על מר מני ומושכחים אחרים

עמוס נוי

בשנת 1990 השתחרר מהכלא הישראלי מחבל מסוכן עם דם על הידיים, לאחר פחות משבע שנים של כליאה בתנאים נוחים למדי. המעשים שבגינם הורשע ברצח, ניסיון לרצח, קשירת קשר לביצוע פשע, אחזקה והובלה של נשק, פעילות בארגון טרור, ופגיעה בזדון ברכוש צבאי, כללו גם רצח של שלושה תלמידים במוסד חינוכי דתי, ופציעת שלושים ושלושה נוספים. שמו של המחבל הוא עוזיה שרבף, אחד מ"רבני" המתנחלים בחברון, שאליה הוא חזר ובה הוא פעיל גם היום. והמוסד הדתי שבו ביצע עם חבריו מ"המתחתרת היהודית" את הפיגוע הקטלני היה המכללה האסלאמית בחברון.

כמה עשרות שנים קודם לכן, כמעט הרף-עין במונחים היסטוריים, יצא ובא בין כתליה של אותה מכללה אסלאמית אחד התלמידים המחוננים והמוערכים ביותר שלה, שהפליא את מוריו, וביניהם המופתי והקאדי של חברון, בבקיאותו בשריעה (ההלכה האסלאמית). ידע רחב זה, והיכרותו המעמיקה עם החומרות, המנהגים, והמסורות של תושבי הר חברון בכללותם, כמו גם עם החוק וסדרי המשפט הכלליים, הובילו לבחירתו ברוב מכריע על ידי הפלסטינים תושבי האזור – שש פעמים ברציפות – למשרת שופט מחוזי, על פי השיטה (המוצלחת) של בחירה בידי העם פעם בשנתיים, שהונהגה בשלהי השלטון העותומאני. לאיש היהודי-ספרדי ההוא קראו יצחק מלכיאל מני (1850-1932), בנו של הרב הגאון והמקובל אליהו מני, שעקר מבגדד לארץ ישראל והשתקע בחברון בשנת 1857 (הרבה לפני איזו "עלייה ראשונה" למניינם), בן אחות של ההוגה הדתי החשוב, הרב עבדאללה סומך הבגדאדי, נכדו של ר' סלימן מני, המפורסם כמשורר ערבי ועברי.

אפשר ונקל בהחלט לשער, שלו נתקל אחד מהמתנחלים בחברון, העושה שימוש תעמולתי גם ב"רכוש היהודי של משפחת מני" או "ברציפות היישוב היהודי בחברון" כהצדקה לישיבת הגזל שלו שם, ביצחק מלכיאל מני או באחד מאבותיו ואחיו, הוא היה רואה ביהודי החברוני ההוא "אויב ישמעאלי", ומעניק לו את היריקה, הקללה, הדחיפה, החבטה, שבהן נוהגים מתנחלי חברון (ומתנחלים בכלל) לקדם פלסטינים ופלסטיניות בכל פגישה מקרית.

גם בן משפחות פרנקו, רומנו, או בג'יו, שעמותות מתנחלים השימו עצמם יורשיהם ומיישבים בכוח הזרוע את נכסיהם-לשעבר בניגוד לדעתם ורצונם –  ואפילו הרב מדיני, בעל "שדי חמד", איש נשוא פנים ומכובד על יהודים וערבים, שקברו נטול הציון, כדרכם של יהודי חברון בהשפעת שכניהם המוסלמים, שימש אתר עלייה לרגל וזיארה של יהודים ומוסלמים – היה מתקבל באותה קבלת פנים עוינת.  לא רק לבושו, שפתו, ומבטאו – הרחוק כל כך מהעברית היהודו-אמריקאית או האשכנזו-צברית המתנחלית – אלא גם אורחותיו, ההערכה, הכבוד ואצילות הנפש שאפיינו את יחסיו עם שכניו, והעניין הטבעי שגילה בתרבות הערבית, שתרבותו היהודית הייתה בעיניו חלק ממנה במובן הכי לא מתוחכם ומתחכם שאפשר – די היה באנושיות פשוטה אך הדורת פנים שכזו כדי להפוך גם אותו ל"אויב העם והמולדת".

אני רוצה לדון בהשכחה המוחלטת של יצחק מלכיאל מני והאופציה שהוא ייצג ומייצג, ובהפיכתה של דרך עוזיה שרבף לדרך היחידה היכולה-לעלות-על הדעת: לפני זמן לא רב פרסמתי תגובה, כאן ב"העוקץ", לתיאור של מירון רפפורט מסילואן. ציטטתי בה שני מסמכים: הראשון, מתוך ההקדמה שכתב יוסף בר"ן מיוחס, שהעביר את ילדותו ונעוריו בכפר סילואן, לספרו "הפלחים" משנת 1937 (ובה כתב על הפלחים הפלסטינים: "ועד עתה אני אוהב אותם, בעוררם תמיד בלבי זיכרונות ימי ילדותי הטובים, הימים היותר טבעיים והיותר פשוטים שבימי חיי"). השני, ממכתב ההוקרה המרגש שכתבו רבני היהודים התימנים של סילואן למשפחת גוזלן, שהצילה אותם בחירוף נפש הרואי בעת ה"מאורעות" בשנות השלושים. סברתי שיש עניין סמלי בעובדה ששניים ממוקדי הגזל והנישול המרכזיים בסילואן, המכונים "בית מיוחס" ו"בית גוזלן", מכונים בשמם של מיוחס, יהודי-לאומי-בעיני-עצמו ש"אהבת ערבים" –  אורחותיהם, שפתם, תרבותם – הייתה חלק טבעי ונורמאלי מהווייתו ועשייתו, ושל גוזלן, פלסטיני ומוסלמי, שהריעות והנאמנות לשכניו היהודים גרמה לו לסכן את חייו בפועל ממש. בין התגובות העצבניות לתגובתי הועלתה גם הטענה הנזעמת שאני "עושה אידיאליזציה", ומצאתי את הטענה הזו מטרידה וחושפנית דיה כדי לדון בה.

אין שום אידיאליזציה בהיזכרות – ויש צורך עמוק בדיון שיעסוק בהשכחה – של יהודים ופלסטינים (או ערבים בכלל) שחלקו ושיתפו תרבויות עממיות או משכיליות: אורחות, נוהגים, שגרות, לשונות, נעימות, ספרויות בכתב ובעל פה, טעמים, השקפות, מסורות. יש דווקא "אידיאליזציה" (כלומר "אידיאולוגיזציה") בגרסה הרשמית של הזיכרון הציבורי: סכימטיזציה משטיחה ומרדידה, שהאינטרסים המובהקים שלה ברורים, שאינה רוצה שנזכור ונזכיר שאחד, "יהודי טוב" בשם מני, למד במכללה האסלאמית, שאחר, אולי "פעיל ציוני", בשם יוסף בר"ן מיוחס, אהב את הפלחים הפלסטינים של סילואן והתגעגע עליהם כל חייו ו"אליהם תשוקתו". ההיסטוריה הרשמית הציונית-אירופית ממשיכה לנסות ולמחוק כל זכר לאנשים כאלה. למרבה הצער, ההיסטוריה הרשמית הפלסטינית, מסיבות שונות לחלוטין (וביניהן – גם, אבל לא רק – העובדה שאזכורים כאלה הופכים בידי המתנחלים לתביעות נדל"ניות מנשלות), חוברת אליה בהשכחה שיטתית של פרקים אלה של שיתוף פעולה והאתוס שהם עשויים לכונן.

