המצפון הנרשע והמזימה הרעה: דוקטרינת ההלם: עליית הקפיטליזם של האסון , מאת נעמי קליין

צבי בן-דור

"הבורגנות בצרפת ובגרמניה כבשה לעצמה שלטון מדיני. מאותה שעה ואילך לבשה מלחמת המעמדות, למעשה ולהלכה, יותר צורות מפורשות ומאיימות, והיא שצילצלה לה לכלכלה המדעית הבורגנית, בפעמוני המתים. שוב אין עוסקים בכך, אם נכונה תיאוריה זו או חברתה, אלא בכך עוסקים: אם מועילה היא להון או מזיקה, אם נוחה היא לו או לא נוחה, אם מתנגדת לתקנות המשטרה אם לאו. במקום חקירה בלתי משוחדת, באה התגוששות-בשכר עד כדי חבטה, במקום מחקר מדעי ללא נגיעה-בדבר, באו המצפון הנרשע והמזימה הרעה…" (קארל מרקס, "סוף דבר למהדורה השנייה", הקאפיטאל, ספרית פועלים, תשי"ג, עמוד 9).

הקריאה בספרה המרתק של נעמי קליין החזירה אותי לשני רגעים שחוויתי במזרח-אסיה. הראשון היה בשאנגחאי בראשית אפריל 1992. כשהגעתי לעיר הגדולה הלכתי מייד לחנות הספרים הממשלתית הענקית (שכבר אינה קיימת), וקיוויתי לרכוש שם מהדורה סינית מלאה מלאה של כל כתבי מרקס ואנגלס. חנויות הספרים הממשלתיות בסין היו מסודרות כולן לפי אותו הסדר ואפשר היה להתמצא בהן בקלות. כדי לרכוש את הספרים של מרקס, אדם צריך לגשת אל האגף הנושא את התואר "מה-ליה ג'ואי" (מרקסיזם-לניניזם) ושם ימצא את כל מבוקשו. כיוון שבחנויות אחרות בהן ביקרתי לא מצאתי את כל המהדורה בשלמותה, הייתי בטוח שבחנות הענקית בשאנגחאי אמצא הכול. אבל עוד ממרחק ראיתי שהמדפים המבוקשים ריקים לגמרי. במקום עשרות הספרים של מהדורת "כל כתבי" עמד ספר אחד בלבד על המדף: "קפיטליזם וחירות" של מילטון פרידמן באנגלית. לא הייתי אומר שהתאכזבתי או הופתעתי למצוא את פרידמן במקום מרקס, יותר נכון לומר שהרגשתי כאילו דרכתי על חרא. שבוע מאוחר יותר, ובלי כל קשר אבל כמובן שהכול קשור, בחמישה עשר לאפריל, קיבל הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסינית את ההחלטה המפורסמת בדבר "מאה שנות רפורמות", כלומר מאה שנות קפיטליזם, ופתח סופית את הדלת בפני השתוללות הנוכחית של ההון בסין. הרגע השני היה ביפאן מייד לאחר רעידת האדמה בעיר קובה ביפאן בינואר 1995. בים המלל על רעידת האדמה החזקה, שמחקה מאות אלפי בניינים והרגה קרוב לחמשת אלפים אישה ואיש, היה מי שאמר ולעולם לא אשכח זאת, ש"רעידת האדמה היא דבר טוב כיוון שהיא תתניע מחדש את הכלכלה היפאנית התקועה".

"דוקטרינת ההלם" של נעמי קליין עוסק בדיוק בשני הדברים הללו: השפעתה האדירה וההרסנית של האסכולה הכלכלית שמילטון פרידמן היה בין מייסדיה ונושאי דברה העיקריים על ההיסטוריה העולמית בעשורים האחרונים, וחשיבותם של אסונות נוסח רעידת האדמה בקובה לפעילות הקפיטליסטית בעידן הנוכחי. הטיעון הראשון של קליין פשוט ביותר. כדי להמשיך ולהפיק רווחים אימץ אופן הייצור הקפיטליסטי בעשורים האחרונים דפוס הרסני במיוחד: יצירת מצב, או ניצול מצב, של הלם. מצב ההלם–בין אם נגרם בידי אדם או בידי הטבע–מאפשר לכוחות האידיאולוגיים של השוק לחדור לחברה ההמומה וחסרת ההגנה ולרסק, תוך ימים ספורים ממש, את כל מערכת ההגנות והאיזונים החברתית כלכלית על מנת ליצור "גן עדן" להון. את המחיר האנושי הכבד משלמים פעם אחר פעם העניים והעובדים ולמעשה החברה כולה. מי שמעיין לעיל בפואטיקה המבריקה כתמיד של מרקס בדבר ה"המצפון הנרשע" יוכל לומר שאין כל חדש בטיעון של קליין. אבל קליין מחדשת בניסיון להראות כיצד עובד דפוס הרסני זה בעידן הנוכחי באופן גלובלי, משימה נכבדה שמביאה את הקורא לעיין בשלל מקרים של ארצות מכל היבשות כמעט. הטיעון השני של נעמי קליין קשור במישרין לדבריו של מרקס בדבר המזימה הרעה. מזימה שאותה הגו אנשי אסכולה אחת, הידועים כ"אסכולת שיקגו" שמניחה את מצב ההלם כתנאי הכרחי להתפתחות אותו גן עדן של ההון.

