בנושאים אלו וזה ראוי להתייחסות יותר רצינית בהמשך.

    אך הנה דוגמאות לביקורת לא עניינית שמחטיאה את העיקר במאמר:

    1. מה התועלת בהאשמה מופרכת כמו: "האמת היא שחסידי החינוך הדמוקרטי כלל אינם מוטרדים ממצבה של הדמוקרטיה הישראלית, או מכל מקום, אינם רואים קשר בין הדמוקרטיה לבין החינוך."?

    זו מסקנה מוזרה ומקוממת. כבוגר תכנית הכשרת המורים של המכון לחינוך דמוקרטי וכחונך ומורה בבית הספר הדמוקרטי בחדרה אני מכיר עשרות אנשים מהחינוך הדמוקרטי (מורים וחונכים, תלמידים, בוגרים , אנשי המכון לחינוך דמוקרטי, סטודנטים) שרובם הגדול רואים קשר ברור ומהותי בין דמוקרטיה לבין החינוך ובוודאי עוסקים ומוטרדים מהמציאות הדמוקרטיה הישראלית. זה בא לידי ביטוי בפועל גם בבתי הספר.

    2. קביעה שטחית ומתריסה של יפתח לגבי יעקב הכט : "הדמוקרטיה בישראל פשוט לא מעניינת את הכותב. לכן, שיקומה של הדמוקרטיה כלל אינה מטרה של החינוך הדמוקרטי, לפי הכט.". אמירה זו רק הופכת את המאמר לרדוד . מותר לכתוב מאמר על בעיות מערכת החינוך ולתאר רעיון חליפי למיקוד בנקודות החוזק של התלמיד ובשיתופו בתהליך הלמידה ולא להזכיר את המצב האקטואלי הפוליטי של ישראל. זה לא הופך את הכותב לאדיש או לא מתעניין בדמקורטיה הישראלית. לגיטימי לחלוק על הדרך של יעקב הכט והמכון אבל לטעון שהם לא מתעניינים בדמוקרטיה הישראלית או לא רואים את הקשר בינה ובין חינוך? גולמן נסחף וחבל.

    3. הערות על בתי הספר עצמם מכילות הכללה והתרשמות ממש הפוכה לדעתי ממה שמוצאים במוסדות ברוח החינוך הדמוקרטי.
    לדוגמה המשפט הבא של גולדמן:
    "יסודות חשובים וחיוניים של הדמוקרטיה, כגון: תחושת השתייכות לקולקטיב, אחריות לזולת, נכונות לפשרות ומעורבות בעניני הציבור, נסוגים אל הרקע או נעלמים כליל."

    איך בדיוק מעורבות בענייני הציבור "נסוגה אל הרקע" או נעלמת כשהתלמידים עצמם לוקחים חלק יומיומי בהפעלת בית הספר ומוסדותיו ובקבלת ההחלטות בו? יש אפיקים רבים של מעורבות בבית הספר הדמוקרטי ויש דגש על מעורבות ועידוד לקחת חלק ולהתעניין ולעשות במסגרת קהילת בית הספר ומחוצה לו וגם אחרי י"ב.

    באיזה בית ספר ממלכתי לא דמוקרטי תמצא תחושת השתייכות לקהילה כמו בבתי ספר דמוקרטיים רבים?
    אחריות לזולת היא חלק מרכזי ביומיום של בית הספר. מן הסתם יש הרבה מה לשפר אבל להגיד שזה נעלם אל מול הבחירה הפרטית?אשמח לדוגמאות והוכחות לטענות תמוהות כאלו.

    ואומר שוב, בתוך חינוך דמוקרטי על המתודוות והרעיונות שלו יש מקום גם ליותר חינוך לדמוקרטיה אבל את זה אפשר לעשות אם רותמים את המחנכים ולא מתוך הטחת האשמות שטחיות ולא מבוססות.

    4. הטענות על העדר פדגוגיה דמוקרטית סדורה אינן משוללות יסוד אך בעיני הן סוג של מחלות ילדות של החינוך הדמוקרטי ולא פגם מהותי. החינוך הדמוקרטי הוא מהפכה חינוכית רצינית וכעת יש בשלות להתעמקות יותר בנושא ההוראה ונושאים נוספים שהזכרת שבלי השלבים הראשוניים לא היה מתאפשר לדעתי והיה נשאר בעיקר כתאוריה כפי שקרה ללא מעט תפיסות חינוכיות ורעיונות לשינוי ולעיסוק בדמוקרטיה.

    5. ההערות המוכרות על שכר הלימוד ממש אינן רציניות. במצב בו המדינה לא מאפשרת חינוך ציבורי ראוי או אפילו סביר אנשים יצרו מציאות אחרת תחילה בקטן ובמימון עצמי. זה לא אידיאלי ובעייתי אבל מה היית מציע?
    יש מודל חדש של בית ספר ממלכתי דמוקרטי ללא תשלום מיוחד של הורים (בית ספר "גבעול" בגבעת אולגה למשל). איך ממנים את הפער בין משרד החינוך לדרישות מינימליות לחינוך דמוקרטי?
    בעזרת תרומות של בעלי הון בישראל ובעולם.
    האם זה אידיאלי? ממש לא. ובכל זאת, צריך להתחיל איכשהו.
    הצעדים שהמכון לחינוך דמוקרטי מקדם בשנים האחרונות בפרוייקטים כמו "עיר חינוך" וכניסה לבתי ספר ממלכתיים "רגילים" הם דוגמאות לנסיונות להרחיב את החינוך הדמוקרטי ולהנגיש אותו.