יוסף מיוחס, כמו כמה מבני משפחת מני, הם חלק מקבוצת אנשים, יהודים מזרחים, שגדלו בפלסטין, שאני חוקר (ואפרסם מסה רחבה יותר עליהם בקרוב, בע"ה): גם פרופסור אברהם שלום יהודה, חניך היידלברג שלא נמצא לו מקום באוניברסיטה העברית, ואחיו הבכור (ו"הגדול ממנו בחוכמה", כדבריו) יצחק בנימן יהודה, בעל "משלי ערב", גם ד"ר יוסף מלול – יליד צפת, בנו של רב טוניסאי, חניך קהיר, עיתונאי ערבי – שסבר תקופה מסוימת שעל התנועה הלאומית היהודית לאמץ את הערבית כשפתה, ואסתר מויאל, סופרת ערבית מיפו (ואשתו של שמעון מויאל, בעליו של העיתון הפלסטיני החשוב "סות אל עותומניה"), וגם יצחק שמי, שמכון התרבות הפלסטיני הגדירו כסופר פלסטיני הכותב עברית, או יהודה בורלא – שסיפורו "אהבה במסתרים", לצד תיאור של אהבה בין גדעון היהודי לחאמדה הפלסטינית בת סילואן, מצייר כבדרך אגב את חיי היום-יום המשותפים והאינטימיים של גדעון וטלאל, העובדים יחד בריעות. אחים בבציר בסילואן, למגינת לבה של עמותת אלעד…

אי אפשר להגדיר אף אחת מהדמויות הללו כ"שמאל", לא אז (בימי "השמאל הציוני הפועלי") ולא עכשיו, כמעט בשום מובן: סוחרים או בעלי מקצועות חופשיים, בורגנים, דתיים (שחלקם הוסמכו לרבנות) או מסורתיים, שמרנים מאוד (שהזדעזעו עמוקות, כמו הפלסטינים, מהכמות חסרת התקדים של זונות אשכנזיות שייבאה עימה העלייה השנייה), פרנקופונים ושוחרים של נאורות אירופית (כמו בני דמותם הלא-יהודים, הג'נטלמנים הלוונטינים, ברחבי האימפריה העותומאנית המתפוררת), בעלי הכרה לאומית יהודית, ורחוקים מכל רטוריקה של אחוות עמים, מהפכנות, או אהבה חופשית.

אבל האנשים האלה, בעצם הווייתם ופעילותם, חתרו תחת הגדרות והנגדות מקובלות: א"ש יהודה היה מקורב, אמנם, לברית שלום (והטיל חלק מהאחריות להתדרדרות ביחסי יהודים וערבים, כמו אפשטיין לפניו, בקוצר הראות של התנועה הציונית הממוסדת), אבל ההכרה בהתנגשות הדמים הטראגית המתרגשת על שני העמים-אחים איחדה רבים מהם. ורבים מהם סברו, כמו בן-שבת – חיפאי, איש תנועת המזרחי, יליד סאפי שבמרוקו, ז'בוטינסקאי – שהברית היהודית-מוסלמית ההיסטורית עומדת תחת התקפה נוצרית של לאומנות פלסטינית בשליחות אירופה.

אחרים, כמו הסופר ד"ר אריאל בן-ציון, סלדו מאירופה ומשנאת השמיים – יהודים וערבים – שהם חשדו שמקננת בה. אבל למרות הגיוון העצום של דעותיהם, יש ביניהם הרבה מהמשותף: הם היו אנשים מרכזיים בציבוריות של אז. הם היו יהודים, שסברו שהדרך להבין, להגדיר, ולחיות את יהדותם (ובכלל זה מקרא, תלמוד, פיוט) היא דרך הערביות. הם היו גם, לפעמים, ערבים, לא פחות מיהודה הלוי או רס"ג. הם היו פרנקופונים ופרנקופילים. הם היו ים תיכוניים. הם היו בני תרבות בעיני עצמם, וסלדו מה"מוסקובים", הציונים המזרח אירופיים, שנראו להם גסי הליכות וטעם. הם היו קורבנותיהן ומושאיהן של כמה מההתבטאויות הגזעניות האשכנזיות הבוטות ביותר, מצד "אנשי רוח" מרכזים בכלי ביטוי ממסדיים של "היישוב". והם, ודרכם, הושכחו במכוון מלב.

בני ובנות אנוש חיים בסבך של זהויות: משפחה, מגדר, לאום, שבט, מעמד, דת, קהילה, אוריינטציה. חייהם החברתיים והתרבותיים הם תנועה מתמדת, מגששת וחותרת, בסבך של זיקות, נאמנויות, תחושות שייכות, ונטיות גמישות ומשתנות. ההיסטוריה הרשמית של בעלי שררה ואינטרסים, לעומת זאת, תמיד תציג את ההווה כתוצאה של התפתחות בלתי נמנעת, ותמיד תספר את העבר באופן שימנע ערעור על הקטגוריות שהיא מכוננת, ויהפוך אפשרויות אחרות לבלתי נתפשות ובלתי ניתנות למחשבה ו/או ביטוי.

אבל הסיפור שמספרים לנו על זהות לאומית מוצקה, יחידה, שגבולותיה מוגדרים ומובהקים, כזו ששלטה בלעדית בהשקפותיהם ופעילויותיהם של בני אדם – כאן ובכל מקום – הוא שקר, שנועד לכונן תמונת עולם צרה, רעה, וכוזבת, שאלה כלליו: זהותם של אנשים ונשים נקבעת אך ורק על פי לאומיותם. היחסים בין יחידים וקהילות נקבעים על פי אותה לאומיות. יחסים אלה יכולים להיות מושתתים רק על שנאה, אויבות-נצח, ומאבק לחיים ולמוות על משאבים ומרחב מחייה.

זו עובדה מושכחת, שכשעיתון רשמי כ"דבר" כינה את שירתה של אום כולת'ום "יבבות צורמניות", עדיין נדחקו מאות יהודים ופלסטינים (וגם כמה יוונים וארמנים) לאולם אלהמברה ביפו המנדטורית,"כלת פלסטין" של לפני החורבן, כדי לשמוע את הגדולה מכולם בהופעה חיה. זו עובדה מושכחת שברכה צפירה – זמרת נפלאה ואספנית חשובה של זימרת כל עמי ושבטי האזור – הייתה נערצת ואהובה על יהודי המזרח גם כשאותו עיתון עצמו כתב עליה "אין לה קול, וגם המעט שישנו יוצא פגום על ידי סגנון הזמרה האופייני לשירי תימן, ספרד, ערב". זו עובדה מושכחת, שעיריית חיפה נוהלה עד גירוש הפלסטינים (שבוצע בחסות הבריטים, הרבה לפני הפלישה "המתרצת" של מדינות ערב) על ידי ראש עיר יהודי, שבתאי לוי, ושני סגנים פלסטינים, בשיתוף פעולה ראוי לציון.