הולדתה של המזימה הרעה בפשרות הגדולות בין ההון לעבודה שנעשו במחצית הראשונה של המאה העשרים. עוד לפני המשבר הגדול של 1929 אבל בעיקר לאחריו ולאחרי מלחמת העולם השניה אימץ המערב מודל כלכלי מיסודו של ג'ון מיינארד קיינס (1883-1946) שגרס התערבות משמעותית של המדינה בחיים הכלכליים ובשוק כדי למנוע בעתיד משברים דומים, והתדרדרות של חלקים נרחבים בחברה למצב של עוני ורעב. פריו של המודל הזה היה יציבות כלכלית וחברתית לאורך זמן. "המחיר" אותו נאלצו כוחות השוק לשלם בעבור הפרי הזה היה ויתור על החלום של רווח ללא גבול. מילטון פרידמן (1912-2006) וחבריו משיקגו בילו שנים של חריקת שניים נוכח התבססותו של המודל הקיינסיאני (וחבל שקליין אינה עוסקת הרבה בתפקידה של הסוציאל-דמוקרטיה המערבית, או אפילו בגרסאות אירופיות של הקומוניזם, בהיסטוריה של ההתבססות הזאת) קודם במערב ואח"כ במקומות אחרים בעולם שמסיבות שונות, מסורתיות פוליטיות ותרבותיות, ביקשו להמנע ממצב של שוק חופשי לחלוטין. כדי לשחרר את השוק הכלוא במוסדות ובחקיקה הקיינסיאניים, טען פרידמן בלהט בלתי פוסק, יש לרסק את המוסדות הללו. הבעיה היא שבחברות דמוקרטיות ואו במדינות בעלות ביורקראטיה מודרנית מפותחת ריסוק כזה של מוסדות קיימים הוא בלתי אפשרי או לפחות דורש תהליך ממושך של חקיקה. לפיכך טענו פרידמן וחבריו שריסוק אפקטיבי של המוסדות הכלכליים הקיימים צריך לקרות בתנאים בהם חברה נתונה במצב של הלם ואינה יכולה להתגונן. קליין מדמה את הסיטואציה הזו, באריכות ובמידה רבה של צדק, לטכניקות של מחיקת תודעה דרך עינויים וטיפול בהלם של מטופלים במוסדות פסיכיאטריים. רק מוח מחוק יכול לאפשר בניה מחדש של תודעה נורמטיבית (על פי כוונת המטפל), לכן צריך למחוק את מה שיש. ואכן הפועל "מחק", על צורותיו השונות, מופיע בספר פעמים רבות: מחיקת החופים באוקינוס ההודי בעקבות הצונאמי היא רק דוגמא אחת. הצונאמי היה רע לאנשים שגרו על החופים הללו, אבל לא למשקיעים שבאו בעקבות ההרס. ההריסות של הנפש מחוקת התודעה, במקרה זה, דומות להפליא להריסות החברה, שאסכולת שיקגו העבירה אותה סדנת של טיפול בהלם. בנקודה זו נארגים שני הטיעונים של קליין למסכת אחת: הלם ושורת צעדים נמרצים שמביאים את השוק למצב של חופש מוחלט מחד, ואידיאולוגיה מיוחדת מוכוונת הלם מאידך. ציטוט אחד משפע הציטוטים המובחרים שמביאה קליין מסכם זאת היטב: "הזמנים הגרועים ביותר הם היוצרים את ההזדמנויות הטובות ביותר לאלה שמבינים את הצורך ברפורמה כלכלית יסודית" (עמוד 201). כיוון ש"זמנים גרועים" הם יותר זמינים במקומות פחות יציבים מן הדמוקרטיות המערביות עשה הקפיטליזם של האסון טיול מסביב לעולם שהחל במדינות המוכות פוליטית של דרום אמריקה, עבר באסיה ובאפריקה מוכות אסונות הטבע, בטרם הגיע סוף סוף לכור מחצבתו האמיתי במערב ובארה"ב. בארה"ב של בוש התלכדו כל הרעיונות וכל האנשים המעונינים להוציא אותם אל הפועל במקום אחד ומשם, ערב המשבר הכלכלי הגלובלי הנוכחי, הם יצאו למסע חדש, הרסני יותר, של אסון וקפיטליזם בעולם כולו. בארה"ב של בוש ושל עיראק ואפגניסטאן, הנלחמת  באסון האובייקטיבי לכאורה של הטרור, מסתיים הסיפור חובק העולם של "דוקטרינת ההלם" והעקרונות אותם קליין מזהה בראשית הספר מגיעים לידי מיצוי וביטוי כמעט מלא. בכלל, אמריקה של הקפיטליזם הטהור, המלחמה, הטרור, של קתרינה, מצטיירת כתוצר מושלם של הניתוח של קליין עד כדי כך שלולא היינו יודעים שאמריקה זו היא ההשראה לספר, היינו חושדים שקליין המציאה אותה כדי שתתאים לניתוח שהיא מביאה.

אני מודה שבתחילה הייתי קצת ספקני לגבי היכולת של קליין להדגים את אופן הניתוח שלה בשורה של מקרים ממקומות שונים בעולם. עוד הייתי ספקני, ובמידה מה עדיין נותרתי, לגבי האופן בו אפשר לזהות את מצב ההלם בחברה נתונה. זאת בעיקר מכיוון שקליין מדברת לפחות על שני מצבים של הלם: האחד שנגרם ע"י הכלכלנים בעצמם תוך כדי עיצוב החבילה הכלכלית שהם מנחיתים על החברה שאינה חושדת בכלום. והשני הוא מצב אוביקטיבי יותר של הלם שנגרם ע"י אסון טבע או אסון פוליטי כמו מלחמה. כך או כך קליין מצליחה, תוך שהיא עוברת בוירטואוזיות ובשליטה מרשימה ממקרה למקרה, לספר את הסיפור כולו כמסכת אחת בלי לוותר או לכסות על הייחודיות של כל מקרה לגופו. אין דין בוליביה הדמוקרטית שעברה טיפול בהלם בעודה דמוקרטית כדין צ'ילה שהדמוקרטיה שלה הוחרבה באכזריות בדרך להחרבת החברה והכלכלה שלה. ואין דין הדמוקרטיות הצעירות בדרום אפריקה ובמזרח אירופה כדין האומות האסיאתיות שהתמודדו עם אסון הצונאמי. כמו כן אין דין בריטניה של תאצ'ר המנצלת את ההלם שבעקבות מלחמת המלווינאס לארה"ב של בוש, המנצלת את אסון הפיגוע במגדלי התאומים. ובכל זאת, דפוס הפעולה שחזר על עצמו בכל מקום הוא החדירה הנמרצת של אנשי כלכלת ההלם (לאחר הבקיעה הראשונית בשיקגו הם בקעו גם במקומות אחרים) אל תוך הואקום או חוסר האונים התודעתי שיצרו האסונות השונים. הם תמיד באים מוכנים ומצוידים בתכנית פעולה מסודרת לגבי מה שצריך לעשות (וקליין מראה שבמקרים רבים נכתבה תכנית הפעולה בקומות העליונות של איזה בנק גדול בניו יורק). כמו מי שמרים אבן אבן בשדה חושף את הרמשים, קליין מראה איך אותם אנשים, או התלמידים שלהם, צצים שוב ושוב במקומות שונים בעולם ומייצרים "נסים כלכליים" אחד אחרי השני במחירים נוראיים של הרג ועוני. הרגע הוא תמיד אותו הרגע: חבילת צעדים כלכליים נמרצים, מוכווני שוק חופשי, המונחתים על הציבור ההמום או התמים בבת אחת. יותר טוב לומר, במכה אחת. מי שזוכר את ארליך ובגין עומדים יחד בטלוויזיה ערב אחד באוקטובר 1977, אך זמן קצר אחרי היבחר הליכוד לשלטון, ומכריזים על "המהפך הכלכלי", יכול לדמיין לעצמו את הסיטואציה הזו. רוחו של פרידמן, וזה אינו מופיע בספר, שרתה גם על הלילה ההוא. אם כי הוא התאכזב מן הביצועים היכנעיים של בגין וארליך הנעבעך ונאלץ להמתין לקליינטים יותר טובים ונחושים בדמותם של ראש הממשלה ולאחר מכן שר האוצר פרס ונעריו בשנות השמונים ונתניהו בשנות התשעים והאלפיים. בכלל, כל פעם, שהתכנית הכלכלית של פרידמן נכשלה כשלון חרוץ, הוא התלונן שלא הלכו בעקבותיו מספיק או שלא הלכו אחריו באמת. לעיתים טרגיות התלונה הזו הובילה לעוד אסונות ועוד תכניות יותר הרסניות. לאחר קריאת הספר של קליין קשה לעמוד בפיתוי ולא לחפש את טביעת האצבע הפרידמנית בכל מקרה שבו הוכרזה בישראל "תכנית חירום" שבאה תמיד אחרי או לפני אסון או מלחמה. בדיקה גסה שעשיתי מראה שהמודל של קליין עובד גם כאן. מאז 1977 הקפיטליזם בישראל התקדם בצעדי ענק על הקביים של אסון וחירום, הלם ומלחמה. יש להצטער שקליין התמקדה דווקא בשנים האחרונות בישראל ולא ייחדה מקום דווקא לפרק היותר מוקדם בהיסטוריה של ישראל, שלטעמי הוא מרתק יותר והיה מוסיף המון לספר המצוין שכתבה. בדיקת הרצף האירועים הדרמטיים של מהפך, פלישה ללבנון, הסכם שלום עם מצרים, מלחמת לבנון הראשונה, דולריזציה, תכנית הייצוב של 1985, הדיכוי של האינתיפאדה, מלחמת המפרץ, הסכמי אוסלו ועוד ועוד עוד, (לא לשכוח את מעורבות ישראל בפרשת איראנגייט), ממש משוועים לכלי הניתוח של קליין.    על הקוראים לשים לב לכך שיתרונה הגדול של קליין הוא בזה שהיא אינה מפרידה בין הכלכלה “הטהורה” לפוליטיקה של המלחמהץ הקשר הזה ברור היום, הודות לבוש, אך לא כך היו פני דברים תמיד, ובמקרים רבים קליין מצליחה לחשוף את הקשר גם בשנים רחוקות וגם במקרים סמויים מן העיין.  