    6. לסיום, הערה קטנה על המשפט הציני של יפתח לגבי ההורים של הילדה מבית הספר הדמוקרטי קהילה בת"א.
    הוא כותב בזלזול על דברי ההורים כי "ממילא מה שחשוב זה שלא יסרסו את הילדה ולא יפגעו לה בבטחון העצמי… ".
    על כך יש לי לומר שלפני העמקה תיאורטית בדמוקרטיה, לימוד פילוסופיה והיסטוריה הקשורים לה וכל פדגוגיה ביקורתית, חשוב יותר וברור מאליו שהורים ירצו שילדתם תגיע למקום בטוח ותומך שיאפשר ויעודד התפתחות ובוודאי לא "יסרס" או יפגע בביטחונה העצמי.
    בית ספר דמוקרטי וחינוך דמוקרטי מאפשר יצירת מקום כזה וזהו תנאי הכרחי כדי להמשיך הלאה לעיון תיאורטי ועיסוק ביקורתי בחברה.
    נקודה למחשבה.
    אמנון הלל

  28. רעות

    בתור בוגרת ביה"ס הדמוקרטי בחדרה (בתקופה שעוד היה מכונה הבי"ס הפתוח), נראה לי כי חשוב להבהיר כמה נקודות שהתעלמנו מהן.
    1. נכון שבבתי הספר הדמוקרטיים למיניהם שכר הלימוד הוא גבוה יותר מהמקובל בבתי הספר הממלכתיים, אך גובה שכר הלימוד לא מהווה קריטריון לקבלת תלמיד. לדוגמא, בביה"ס בחדרה למדו משפחות ותלמידים שלא שילמו שכר לימוד, או שילמו חלק מאוד קטן ממנו בשל קשיים כלכליים ועדיין שלחו 3 או 4 ילדים לבי"ס למשך שנים ארוכות.
    כמו כן, לאורך כל השנים למדו בביה"ס ילדים עם מוגבלויות, נכויות או ליקויים שונים. בזמני, היו נערים ונערות מפנימיה שלא היו מקבלים הזדמנות כזו בצורה אחרת, (כמובן, שאין צורך להזכיר שהם לא שילמו שכר לימוד כהלכתו). כיום למשל, קיימת בבית הספר כיתת "יחד" שהיא כיתה של תלמידים בעלי פיגור שכלי (או המונח הפוליטיקלי קורקט הנוכחי) שמהווה חלק בלתי נפרד מבית הספר ומשתתפים בצורה מלאה בהווי ובהתנהלות הבית ספרית.

    2. בנוגע לחינוך ללהיות אזרח במדינה דמוקרטית – הייתי רוצה לגעת בשתי נקודות. האחת היא שאותי חינכו בבי"ס לאהבת המולדת בצורה הכי נקייה שלה – דרך הרגליים. לטייל, לחוש ולאהוב…
    בתקופתי, למשל, מישהו מאיתנו שזרק זבל על הרצפה, או בדל של סיגריה היה מוקצה. לא עלה על דעתנו ללכלך את הארץ.
    הזכרונות החזקים שלי ביותר הם אולי מהטיולים שאותם מתכננת ועדה שמורכבת מחברי קהילת ביה"ס (הורים, מורים, תלמידים ובוגרים). בטיולים האלו למדנו, אולי יותר מהכרת ואהבת הארץ, זה לסמוך האחד על השני ולעזור אחד לשני. אני יכולה להזכר במספר פעמים שהדבר היחיד שהחזיק אותי בין שמים וארץ על פי תהום זה מישהו מהגדולים יותר שעזר לי לעבור איזה חלק קשה במסלול, בניגוד לילדים של היום שיוצאים לטיול כיתתי עם איפור, נעלי עקב, ובקבוק מים בשקית…

    3. הנקודה הנוספת היא שעובדתית (וכן, אני יכולה לדבר בעובדות… בדקתי…), מבוגרי ביה"ס שלי, לפחות, ישנו אחוז גבוה להפליא של בוגרים שעוסקים היום בתחומים שונים של חינוך (אני, למשל, עובדת בפנימיה של נוער בסיכון), טיפול, פוליטיקה, תקשורת וכו`.

    גם בזמן הלימודים הפעילות הפוליטית – חברתית – דמוקרטית היתה תמיד בראש מעייננו, השתתפנו בהפגנות, כנסים ועצרות.

    יש לי עוד הרבה מה להוסיף, אך קצרה היריעה…
    לכן, אסיים רק בהזמנה לכל המקטרגים, פשוט ללכת לבקר בביה"ס בחדרה ולהתרשם בעצמכם. אני מוכנה לבוא ללוות ולספר מחוויותי האישיות…

  29. יפתח גולדמן

    לסתיו ענת ואמנון
    צר לי שדברי פגעו בכם. אינני נהנה לפגוע. אבל אני רוצה לומר לכם משהו חצי אישי ("חצי" משום המדיום הפומבי והאנונימי שבתוכו אנחנו מתכתבים): יש דבר אחד אצל חסידי החינוך הדמוקרטי, תלמידיו, מוריו ומוביליו, שאולי הוא מקומם יותר מכל הטעויות התיאורטיות, המחלוקות האידאולוגיות, הבעיות הפוליטיות וכן הלאה. בעצם, אפשר שדווקא הדבר הזה הוא שגרם לי לכתוב את המאמר. כוונתי להתנשאות. למאוהבות-עצמית. לנרקיסיזם. זה לא אצל כולם, זה נכון. אפילו בשרשור התגובות הזה כתבו כמה אנשי-חינוך-דמוקרטי שאינם חוטאים בכך. אבל אתם כן חוטאים בכך.

    סתיו – אני מכיר לא מעט תלמידי תיכון בבתי ספר "רגילים" שקוראים ומגיבים באתרי אינטרנט "רציניים". אלה כמובן לא המונים, אבל גם מהחינוך הדמוקרטי ראיתי רק תלמיד אחד שהגיב על דברי… אתה נער בתיכון שגולש באתרי אקטואליה ומגיב בהם? כל הכבוד. אתה שייך לקבוצה די מצומצמת של תלמידים. אבל אתה לא יחיד-סגולה. וחבריך לקבוצה לא נמצאים רק בבתי הספר הדמוקרטיים. אגב, שאל את עצמך מה הם התנאים שלהם זכית, שאפשרו לך לצמוח לאדם כזה. שאל את עצמך לא בכדי לכעוס על עצמך אלא בשביל לכעוס על כך שלא כל הילדים בישראל זוכים לתנאים כאלה.

    ענת – אני מכיר הרבה מורות (גם ספרניות) בבתי ספר "רגילים" העושות עבודתן בשמחה ובתחושת שליחות, למרות התנאים הקשים, המחסור התקציבי החונק, הבעיות הקשות שהתלמידים מביאים איתם "מהבית" וכדומה. הילדים שלי לומדים בבית-הספר הממלכתי ז`בוטינסקי בבית שמש. הם הולכים לבית הספר בשמחה (טוב, הגדול לא כל כך בשמחה, אבל גם לא ב"חרדת סירוס"). הם פוגשים שם מורות מצויינות ומסורות הבאות גם הן לבית הספר בשמחה. וכן, המורות הללו יודעות לדבר עם הילדים. גם על ספרי פנטזיה. טוב שאת נהנית מעבודתך. טוב שאת עובדת בבית-ספר "גבעול" שהוא בהחלט הדוגמא הטובה ביותר של בית ספר דמוקרטי. חבל על הזלזול המשתמע מדבריך כלפי מורים אחרים שלא בחרו ללכת במסלול שלך. לדעתי הם לקחו על עצמם משימה לא פחות מאתגרת משלך. רבים מהם עומדים בה בהצלחה וגם מצליחים להנות.

