המצפון הנרשע והמזימה הרעה: דוקטרינת ההלם: עליית הקפיטליזם של האסון , מאת נעמי קליין

"הבורגנות בצרפת ובגרמניה כבשה לעצמה שלטון מדיני. מאותה שעה ואילך לבשה מלחמת המעמדות, למעשה ולהלכה, יותר צורות מפורשות ומאיימות, והיא שצילצלה לה לכלכלה המדעית הבורגנית, בפעמוני המתים. שוב אין עוסקים בכך, אם נכונה תיאוריה זו או חברתה, אלא בכך עוסקים: אם מועילה היא להון או מזיקה, אם נוחה היא לו או לא נוחה, אם מתנגדת לתקנות המשטרה אם לאו. במקום חקירה בלתי משוחדת, באה התגוששות-בשכר עד כדי חבטה, במקום מחקר מדעי ללא נגיעה-בדבר, באו המצפון הנרשע והמזימה הרעה…" (קארל מרקס, "סוף דבר למהדורה השנייה", הקאפיטאל, ספרית פועלים, תשי"ג, עמוד 9).

הקריאה בספרה המרתק של נעמי קליין החזירה אותי לשני רגעים שחוויתי במזרח-אסיה. הראשון היה בשאנגחאי בראשית אפריל 1992. כשהגעתי לעיר הגדולה הלכתי מייד לחנות הספרים הממשלתית הענקית (שכבר אינה קיימת), וקיוויתי לרכוש שם מהדורה סינית מלאה מלאה של כל כתבי מרקס ואנגלס. חנויות הספרים הממשלתיות בסין היו מסודרות כולן לפי אותו הסדר ואפשר היה להתמצא בהן בקלות. כדי לרכוש את הספרים של מרקס, אדם צריך לגשת אל האגף הנושא את התואר "מה-ליה ג'ואי" (מרקסיזם-לניניזם) ושם ימצא את כל מבוקשו. כיוון שבחנויות אחרות בהן ביקרתי לא מצאתי את כל המהדורה בשלמותה, הייתי בטוח שבחנות הענקית בשאנגחאי אמצא הכול. אבל עוד ממרחק ראיתי שהמדפים המבוקשים ריקים לגמרי. במקום עשרות הספרים של מהדורת "כל כתבי" עמד ספר אחד בלבד על המדף: "קפיטליזם וחירות" של מילטון פרידמן באנגלית. לא הייתי אומר שהתאכזבתי או הופתעתי למצוא את פרידמן במקום מרקס, יותר נכון לומר שהרגשתי כאילו דרכתי על חרא. שבוע מאוחר יותר, ובלי כל קשר אבל כמובן שהכול קשור, בחמישה עשר לאפריל, קיבל הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסינית את ההחלטה המפורסמת בדבר "מאה שנות רפורמות", כלומר מאה שנות קפיטליזם, ופתח סופית את הדלת בפני השתוללות הנוכחית של ההון בסין. הרגע השני היה ביפאן מייד לאחר רעידת האדמה בעיר קובה ביפאן בינואר 1995. בים המלל על רעידת האדמה החזקה, שמחקה מאות אלפי בניינים והרגה קרוב לחמשת אלפים אישה ואיש, היה מי שאמר ולעולם לא אשכח זאת, ש"רעידת האדמה היא דבר טוב כיוון שהיא תתניע מחדש את הכלכלה היפאנית התקועה".