זו עובדה מושכחת, שכשחברי הקבוצות והקיבוצים רקדו הורה, שרו שירים רוסיים, וגירשו תימנים באכזריות נוראה, חגגו יהודים אחרים לגמרי את זכייתו של אהרון עזרא היהודי-בגדדי בתחרות העוּד שנערכה במסגרת הקונגרס החשוב למוסיקה ערבית, שנערך ב-1932 בקהיר (בהשתתפות פעילה של הינדמית וברטוק), ושהאתנו-מוסיקולוג החשוב של התקופה, פרופ' לכמן, פליט יהודי מגרמניה (שגם הוא לא זכה למשרה באוניברסיטה) הביא אותו ואת ואסיף ג'אוהריה הפלסטיני לשמש יחד מורים בקונסרבטוריום שניהל בירושלים. זו עובדה מושכחת, שלנשות המוסלמים בירושלים היה מאכל מיוחד, אותו היו מכינות בחג השבועות עבור שכניהן היהודים….

אפשר, ואולי צריך, להמשיך – כל כך הרבה עובדות הושכחו וסולפו (וההאשמה ב"אידיאליזציה" היא אחת האמצעים לכך), וכל כך הרבה שפך דם ושנאה הדדית שאי אפשר ואסור להכחישה כיסו את הזיכרון עצמו, ולמרות זאת רבים מאתנו זוכרים, יודעים, ומזכירים: יהודים וערבים – ומה שביניהם! – כבר כוננו בעבר, ויכולים ורוצים לכונן שוב, דגמים אחרים של חיים בצוותא ושיתוף פעולה של יחידים וקבוצות – כשכנים, כידידים, כחברים למאבקי עובדים, כאנשים יוצרים, כפעילים פוליטיים וחברתיים, כשותפים לתרבות עממית של שפה, מוזיקה, מסורות, אורחות חיים. רבים מאתנו מסרבים לזהות אנשים ונשים עם לאומיותם, או לגזור מזיהוי כזה אפליה, קיפוח, ומאבק דמים לנצח; רבים ורבות מאתנו מעדיפים להדגיש את שלל הזיקות התרבותיות שבתוכן חיים פרטים וקהילות, ולעודד – בשמחה, ברצון, בתקווה – פסיפס תרבותי, דתי, אתני, ולאומי.

והערה לסיום: מכיוון שאני מכיר את התוכנה הקלוקלת שרצה במוחם של מגיבים ומגיבות כאן, אני יכול לנחש שהטבח בחברון יוטח בנו בוודאי, נוכח התיאור ה"אידיאלי-מדי" (כלומר, מדויק-אבל-לא-מתאים-לדימוי-הרשמי) של משפחת מני. למגיבים מסוג זה, אנא, צפו תחילה בסרט הקשה לצפייה (גם, ואפילו בעיקר, ל"שמאלנים") – "מה שראיתי בחברון", של דן ונואית גבע, שבו מראיינת נואית גבע את סבתה, זמירה לבית מני. הסרט כולל תיאורי זוועה של ממש, אבל גם את זיכרונה של הצלה אמיצה והרואית של כ-440 יהודים בידי שכניהם. הנהלת הסוכנות היהודית שקלה, כידוע, לשלוח מכתבי תודה והוקרה למצילים. בהתחשב בגורלה המר של משפחת גוזלן מסילואן, אולי טוב להם שקיבלו רק תודה שבעל-פה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ע.ג

    ספר לנו אם מני גר בחברון המוסלמית פלורליסטית עד סוף ימין או אולי הוא ברח משם בשנת 1929 כדי שמעריציו הערבים לא ירצחו אותו. כן, היו הרבה קשרים בין יהודים לערבים וכמו שאתה יודע חלק מהמתנחלים בכו בכי רב על שהופרדו מאחיהם הפלשתינים שהיו מתארחים בביתם אלה אצל אלה. הכל היה כל כך יפה עד שהציונות קלקלה הכל חוץ כמובן מכמה הפרעות קלות כמו עלילת דמשק וסתם מעשי רצח של ערבים ביהודים. אז רוב היהודים יודעים שהיו קשרים טובים בין יהודים לערבים בתקופות שונות (למשל בתור הזהב בספרד) אבל גם מני המהולל עם כל גדולתו בעיר חברון לא היה יכול לעלות מעבר למדרגה השביעית במערת המכפלה כי היה חוק מיוחד ליהודים בענין. בקצור, אם אתה מתלונן על מי שעושה אידאולוגיזציה של יחסי יהודים ערבים הרי שאתה עושה דבר חמור בהרבה – אתה העזרת חצאי אמיתות מנסה להציג מצג שוא וכידוע חצי אמת גרועה משקר.

  2. פועל שחור

    יצרו תדמית של בבונים למיזרחים והפכו אותנו לתומכי שנאה …

    שיהיה לעמוס נוי שנה טובה ומתוקה ושימשיך
    בעבודתו החשובה.

  3. מירו

    הדיכוי המשמעותי הוא הדיכוי הסימבולי-דיכוי ההכרה שלנו, שנעשה על ידי התנועה הציונית ,ימ"ש,הם המציאו לנו זיכרון חדש.

    ולגביי הגרמנים אני תמיד זיהיתי אצלם סנוביות (נו טוב גן הסבים הפרנקפיליים שלי היו סנובים סורבונאיים) אבל לא גזענות ובורות כמו אצל המזרח אירופים. גזענות ובורות של פוסט שטייטעלכים, Potato Peelers
    דרך אגב רוב העם הגרמני והנורדי הם לא לבנים כמו המזרח אירופים(למזרח אירופים יש לובן חייוור יותר) הם נוטים לשיזוף יותר, כך הסביר לי חבר גרמני שהוא מבדיל בין גרמנים, צרפתים וספרדים (אירופה "האמיתית" נאמר) למזרח אירופים.
    מזרח אירופה זו לא אירופה. אבל השלוחה המזרח אירופית- הלא היא ישראל- תנסה כל הזמן להיות אירופה למגינת ליבם של האירופאיים האמיתיים שסבבה להם עם מדינה יהודית-ערבית-צרפתית-ספרדית.
    כמה פתאטי -ועוד על חשבוננו-השחורים בעיני המזרח אירופים.

    יש לי חבר פולני שהיה בנופש בטורקיה והיו שם המוני רוסים ואוקראינים שכל הזמן פנו אליו ברוסית, כי יש לו לובן חייור מאוד-לובן מזרח אירופי-אוצ`ין בייאלו.

    1. מקלף תפודים מזרח אירופאי נחות

      העיסוק האובססיבי שלך בגוון עורם המדוייק של היהודים השונים, משל היית מנהל סניף בטמבור, ושנאתך היוקדת ורווית ההתשלחויות הציוריות כלפי הקבוצה האתנית שלא מזמן עברה שואה, הם תמוהים בלשון המעטה בשביל אדם שמתיימר להיות אנטי גזענים או משהו כזה.

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    תודה עמוסי! מאמר מרחיב דעת וחשוב מאוד. טוב, שמול המסע הברוטלי של המדינה להשכחה של האפשרות לחיות כאן ביחד בשמחה, בסולידיות ובהערכה הדדית יש מי שמזכיר שלא מזמן, אפשר היה גם אחרת.
    שנה טובה עמוסי, לכולם.