    אמנון – אתייחס לכמה מהנקודות שהעלת:

    לסעיפים 1 ו2: כאשר אני קורא מאמר ארוך למדי המציג את בית-הספר הדמוקרטי ומסביר את נחיצותו, ובמאמר הזה אין שום התייחסות לבעיות הדמוקרטיה בישראל או בעולם, נדמה לי שאני יכול לקבוע שהכותב לא רואה קשר בין בית-הספר הדמוקרטי לבין הבעיות הללו. כשתופעה זו מאפיינת טקסטים רבים ושונים של החינוך הדמוקרטי (אם כי כמובן לא את כולם ולא את כולם באותה מידה), אפשר לדעתי להצביע על מגמה. וראה גם את דברי הפתיחה של דן ישראלי (שמעיד על עצמו שלמד בבית הספר הדמוקרטי) בתגובה שלו לפוסט שלי:

    "אתה מבלבל בין "חינוך דמוקרטי" לבין "חינוך לדמוקרטיה. משמעות הביטוי "חינוך דמוקרטי" היא לאו דווקא חינוך לערכים דמוקרטיים, אלא חינוך במתודה בעלת מאפיינים דמוקרטיים. בית הספר הדמוקרטי בחדרה הוקם ע"י הורים שמאסה נפשם במערכת החינוך הקלוקלת של מדינת ישראל, והחליטו ליצור לילדיהם אלטרנטיבה. אין ולא היה שום קשר לדמוקרטיה הישראלית".

    לסעיף 4: את הטענות בדבר מחלות הילדות קשה לי לקבל. הרי לא מדובר בזרם שנולד אתמול. אבל אפילו מדובר במחלות ילדות – כיצד ירפאו אנשי החינוך הדמוקרטי מן המחלות הללו אם לא יועמדו מול ביקורות כגון זו שהצגתי? אם כל היום רק יטפחו להם על השכם ויגידו להם "חברה אתם אחלה!" – מה יביא לשינוי? אני מסכים אתך שלאחרונה מופיעות מגמות בחינוך הדמוקרטי המהוות שינוי, לפחות שינוי מסויים. זה גם נאמר במפורש במאמרי. דברים כמו בית ספר גבעול, "ערי חינוך" ו"החלוץ החינוכי" הם בהחלט בכיוון הנכון. אני חושב שלביקורות שהושמעו כלפי החינוך הדמוקרטי היתה תרומה חשובה בהכוונתו של המכון לחינוך דמוקרטי לכיוון זה. מישהו היה צריך להעיר את "הדמוקרטיים" מתרדמתם הדוגמטית…

    לסעיף 6: אין שום פסול בחרדה של ההורים שלא יסרסו להם את הילדה. לדעתי, מסגרות אליטיסטיות והומוגניות הן דבר מסרס. אני התחנכתי במסגרת כזאת (בית ספר קיבוצי קטן). מכל בחינה אחרת זו היתה מסגרת חינוכית מעולה. אבל את הנזקים שבהתחנכות בקבוצה סגורה, אליטיסטית והומוגנית אני נושא עמי עד היום. ואשוב ואומר: הילדים שלי לומדים בבית ספר ממלכתי רגיל בבבית-שמש. הם לא מסורסים ולא מבוהלים ולא כבויים. הם ערניים וחקרניים ויצירתיים ככל שילדים יכולים להיות. בבית הספר שלהם כמו בבבית.

    אבל השאלה החשובה ביותר שאתה מעלה היא: מה אני מציע? מה יכול להוות אלטרנטיבה להפרטת החינוך?
    אז ככה:
    אני מציע שהורים מודעים ואכפתיים יגלו מעורבות פעילה בבתי-הספר ה"רגילים" של הילדים שלהם במקום להוציא אותם לבית ספר חצי-פרטי.
    אני מציע שההורים האלה יבנו את מעורבותם בבית הספר על-בסיס של שותפות ולא של ביקורת כוחנית ותפיסה צרכנית. אני מציע שיתיחסו בכבוד רב מאוד למורים של הילדים שלהם ויתיצבו לצידם.
    אני מציע קבוצות של מורים ומנהלים ללימוד ושיחה משותפת. אני מציע שבתי ספר חדשים יוקמו על-ידי צוותים שיתגבשו מלכתחילה כקבוצות-משימה.
    אני מציע יצירת אווירה דיאלוגית בחדר המורים, בין המורים והמנהלים, בין הצוות החינוכי ובין התלמידים ובינם לבין ההורים.
    אני מציע מאבק עיקש וחסר פשרות של ההורים והמורים (וארגוני המורים) נגד המדיניות האנטי-דמוקרטית ואנטי-חינוכית של משרד האוצר ומשרד ראש הממשלה (ומשרד החינוך שנגרר אחריהם). משהו מזה ראינו בשביתה האחרונה. מאבק מאוחד עקשני וער של ההורים, המורים והתלמידים (לפחות הבוגרים שביניהם) להגדלה מהירה ועקבית של תקציבי החינוך (לכל תושבי ישראל) – זה חינוך לדמוקרטיה, זה ביטוי לדמוקרטיה וזה צעד חיוני להבטחת הדמוקרטיה הישראלית והחינוך הישראלי לעתיד לבוא.

  30. יריב

    ליפתח

    מקריאת מאמרך ותגובותיך עולה כי התחנכת בבית ספר קיבוצי ממנו קיבלת את התחושה כאילו החינוך שקיבלת הוא אליטיסטי ומתנשא, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם ערכים סוציאליסטים של שוויון. בשל כך בחרת להשתייך למן תיקון של הרעיון הקיבוצי בצורת קיבוץ עירוני – גם קיבוץ וגם עיר – בעיירת פיתוח בית שמש – הנה, אתה לא אשכנזי קיבוצניק מתנשא, אתה חי, מתגורר ומתערה גם עם המזרחיים ומיעוטי היכולת. להוכחת כנותך אתה שולח את ילדיך לחינוך הממלכתי, ממש חזון האינטגרציה.

    צר לי לנפץ את האידיליה אבל אלו הם רעיונות אנכרוניסטים שלא תרמו דבר לתיקון אמיתי של סדרי בראשית באפלייה ממוסדת כלפי קבוצות שונות בישראל.