"דוקטרינת ההלם" של נעמי קליין עוסק בדיוק בשני הדברים הללו: השפעתה האדירה וההרסנית של האסכולה הכלכלית שמילטון פרידמן היה בין מייסדיה ונושאי דברה העיקריים על ההיסטוריה העולמית בעשורים האחרונים, וחשיבותם של אסונות נוסח רעידת האדמה בקובה לפעילות הקפיטליסטית בעידן הנוכחי. הטיעון הראשון של קליין פשוט ביותר. כדי להמשיך ולהפיק רווחים אימץ אופן הייצור הקפיטליסטי בעשורים האחרונים דפוס הרסני במיוחד: יצירת מצב, או ניצול מצב, של הלם. מצב ההלם–בין אם נגרם בידי אדם או בידי הטבע–מאפשר לכוחות האידיאולוגיים של השוק לחדור לחברה ההמומה וחסרת ההגנה ולרסק, תוך ימים ספורים ממש, את כל מערכת ההגנות והאיזונים החברתית כלכלית על מנת ליצור "גן עדן" להון. את המחיר האנושי הכבד משלמים פעם אחר פעם העניים והעובדים ולמעשה החברה כולה. מי שמעיין לעיל בפואטיקה המבריקה כתמיד של מרקס בדבר ה"המצפון הנרשע" יוכל לומר שאין כל חדש בטיעון של קליין. אבל קליין מחדשת בניסיון להראות כיצד עובד דפוס הרסני זה בעידן הנוכחי באופן גלובלי, משימה נכבדה שמביאה את הקורא לעיין בשלל מקרים של ארצות מכל היבשות כמעט. הטיעון השני של נעמי קליין קשור במישרין לדבריו של מרקס בדבר המזימה הרעה. מזימה שאותה הגו אנשי אסכולה אחת, הידועים כ"אסכולת שיקגו" שמניחה את מצב ההלם כתנאי הכרחי להתפתחות אותו גן עדן של ההון.

הולדתה של המזימה הרעה בפשרות הגדולות בין ההון לעבודה שנעשו במחצית הראשונה של המאה העשרים. עוד לפני המשבר הגדול של 1929 אבל בעיקר לאחריו ולאחרי מלחמת העולם השניה אימץ המערב מודל כלכלי מיסודו של ג'ון מיינארד קיינס (1883-1946) שגרס התערבות משמעותית של המדינה בחיים הכלכליים ובשוק כדי למנוע בעתיד משברים דומים, והתדרדרות של חלקים נרחבים בחברה למצב של עוני ורעב. פריו של המודל הזה היה יציבות כלכלית וחברתית לאורך זמן. "המחיר" אותו נאלצו כוחות השוק לשלם בעבור הפרי הזה היה ויתור על החלום של רווח ללא גבול. מילטון פרידמן (1912-2006) וחבריו משיקגו בילו שנים של חריקת שניים נוכח התבססותו של המודל הקיינסיאני (וחבל שקליין אינה עוסקת הרבה בתפקידה של הסוציאל-דמוקרטיה המערבית, או אפילו בגרסאות אירופיות של הקומוניזם, בהיסטוריה של ההתבססות הזאת) קודם במערב ואח"כ במקומות אחרים בעולם שמסיבות שונות, מסורתיות פוליטיות ותרבותיות, ביקשו להמנע ממצב של שוק חופשי לחלוטין. כדי לשחרר את השוק הכלוא במוסדות ובחקיקה הקיינסיאניים, טען פרידמן בלהט בלתי פוסק, יש לרסק את המוסדות הללו. הבעיה היא שבחברות דמוקרטיות ואו במדינות בעלות ביורקראטיה מודרנית מפותחת ריסוק כזה של מוסדות קיימים הוא בלתי אפשרי או לפחות דורש תהליך ממושך של חקיקה. לפיכך טענו פרידמן וחבריו שריסוק אפקטיבי של המוסדות הכלכליים הקיימים צריך לקרות בתנאים בהם חברה נתונה במצב של הלם ואינה יכולה להתגונן. קליין מדמה את הסיטואציה הזו, באריכות ובמידה רבה של צדק, לטכניקות של מחיקת תודעה דרך עינויים וטיפול בהלם של מטופלים במוסדות פסיכיאטריים. רק מוח מחוק יכול לאפשר בניה מחדש של תודעה נורמטיבית (על פי כוונת המטפל), לכן צריך למחוק את מה שיש. ואכן הפועל "מחק", על צורותיו השונות, מופיע בספר פעמים רבות: מחיקת החופים באוקינוס ההודי בעקבות הצונאמי היא רק דוגמא אחת. הצונאמי היה רע לאנשים שגרו על החופים הללו, אבל לא למשקיעים שבאו בעקבות ההרס. ההריסות של הנפש מחוקת התודעה, במקרה זה, דומות להפליא להריסות החברה, שאסכולת שיקגו העבירה אותה סדנת של טיפול בהלם. בנקודה זו נארגים שני הטיעונים של קליין למסכת אחת: הלם ושורת צעדים נמרצים שמביאים את השוק למצב של חופש מוחלט מחד, ואידיאולוגיה מיוחדת מוכוונת הלם מאידך. ציטוט אחד משפע הציטוטים המובחרים שמביאה קליין מסכם זאת היטב: "הזמנים הגרועים ביותר הם היוצרים את ההזדמנויות הטובות ביותר לאלה שמבינים את הצורך ברפורמה כלכלית יסודית" (עמוד 201). כיוון ש"זמנים גרועים" הם יותר זמינים במקומות פחות יציבים מן הדמוקרטיות המערביות עשה הקפיטליזם של האסון טיול מסביב לעולם שהחל במדינות המוכות פוליטית של דרום אמריקה, עבר באסיה ובאפריקה מוכות אסונות הטבע, בטרם הגיע סוף סוף לכור מחצבתו האמיתי במערב ובארה"ב. בארה"ב של בוש התלכדו כל הרעיונות וכל האנשים המעונינים להוציא אותם אל הפועל במקום אחד ומשם, ערב המשבר הכלכלי הגלובלי הנוכחי, הם יצאו למסע חדש, הרסני יותר, של אסון וקפיטליזם בעולם כולו. בארה"ב של בוש ושל עיראק ואפגניסטאן, הנלחמת  באסון האובייקטיבי לכאורה של הטרור, מסתיים הסיפור חובק העולם של "דוקטרינת ההלם" והעקרונות אותם קליין מזהה בראשית הספר מגיעים לידי מיצוי וביטוי כמעט מלא. בכלל, אמריקה של הקפיטליזם הטהור, המלחמה, הטרור, של קתרינה, מצטיירת כתוצר מושלם של הניתוח של קליין עד כדי כך שלולא היינו יודעים שאמריקה זו היא ההשראה לספר, היינו חושדים שקליין המציאה אותה כדי שתתאים לניתוח שהיא מביאה.