  5. אריק

    אני לא יודע עד כמה הקרבה גנטית ותרבותית בין המזרחיים לערבים הייתה מועילה במידה והמזרחיים היו מגיעים לפני האשכנזים על מנת להקים מדינה בתחומי א"י. אני לא בטוח שהיינו מצליחים להקים מדינה.
    השאלה האם הטמעות במרחב התרבותי תביא לשיפור המצב אצל המזרחיים בפינה זאת של העולם? מעניינת ונתונה גם למצב המערב מול העולם הערבי, ולא רק ליחסי הכוחות האשכנזיים – מזרחיים.
    טוב בכל אופן שיש אפשרות בחירה. בתור אשכנזי אני שואל את עצמי אם גם לי יש אפשרות בחירה זו?

  6. מאיר עמור

    עמוס, תודה רבה. אחד מעמודי התווך המרכזיים של השמאל הישראלי שמעולם לא התבלבל ותמיד היה עיקבי הוא חיים הנגבי. משפחתו, משפחת ביג`יו, באה מחברון. חיים כתב רבות על חברון ועל חיי משפחתו שם. אין שום ספק כי פעולת ההשכחה היא אלימה ומדכאה. מול אלימות זו עומדים אנשים אמיצים כמוך וכמו חיים הנגבי. תודה עבור כל השאר. חיים אנושיים ובשלום של פלסטינים ויהודים לבטח אינם האינטרס של האלימים ומחרחרי המלחמה. מחכה לפירסום של עבודתך. בהצלחה.

  7. גדעון גיתאי

    תודה על מאמרך – מאיר העיניים.

    לקראת סוף חייו חלם גם אמיל חביבי לכתוב ספר או מחזה שיטפל בברית
    היהודית-מוסלמית שקיימו תושבי הכפר חיפה נגד ההתקפה הנוצרית-צלבנית הצפויה. כשסיפר לי על כך במסעדה ב"תחנת הכרמל", נראה שעצם ציון העובדה של שותפות יהודית-ערבית במאבק עודדה אותו קצת. הוא לא זכה, וחבל.

  8. רות

    ואכן אם את הארץ היו בונים עדות המקום, עדות המזרח, הייתה לנו ארץ אחרת. יהודים ומוסלמים הסטורית הסתדרו מצויין ברוב המאות.
    חלק מיהודי אשכנז הביאו איתם את מסורת השינאה והגזענות, דווקא מאירופה שם התחנכו ומשם גורשו.ושיכפלו את הטראומה את מול המזרחים והמוסלמים במלהפיך
    עצוב בכייה לדורות
    ואני מוצאי מאשכנז –

  9. אשר זריהן

    נא עדכננו כשתצא העבודה המלאה. יישר כוח!

  10. עידן

    עמוס, אל תתרגש ממגיבים מתלהמים או ממגיבים-מטעם – עשית מלאכת קודש: הגשת לנו עובדות שמלב רבים נשתכחו או הושכחו ,ושרבים, ואני ביניהם, אף לא ידעו אותן , מפני שבתקשורת לא מתנדבים להזכירן. את העובדות האלה ארצה לגזור ולשמור כדי להאיר עיני ילדיי וכדי לסתור את דברי המסיתים לשנאה ולגזענות והמקדשים את הכיבוש .

  11. רונית

    שחיקה את אירופה. וכן – הרעיון שהיהודים הציוניים שבאו לארץ יסגלו להם את התרבות הערבית – הוא ממש מנוגד להתפתחות של הציונות, שרצתה בהחייאת היהדות והיהודים, וכן הוא ממש מנוגד לכל אפשרות שאיזשהם אנשים אירופיים במפנה המאה ה-20 יבחרו ב"תרבות ערבית" (שהיא בעצמה כידוע היתה בבעייה נוראה, במשבר נורא במפגש עם אירופה). בקיצור, לא היה דבר מעולה וטוב יותר במפנה המאה ה-20 מאשר ההישגים של אירופה. בכל תחום שהיה נחשב בעיני היהודים הציוניים, אירופה היתה טובה יותר מן המזרח התיכון, והיתה מודל נערץ: מדע, משפט, מסחר, חקלאות, הנדסה, ממשל, עיתונות, ספרות – ממש בכל דבר אירופה היתה מתקדמת, נאורה, וטובה יותר. צריך לזכור שבסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 לא עלה בדעתם של אנשי אירופה לבקר את הקולוניאליזם או לסלוד ממנו.
    אגב, ב"אלט נוילנד" נמצאת גם דמות של ערבי בן הארץ, שגם הוא משתתף בבנייה הגדולה, בסימן הקידמה, שהרומן הזה מתאר.

  12. סמולן

    אין בין מה שאתה מתאר ובין ערביזמים חלוציים רבים יותר מאשר הבדלי גוון. השומרים התלבשו כמו פרשים ערבים, בפלמח ערבית הייתה מקור לגאווה (ההיפך מהגלותיות), וכן הלאה והלאה. מה שמבוצע באופן שיטתי – והוא אכן שיטתי, אידיאולוגי, מתוכנן ומנוהל – הוא מסע שבא לומר שהאשכנזים, הציונים וכדומה פשוט "זרים" ל"מזרח" (שיעתוק של האוריינט הקסום, ממש ללא שינוי בתיאורים). ועל כן, במשתמע הרגיל, שיעופו בחזרה לכוזריסטאן. זה הקמפיין ואין בלתו, והוא מדומיין: לא מדומיין בכל עובדותיו, אלא מדומיין במיסגור השיטתי שלו.

    לוא היית מעט יותר הגון, היית טורח להזכיר שספר הלחימה של הציונים (אנשי פנפילוב) דן בדרכים שבהם מוסלמים סובייטים (סונים) בולמים את הנאצים בדרך למוסקבה. ש"הפרש מן המדבר" של דבורה עומר היה מעין סיפור ילדים על הדרך שבה למדו יהודים לשמור על עצמם, על ידי התחברות לערביות-יהודית מוקצנת במיוחד, שמחקרים מדגימים מצוין איך עד "עטלפי עכו" דימוי הצלבנים בספרות הציונית היה שלילי, וכן הלאה והלאה.

    אחזור שוב: קונסטרוקט תיאורטי מסוף המאה העשרים הוא מה שמנחה את החשיבה שלך, ושל דומיך האידיאולוגיים, ומנסה לבער לחלוטין את העיסוק השיטתי והרציני – אם כי כושל (עד כה ?) – בחבירה של הציונים לעולם הערבי.