    אם תלך לגבעול שבאולגה, אבל לא רק, תראה שלמרות הקיפוח הנמשך בתקציבים בכל דרך אפשרית – אם בידי עיריית חדרה ואם בידי רשויות המדינה – בית הספר הדמוקרטי שם מציע חינוך דמוקרטי ברמה גבוהה מאוד בלי הצורך לשלם.

    ודבר קטן אחרון, כתבת מאמר ארוך וכמה תגובות ארוכות.אבל מה אתה מציע כאלטרנטיבה? רק את חזון האינטגרציה של ילדיך?

  31. ענת ברלב

    יפתח היקר, וכל מי שקורא פה.
    חשוב לי מאוד להבהיר שהרעיון מאחורי מה שכתבתי על הנאתם של המורים בבתי הספר הדמוקרטי לא היה לזלזל במורים בבתי ספר ממלכתיים. אני עצמי עבדתי בבית ספר ממלכתי דתי פה בשכונה ומעריכה מאוד את המורות, התלמידים והמנהלת שם.
    אבל אני כן חושבת שיש משהו בחינוך הדמוקרטי שמאפשר למורים ולתלמידים לשבור איזשהו דיסטנס – אפשרות שקיימת פחות בבתי הספר הממלכתיים, בלי קשר לאופיו ולכשרונותיו של המורה.
    אחד מהפרוייקטים של המכון לחינוך דמוקרטי ומשרד החינוך, פרויקט שהתחיל עם הקמת בית הספר "גבעול" ועבר תפנית מסוימת בשנתיים האחרונות, הוא פרוייקט חלוץ חינוכי.
    אנשי החזון שיזמו את הפרוייקט הבינו משהו אחד מאוד חשוב בעיני: מורים שרוצים לעשות שינוי, שכן רוצים להביא את השיח הדיאלוגי בין המורים לתלמידים, שרוצים למידה אחרת וכיוב`, אינם יכולים לעשות זאת לבד. לכן, לפי חלוץ חינוכי, נכנסים ביחד קבוצה של מורים לתוך בית ספר, בתמיכת המנהלת, בליווי צמוד של המכון לחינוך דמוקרטי, ובאינטראקציה עם צוות המורות הותיק.בבית ספר ממלכתי , כשאין תמיכה שכזאת, קשה מאוד לעשות שינוי, גם אם אתה סופר מורה – השחיקה פשוט גדולה מידי!

    אגב, בהתנסות שלי בשנה ב`, בבית הספר "קציר" בחולון, ניסיתי לדבר על דמוקרטיה, על חינוך, על מבנה בית הספר (למדנו על המהפכה התעשייתית – זאת היתה יופי של הזדמנות) – והיו כמה בעיות שבגללן לא הצלחתי: קודם כל באמת הייתי רק סטודנטית בשנה ב`, לא היה לי כמעט נסיון – אבל אני חושבת שזה לא העניין כולו. דבר ראשון היתה תכנית לימודים שהיינו חייבים לעמוד בה – לא היה זמן להתחיל "להתפלסף" (ואנחנו מדברים על ילדים בכיתה ח`). חוץ מזה ישבו בכיתה 40 תלמידים שרובם לא רצו להיות שם. זה היה סיוט. כ"כ סבלתי!
    זה לא באשמת התלמידים וגם לא באשמת המורים – זאת השיטה. איך אפשר ללמד מישהו משהו, כשהוא לא בחר ללמוד את זה? כשהוא עסוק כ"כ בלהתנגד למה שאת רוצה ללמד, לא משנה כמה הנושא מעניין ואתה מורה נפלא?
    וכשאני מדמיינת מורה שצריך לעבור את זה יום אחרי יום, ברור לי למה יש שחיקה כל כך גדולה בקרב המורים.

    שוב סליחה לכל המורים באשר הם שהבינו לא נכון את מה שכתבתי – אני מעריכה מעמקי ליבי כל מורה וספרנית – לא משנה באיזה סוג של בית ספר!
    ענת ברלב

  32. מואב

    מהדיון היא שרובנו מוכשרים רק במידה בינונית להרבה דברים ושום דבר מסויים לא באמת מצוי בתשתיות נפשנו.לכן כמעט הכל משעמם אותנו וצריך להמציא כל יום את הגלגל מחדש כדי לעורר בנו בדל עניין.
    לכן אולי מספיק שילדים ילמדו רק 8 או אף 6 שנים במסברת רשמית מחייבת ואח`כ כל אחד יפנה ללמוד או לעסוק במה שקרוב לליבו?

    כנראה שזה פחות או יותר מה שמתקיים בחלק מבתי הספר החורגים.
    ככל הנראה לא תהיה למערכת הרשמית כל אפשרות לממן ולקיים מערכת חינוך והשכלה כזו לכולם.

    כל היתר קצף על פני המים.העכורים כנראה.

  33. אמנון הלל

    יפתח,
    לא מצאתי בתגובתי הקודמת סימנים " להתנשאות. למאוהבות-עצמית. לנרקיסיזם" כפי שטענת וגם לא טרחת לפרט מה בדברי מעיד לדעתך על כך. אבל מילא. לעצם העניין.

    לגבי יעקב הכט והמכון לחינוך דמוקרטי ומקימי בתי ספר דמוקרטי כמו בחדרה אני חושב שאתה מתעקש לשווא על העמדה שהצגת במאמר כאילו אינם רואים קשר לדמוקרטיה. הרבה לפני יעקב הכט היו בתי ספר אלטרנטיביים תחת שמות שונים: "פתוחים", "חופשיים", "ניסויים" וכדומה. יעקב ושותפיו התעקשו על הביטוי "דמוקרטי". אין ספק שהיה ויש להם עניין בדמוקרטיה ובישראל בהקשר זה. הם תופסים את יישום החיים הדמוקרטיים בבית הספר במובנים של כבוד האדם וזכויותיו, שותפות בתהליך הלמידה ובקבלת ההחלטות וההתנהלות דיאלוגית כשהדגש הוא על התלמיד ומטרותיו ונקודות החוזק שלו וייחודו . החינוך הדמוקרטי מסיק ממודל זה גם לגבי דמוקרטיה והאנושות בכלל. אפשר להטיל ספק בתוצאות אבל לא להכחיש את הכוונות והפעילות הענפה בנושא.