הוירטואוזיות של הכתיבה של קליין מתחרה רק בוירטואוזיות של ההיסטוריה עצמה. למשל, פרידמן מאוד רצה שניקסון ירסק את הניו דיל, הגרסא האמריקאית של הכלכלה הקיינסיאנית. אבל ניקסון איכזב, החברה האמריקאית התגלתה כחזקה מידיי בשביל תרגילים כאלה. כפיצוי, ניקסון וחבורתו יחד עם מילטון וחבורתו הלכו "לעשות מכה", תרתי משמע, בצ'ילה של איינדה. עשרים ושמונה שנים מאוחר יותר, אותם האנשים ממש שהיו מעורבים כאנשי ממשל צעירים ברעות ובאסונות של דרום אמריקה, מצאו עצמם כפוליטיקאים בכירים בממשל בוש. כך גם הכלכלנים. הפעם היה קל יותר לעשות מעשה בחברה האמריקאית מוכת ההלם של הטרור. ובעולם כולו. כך מתברר שמה שעשו רמספלד וצ'ייני הצעירים בזמן ניקסון (אם לא בצ'ילה אז במקומות אחרים), הם זכו לעשות שוב כמבוגרים בזמן בוש. החלק הזה הוא פחות או יותר מוכר, אולם מה שמתברר ביתר שאת בספר של קליין הוא המעורבות של אנשי הכלכלה בנעשה בצ'ילה. כולם מכירים את הסיפורים על הסי.איי.אי וחברות אמריקאיות בצ'ילה ערב ההפיכה. מה שמוכר פחות הוא הסיפור של ההשתלטות של מחלקת הכלכלה של שיקגו על המחלקה לכלכלה של אוניברסידאד קתוליקה. האוניברסיטה השניה בחשיבותה בצ’ילה, ומה שחשוב יותר, זו השמרנית. עוד הרבה לפני שאיינדה נרצח נשלחו סטודנטים לכלכלה מן האוניברסיטה הזו להתחנך בארה"ב. רבים מהם מילאו תפקידים מכריעים בממשלת פינושה לאחר ההפיכה. כך גם קרה במקומות רבים אחרים בעולם קליין מדגימה זאת היטב. כשהקורא מגיע לקראת הסוף לארה"ב בעיראק, הוא כבר יכול לכתוב את הפרק הזה בעצמו.

קליין יודעת לספר סיפור. והיא עושה זאת באופן שמשתף את הקוראים שלה בכל מיני צורות. אוכל להעיד על עצמי שהקריאה בספר מזמינה כל מיני מחשבות בהקשר זה. את מאתיים העמודים הראשונים של הספר, העוסקים בעיקר בדרום אמריקה, אליה שבה קליין גם לבסוף כדי להראות איך שם, במקום בו הכל התחיל, מתחילה התעוררות של העמים לשקם עצמם מן ההלם. קראתי את הפרקים הללו גם דרך ההיסטוריה של השמאל בישראל. כמה אנקדוטות: למשל, קליין מספרת איך ריסקו חיילים את הידיים של הזמר השמאלי הנערץ ויקטור חרה בלילה באצטדיון בסנטיאגו אחרי ההפיכה. את אותו סיפור בדיוק שמעתי לפני המון שנים מריקרדו, פעיל קמפו"ס מצ'ילה, אחד מן הרבים שהיו שפעילים באוניברסיטה בזמנו. על ההפגנות בארגנטינה ועל מעשי הפרוניסטים הצעירים מן הדור החדש של שנות התשעים שמעתי מחררדו לייבנר שחזר נלהב מביקור שם. על האינדיאנים בחבל גוארני, שמעתי לעייפה מסרחיו יאני, פעיל מצפן. על המונטונרוס שקליין מספרת גם עליהם, שמעתי הרבה מחבר קרוב מאוד שהיה בצעירותו בארגנטינה מונטונרו ובישראל פעיל בקמפו"ס ובשס"י והיום הוא סוציולוג שחוקר את כלכלת הרחוב בדרום אמריקה ובים הקריבי. ברמה הרבה פחות אנקדוטלית אפשר לומר שאין לתאר את החוב העצום שחבים המזרחים, הפעילים החברתיים, והסוציולוגיה הביקורתית הישראלית בכלל לעבודתו ופעילותו של שלמה סבירסקי (שהוא רק אחד מפעילים וחוקרים רבים מאותו הרקע). הטרגדיה הדרום אמריקאית, שפגעה קשות גם ביהודים רבים שבאו מבתים סוציאליסטים ודמוקרטים מסורתיים (קליין הקנדית עצמה גם באה מבית יהודי סוציאליסטי), הביאה אל הארץ גל גדול של גולים ומהגרים מדרום אמריקה שהיתה להם השפעה מיוחדת על השמאל והמחשבה בישראל. זאת בייחוד בדגשים שאפיינו את הטרגדיות שמעבר לים בהן הם התנסו: הקשר בין מאבק דמוקרטי ומאבק על חירויות פוליטיות של עובדים למאבק על השלום, והקשר בין מחקר ביקורתי במדעי החברה לבין פעילות והגות פוליטית. הנה קשר בין ישראל לדרום אמריקה שהוא שונה במשהו מאלו שהתרגלנו לקרוא עליהם. יתכן שזה המסר שצריך לקחת מן הספר הזה. 