אני מודה שבתחילה הייתי קצת ספקני לגבי היכולת של קליין להדגים את אופן הניתוח שלה בשורה של מקרים ממקומות שונים בעולם. עוד הייתי ספקני, ובמידה מה עדיין נותרתי, לגבי האופן בו אפשר לזהות את מצב ההלם בחברה נתונה. זאת בעיקר מכיוון שקליין מדברת לפחות על שני מצבים של הלם: האחד שנגרם ע"י הכלכלנים בעצמם תוך כדי עיצוב החבילה הכלכלית שהם מנחיתים על החברה שאינה חושדת בכלום. והשני הוא מצב אוביקטיבי יותר של הלם שנגרם ע"י אסון טבע או אסון פוליטי כמו מלחמה. כך או כך קליין מצליחה, תוך שהיא עוברת בוירטואוזיות ובשליטה מרשימה ממקרה למקרה, לספר את הסיפור כולו כמסכת אחת בלי לוותר או לכסות על הייחודיות של כל מקרה לגופו. אין דין בוליביה הדמוקרטית שעברה טיפול בהלם בעודה דמוקרטית כדין צ'ילה שהדמוקרטיה שלה הוחרבה באכזריות בדרך להחרבת החברה והכלכלה שלה. ואין דין הדמוקרטיות הצעירות בדרום אפריקה ובמזרח אירופה כדין האומות האסיאתיות שהתמודדו עם אסון הצונאמי. כמו כן אין דין בריטניה של תאצ'ר המנצלת את ההלם שבעקבות מלחמת המלווינאס לארה"ב של בוש, המנצלת את אסון הפיגוע במגדלי התאומים. ובכל זאת, דפוס הפעולה שחזר על עצמו בכל מקום הוא החדירה הנמרצת של אנשי כלכלת ההלם (לאחר הבקיעה הראשונית בשיקגו הם בקעו גם במקומות אחרים) אל תוך הואקום או חוסר האונים התודעתי שיצרו האסונות השונים. הם תמיד באים מוכנים ומצוידים בתכנית פעולה מסודרת לגבי מה שצריך לעשות (וקליין מראה שבמקרים רבים נכתבה תכנית הפעולה בקומות העליונות של איזה בנק גדול בניו יורק). כמו מי שמרים אבן אבן בשדה חושף את הרמשים, קליין מראה איך אותם אנשים, או התלמידים שלהם, צצים שוב ושוב במקומות שונים בעולם ומייצרים "נסים כלכליים" אחד אחרי השני במחירים נוראיים של הרג ועוני. הרגע הוא תמיד אותו הרגע: חבילת צעדים כלכליים נמרצים, מוכווני שוק חופשי, המונחתים על הציבור ההמום או התמים בבת אחת. יותר טוב לומר, במכה אחת. מי שזוכר את ארליך ובגין עומדים יחד בטלוויזיה ערב אחד באוקטובר 1977, אך זמן קצר אחרי היבחר הליכוד לשלטון, ומכריזים על "המהפך הכלכלי", יכול לדמיין לעצמו את הסיטואציה הזו. רוחו של פרידמן, וזה אינו מופיע בספר, שרתה גם על הלילה ההוא. אם כי הוא התאכזב מן הביצועים היכנעיים של בגין וארליך הנעבעך ונאלץ להמתין לקליינטים יותר טובים ונחושים בדמותם של ראש הממשלה ולאחר מכן שר האוצר פרס ונעריו בשנות השמונים ונתניהו בשנות התשעים והאלפיים. בכלל, כל פעם, שהתכנית הכלכלית של פרידמן נכשלה כשלון חרוץ, הוא התלונן שלא הלכו בעקבותיו מספיק או שלא הלכו אחריו באמת. לעיתים טרגיות התלונה הזו הובילה לעוד אסונות ועוד תכניות יותר הרסניות. לאחר קריאת הספר של קליין קשה לעמוד בפיתוי ולא לחפש את טביעת האצבע הפרידמנית בכל מקרה שבו הוכרזה בישראל "תכנית חירום" שבאה תמיד אחרי או לפני אסון או מלחמה. בדיקה גסה שעשיתי מראה שהמודל של קליין עובד גם כאן. מאז 1977 הקפיטליזם בישראל התקדם בצעדי ענק על הקביים של אסון וחירום, הלם ומלחמה. יש להצטער שקליין התמקדה דווקא בשנים האחרונות בישראל ולא ייחדה מקום דווקא לפרק היותר מוקדם בהיסטוריה של ישראל, שלטעמי הוא מרתק יותר והיה מוסיף המון לספר המצוין שכתבה. בדיקת הרצף האירועים הדרמטיים של מהפך, פלישה ללבנון, הסכם שלום עם מצרים, מלחמת לבנון הראשונה, דולריזציה, תכנית הייצוב של 1985, הדיכוי של האינתיפאדה, מלחמת המפרץ, הסכמי אוסלו ועוד ועוד עוד, (לא לשכוח את מעורבות ישראל בפרשת איראנגייט), ממש משוועים לכלי הניתוח של קליין.    על הקוראים לשים לב לכך שיתרונה הגדול של קליין הוא בזה שהיא אינה מפרידה בין הכלכלה “הטהורה” לפוליטיקה של המלחמהץ הקשר הזה ברור היום, הודות לבוש, אך לא כך היו פני דברים תמיד, ובמקרים רבים קליין מצליחה לחשוף את הקשר גם בשנים רחוקות וגם במקרים סמויים מן העיין.  