    לפי גישה זו יש קשר ברור בין החברה והדמוקרטיה המדינית ומצב העולם לבין החינוך, אם כי כאמור למרבה הצער יתכן שתלמידים או הורים בבתי ספר דמוקרטיים לא תמיד מודעים או מקבלים קשר זה וזו בעיה אכן.

    בספרו של הכט: "החינוך הדמוקרטי – סיפור עם התחלה" יש למשל התייחסות לקשר בין דמוקרטיה והעולם לבין רעיונות בתי הספר הדמוקרטיים והחינוך הדמוקרטי. זה לא תיאור הדמוקרטיה הישראלית והמצב האקטואלי אלא תיאור הדרך שהחינוך הדמוקרטי מתווה הרבה מעבר לכתלי בית הספר. הכט כותב למשל בפרק השביעי תחת הכותרת: "החינוך הדמוקרטי – המסע לחברה בת קיימא":
    "עלינו ליצור מערכת חינוך אשר תאפשר לאזרח החברה העתידית "להודיע" על קיומו באמצעות יצירתו הייחודית. התנאי השני הוא הפצת ההבנה כי הייחודיות היצירתית לא מסתיימת ב"אני". גם "האחר" מחונן ביכולות ייחודיות, וקיימת תלות הדדית בין כל האנשים בעולם. הכוונה היא לא לתלות מתוך פחד, כמו התלות של העבד באדונו או של העובד במעסיקו, אלא תלות הנובעת מהכרה. זוהי ההכרה החשובה בכך שכל אדם (והכוונה היא באמת לכל אחד) מביא לעולם דבר מה שונה. לכל אדם יש תשובה חדשה,עולם ייחודי, הצעה פרטי, אנרגיה, מנגינה אישית, יכולת יוצאת דופן. לכל אדם יש דבר מה שהוא חשוב ביותר עבור כלל האנושות. במובן הזה, כולנו חלקים בפסיפס גדול. והחמצה של כל חלק בפסיפס היא החמצה של כולם."
    (…)
    "[החינוך הדמוקרטי] מציע דרך שנועדה לכלל, ולא רק למיעוט מובחר, דר המובילה להגשמה עצמית לכל. (…) בוגרי החינוך הדמוקרטי שהגיעו להגשמה עצמית, מצוידים בהכרה כי כל אדם יכול להביא לעולם את ייחודיותו, ולא רק מיעוט מצטיין. בוגרים אלה (הוריהם ומוריהם שהיו שותפים בתהליך) הם בעלי מוטיבציה ליצור שינוי חברתי, שיוביל להענקת צרכים פיזיים וצורכי ביטחון לכל ילד ואדם, ללא כל הבדל."
    (…)
    "לחינוך הדמוקרטי, ולמידה הפלורליסטית, יש חשיבות עצומה בתהליך יצירת תרבות דמוקרטיות (…) בחזון הרחוק שלי, בני האדם יחיו בקהילות דמוקרטיות לומדות. אני מאמין שחיבור עמוק בין האדם, משפחתו, מקום עבודתו וקהילתו, שמטרתו לאפשר לכל אחד להגיע למיצוי אישי, יצירתי ויצרני, חיבור זה יבטל את הצורך בהרס. "
    "כל חבר בקהילה ירגיש אחריות בשלוש רמות: האחת עצמית – להוציא לפועל את המטען הייחודי שכל אחד נושא בגופו ובנפשו; השנייה לאחר – מפני שגם אותו אחד נושא מטען ייחודי, שאין לו תחליף; והשלישית לכלל האנושות – הכוללת את החברות והקבוצות השונות שבה, ואת הסביבה הפיזית שבה אנו חיים. גם סביבה זו נושאת מטענים ייחודיים, התורמים להמשך הקיום של כדור הארץ."
    (הכט, יעקב. החינוך הדמוקרטי – סיפור עם התחלה, כתר הוצאה לאור והמכון לחינוך דמוקרטי, 2005, עמ` 242-254. ספר מומלץ מאד אגב.)

    אני חושב שגישה זו של התנהלות קהילה ומיקוד ביחיד היא גישה יפה שמביאה תוצאות בשטח במודלים מקומיים ולאחרונה בהיקף הולך וגדל במערכת הממלכתית דרך פרויקטים בשיתוף המכון ובוגריו ואנשים נוספים מן החינוך הדמוקרטי ולא רק מתוכו.

    אולם, אני מסכים שאין בה די בתשובה למשברי הדמוקרטיה שדורשים גם עיסוק ישיר בעוולות השיטה ומחדליה ובכך כאמור יש לך טיעון רציני שדורש חשיבה איך מיישמים זאת יותר בבתי הספר הדמוקרטיים.

    על מה שכתבת בתגובתך לגבי הצורך בדיאלוג מורים, מנהלים הורים ותלמידים והצורך במאבק על תקציב החינוך ומדיניות משרד החינוך וכדומה אני חותם בשתי ידיים. זה פשוט לא נוגד את החינוך הדמוקרטי. להפך. הוא מאפשר את שינוי האווירה, את הדיאלוג, את השותפות בכל מקום אליו הוא מגיע. ואם יש לך רעיונות אחרים איך לממש זאת – מצוין.

    היה צריך להתחיל איפשהו במציאות ומקימי בתי הספר הראשונים בחינוך הדמוקרטי בחרו במימוש מודל מקומי קודם כל על הפשרות והבעיות. העובדה שכיום המודל מתרחב ומשתנה הן בגישה החברתית וממלכתית, הן בפיתוח פדגוגיה ודגשים על למידה והוראה וחדשנות חינוכית מעידה לדעתי שמדובר על מהפכה חינוכית חיובית. התגובה של ירון הסבירה היטב את הטקטיקה שנקט החינוך הדמוקרטי שנמנע בדרך כלל מעימות חזיתי כמעט חסר סיכוי מול המערכת והממסד והצליח בהדרגה לייצר משהו אחר ורציני שגם אם מתחיל חצי מבחוץ בסופו של דבר פונה בחזרה לחברה כולה ולמערכת הממלכתית.