אין כל ספק שימצאו מומחים נודניקים בסגנון "השוגון השני לבית טוקוגאווה לא נולד ביום ראשון אלא ביום שני" שתהיינה להם השגות על נקודות מסוימות בספר הנוגעות למקומות שונים בעולם בהם הם מתמחים. צריך לזכור  שמדובר בסיפור חובק עולם. כפי שרמזתי לעיל, צריך גם לחשוב עוד על מושג ההלם והאופן הוא מתפקד בסיפור. אבל אפשר לומר שנעמי קליין בהחלט מציגה את הטיעון שלה באופן משכנע שצריך להביא לפחות לשאול שאלות חדשות. כמו למשל, מה מקומו של ה’קפיטליזם של האסון’ בהיסטוריה של הקפיטליזם בכלל. האם התפתחות זו של קפיטליזם אסוני היתה בלתי נמנעת. וחשוב יותר, מה עושים עכשיו? האם לאחר הפאזה הזו בהיסטוריה של הקפיטליזם, שהיא כרגע גם ההיסטוריה העולמית, יתכן בכלל קפיטליזם אחר? (מילתא דבדיחותא: אולי, לכל הפחות ולמען השם, צריך לסגור את אוניברסיטת שיקגו? אנשי השמאל המגיחים משם נוטים להיות חסרי חוש הומור ורציניים עד אימה. ועל מעלליהם של אנשי הימין משם, חניכיהם של ליאו שטראוס ומילטון פרידמן, כבר לא צריך לדבר). צריך גם לחשוב גם על השמאל ועל המחשבה השמאלית בעולם בזמן הזה. ובמובן זה הספר מספק לקוראת המתענינת הזדמנות מצוינת ללמוד באופן ביקורתי על העולם בו אנו חיים עכשיו. עכשיו שיש לנו בסיס נהיר לדבר על איך עובד הקפיטליזם. עשרים שנים אחרי נפילת הגוש הקומוניסטי ואחרי ש"הבנו" שה"הקומוניזם לא עובד", "דוקטרינת ההלם" מבהיר היטב שהשאלה לגבי הקפיטליזם היא לא אם הוא "עובד" או לא, אלא איך הוא עובד. אולי צריך גם לדבר על איך עובד השמאל. בייחוד איך צריך לעבוד השמאל בישראל. הקריאה בספר מעודדת את קוראיו, גם את אלו שכבר ראו ושמעו את הכול, לחשוב מחדש על המקום שלהם ועל המקום של ישראל בעולם. אין שום ספק, שבימים בהם תהליך הבינאום של הסכסוך בארץ מגיע לשיאו וחותר לקראת שיא חדש בדמות הקריאה המתגברת לחרם בינלאומי על ישראל, צריך לקרוא ספר כזה. מי שלא מקבל את המטפיזיקה הפשטנית של בן-דרור ימיני וגדי טאוב לשאלה למה לא כל-כך אוהבים אותנו בעולם, ימצא בספר הזה מספר תשובות חשובות לשאלות כמו זו.

"דוקטרינת ההלם" אינו ספר "כלכלי". כלומר, הוא אינו ספר מלא מספרים ונוסחאות שמיועד רק ליודעי ח"ן. "דוקטרינת ההלם" הוא סיפור מסופר היטב בלשון בהירה ובתרגום מעולה על מוסר, כלכלה ופוליטיקה. מצאתי לכך ביטוי בבחירה של קליין לפתוח דווקא בציטוט מספר בראשית (ו, י"א) הפותח במילים: "ותישחת הארץ לפני האלוהים ותימלא הארץ חמס". במובן הזה הוא אולי חשוב יותר מערכו האינטלקטואלי כיוון שהוא מנסה להחזיר את הקול המוסרי אל תוך הדיון חסר הרגשות בשאלות כלכליות.

ישנם ספרים מעטים היום שאפשר לומר עליהם "ספר חובה". דוקטרינת ההלם הוא אחד מהם. 


דוקטרינת ההלם: עליית הקפיטליזם של האסון , מאת  נעמי קליין (אנדלוס, 2009) 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יואל קורנבלום

    אתה מתחיל עם ציטוט של חומר שנכתב בערך לפני מאה וחמישים שנים ולא ברור לנו מה קשר הציטטה הזאת עם מה שקורה היום. הרבה דברים השתנו מאז אם לא שמת לב. אפשר לקחת את המשפט הראשון של הציטטה שלך שכתבת " הבורגנות בצרפת ובגרמניה כבשה לעצמה שלטון מדיני" ולשנות את זה ל"הקומוניזם ברוסיה וגרורותיה כבשו לעצמם שלטון מדיני" וכל השאר בהחלט מתאים.

    לעצם העניין אפשר לומר שהנזקים שמילטון גרם בתאוריות ההזויות שלו הם כאין וכאפס לעומת הנזקים שנעשו בשמו של קרל מרקס. אל תשכח שבשמו של קרל מרקס יצרו את הקומוניזם ויחד איתו את שלטון האימים של סטאלין שבשם הסוציאליזם הרעיב למוות איזה שלושים מליון אנשים וגם יצר מדינת משטרה שהרגה עוד ועוד. בנוסף הוא גם חתם הסכם עם הנאצים, אני מניח גם בשם הקומוניזם, שאיפשר את התחלת מלחמת העולם השניה עם כל ההרס והחורבן שבא איתה.

    אז כפי שאתה רואה הסוציאליזם הקומוניסטי גרם להרבה מלחמות עם הרבה הרוגים והרס רב. אני לא בא להגן על מילטון פרידמן והתאוריות שלו כי אני לא מסכים אתו בכלל אבל נראה לי שהוא הוזה לא פחות מקרל מרקס אם כי בכיוון שונה. התוצאה בשני המקרים היא הרס רב אבל נראה לי שבשמו של קרל מרקס נעשה הרס רב גדול יותר מאשר זה בשמו של מילטון פרידמן ולכן לא ברורה לי ההתקפה שלך ושל קליין על מילטון פרידמן. נראה לי שעליך להוקיע את קרל מרקס במקום להוקיע את מילטון פרידמן.

    למעשה, בעיקרון, לא משנה מה אומרים אלא מה עושים עם מה שאומרים. השיטה שקליין וגם אתה פספסתם הוא שלשלטון בעצם לא חשוב אם זה קפיטליזם או קומוניזם או תאוריה אחת או אחרת. לשלטון חשוב השלטון וכל השאר זה רק קישוט, דוגמא מהעבר הקרוב היא סין. השלטון משתמש בכל מיני דברים הזויים שיוצאים ממדעי החברה כדי לשכנע את הציבור שיש לשלטון משהו חדש שיביא טוב ואושר לכולם ולכן הציבור צריך לתמוך בשלטון. לאחר התמיכה הנ"ל לציבור אין ברירה אלא להמשיך עם זה אפילו שזה כואב. לכן על אנשי מדעי הרוח להיות זהירים בלשונם כי בסופו של דבר מישהו עוד יכול לממש את השטויות שלהם. כבר אמר מישהו שאחת הבעיות עם הקומוניזם זה שהוא ניתן למימוש.

    העובדה היא שהקומוניזם לא עבד בשום מקום. ברוסיה ובסין זה נפל מעצמו ולא היה שם מילטון פרידמן לחסל את זה. שאר הגרורות של רוסיה לא נשארו קומוניסטיות. גם בדרום אמריקה היו נסיונות להחיות את הקומוניזם אבל זה לא הצליח עם שום מהפכן אפילו אם שמו היה צ`ה גווארה. זה לא הצליח עם קובה, עובדה שכל מי שיכול היה לברוח משם ברח.

    באופן כללי אני חושב שאנשי מדעי הרוח צריכים להיות קצת יותר צנועים בתאוריות שלהם ואז החיים של כולנו יהיו קלים יותר. אפשר לקרוא לזה "תאורית ההלם" אבל ממש אין בסיס לטענות המועלות. העובדה היא שהקומוניזם לא עבד בשום מקום ואילו הקפיטליזם בצורה אחת או אחרת תמיד עבד אולי לא לשביעות רצון כולם אבל יש פחות טענות תחת שלטון קפיטליסטי מאשר תחת שלטון קומוניסטי. קפיטליזם לא חייב להיות מבית מדרשו של מילטון פרידמן. כמובן סיפורים מקומיים ועדויות של פעיל אחד או אחר כפי שהבאת מתאימים יותר למוסף סוף השבוע של "ידיעות אחרונות" מאשר למחקר רציני.