הוירטואוזיות של הכתיבה של קליין מתחרה רק בוירטואוזיות של ההיסטוריה עצמה. למשל, פרידמן מאוד רצה שניקסון ירסק את הניו דיל, הגרסא האמריקאית של הכלכלה הקיינסיאנית. אבל ניקסון איכזב, החברה האמריקאית התגלתה כחזקה מידיי בשביל תרגילים כאלה. כפיצוי, ניקסון וחבורתו יחד עם מילטון וחבורתו הלכו "לעשות מכה", תרתי משמע, בצ'ילה של איינדה. עשרים ושמונה שנים מאוחר יותר, אותם האנשים ממש שהיו מעורבים כאנשי ממשל צעירים ברעות ובאסונות של דרום אמריקה, מצאו עצמם כפוליטיקאים בכירים בממשל בוש. כך גם הכלכלנים. הפעם היה קל יותר לעשות מעשה בחברה האמריקאית מוכת ההלם של הטרור. ובעולם כולו. כך מתברר שמה שעשו רמספלד וצ'ייני הצעירים בזמן ניקסון (אם לא בצ'ילה אז במקומות אחרים), הם זכו לעשות שוב כמבוגרים בזמן בוש. החלק הזה הוא פחות או יותר מוכר, אולם מה שמתברר ביתר שאת בספר של קליין הוא המעורבות של אנשי הכלכלה בנעשה בצ'ילה. כולם מכירים את הסיפורים על הסי.איי.אי וחברות אמריקאיות בצ'ילה ערב ההפיכה. מה שמוכר פחות הוא הסיפור של ההשתלטות של מחלקת הכלכלה של שיקגו על המחלקה לכלכלה של אוניברסידאד קתוליקה. האוניברסיטה השניה בחשיבותה בצ’ילה, ומה שחשוב יותר, זו השמרנית. עוד הרבה לפני שאיינדה נרצח נשלחו סטודנטים לכלכלה מן האוניברסיטה הזו להתחנך בארה"ב. רבים מהם מילאו תפקידים מכריעים בממשלת פינושה לאחר ההפיכה. כך גם קרה במקומות רבים אחרים בעולם קליין מדגימה זאת היטב. כשהקורא מגיע לקראת הסוף לארה"ב בעיראק, הוא כבר יכול לכתוב את הפרק הזה בעצמו.