    אמנון

  34. הד

    נדמה לי שמונטי פייטון אמרו את זה הכי טוב:
    We`re the People`s Front of Judea!
    http://www.youtube.com/watch?v=gb_qHP7VaZE

    קשה לי קצת לא להגרר לדיון במתאם המפתיע בין מספר הקיבוצים העירוניים (ישראל שולטת!11!) למצב הדמוקרטיה בישראל. אבל אני אתאפק ואענה לעניין, אין ספק שבתי הספר הדמוקרטים נמצאים במקום בעייתי, מצד אחד מקיימים בתוכם קהילה שחורתת על דגלה שוויוניות וקבלת האחר ומצד שני יש תג מחיר לא נמוך לקהילה הזו. יש כמה מבחנים שראוי להפעיל על מנת לבחון אם התנועה הזו היא בסך הכל חינוך פרטי במסווה אחר. האם קהילת בתי הספר היא באמת קהילה שיוויונית ומקבלת? האם מתקיימים מבחני כניסה מסננים? האם יש שאיפה להוריד את המחיר, ושכר הלימוד נובע רק מהעובדה שאין תמיכה מערכתית? האם יש התייחסות לחברה בישראל בתכנים המועבריםועוד ועוד.

    צריך לזכור שלמרות שמדברים על בתי הספר הדמוקרטים בהכללה הרי שההבדלים בין שני בתי ספר דמוקרטים שונים יכולים להיות משמעותיים ובפרט במבחנים שהוגדרו למעלה. עם זאת אם אני (באוביקטיביות כמובן) מנסה להפעיל אותם על בית ספר "קהילה" שבו לומדים ילדי נראה לי שהתוצאות מצביעות בבירור על כך שיש כאן הרבה מעבר לחנוך פרטי במסווה.

    האמת היא שלכל מי שמעורב בחינוך הדמוקרטי הדבר ברור מאליו, וכל המבחנים הללו רק באים לאפשר למישהו מבחוץ לאמוד את המצב. הפוסט ,כמו הרבה דברים שנכתבים על החינוך הדמוקרטי, מרגיש קצת מנותק מהמציאות. אני אצטט כמה משפטים (חלקם פטרנליסטים בצורה מענגת כמעט):
    "האמת היא שחסידי החינוך הדמוקרטי כלל אינם מוטרדים ממצבה של הדמוקרטיה הישראלית"
    "אין כמעט שום עיסוק עיוני בתכני הדמוקרטיה, בפילוסופיה ובהיסטוריה שלה, בקונפליקטים ובפרובלמטיקות האופיניות לה"
    "עיסוק חינוכי בהיסטוריה, בפילוסופיה ובפרקטיקה של הדמוקרטיה בעולם ובישראל וחיפוש פתרונות למשבר"

    הדמוקרטייה מצטיירת בעיני הכותב כמשהו מאוד מופשט וכבד ראש. החינוך לדמוקרטייה בעיני מתחיל הרבה קודם ואינו גבה מצח וגם אינו מתיילד בדמות "בדידים בדמוקרטיה". הוא נמצא הרבה יותר לטעמי בהתמודדות יום יומית של אנשים קטנים בחיים משותפים, איך הם מקבלים את האחר או לפחות לא דורכים לו על הבהונות.

    לפחות אנחנו גומרים באקורד של תקווה: "אפשר שהמגמות הללו יחייבו אותנו בקרוב להערכה מחודשת, וחיובית יותר, של "המכון לחינוך דמוקרטי" ואכן כולי תקווה שהכוחות המצויינים של "The people front of Judea"
    יבצעו הערכה מחודשת של החינוך הדמוקרטי. הם יגלו שיש כאן הזדמנות חינוכית גדולה לאין שיעור מתוכנית לימודים מנותקת על הדמוקרטיה ועקרונותיה

    ולסיום – בית ספר קהילה גובה כ1350 ש"ח לחודש, 17% מהשכר הולך למלגות פנימיות, 30% מהקהילה מקבלת מלגות באחוזים משתנים. בסוף שנה שעברה נערכה הצבעה במליאה האם להוריד שכר לימוד או להעלות את האחוז המוקצה למלגות והתקבלה ההצעה להעלות את את האחוז, לא פה אחד. דמוקרטייה זה לא פשוט. האתגר האמיתי שלנו – איך להגיע ל0 ש"ח שכר לימוד, בהנתן המשאבים הסטנדרטים שמקבל כל ביה"ס. כרגע המערכת לא טורחת לעמת אותנו עם האתגר הזה.

    אין מבחני כניסה.

    הד
    הורה בביה"ס קהילה

  35. תמי

    הדיון בעקבות המאמר היה מרתק ודיאלוג חשוב בין מצדדי החינוך הדמוקרטי למבקריו, שעשוי להעשיר את שני הצדדים. כתלמידת המכון אני יודעת לספר שקולות הביקורת עולים במכון והם כבר חלק מתהליך ההכשרה של המורים החדשים. אפשר לדעתי אפילו לומר שהמכון מכוון ומעודד את פרחי ההוראה שלו להצטרף לתהליכי דמוקרטיזציה בבתי הספר הממלכתיים ולעשות את השינוי בלב המערכת, ולא להצטרף לבתי הספר הדמוקרטיים. נראה שבין לפחות רבים מבתי הספר הדמוקרטיים לבין המכון נפער פער. האם רק ביקורת מבחוץ ורצון ציני להגן על עצמם מפני המקטרגים הובילו את המכון לכך? קשה לי להאמין, לאור האוכלוסיה שמלמדת ועובדת במכון וחלק גדול מן התלמידים בו – שכל כך רבים מהם הם אנשים בעלי מודעות חברתית ופוליטית ופעילים.
    נקודה חשובה שהועלתה במאמר המקורי לטעמי לשאלת ההכשרה של המכון היא הלאקונה בהכשרה באשר להוראה של הסוגייה בפילוסופיה הפוליטית המודרנית של מהות הדמוקרטיה, משבר הדמוקרטיה, וכו`. לפעמים מרוב עיסוק באקטיביזם חברתי פרקטי במכון, נזנח הבסיס האינטלקטואלי הרלוונטי לו, בין היתר אולי בגלל זילות מסויימת של הפן העיוני הזה. באופן אישי אני חשה בלאקונה הזו, ואולי היה טוב אילו דיאלוג זה היה מסתיים בהזמנתו של הכותב לתת קורס במכון בסוגייה זו, שיפתח עוד דיאלוגים רבים נוספים …
    שתי נקודות נוספות –
    אני מזמינה את כותב המאמר וקוראיו לעיין במאמר שלטעמי מציג את החשיבה החדשה של המכון בצורה היפה ביותר שאני מכירה – מאמרו של גלעד בבצו`ק (ממנהלי המכון) – במרחב שבין מדינת הרווחה לחברה האזרחית: ההקשר החינוכי-חברתי של התוכנית הניסויית, בתוך: יובל אמנון (2007) דמוקרטיה בפעולה: התוכנית הניסויית הדמוקרטית במכללת סמינר הקיבוצים – השנים הראשונות.תל אביב: מכללת סמינר הקיבוצים. (לצערי לא נמצא על הרשת, ככל שהצלחתי לברר)
    בנוסף, לסוגיית הפדגוגיה הדמוקרטית – זו שוב, שאלה שבה עוסקים כיום במכון, במיוחד בפורום מיוחד בנושא "הקלחת הפדגוגית", שניתן להתרשם משהו ממנו בלינקים (סליחה על המראה המחורבש)
    http://www.democratic.co.il/mizamim/%d7%a4%d7%93%d7%92%d7%95%d7%92%d7%99%d7%94-%d7%93%d7%9e%d7%95%d7%a7%d7%a8%d7%98%d7%99%d7%aa/

    http://www.democratic.co.il/%d7%a2%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a4%d7%93%d7%92%d7%95%d7%92%d7%99%d7%94-%d7%94%d7%93%d7%9e%d7%95%d7%a7%d7%a8%d7%98%d7%99%d7%aa/