  13. מואב

    צומחת בקרבי הרגשה עמומה המתבהרת בהדרגה מקריאת המאמרים והתגובות.
    ההרגשה היא כזו:
    רק ליהודים הבלדיים,מהאזור,שיודעים להתהלך עם שכניהם הערבים ,נכון שיחיו בארץ ישראל ויקיימו את מדינת ישראל.
    הבסיס לטיעון זה-אנחנו מהמקום.
    אין זכר לכך שזו ארצם של העברים שהם צאצאיהם,אין זכר לזכותם לשוב לארץ אבותיהם,אין זכר למילה "יהודי".
    החשיבות של מה שמוזכר ומה שלא מוזכר,מה שנטען ומה שלא נטען מתבררת בהמשך.
    לכן,ליהודים שבאו לכאן מארצות אירופה,הצפון ושמוצאם מאשכנז אין זכות כזו.
    כי הם לא מכאן והם בעצם צאצאי הכוזרים ולא צאצאי העברים שגורשו מכאן ע`י נבוכדנצר ואח`כ ע`י רומא.
    זו התפתחות חשיבה מעניינת שייתכן שיש מי שדוחף אותה כדי לייצור דהלגיטימציה למדינה הציונית אשכנזית.
    באחת התגובות לאחד המאמרים הועלתה השאלה לגבי המשך הכיבוש:מי נהנה מהמשכו.
    גם על מהלך זה ניתן לשאול מי הנהנה.
    אני רק תוהה בליבי כיצד ימצאו את מקומם במרחב ערבי סמיך וצפוף כל צאצאי יהודי מדינות ערב שנולדו וגדלו והשכילו בחברה בעלת אוריינטציה מערבית.
    מעניין לקיים מחקר בקרב צעירים בשנות העשרה והעשרים ולשמוע את דעתם.
    מדוע קיימת בי ההרגשה שכל הדיבורים על מיזרוח המדינה אינם באמת רציניים ושמעטים אולי יהיו מסוגלים לחיות במדינה וחברה כזו.

  14. מירו

    למה שוב אתה אומר שיהודים מזרחים "זכו לתרבות מערבית" ולא יוכלו לחיות בתרבות ערבית? אתה משתמש בצורה שגויה בדיכוטומיות מזרח-מערב שאינן היו קיימות בקרב מזרחים שיכלו להכיל מערביות וערביות ולא ראו בזה סתירה.

    קודם כל עובדות – כמות הציטוטים המדעיים בעולם הערבי עקפה את ישראל ב 2005.מתוך כתבת תחקיר של דנה וויס ב1 ליולי השנה מוצ"ש ערוץ 2.

    יהודים יוצאי ארצות האיסלאם נהנו ממערכת לימוד מערבית הרבה יותר ממה שהיה במזרח אירופה.במזרח אירופה הייתה רשת אורט שלימדה בעיקר לימודים מקצועיים כמו נגרות ורתכות לעומת רשת אליאנס שלימדה ברמה של קולג`.

    "בכול רחבי ארצות ערב התקיימה רשת בתי ספר ברמה מעולה ושמה אליאנס. ב 1950 במרוקו 95% מהמרוקאים בגילאי 5-18 היו בבתי ספר, 80% מהם בבתי ספר של אליאנס" (ראה א. חזן, יהדות מרוקו ותרבותה , 2000).
    יהודים מזרחים שלא עלו לארץ משכילים בני משכילים (כבר דור שני וחצי שם), הקשר בין השכלה למסורת כבר רותח אי שם בימי הרמב"ם, שהשפיע רבות על יהדות ארצות האיסלאם.

  15. גברת

    כבעלת עור חיוור, שעדיין לא ברור האם הוא חיוור "אירופי אמיתי", או חיוור סתם. (כדבריו נוטפי הגזענות של מירו)אני מרגישה שלא בנוח כשאני קוראת את דבריו של עמוס נוי. ולמרות שהעובדות מעניינות, אני שואלת את עצמי האם אני לא שייכת לכאן? לאן עליי לחזור?
    והאם לא תמיד שמענו על שיתוף הפעולה המקסים שבין יהודים מזרחים לשכניהם הערבים?( וההתנשאות כלפי יהודי מזרח אירופה הבלתי תרבותיים או פרנקופונים.) חברון, מרוקו, ספרד.. ומה קרה לכל הצאצאים של אלה? האם הם לא ראשוני הגזענים כלפי הערבים? האם גם בזה אשמים צאצאיהם המושמצים של בעלי העור החיוור שהגיעו מהשטייטל?
    גזענות מולידה גזענות, מולידה גזענות,מולידה גזענות. אולי מספיק.

  16. אבי

    אני לא חושב שאשכנזים ראויים וטובים ממזרחים, אבל הגיע הזמן להפסיק את גם את הטיעון ההפוך. נמאס כבר לשמוע על "הפרימיטיבים" האשכנזים אל מול המשכילים המזרחים. לא רק שזוהי רטוריקה קפיטליסטית מעמדית שלפיה הפועל והאיכר נחות מעורך הדין והכלכלן המשכיל,אלא שהיא גם לא נכונה. התיאור כאילו פולין היא מדינה של אנשי מערות רחוק מהמציאות. לא רק שאסטרונומים גדולים מאוד שהמחקר המדעי חייב להם הרבה כגון יוהאנס האוול וניקולאס קופרניקוס היו פולנים, אלא בתקופה שעד שנות ה-50, פולין התברכה גם בזוכי פרס נובל כגון מארי קירי שהייתה האדם הראשון בעולם שזוכה בשני פרסי נובל (ב-1903 בפיזיקה וב-1911 בכימיה), הנריק סיינקיביץ` שזכה בפרס נובל בספרות (1905), וולדיסלב ריימונט שזכה בפרס נובל בספרות (1924) ותדאוס רייכשטיין שזכה בפרס נובל ברפואה (1950), לא לדבר על יצחק בשביס זינגר שכמובן נולד בפולין וזכה בפרס נובל לספרות ב-1978 (ולכן מחוץ לרשימה שלנו).
    מהונגריה בא פולופ לנארד שזכה בפרס נובל בפיזיקה (1905), אלברט זנט-גיורגי שזכה בפרס נובל ברפואה (1937) והבסי גיורגי שזכה בפרס נובל בכימיה (1943).
    למרות שהם אינם חלק מהרשימה צריך גם להוסיף אנשים מפורסמים כמו ש"י עגנון זוכה פרס הנובל לספרות ב-1966 שנולד בגליציה ורוזה לוקסמבורג הפולניה שהייתה מהמשפיעות ביותר על התפתחות ההגות והתנועה הסוציאליסטית (שניהם כמובן יהודים, מ"אנשי המערות" הפרימיטיבים שלא התמזל מזלם ללמוד באליאנס ולתרום לעולם מעבר לקילוף תפוחי אדמה).
    ומה על עמיתיהם יוצאי מדינות ערב? ובכן, עד שנות ה-50 לא היה אף זוכה נובל אחד ממדינות ערב, לא ממרוקו, לא מעירק, לא מטוניסיה, לא מלוב, לא ממצרים, לא מתורכיה, לא מתימן, לא מאירן ולא מלבנון. הכיצד? עד ימינו אנו אין ולא זוכה פרס נובל אחד ממרוקו, עירק, תימן, לוב או לבנון.

  17. עפרה

    תודה על מאמר חשוב וחושף אמיתות מושכחות.
    בהקשר ההסטורי הזה בדיוק חשוב ומומלץ לקרוא את הביוגרפיה של יוסף אליהו שלוש "פרשת חיי" שיצאה בשנת 1930 ובמהדורה מחודשת בהוצאת בבל ב-2005. משפחת שלוש היתה משפחה יהודית-ערבית-פלסטינית-ציונית, ויוסף אליהו, ממייסדי תל אביב, ביטא בספר את תסכולו העמוק מול הגישה המזרח אירופית הפטרונית והלעומתית כלפי האוכלוסיה המוסלמית המקומית ביפו ובישראל בכלל.