    אחת הטענות הקשות שיש לי למדעי רוח בכלל היא שהם לא מתייסים לתאוריית הטעות (Theory of Error). אני מהמדעים המדוייקים ויש לי כלים טובים מאד למדידות שונות ובכל זאת אני מתייחס ברצינות רבה לתאורית הטעות. כלומר אני תמיד שואל את עצמי עד כמה בטוח אני בתוצאות המדידות שלי. מה קורה כשהתוצאה הסופית תלויה במדידות של עשר תופעות שונות וכל אחת מהן עם טעות סבירה. מה הטעות המשוקללת? נראה לי שמדעי החברה מרגישים עצמם כסטודנטים חופשיים בעניין הזה. זה לא נוגע להם ולא מתייחסים לזה. אם פעם היו מנסים להתייחס לתאוריית הטעות פתאום היו מגלים שלא כל כך קל לבוא עם תאוריות כפי שהם עושים כי בעצם הטעות היא עצומה.

  2. אריה בן חורין

    מרקס והמרקסיזםהד"ר אודי אדיב המבקר בעצמו את "הדטרמיניזם הכלכלי" של קרל מרקסבמאמר אחר שפרסם בזמנו באתר "הגדה השמאלית" כותב ברשימתו על ספרו של בולוס פרח שתורגם לאחרונה מערבית על ידו : ("מהשלטון העותומאני למדינה עברית")"ההיסטוריה של המאבקים הלאומיים האנטי-אימפריאלסטיים מלמדת,כאמור, שאותן המפלגות ומנהיגים מרקסיסטים שפירשו את מרקס באופן עצמאי, ללא כפיפות להוראותיו של סטאלין , מצאו דרך כיצד להישתלב במאבק הלאומי ובמקרים רבים גם להנהיגו.באשר לפ.ק.פ. נראה שהיא הייתה אחת המפלגות הקומוניסטיות הדוגמטיות והייתה תלויה לחלוטין באוטוריטה הסובייטית"למרות אופיו הביקורתי על פ.ק.פ.,זה משפט מפתח הכתוב במיטב הפרזיולוגיה הקומוניסטית
    שבשפה הגרמנית נוהגים לקרוא בלעג PARTEI-LATEIN("לטינית מפלגתית")לא נעסוק כרגע בשאלות המעניינות כשלעצמן
    באיזה מפלגות קומוניסטיות ובאיזה "מנהיגים מרקסיסטים" מדובר ברשימתו של אדיב,אלא נתייחס אך ורק לניסוח המעניין מאד כשלעצמו :"פירשו את מרקס באופן עצמאי" מה זאת אומרת ?האם ספרי קרל מרקס הם כתבי קודש שאסור לשנות בהם את האות הכתובהומותר אך ורק לפרש אותם כמו שעושים חכמי הדת בספרי הקודש שלהם ובעצם גם הקומוניסטים מאז ותמיד
    אבל במיוחד מאז קריסתה של ברית המועצותוהופכים למעשה את המרקסיזם לדת חדשה שבה קרל מרקס ממלא את הפונקציה של נביא עליון מו משה, ישו ומוחמד אצל היהודים, הנוצרים והמוסלמים,כך נהפכו כתבי מרקס לכתבי קודש בדומה לתנ"ך, הברית החדשה והקוראן !
    למאמינים המרקסיסטים של המפלגות הקומוניסטיות אסור לערער על האות כתובה ב"ספרי הקודש" של מרקס אך הם מפרשים אותם לפי צורכיהם הפוליטיים. (כפי שעשו ועושים עסקני הדת של כל הדתות !) את התופעה המעניינת הזאת אפשר להבחין למשלבפרסומים"המרקסיסטים"של המפלגה הקומוניסטית הסינית, שהיא מפלגת השלטון בסין, המדינה שבה 60 שנה לאחר ניצחון המהפכה ב-1948מוקם קפיטליזם פרוע, גרוע בהרבה מן הקפיטליזם של MANCHESTERבאנגליה של המאה ה-18
    קרל מרקס מת בשנת1883, בדיוק לפני 125 שנים,ומאז השתנה העולם ללא הכר.
    מרקס היה ללא ספק הוגה דעות גדול ודגולאבל הוא לא היה נביא,והוא לא יכול היה לנחש את התרחישים שמתרחשים בימינו לאחר מותו,והמשפיעים השפעה מכרעת על האנושות כגון : * הרס אקולוגי ושינוי אקלימי, *ודלדול המאגרים של חומרי גלם כתוצאה של ניצולם היתר *פשע מאורגן כתופעה כלכלית,חברתית,ופוליטית * הפרטת של שירותים ומוסדות ציבוריים
    בתחום הבריאות,החינוך הסיעוד,התחבורה,התקשורת, *הפרטות בצבא ושרתי הביטחון שההבדל ביניהם וארגוני הפשע הולך ומטשטש.
    *כתוצאה ישירה של הגלובלזציה והנדידה ההמונית של עובדים מארץ לארץ בחיפוש לאחר מקומות עבודה,הניגודים הסוציאליים מקבלים אופי גזעני,לאומני ואתני דבר שפוגע קשות בסולידריות הבינלאומית של העובדים מארצות מוצא שונות. התפשטות גלובלית של הפונדמנטליזם הדתי הלאומנות, השנאה האתנית ושל הטרור כל התופעות האלה הם המאפיינים של ראשית מאה העשרים ואחד !
    ומאה העשרים שחלפה ושגם אותה קרל מרקס, איש המאה ה19 לא הספיק להכיר קיבלה את ייצובה ע"י שני אישיים בעלי עוצמה מרבית: אדולף היטלר ויוסף סטאלין (שהושפעו אגב באופן ישיר ועקיף מקרל מרקס) בשלוש מילים בלבד אפשר לסכם
    את קורות המאה הקצרה הזאת שלפי אריק הובסבאום התחילה ב1914 והסתיימה ב1989בדיוק 200 שנים לאחר המהפכה הצרפתית מ-1789 וראשיתה של המאה ה-19 :אושוויץ, גולאג והירושימה !

    כיום שורר בעולם קפיטליזם גלובליסטי רב עוצמה ללא כל מערערים של ממש על שלטונו השמאל ותנועת הפועלים העולמית
    חלשים בימינו בהרבה מאשר בימי חייו של קרל מרקס וגם "הפרולטריון" רחוק מאד מ"לקבור" את "הבורגנות" כפי שמרקס ניבא ב"מניפסט הקומוניסטי"!