  36. בר פרידמן

    יש לי הרבה הערות נקודתיות לגבי המאמר, ד"ר יפתח גולדמן, אך ההערה הכללית שלי, שמחברת בין כל ההערות, היא שהטענות שלך פשוט לא קשורות לבית- ספר דמוקרטי. קל מאוד לכתוב ביקורת, זה אפילו מספק וכיף, אבל יש לעשות זאת בטעם. מהמאמר שלך נראה כאילו כתבת ביקורת רק כי רצית לבקר, ולא כדי לבדוק מה באמת לא בסדר. בנוסף, נוצר לי הרושם שאינך יודע חינוך דמוקרטי מהו. לפי מאמרך, אני בספק אם ביקרת אי פעם בבית- ספר דמוקרטי. על כן אני, שנמצא בשנתי ה-14 בבית הספר הדמוקרטי בחדרה, רוצה להסביר לך מספר דברים.

    כתבת כי "חסידי החינוך הדמוקרטי כלל אינם מוטרדים ממצבה של הדמוקרטיה הישראלית". איני יודע אם אמרה זו נכונה או לא, אבל היא בהכרח לא קשורה. כמובן, שכמו בין כל קבוצת אנשים יהיו אלה שמתעניינים יותר בפוליטיקה ואלו שפחות. בכל מקרה, המשך הציטוט שלעיל מדויק הרבה יותר: הם "אינם רואים קשר בין דמוקרטיה לבין חינוך". הנקודה היא לא שאין קשר בין דמוקרטיה לבית- ספר דמוקרטי, אלא שאין קשר בינו לבין פוליטיקה. זהו הבסיס של השגיאה שלך בכתיבת המאמר הזה- תרגמת את המילה דמוקרטיה לפוליטיקה הישראלית.

    וזה מוביל להערה הבאה שלי אליך. ציינת כי "יסודות חשובים וחיוניים של הדמוקרטיה, כגון: תחושת השתייכות לקולקטיב, אחריות לזולת, נכונות לפשרות ומעורבות בענייני הציבור" לא קיימים בחינוך הדמוקרטי. אז דבר ראשון, כל היסודות האלו, ללא יוצא מן הכלל, קיימים בבתי הספר הדמוקרטיים ובעלי דגש מרכזי בתוכם. בכל- זאת, לא אסתפק בכך וארחיב לגבי היסוד האחרון, כיוון שהוא קשור לשגיאה הבסיסית שלך שציינתי קודם. כל בית- ספר דמוקרטי הוא קהילה. הדמוקרטיה קיימת בו, אולם לא בהקשר של כל מדינת ישראל, אלא רק בין כמה מאות חברי הקהילה של כל בית- ספר. בית- הספר עצמו הוא גוף שפועל במדיניות דמוקרטית וחלים בתוכו (וביחס אליו בלבד) כל עקרונות הדמוקרטיה. כלומר, קיימת "מעורבות בענייני הציבור", אך הציבור הוא קהילת בית- הספר ולא כל עם ישראל.

    טענת ש"נחוצה העמקה תיאורטית במושג "דמוקרטיה"". אני חולק עליך. נכון, אין שיעור שכותרתו "דמוקרטיה", אבל מה יותר טוב מלמידה בשטח? כל תלמיד ומורה בבית- ספר דמוקרטי חווה דמוקרטיה בפועל על בשרו במשך כל שהותו בבית- הספר. אבל אולי כל ההסבר הזה הוא לשווא, כיוון שטענה זו נבעה מבילבולך בין "דמוקרטיה" ל"פוליטיקה".

    "כסות אידיאולוגית קלושה לפרוייקט הקמת חינוך פרטי (במימון ציבורי) לילדי עשירים"? ירדת נמוך מאוד, אפילו יחסית לאדם הבור בכל הנוגע לחינוך דמוקרטי. חוץ מזה שעובדתית רוב התלמידים המתחנכים בבתי- הספר הדמוקרטיים הם ממוצעים לגמרי. בית- הספר הדמוקרטי באולגה, למשל, מורכב מרוב מוחלט של ילדים מהפריפרייה. ואם אתה רוצה להאמין שזו לא מזימה, למה העלת את האפשרות הזו בכלל?

    מכיוון שכאמור בית- הספר הדמוקרטי לא נועד כדי ללמוד על הדמוקרטיה במדינה, מאי הקטנה היא רק דוגמה מחזקת ליתרונותיו של החינוך הדמוקרטי, שמאפשר לה להתפתח במה שהיא טובה ולא חוסם אותה. מנגנון הסלקציה הוא עניין טכני שקיים משום שהמקום בבתי- הספר הדמוקרטיים מוגבל, ובשל אופיו הקהילתי מספר התלמידים הוא לרוב רק מאות בודדות. אז אל תתלהב ותמהר להגיד "סגרגציה".

    לסיכום, בתגובה זו עניתי לך על טענותיך כלפי החינוך הדמוקרטי המוצגות במאמרך. כל אחת מהן לא היתה נכונה, או ברוב המקרים לא קשורה לחינוך דמוקרטי. ושלא תבין לא נכון, גם לי אישית יש ביקורת כלפי המוסד החינוכי הזה (קשה שלא אחרי 13 וקצת שנים). אך האמן לי שהביקורת שלי מבוססת ורלוונטית. אז בוא נסכם שבפעם הבאה שתחשוב שיש לך משהו לעניין לומר על החינוך הדמוקרטי, דבר איתי קודם, כדי שלא תצא נבוך מחוסר בקיאותך בנושא.

    בכבוד רב,

    בר פרידמן.