  18. מואב

    תאמין לי,תן לאחרים להתמודד עם הסוגיות הללו.
    דבריך הם תקליט עבש שכבר ניגן בצחות ונבונות הרבה יותר מרשימה.
    העליתי מחשבות ולבטים כדי לעורר דיון עינייני ומחדש(מלשון לחדש)
    ולא כדי לשוב ולהשתכשך בביצה המעופשת דבריך טובעים בה.

    מה שכן,דברים כגון דבריך מחזקים את ההרגשה המתבהרת בקירבי אודות מטרתך שלך,אולי הלא מודעת,בינתיים,ומטרתם של אחרים שכבר מודעים לתהליך.

    באשר לדעת הצעירים.
    מעניין שאתה יודע דעתם.
    אני הצעתי לחקור.

  19. צבי בן-דור
    קראתי בתענוג עילאי את המאמר האחרון של עמוס נוי. ואני מצטרף לאחרים שמקווים לראות עוד ועוד פכים ופרקים מן המחקר שהוא עורך. רגליו של המחקר הזה בעבר כי הוא עבודת שחזור, אבל השחזור נכתב במפורש מתוך ההווה ואל תוך ההווה–פעולה מסובכת ורבות הסכנות שבצידה–ומלוא ההערכה מגיעה לכותב על הזהירות והמתינות הפקחות והפכחות שהוא מפעיל.

    לא שזה עוזר כמובן. ולמרות האזהרה על התוכנה הקלוקלת ולמרות המשפטים האלגנטיים והמדודים על משמעות האידיאליזציה שעמוס שיבץ במאמר הזה, היו מי שקפצו–נקרא להם מעתה “כפולי האותיות” על שום מנהגם הילדותי להתחבא מאחורי שתי אותיות במקום להיות יצירתיים ולהמציא לעצמם לפחות שם בדוי עם משמעות (וכבר התעייפו גם מ”סמולן”–לגחך ולהגחיך ולהאשים את הכותב בנוסטלגיזציה של עבר שלא היה ולטפטף טיפות דם יהודי על השורות.
    לכן אולי כדאי להבהיר כמה דברים על המחיקון והאנטי מחיקון. מרק כהן, בספר לא רע בכלל שנקרא ב”צל הסהר והצלב” שעוסק בהשוואת תולדות היהודים תחת האסלאם ותחת הנצרות בימי הביניים, פותח במבוא קצר בו הוא טוען כי קיימת נטיה בלתי ביקורתית אצל מזרחים לטעון שהעבר תחת האסלאם היה טוב. ספרו, כמדומה, בא להעמיד את הרושם המוטעה על דיוקו ולאזן אותו. ובאמת כהן עושה עבודה טובה ומציג תמונת עבר מאוזנת. אבל במבוא שלו הוא נכשל ומטעה כי מי שבודק את הערות השולים שלו על מה הוא מסתמך בקביעתו כי קיימת נטיה לנוסטלגיזציה מוצא כי יש לו שם עד אחד, יחזקאל חדאד-עיראקי אמיד מניו יורק–שכתב משהו, ואיני בטוח כלל בכך, שמשתמע ממנו כי העבר היהודי תחת האסלאם היה טוב.

    אבל בכל זאת עדיין נותרת השאלה מאיפה בא לעזאזאל הרושם הזה? כי זהו רושם שחולקים רבים והנה עולה ההאשמה הזו כאן. בשביל זה צריך לשוב אולי והזכיר ולהזכיר מה שכתב עמוס הוא מאמר של אנטי מחיקון. המחיקון מוכר וידוע. מדובר במחיקון הציוני (ולא נאמר “אשכנזי” אלא רק נזכיר שהוא יונק חלק מכוחו ועוצמתו מן הניסיון ההיסטורי של יהודי אירופה ומקור עוצמתו השני הוא האינטרסים של מדינת ישראל והציונות באיזור).
     המחיקון יצר תמונת עבר כלכך חד צדדית וכלכך הומוגנית במוחותיהם של כפולי האותיות עד כדי כך שכל פעולה אנטימחיקונית נראית לא כאילו היא באה לאזן את תמונת העבר הזו אלא כדי להפוך אותה על ראשה. מכאן יוצא שכל פעולה של אנטימחיקון נדמית כאילו היא באה להציב תמונת עבר מהופכת שהיא חדצדדית, הומוגנית, טפשית ומרושעת באותה מידה כמו אותה תמונה שיצר המחיקון: רע הוא טוב, וטוב הוא רע. קורות חייו של מני נראים טובים מכדי להאמין לא בגלל שהם בגלל באמת היו טובים מכדי להאמין אלא בגלל שההווה של היחסים בין יהודים לערבים הוא רע, רע מאוד, ומציאותי מאוד. וחלק מן הרע הזה מיוצר ע”י מי שמעונינים לעצב את העבר של חברון כך שהוא ישרת הרע שהם רוצים לעשות היום.
    אני בטוח שישנם ערבים בחברון שהיו מביעים את אותה התנגדות של כפולי האותיות למאמר הזה. הם היו בין השאר מסתמכים על מעללי היהודים שם היום. אבל אני גם בטוח שישנם רבים שם שהיו מסכימים עם הנאמר בו. כמה יהודים חברוניים של היום היו מסכימים עם המאמר הזה? כנראה שאף לא אחד. כיוון שהם הם ההתגלמות המעשית של פעולת המחיקון. האנטי מחיקון של עמוס משחזר את מה שנמחק לא בורא עולם שלא היה ולא מוחק את הזוועות שכן התרחשו.

    היה פה מישהו שכתב על האידיאלזציה שעושים “ליהודים ספרדים בלדיים”. כמה מילים על היהודים הללו. ב1920 פרסם בלדי אחד כזה, חיים בן-קיקי שמו, מאמר ארוך מאוד בעיתון “דאר היום” של איתמר בן אב”י בו הוא קרא לעסוק “בשאלת השאלות” של יישוב הארץ: תושביו הערבים. בן קיקי, זה היה המאמר הראשון והאחרון כנראה שהוא פרסם, קרא לראשי הציונות להפסיק להתעלם מן העובדה בארץ ישראל ישנם תושבים ערבים. הוא קרא לתעמולת “הארץ הריקה” שלהם “פנטאזיה” והבהיר שהיא תוביל לאסון. הוא מתח קו ישר בין הפאנטאזיה של הארץ הריקה לבין הנישול הפעיל של ערבים ממקומות שונים בארץ. הוא הציע תכנית מפורטת שדיברה על בניית הארץ תוך שיתוף פעולה עם תושבי הארץ הערבים ומגע בין דתי מוסלמי יהודי הדוק.