    ב"כנס מרקס השלישי" שהתקיים בת"א במאי 2009 הועלתה בין השאר ההצעה להקים ב"ס ללימוד המרקסיזם, סביר להניח שבגלל מחסור בכסף ובכוח אדם מתאים התוכנית הזאת לעולם לא תצא לפועל וטוב מאד שלא הוגשמה כי אם היו באמת מקימים בית ספר ללימוד תורת מרקס, זה היה נהפך בהכרח למעין מוסד דומה לישיבה רבנית שבו מלמדים את התלמוד את הגמרה ואת הרמב"ם ! רעיון טוב יותר היה לו היו מקימים "THINK TANK " שבו אנשי שמאל היו דנים ללא קשקשנות אידאולוגית ריקה מתוכן בתהליכים כלכליים,חברתיים ופוליטיים מנקודת ראות הומניסטית ומסכמים את זה בכתב במסגרת איזה שהוא פרסום באינטרנט או בדפוס לתועלתם של פעילים פוליטיים שמאליים וטוב היה לו היו מצליחים להקים גם מכון אקדמי למחקר ולימוד תולדות הסוציאליזם כדי להבין סוף סוף למה שברית המועצות קרסה וכל הדרכים לסוציאליזם הריאלי,
    הדרך הסובייטית, הסינית, היוגוסלבית, והאלבנית הסתיימו במפח ובמבוי סתום.
    הד"ר צבי בן דור צודק , ספרה של עמי קליין "דוקטרינת ההלם" הוא ספר מצוין והוא בהחלט יכול לשמש כאחד מספרי היסוד של "THINK TANK”שמאלי אם יקום א-פעם "בעזרת השם" בישראל !!
    אריה בן חורין
    E-mail :aryeb-h@013.net.il

  3. זהבית

    רכשתי את הספר לפני מספר שבועות וכבר בדף הראשון נשארתי בהלם. כתיבה מרתקת מלאת עוצמה והסברים שיוצרים תמונה מלאה על המתרחש בעולם. אני הודעתי לחברותי שממש לא מעניין אותי מה הן אוהבות וכולן ללא יוצא מהכלל מקבלות אותו מתנה ליום הולדתן…
    לא פחות מעניין וחשוב הוא ספרה הקודם – no logo מי שלא מכיר מומלץ!

  4. ע.ג

    בלי שום ספק המשטרים הקומוניסטים היו הרבה יותר צודקים. היה בהם שיוויון מעמדות. היה בהם צדק חברתי. האנשים חיו בהם בעשר ואושר. זה רק עלה בחייהם של עשרות אם לא מאות מיליונים בני אדם אבל מה הם חייהם של אנשים לעומת ההישג שהמשטר הצדק הניצחי. לעומת זאת תראו כמה האנשים סובלים במשטר הקפיטליסטי הרקוב. ממש גועל נפש הקפיטליזם הזה שרמת החיים של העני באזרחיו גבוהה עשרות מונים מזה של כל אזרחי הקומוניזם הנאצל, חוץ כמובן מהמנהיגים שצריכים טפול טוב כדי שינהיגו את משטר הצדק.

  5. ד

    אבל אני חשבתי, אחרי שקראתי את הפסקה הראשונה עם הציטוט של מרקס ואנגלס, שהביקורת הזאת תתמקד בדיוק בעניין הזה, של האופן שבו מחליף הספר את המחקר המדעי במצפון הרשע ובמזימה. קליין לא טורחת להציע ניתוח חברתי-כלכלי אמיתי של תופעת הניאו-ליברליזם, אלא מתמקדת בדמותו של פרידמן ועושי דברו, כאילו מדובר בנפוליאון וצבאו שעושים את ההיסטוריה לבדם. אין תהליכים כלכליים, אין מאבק מעמדי, אין (רחמנא ליצלן) דיאלקטיקה, יש את פרידמן עם התיאוריות המרושעות שלו ויש פוליטיקאים אטומים שמקשיבים לו. זו דרך מאוד ילדותית להסתכל על ההיסטוריה, שלא לדבר על מאוד אמריקאית (למרות שקליין היא קנדית).

    פרידמן לא ברא את הקפיטליזם ולא ברא את ההפיכות. הסי איי איי היה מעורב עד צוואר בכל מה שקשור באמריקה הלטינית ובעולם השלישי עוד מימי ארבנז. מבחינה זו, מה שקרה בצ`ילה היא המשך אורגני של מדיניות המלחמה הקרה, מתודלקת בפראנויה של ניקסון ובתככנות של קיסנג`ר. בקשר למקרים האחרים, נכון, היו ניאו-ליברלים שניצלו משברים גדולים. אבל הניאו-ליברליזם הפנאטי נכנס בצורה משמעותית לא פחות בכלכלות שהיו במצב של שלום, בלי שום הלם. כך למשל בצרפת, שעברה מפנה ימינה עם מיטראן, כך למשל בדרום קוריאה, שלא עברה שום קטסטרופה אנושית, ובכל זאת החליטה להעביר את הכלכלה שלה ליברליזציה, וכך בהרבה מדינות אחרות
    לומר שהניאו-ליברליזם עובד רק בעזרת אסונות וקטסטרופות, זו דרך מאוד חד-מימדית להציג את המצב, וכאמור גם מאוד ילדותית..

    בנוסף, ראוי לציין שקליין לא תוקפת את התיאוריות של פרידמן באופן ישיר. היא לא מבינה שום דבר בכלכלה, במוניטריזם, בקביעת שיעורי ריבית וכו`. לכן היא עושה טריק מלוכלך – היא מסתכלת על האופן שבו אומצה המדיניות הזאת על ידי קובעי מדיניות (דמוקרטיים יותר או פחות) וממנה מסיקה על התיאוריה. ובכן, רוב הדיקטטורות ב-200 שנים האחרונות לא היו ליברליות מבחינה כלכלית, רחוק מכך. למעשה, רובן הגדול דגלו בסוג של דרך שלישית בין קפיטליזם לקומוניזם, שזו בדיוק הדרך שקליין מהללת בספרה. האם זה אומר משהו על הקשר המחייב שבין סוציאל-דמוקרטיה וכלכלה מעורבת לבין העדר דמוקרטיה? בקושי. אבל גם זה שהשיקגו בויס ישבו בצ`ילה לא אומר הרבה על מילטון פרידמן.

  6. אורלי נוי

    בהחלט מעורר מחשבה, וכפי שכתבת מזמין את ניתוח המקרה הישראלי בכלים חדשים.
    אחת הדוגמאות בכיוון הזה היא הפרוייקט של קואליציית נשים לשלום, "מי מרוויח מהכיבוש", שמסמן מפנה אתי באופן ההתבוננות של השמאל על ההקשרים הכלכליים של הכיבוש: אם הגישה המסורתית היתה "כמה הכיבוש עולה לנו", הרי שהפרוייקט הזה בא לומר שבעצם הכיבוש די טוב לנו, או לחלקנו, או לבני בריתנו. ישנן תעשיות ישראליות שלמות שפורחות ומשגשגות הודות לכיבוש וכל האפשרויות שהוא מזמן להן, וכמובן שגם מאות חברות זרות שעושות רווחים נאים מאד בשטחים הכבושים. במובן הזה, ה"שלום הכלכלי" שמציע נתניהו כתחליף להסדר מדיני הוא הביטוי המזוקק ביותר של המגמות עליהן מצביעה קליין, כיוון שהוא מטמיע את ה"הלם" כחלק אינטגרלי וקבוע של המציאות, ולא כאירוע זמני (ארוך ככל שיהיה).

    אתר "מי מרוויח מהכיבוש":
    http://whoprofits.org/

  7. שור הבר

    לא מבין איך הדיון כאן בתגובות הפך למרקסיזם-לניניזם בעד ונגד. ולא מבין גם למה מפרסמים את התגובות האלה.

  8. שרגא עילם

    אמנם לא קראתי את הספר, אבל קראתי וגם שמעתי מה שלקליין יש להגיד על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וזה מאוד רחוק מלהיות משכנע וגם מבוסס.
    הקריאה של הסקירה של צבי רק מחזקת את הביקורת של יפה. לזה אין קשר לשאלה אם קליין יודעת לכתוב או לא. השאלה היא מה היא כותבת.
    הנקודה המרכזית היא גם לא ביקורת טובה יותר או פחות טובה של קפיטליזם חזירי, אלא האלרנטיבה הקונקרטית.