  37. אייל עצי פרי

    "כל בית- ספר דמוקרטי הוא קהילה. הדמוקרטיה קיימת בו, אולם לא בהקשר של כל מדינת ישראל, אלא רק בין כמה מאות חברי הקהילה של כל בית- ספר. בית- הספר עצמו הוא גוף שפועל במדיניות דמוקרטית וחלים בתוכו (וביחס אליו בלבד) כל עקרונות הדמוקרטיה. כלומר, קיימת "מעורבות בענייני הציבור", אך הציבור הוא קהילת בית- הספר ולא כל עם ישראל."

    לצערי, בר, זו דוגמה לאלמנט של סגרגציה. כמו התנועה הקיבוצית שהבטיחה אי של סוציאליזם, רק בתנאי שאתה חלק מהקהילה הסגורה. בתור תלמיד של המכון אני יודע שזהו אלמנט מסוים שלאו דווקא מאפיין את הזרם המרכזי במכון ובטוח לא עמיתים יותר רדיקליים. זו יותר תוצאה של ההכרח. מי שלא רוצה בית ספר שכל תפקידו הוא למיין את התלמידים ולהכשיר אותם למילוי פונקציות חברתיות ורצה עכשיו ומיד בית ספר אחר – נאלץ להקים בית ספר פרטי שכמו שטענו לפני, נאלץ גם אם הוא לא מאמין בכך, לקבוע תנאי קבלה.

    מי שמשלים עם ההכרח הזה או אפילו מחייב אותו (ואני לא רוצ\מז לאף אחד או אחת מהכותבים למעלה, או לאנשים שמובילים את המכון) לא יכול לקרוא לעצמו דמוקרט. הוא יכול להיות ליברל מצוין אבל לא דמוקרט.

    החינוך הדמוקרטי חייב להכיל אלמנטים מתוך החינוך הביקורתי ופעמים רבות הוא אכן עושה את זה. האופק של הזרם הדמוקרטי, אם הוא אכן רוצה להיקרא כזה, חייב להיות שינוי מהפכני במערכת החינוך, שינוי שיהפוך לגמרי את הגדרת התפקיד של המערכת שציינתי קודם למערכת שמתרכזת בקהילת התלמידים ובצרכיהם.

    לסיום אנקדוטה: ב 2006 שהיתי כחודש וחצי בבלגיה ובגרמניה, כל פעם שהזכרתי שאני לומד הוראה במסלול לחינוך דמוקרטי, ישר כולם חשבו שהכוונה למערכת הציבורית – שהרי זו המערכת היחידה שיכולה להיות דמוקרטית משום שהיא משתפת את כל החברה. השקעתי הרבה מאמץ וזריקת שמות של פילוסופים של החינוך כדי להסביר מה אני באמת לומד… חשוב מאד שנבין שדמוקרטי זה קודם כל ציבורי, אם זה פרטי ושואף להישאר פרטי – זה ליברלי. ההפרדה בין המונחים האלה היא חיונית כדי שנוכל בכלל להתחיל לדבר ולעשות דמוקרטיה

    אייל

  38. דוד

    רבות מדובר בימים אלה על החשיבות ללמד ערכים דמוקרטיים בבתי הספר הממלכתיים שלנו. נראה שבעלי טורים בעיתונים, איגודים מקצועיים למורים, ארגונים ציבוריים, ואנשים בעלי השקפה לאזרחות טובה מבחינים פתאום שהנוער שלנו גדל בור ובלתי מחויב לעקרונות הנעלים עליהם מבוססת המדינה שלנו.

    אומנם אני מסכים לגמרי שקיימת בעיה, חוששני שהתרופה המוצעת — יותר שיעורים באזרחות ו/או ב"דמוקרטיה", לרבות לימוד מגילת העצמאות — היא לא יותר טובה מהמחלה. מדוע קורה שאנשים מתעקשים לחשוב שהפתרון לבעיות של החיים האמיתיים הוא לדבר עליהן? האם מישהו באמת מאמין שלכפות על ילדים לעבור עוד קורס ישיג יעדים משמעותיים אמיתיים? אנחנו איננו יכולים אפילו להביא את הילדים שלנו לקרוא או לכתוב או לעשות חשבון כהלכה, למרות אינסוף השעות של מאמץ בכיתה. האם נהפוך אותם למגני החופש והדמוקרטיה על ידי התאמת תכנית הלימודים פעם נוספת?

    העובדה הפשוטה היא שילדים אינם מחויבים לעקרונות דמוקרטיים, או לחופש מדיני, או למגילת העצמאות, או לחוקי היסוד של המדינה, כי הם בעצמם אינם מתנסים באף אחד מהנושאים הנעלים האלה בחיי היומיום שלהם, ובייחוד, בבתי הספר שלהם. לילדים אין זכויות בבית הספר, הם אינם משתתפים בקבלת החלטות משמעותית בבית הספר (אפילו כאשר ההחלטות משפיעות במישרין על חייהם), כמו כן, אין להם חופש להגדרה עצמית בבית הספר. למעשה, בתי הספר הם דגמים של אוטוקרטיה — לפעמים נדיבים, לפעמים אכזריים, ותמיד בהתנגשות ישירה עם העקרונות עליהם מבוססת המדינה שלנו.

    כמה ריקים מתוכן נשמעים כל השעורים האלה באזרחות ובהיסטוריה בבתי הספר, כאשר קהל שבוי של תלמידים אשר חלק גדול מאותה מגילת העצמאות ומאותם חוקי היסוד של המדינה כלל אינו חל עליו, חוגג, בכיתה אחרי כיתה, את שנת ה-66 למדינה!

    הדרך להבטיח שלאנשים בני כל הגילים תהייה מחויבות עמוקה ל"דרך הדמוקרטית" היא להפכם לשותפים מלאים בה. נהפוך את בתי הספר שלנו לדמוקרטיים, ניתן לילדינו את חופש הבחירה ואת זכויות האזרח הבסיסיות בבתי הספר, ולא תהיה להם בעיה להבין מה משמעותם של הסובלנות, של כבוד האדם, של המודעות העצמית, ושל האחריות.

  39. איל מורג

    עם כל הכבוד לחדרה בית ספר פתוח הוקם בחיפה בשנות ה-70 וגם התיכון הפתוח אבשלום בראשון לציון הוקם בסוף שנות ה-70.הראשון היה בית ספר יסודי ובאחרון רוב התלמידים היו מאוד מודעים להיותם אזרחים שעמדתם משמעותית.