     
     “דאר היום”, האופוזיציוני משהו, פרסם את המאמר תוך הסתייגות מדברי בן קיקי. אך בן קיקי לא היה לבד. הוא ייצג קול מקומי (“בלדי” בלשון כפולי האותיות) עקבי שקרא, החל מראשית הציונות, לבנות את הארץ יחד העם הערבים ולא נגד הערבים. האנשים האלה, שרבים מהם מופיעים במחקר של עמוס נוי, היו ציונים טובים, ורצו בבנין הארץ ושיבת היהודים אליה. הם רק לא חשבו שזה צריך להיעשות דרך נישול הערבים מן החיים באותה ארץ. ומחו כל פעם מחדש על הדרך בה נוהגים הציונים הבאים, מה לעשות, מאירופה. הם השמיעו את הקול הזה מן ההתחלה, עוד כשאדון הרצל היה חי.
     ב1920, כשכבר התחיל להיות מאוחר מדי, אבל תשע שנים תמימות לפני מאורעות תרפ”ט, פתח בן קיקי את המאמר שלו באזכור של “הלעג והחרפה” שהם מנת חלקם של מי שמשמיעים את העמדות שהוא משמיע. את אותו הלעג ואותה החרפה שומעים גם היום כאן. אבל למי צריך ללעוג, והחרפה מנת חלקו של מי? של ה”בלדים” ומי שמבקש להזכר בהם כדי להביא לפיוס בין העמים? או של מי שמחוללים את האסון של היום ועוד יחוללו את האסון של מחר.
  20. מירו

    פרסי נובל זו חגיגה של אירופאיים שמחלקים לעצמם פרסים ונהנים מהנפיחות של עצמם.ברור שהם לא יחלקו לעולם שאותו כבשו, נישלו ודיכאו ועל חשבונו פתחו אוניברסיטאות שכן אות עולם זה הם חוקרים.פרסי נובל זו מסיבה סגורה של אירופאיים.וחוץ מזה שיש גם זוכים מזרחיים (הנה למרות המסיבה הסגורה)שיחסית לכמותם בעולם היהודי (מהווים כ20 אחוז מיהדות העולם) גם הם בייצוג משמעותי.

    דבר שני רוב המומחים שהצגת למדו במוסדות מערביים.כמו קנדינסקי ומלביץ מהתחום האומנותי (בכלל לא יהודים אבל לא משנה לצורך הדוגמא) אומנים כביכול מזרח אירופאיים אך צמחו תחת כנפי האקספרסיוניזם הגרמני.לפחות קנדינסקי.
    בוא ננסה בכוחות שווים, תקציבי מחקר, הזדמנויות וחוסר בהסללה. ותראה פתאום את כמות האירופאיים יורדת או מתאזנת מול מזרחיים (יהודים או לא זה לא משנה).
    אבל אם את פרס נובל המציאו אירופאיים אני ,אפעס, קצת חושש שמדובר בקומבינה סגורה.

  21. עיניים לראותEYES2C

    למואב – לאף אחד כאן אין צורך "לייצר או ליצור דה-לגיטימציה למדינה הציונית-אשכנזית" — היא עושה זאת בעצמה בהצלחה ניכרת ומרובה!
    ראה את דו"ח גולדסטון על פשעי ישראל בעזה, הוסף לכך את העובדה שועדת גולדסטו טרם אמרה דבר על הסגר המתמשך, ועל כך שהצבא של גבי אשכנזי החצי ספרדי ואהוד דרעק ממשיך למנוע מבעלי 18,000 הבתים שהרס הצבא ברצועה -הרס מלא או חלקי- לבנות את בתיהם מחדש, ושהסגר לא מאפשר הכנסת חומרי בניין לרצועה, אז אולי תבין שמדובר בחטא שנוסף על פשע מלחמה חמור. אם הרמז ששלחתי אינו מספיק עבה, ראה את תגובתו המתלהמת של הנשיא פרס. כי, כידוע אין עשו [לבן] ללא … זרחן.
    אזכיר גם שהשופט גולדסטון עמד במשך 25 שנים בראש אגודת ידידי האוניברסיטה העברית בירושלים בדרום אפריקה. על כך דיווחה מיה בנגל באתר "מעריב". השופט, לפי דיברי בתו הוא "ציוני" והיא טוענת שהדו"ח היה ודאי הרבה יותר חמור בביקרותו על ישראל אילו לא היה אביה ממתן את הדו"ח.

  22. מאיר עמור

    תודה צבי בן-דור,
    הרשימה שלך מרשימה. תודה רבה. האלימות שבמחיקה דוברה רבות אצל ארנסט רנן. וכפי שאמרת (אי)היכולת של כפולי האותיות לקרוא את מה שנמחק תלויה במעמדם ובאינטרס ההפחדה הקבוע. החיים בלי הפחד בהחלט מצריכים לראות באופן היסטורי את ההיסטוריה.

  23. מואב

    מזה זמן רב הבחנתי שאתה מל"ו צדיקים.
    שמחתי על דבריך הנאורים.
    תודה ושנה טובה.

    וחוץ מזה,דבר מה עינייני?משהו?

  24. אורי

    עוד דלת נפתחת אל החיים ללא קונפליקט לאומי , ועם דבק תרבותי אמיתי.
    תודה. רוח של תקווה , ולו מינימלית…

  25. מיכה רחמן

    אני מסכים עם המגיבים שחיזקו את עמוס נוי בהזכרת הקשר בין מזרחים ופלסטינים, תזכורת חשובה ליכולת לבנות גשר תרבותי ואנושי. התזכורת הזו, הנרטיב הזה, חשובים במיוחד מול הנרטיב השונה שאני גדלתי עליו. בהיסטורית היחסים בין יהודים וערבים בארץ ישראל (כפי שסופרה בקיבוצי השומר הצעיר) היו ליחסים עם הערבים שני צדדים. האחד היחסים הקרובים של אותם חברים שהכירו מקרוב את השפה והתרבות הערבית והיו יושבים בבתי הערבים לכוס קפה חזק והייתה כמובן סיסמת "אחוות העמים", שהתנוססה בכותרת "על המשמר" (כמובן לצד הציונות, והסוציאליזם). אז על תגידו שהאשכנזים לא ישבו לקפה עם ערביי ארץ ישראל…אבל היה גם הצד השני, המלחמות בערבים, במיוחד כהתחילו הפרעות (והיה הסיפור שהוחבא עמוק ונשמר בסודי סודות על הערבים מהכפר הסמוך שברחו כשבחורינו הגיעו לשם עם הרובים). הסיפור ההיסטורי של עמוס נוי חשוב כי הוא יוצר סיפור שלא היה בהיסטוריה הרשמית, והמקובלת. הוא חשוב ליצירת רקע לאפשרות של יחסים על רקע תרבות משותפת. אבל נדמה לי יצירת נרטיבים היסטורים חילופיים מאתגרים, לא יכולה, לצערי, לקדם את השלום והיחסים הקרובים עם הפלסטינים. והשפעתה מוגבלת מאוד כנגד ההרס והמלחמה המתמדת שמביאים עלינו המתנחלים וההתנחלויות. כדאי לזכור שגם המתנחלים בראשית הדרך התגאו ביחסים הקרובים שיש להם עם שכניהם הפלסטינים. כך היה תמיד מראשית ההתיישבות בישראל, היחסים הקרובים בצד האחד והמלחמה בצד האחר. האינטרסים הקולוניאלים של הציונות מראשיתה היו הכוח המוביל. האינטרסים והפוליטיקה חזקים מהתרבות.