קליין יודעת לספר סיפור. והיא עושה זאת באופן שמשתף את הקוראים שלה בכל מיני צורות. אוכל להעיד על עצמי שהקריאה בספר מזמינה כל מיני מחשבות בהקשר זה. את מאתיים העמודים הראשונים של הספר, העוסקים בעיקר בדרום אמריקה, אליה שבה קליין גם לבסוף כדי להראות איך שם, במקום בו הכל התחיל, מתחילה התעוררות של העמים לשקם עצמם מן ההלם. קראתי את הפרקים הללו גם דרך ההיסטוריה של השמאל בישראל. כמה אנקדוטות: למשל, קליין מספרת איך ריסקו חיילים את הידיים של הזמר השמאלי הנערץ ויקטור חרה בלילה באצטדיון בסנטיאגו אחרי ההפיכה. את אותו סיפור בדיוק שמעתי לפני המון שנים מריקרדו, פעיל קמפו"ס מצ'ילה, אחד מן הרבים שהיו שפעילים באוניברסיטה בזמנו. על ההפגנות בארגנטינה ועל מעשי הפרוניסטים הצעירים מן הדור החדש של שנות התשעים שמעתי מחררדו לייבנר שחזר נלהב מביקור שם. על האינדיאנים בחבל גוארני, שמעתי לעייפה מסרחיו יאני, פעיל מצפן. על המונטונרוס שקליין מספרת גם עליהם, שמעתי הרבה מחבר קרוב מאוד שהיה בצעירותו בארגנטינה מונטונרו ובישראל פעיל בקמפו"ס ובשס"י והיום הוא סוציולוג שחוקר את כלכלת הרחוב בדרום אמריקה ובים הקריבי. ברמה הרבה פחות אנקדוטלית אפשר לומר שאין לתאר את החוב העצום שחבים המזרחים, הפעילים החברתיים, והסוציולוגיה הביקורתית הישראלית בכלל לעבודתו ופעילותו של שלמה סבירסקי (שהוא רק אחד מפעילים וחוקרים רבים מאותו הרקע). הטרגדיה הדרום אמריקאית, שפגעה קשות גם ביהודים רבים שבאו מבתים סוציאליסטים ודמוקרטים מסורתיים (קליין הקנדית עצמה גם באה מבית יהודי סוציאליסטי), הביאה אל הארץ גל גדול של גולים ומהגרים מדרום אמריקה שהיתה להם השפעה מיוחדת על השמאל והמחשבה בישראל. זאת בייחוד בדגשים שאפיינו את הטרגדיות שמעבר לים בהן הם התנסו: הקשר בין מאבק דמוקרטי ומאבק על חירויות פוליטיות של עובדים למאבק על השלום, והקשר בין מחקר ביקורתי במדעי החברה לבין פעילות והגות פוליטית. הנה קשר בין ישראל לדרום אמריקה שהוא שונה במשהו מאלו שהתרגלנו לקרוא עליהם. יתכן שזה המסר שצריך לקחת מן הספר הזה. 