  9. יריב מ

    בחייך. אם תקרא את דוקטרינת ההלם תראה קליין מבקרת בחריפות גם את הקומוניזם הוולגרי. המודל שהיא מציעה – ולא כל כך במרומז – הוא מודל סוציאל-דמוקרטי. ליבה תמי עם התארגנות דמוקרטית ונגד בירוקרטיה הכופה עצמה על התארגנות זו.
    כך תיארה בחיבה את תנועת סולידאריות הפולנית שיצאה נגד לטון הבובות של הסובייטים הקומויסטים.
    אבל נורא קל להשתמש באנשי קש.

  10. גיא

    המאמר של צבי מעניין (את הספר של קליין טרם קראתי) אבל חסרה כאן נקודה משלימה – המודל הקינסיאני נקלע בשנות השבעים למשבר בכל רחבי העולם, שמתוכו צמחה שוב הדוגמא ה(ניאו-) ליברלית. זה הוא הקונטקסט שבתוכו צריך להבין את פרידמן ושות`. בתוך המרקסיזם התקיים כבר לפני יותר ממאה שנה דיון לגבי האפשרות לקיים כלכלה צודקת ודרך שלישית שתתקן את הקפיטליזם הדרסני. המשבר הקפיטליסטי הנוכחי מהווה אולי הזדמנות לתיקון אבל לא בטוח שסוציאל-דמוקרטיה בסגנון הישן מסוגלת לפתור את הבעיה.

  11. חגי מטר

    דוקטרינת ההלם אכן מעלה צורך רציני בדיון על ישראל ועל השמאל בישראל.
    וזה בדיוק מה שנעשה מחר, יום רביעי, בשעה שמונה בערב במועדון הגדה השמאלית. יהיו הרצאות ובעקבותיהן דיון.
    הכניסה חופשית, ומומלצת.

  12. צבי

    סליחה שאני מתערב אחרי שגזלתי זמן כה רב מאנשים טובים שקראו את הסקירה אבל ישנן כמה שאלות מהותיות לסקירה עצמה ולספר עצמו שחייבים להבהיר. ראשית כל אני אומר ברור שהספר מעלה שאלות חשובות בקשר להיסטוריה של הקפיטליזם וביחיד עם הפאזה האסונית על פי פרשנותה של קליין היא שלב הכרחי שלו. כלומר האם קפיטלזם ״חייב״ להתפתח כפי שהתפתח? במובן זה מי שביקר למעלה את הספר עצמו צדק לגמרי בדבר בסיסי אחד : הוא קרא את הספר. אני גם אומר שהספר מעלה שאלות אחרות לגבי הקפיטליזם ושוב אין כאן הסכמה עיוורת עם נעמי קליין אלא עמידה על חשיבות ספרה. נעמי קליין כותבת בקול מוסרי ברור מאוד, היא מחברת מחדש. את הכלכלה הטהורה עם הפוליטיקה וקושרת בין מקומות בעולם שניראים שאינם קשורים. מישהו היה צריך לכתוב ספר כזה, מעמדה כזו, בקול כזה ולו רק כדי לעורר את הויכוח. בשבילנו הישראלים ספר ודאי חשוב לא רק בגלל הדרך שבה קושרת קליין את ישראל למקומות אחרים אלא בעיקר האופן שבו היא עושה את שמאפשר לנו לחשוב על עצמנו בצורה פחות ייחודית ויותר היסטורית ומפוכחת (ולהבין אגב כך שלא נמלט מגורלן של מדינות כובשות אחרות שהיו בסיטואציה דומה).
    יואל קורנבלום, אני חייב למחות אל האופן בו חטפת את הדיון הזה כאילו הוא עוסק בשאלה מי יותר ״רע״ ? עצם העמדת הקומוניזם כאליבי לרעות שגורם הקפיטליזם היום, עכשיו, היא בלתי מוסרית. איננו נעשים יותר מוסריים רק בגלל שיש מישהו אחר ״יותר ״ אכזר מאיתנו במקום אחר או בזמן אחר. 

  13. ב.א.

    קראתי הספר ואני מסכימה שנעמי קליין יודעת לספר סיפור, זאת עוצמתו של הספר וזאת חולשתו. כל הדוגמאות צריכות להתאים את עצמן לתיזות של נעמי קליין, שלא כולן מפורטות בספר, אבל אם רוצים לעקוב אחרי ההתבטאויות הפומביות שלה, אז די קל להבין את הענין, ובהזדמנות החגיגית הזאת מתאימים את המציאות לתיזה.
    ולמרות זאת, הספר מטריד מאד, ומעלה שורה של נושאים שיש לתת עליהם את הדעת.
    אבל למה מהתנגדות לתיאוריה ולפרקטיקה של פון האייק ופרידמן ועשרת בני המן שאיתם, צריך לייצר דיון על קומוניזם ? זה לא הכרחי. זה לא מתבקש וזה תרגיל שקוף.
    לא כל מי שמתנגד לניאו-ליברליזם הוא קומוניסט (אגב, היא עצמה טוענת שהיריבים האמיתיים של הניאוליברליסטים היו הקיינסיאנים ולא הקומוניסטים)
    הקומוניזם כשיטה נכשל כשלון מהדהד – גם בעובדה שהוא אחז בשיטות לא דמוקרטיות (בלשון המעטה) וגם בביצועים הכלכליים שלו (רמת חיים וכו`). ועדיין אלה לא שתי החלופות היחידות במגרש.
    אני מציעה שהדיון יהיה הפוך. במקום להתווכח מה היה רע יותר ודורסני יותר (תחרות קשה. אין ספק, למרות שהקומוניזם לוקח בנקודות בזכות היותו בר מינן שניתן להתגעגע אליו), אפשר, ולפיכך חשוב לפתוח בדיון איזו חברה אנחנו רוצים. נדמה לי שנגלה שהמכנה המשותף של הכותבים הוא לא כל כך מובן מאליו כפי שנדמה, כאשר מנסים לנגח שיטות אחרות

  14. ע.ג

    אולי קליין מדברת סוציאל דמוקרטיה (ואני לא בטוח) אבל המאמר כולו קומוניזם במירעו ולכן תגובתי

  15. י.ד.

    קשה לקרוא לנעמי קליין סוציאל דמוקרטית כאשר היא תומכת בשיטות הלניניסטיות של תומכי אניידה ז"ל.

  16. נחליאלי

    אני מזכיר לכם שלא חייבים לפרסם כל תגובה שנשלחת.

    אסתפק ברמז דק ללא פירוט.

  17. יואל קורנבלום

    אני באמת מצטער על המחאה שלך אבל נראה שאפשר להבין את מה שכתבתי מקריאת המאמר שלך. בסופו של דבר יש כאן התקפה חסרת תקדים על מילטון פרידמן וגם שימוש במילים לא כל כך מקובלות. מצד שני נראה שאתה דווקא בעד הקומוניזם לכן באה ההשוואה.