אין כל ספק שימצאו מומחים נודניקים בסגנון "השוגון השני לבית טוקוגאווה לא נולד ביום ראשון אלא ביום שני" שתהיינה להם השגות על נקודות מסוימות בספר הנוגעות למקומות שונים בעולם בהם הם מתמחים. צריך לזכור  שמדובר בסיפור חובק עולם. כפי שרמזתי לעיל, צריך גם לחשוב עוד על מושג ההלם והאופן הוא מתפקד בסיפור. אבל אפשר לומר שנעמי קליין בהחלט מציגה את הטיעון שלה באופן משכנע שצריך להביא לפחות לשאול שאלות חדשות. כמו למשל, מה מקומו של ה’קפיטליזם של האסון’ בהיסטוריה של הקפיטליזם בכלל. האם התפתחות זו של קפיטליזם אסוני היתה בלתי נמנעת. וחשוב יותר, מה עושים עכשיו? האם לאחר הפאזה הזו בהיסטוריה של הקפיטליזם, שהיא כרגע גם ההיסטוריה העולמית, יתכן בכלל קפיטליזם אחר? (מילתא דבדיחותא: אולי, לכל הפחות ולמען השם, צריך לסגור את אוניברסיטת שיקגו? אנשי השמאל המגיחים משם נוטים להיות חסרי חוש הומור ורציניים עד אימה. ועל מעלליהם של אנשי הימין משם, חניכיהם של ליאו שטראוס ומילטון פרידמן, כבר לא צריך לדבר). צריך גם לחשוב גם על השמאל ועל המחשבה השמאלית בעולם בזמן הזה. ובמובן זה הספר מספק לקוראת המתענינת הזדמנות מצוינת ללמוד באופן ביקורתי על העולם בו אנו חיים עכשיו. עכשיו שיש לנו בסיס נהיר לדבר על איך עובד הקפיטליזם. עשרים שנים אחרי נפילת הגוש הקומוניסטי ואחרי ש"הבנו" שה"הקומוניזם לא עובד", "דוקטרינת ההלם" מבהיר היטב שהשאלה לגבי הקפיטליזם היא לא אם הוא "עובד" או לא, אלא איך הוא עובד. אולי צריך גם לדבר על איך עובד השמאל. בייחוד איך צריך לעבוד השמאל בישראל. הקריאה בספר מעודדת את קוראיו, גם את אלו שכבר ראו ושמעו את הכול, לחשוב מחדש על המקום שלהם ועל המקום של ישראל בעולם. אין שום ספק, שבימים בהם תהליך הבינאום של הסכסוך בארץ מגיע לשיאו וחותר לקראת שיא חדש בדמות הקריאה המתגברת לחרם בינלאומי על ישראל, צריך לקרוא ספר כזה. מי שלא מקבל את המטפיזיקה הפשטנית של בן-דרור ימיני וגדי טאוב לשאלה למה לא כל-כך אוהבים אותנו בעולם, ימצא בספר הזה מספר תשובות חשובות לשאלות כמו זו.

"דוקטרינת ההלם" אינו ספר "כלכלי". כלומר, הוא אינו ספר מלא מספרים ונוסחאות שמיועד רק ליודעי ח"ן. "דוקטרינת ההלם" הוא סיפור מסופר היטב בלשון בהירה ובתרגום מעולה על מוסר, כלכלה ופוליטיקה. מצאתי לכך ביטוי בבחירה של קליין לפתוח דווקא בציטוט מספר בראשית (ו, י"א) הפותח במילים: "ותישחת הארץ לפני האלוהים ותימלא הארץ חמס". במובן הזה הוא אולי חשוב יותר מערכו האינטלקטואלי כיוון שהוא מנסה להחזיר את הקול המוסרי אל תוך הדיון חסר הרגשות בשאלות כלכליות.

ישנם ספרים מעטים היום שאפשר לומר עליהם "ספר חובה". דוקטרינת ההלם הוא אחד מהם. 

דוקטרינת ההלם: עליית הקפיטליזם של האסון , מאת  נעמי קליין (אנדלוס, 2009)