    בעיקרון אני לא מסכים עם התאוריות של פרידמן כאמור אבל אני גם לא מסכים עם התאוריות של קליין שכאילו פרידמן דחף את כל המדינות לבצע את התאוריות שלו וגם הביא איתו איזה צבא כדי להכריח את המדינות לבצע את התאוריות שלו. נראה שבקטע הזה קליין היא הזוייה לגמרי כמו שהיא הזוייה בנושאי ישראל וממש יש להצטער שנותנים לה במה. מעניין אם נותנים לה את הבמה הזאת בגלל שהיא כל כך נגד מדינת ישראל. נראה לי שקליין מתקשה להתייחס לעולם המציאותי כמות שהוא ולכן היא ממציאה עולם הזוי לחלוטין משלה שבה קל לה לשלוט בכל דבר וכל דבר ברור לה כי היא יצרה את העולם הזה. ובאמת מצער כאמור שנותנים לה במה לשטויות שלה וגם מסתבר עורכים דיון בנושאי הספר שלה. נראה לי שגם אברבאנל מלא באנשים שקשה להם להתמודד עם העולם המציאותי אבל לא נראה לי שמישהו נותן להם במה.

    מה שמתקבל יותר על הדעת שקרה הוא שמישהו בשלטון כלשהו החליט שהתאוריות של מילטון פרידמן מתאימות לו לצרכים שלו ללא כל קשר עם כלכלה ולכן השתמש בהן. בדיוק כמו שלנין ושות` חשבו שהתאוריות של מרקס מתאימות להם והשתמשו בהם בצורה אכזרית במיוחד. מזלו של מרקס שהוא נפטר לפני שהבולשביקים לקחו את השלטון אחרת יתכן שגם פה היו מאשימים אותו שהוא הכריח את לנין בעניין הקומוניזם.

    כפי שכתבתי לך בסוף התגובה הראשונה שלי אליך על מדעי החברה להתחיל לעסוק יותר בנסיון לחשב עד כמה מדוייקות התאוריות שהם מפרסמים ולא רק לפרסם. בסופו של דבר שליט אחד או אחר ישתמש בתאוריות האילו לקדם את שלטונו. זה מה שנראה לי קרה עם מילטון וגם עם מרקס. פרסמו תאוריות מבלי לנסות לחשב עד כמה מדוייקות הן ומישהו בשלטון כלשהו החליט שזה מתאים לו ומשתמש בתאוריות הנ"ל. לכן אל תאשים את מילטון במה שאתה וקליין מאשימים. במקרה הגרוע אתה יכול להאשים אותו בהזיות.

    בהצלחה עם הדיון, אולי תביא לנו איזה תקציר.

  18. א.ב

    יש לכם רפרנסים? סימוכין?

    או שאתם ישראלים אמיתיים שלא צריכים להוכיח דברים, כמו הספרי ומה שמו?

  19. י.ד.

    בתחילת הספר שלה נעמי קליין מספרת כיצד כיצד השמאל הרדיקאלי בצ`ילה תכנן להתקדם קדימה למציאות "שוויונית" אפילו יותר, וזאת בדרך חדשה ומהפכנית שאיננה קומניסטית. הרעיון היה לתפוס מפעלים ואמצעי יצור בידי מועצות פועלים וכך לשחרר את מעמד הפועלים, משמע "האומה הצ`יליאנית", משלטונו של הקפיטליזם הבין לאומי המושחת.
    זה לא סוציאל דמוקרטית. זה קומוניזם, או הדרך שבה הקומוניזם משתלט על החברה. תחילה יש מועצות פועלים שמשתלטות על מפעלים וכדומה בכוח הנשק. ואז גורמים מסוימים בתוך המועצות פועלים משתלטות על המועצות בשיטות של החלטה פה אחד ואיומים על אלה שלא משתפים פעולה וכך המפלגה הקומניסטית משתלטת על הארץ. זה עבד כך ברוסיה, בסין, ביגוסלביה, בקובה, בצפון ויטנאם ועוד. העובדה שנעמי קליין לא מבינה שזה לניניזם רק מעידה על הבלבול של השמאל החדש העכשווי שאיננו מסוגל להבדיל קומוניזם לסוציאל דמוקרטיה.

    סוציאל דמוקרטיה מובחנת באופן חד וברור מקומוניזם, כפי שהובהר בהכרזה של האינטרנציונל השני ב-1920 – שאסור לבלבל אותו עם האינטרנציונל השלישי שהתכנס באותה עת במוסקבה – שבעצם הגדירה את הסוציאל דמוקרטיה ואת שיטות הפעולה הדמוקרטיות שלה:
    "הפרלמנט הוא שצריך לקבוע את המדיניות החברתית בקויה הכלליים ולחוקק את החוקים; הוא שיכריע לגבי אלו מפעלים ושירותים יש להפעיל את עקרון בעלות החברה ובאלו תנאים; הוא שישלוט שליטה כספית עליונה"
    "כל מגמה להפוך שבית מקצועית באופן אוטמטי למהפכה מדינית יש לגנות בחומרה שאין למעלה ממנה"
    כל קבוצת מיעוט "כיתתית" המאמצת לה יעוד מהפכני מויחד והתובעת לעצמה זכות לפעולה ישירה ולאלימות טרוריסטית כדי לממש את היעוד הזה וכן כדי "לחסל את חירות העם" זוכה לגינוי מלא.
    תנועת העבודה מוגדרת כ- "כל המשתתפים במאמציהם ביצור טובין מכל מין".
    (כל הציטוטים מובאים מיעקב טלמון "מיתוס האומה וחזון המהפכה" עמ` 543)
    כלומר קיים הבדל חד וחמור בין הסוציאל דמוקרטיה שעובדת בכלים פרלמנטריים לבין הדיקטטורה הקומניסטית שמנסה בכלים כיתתיים וטרוריסטיים להשתלט על המדינה ולדכא את החברה. מה שהיה מובן למשתתפי האינטרנציונל השני איננו מובן לנעמי קליין. קומוניזם איננו סוציאל דמוקרטיה, והניסיון לשימם בכפיפה אחת דומה לניסיון לשים את הדמוקרטיה הליברלית ואת הפשיזם בכפיפה אחת.

    אם כבר פינושה סך הכל השתמש בשיטות של הלניניזם כדי להשתלט על צ`ילה ואולי זה הדבר שכל כך מרגיז את נעמי קליין. לקפיטליזם הוא פנה רק לאחר כמה שנים כאשר מדיניותו הכלכלית, או בעצם חוסר מדיניותו הכלכלית, הייתה כבר על הקרשים. ולכן ההאשמות כנגד מילטון פרידמן כרגיל הן מיותרות לגמרי.

    אינני נכנס כאן להבדלים נוספים בין הסוציאל דמוקרטיה לקומוניזם כמו ההכרה מכללה בשיטת השוק לתמחור מוצרים, ועוד, שגם הם כמובן חשובים מאד.

  20. יהודית

    האם ניצול פוליטי וכלכלי של חולשה או אסון של מדינה או אזור הוא תכונה שהיא ייחודית אך ורק לשיטה הקפיטליסטית? הרי אפשר להגיד את זה על כל צורה של משטר וממשל מהעת העתיקה ועד ימינו – מה כבר ההבדל בין הקפיטליזם של האסון בצ`ילה, הקומוניזם של האסון במזרח אירופה אחרי המלחמה, הציוניזם של האסון (כמה אסונות) בפלסטינה בשנות הארבעים והחמישים או האיסלמיזם של האסון בעזה בימינו?

  21. אירית

    אני תוהה איך אפשר להתלהב מכתב יד של אשה, אשכנזיה, שנשואה באושר למישהו עם השם אבי לואיס.
    באנגלית הכל נשמע יותר מלהיב. זו המסקנה המצערת מהשיח הירוד בישראל, שמגיע גם להעוקץ, הפרובינציאליות.