  26. סמולן

    מסתבר שמה שאני כתבתי, שלא עסק בשום צורה בשאלת איכות החיים עם (תחת) ערבים, איכשהו נתפס ככזה. אני כתבתי, כדי שיהיה ברור, על משהו אחר לגמרי: על ערביזמים ואידיאליזציה של ערבים אצל ציונים-אשכנזים-כוזרים-ורודי לחיים. החלק החתרני במה שכתבתי היה די פשוט: אם אשכנזים מאמינים במשהו, הרי שהוא בהכרח רוע אירופאי, שטות מוחלטת, וכן הלאה. על כן, עצם התאווה הציונית (אשכנזית, אצלכם) לשלום עם ע-ר-ב-י-ם היא מה שהופך את הרעיון הזה לאבסורד. כי האשכנזים, כידוע, או שהם חננות שלא מבינים את העולם, או שהם מניאקים עם קובינה סודית, שמשמעותה הפוכה לדבריהם בפועל.

    לכן, כשהזכרתי את התאווה לערבים – שהייתה אצל "אשכנזים", מחיים קלווריסקי ועד שולמית אלוני ויוסי שריד המאוחר – עשיתי לא פחות מאשר העמדה בסימן שאלה את קיומה אצל מזרחים. זו גם הסיבה שיקשה עליכם להתווכח עם הטיעון הזה. ממה נפשך: או שהאשכנזים התאוו לערבים, או שלא. אם הם התאוו לערבים (מה שקרה בפועל) אזי המזרחיות המדומיינת כאנטי אשכנזיות חייבת להיות אנטי ערבית ומייד, או לחילופין להתחיל לעסוק בפיקציה המרתקת של "אשכנזי יוצא דופן" (ולמען הבהירות, אני טוען שתאוות הערביות הזו אפיינה את הממוצע הציוני\אשכנזי, ממש עד האינתיפדה השנייה, ושהיו לה ביטויים מגוונים: ספרותיים, פוליטיים ומיניים). אם לעומת זאת האשכנזים אכן שנאו את הערבים ושללו אותם, הכל בסדר: התיאוריה עומדת על מקומה. אלא שהעובדות מתעתעות בה.

    אפשרות שלישית היא מה שעמור מנסה בה את כוחו: תוגדר האשכנזיות כך שהיא תהיה בעצם חלוציות (רק החלוציות האשכנזית). בכך, האשכנזי, ששווה בערך לפולני, יהיה שווה לצבר, ששווה בערך להיפך מפולני. אבל לא כל צבר הוא אשכנזי, אלא רק צבר שהוא צאצא ליהודים שמקורם (הגנטי ? התרבותי ? ) במזרח אירופה. כי ככה. אשכנזיות, אם כן, היא מחד ההיפך מאשכנזיות מאידך המשך האשכנזיות, תחת השמש הברוכה של המזרח.

    זהו נכס יקר ערך, הדבר השווה להיפך מעצמו: לוגית (כזכור ? 🙂 הוא מאפשר להוכיח קיום של כל דבר שהוא. מרגע שהצבר הוא התגלמות האשכנזיות, הרי שדרקונים כחולים יכולים לעוף מעל מארקש. היישומים של הקונץ הזה מגוונים למדי מבחינה פוליטית, ולא זה המקום לעמוד עליהם, אלא רק להזכיר שזכויות היוצרים לתעתוע המעניין הזה, שאין כמוהו להכחשה קיצונית של מציאות, שייכות לג`מאל זחאלקה, ב"אשכנז". נא להוסיף.

    אפשרות רביעית: עיסוק לא בעובדות (וגם לא בתיאוריות) אלא בבעיית ההגכחה ושאלת מי יוצא אינטלקטואל. מוזר ומעניין, אבל משתמע שהדבר היחיד החשוב במאמר של עמוס אינן העובדות שהוא מביא וגם לא חלקיותן הקיצונית, אלא הרהיטות בה המאמר כתוב – היא מאפשר להבין, כנראה על דרך הדימוי והאנלוגיה, שיתכן מזרחי שכותב ממש כמו אשכנזי משכיל. אפילו יותר טוב. הרבה יותר טוב. וואללה. לדעתי, עד כמה ששאלת היחס, הדעה והיכולת (אני מתייחס למאמר של מאיר) מעניינת, מאירה עיניים ומי יודע, אולי גם נחשבת עדיין לנכונה (חיוך), קיימת אפשרות שהיא נבחרה ותוארה אך ורק כדי להוציא את האשכנזים כדבילים נחותים. בקיצור, שהדיון רק מתיימר לעסוק בעובדות, ובפועל הוא עוסק בלצאת אקדמי יותר, כלומר מערבי יותר.

    בכל מקרה, אני חוזר לעניין עצמו: ערביזמים קיימים אצל יהודים במערב החל מ"ערבים הם יהודים רוכבי סוסים" אצל דיזרעאלי (אני יודע: משומד, וגם ספרדי) והמשכו אצל גולדצייהר , ואמברי, ניקולסון ודומיהם באוריינטליזם המרכז אירופאי, והלאה ל"מזרח הגדול המתעורר" של ברית שלום, כולל ים של מופעים בספרות העברית במובניה השנואים כאן כל כך, מה שמכונה פה "אשכנזיות", ציונות, צבריות, וכל מה שמעצבן ואינו ערבי. השמטת העניין הזה, יחד עם השמטת השנאה (התהומית לעתים) שרחשו יהודים-ערבים למוסלמים-הערבים, מהווים את אבני היסוד של הדוגמה.

    יתכן שהרעיון הוא לתקן מעוות בעזרת עיוות נגדי. בתקשורת קוראים לזה "מסננת מתואמת", מאצ`ד פילטר באנק. ושמקור העיוות המקורי אינו חלילה במה שאמר יהודי-ערבי (אין לבקר את ההורים ? ), ובוודאי לא בדימויים מהתקשורת הערבית (שמלאה ברעיונות על הדו קיום הזה, שנפסק עם בואה של האניה רוסלאן). מקור העיוות חייב להיות בדבר המעוות, הוא הציונים, כלומר האשכנזים. הפעם, ילדים, נלמד כיצד הציונים המציאו – ממש כך – את הרעיון שהיהודים חיו תחת ארצות ערב באופן שכולו שלווה והרמוניה. ובכן, הם לא ממש המציאו את זה, אלא המציאו את ההיפך, וכדי לתקן את המעוות – מה שיהודים ערבים עושים כל הזמן, לתקן – נאלצו היהודים הערבים להמציא היסטוריה מוזרה זו. כי יהודים ערבים, כידוע, הם מעין חומר פסיבי ושוחר טוב.
    למעשה, יש כאן כעין פרכה: אם מצב היהודים הערבים תחת המוסלמים הערבים (איך זה שלא היה אף חליף יהודי-ערבי, כלומר מזרחי ? ) לא היה טוב והרמוני, אזי לא האשכנזים הם שהמציאו את הטענה הזו, וממילא לא על המזרחים הפסיביים ושוחרי הטוב לתקנה על דרך השקר הלבן (עוד מערביזם).

    אני נוטה לחשוב יותר על שתי סיבות אחרות, שאינן לגמרי אשכנזיות (יש קצת, לא לדאוג): א) שהתקשורת הערבית הפיצה ומפיצה בשיטתיות את תיאוריית ההרמוניה שנפגמה, ו ב) שהתיאוריה הזו הופצה (כפי שמתואר ממש מצוין אצל מרק כהן, בניגוד מוחלט למתואר אצל צב"ד) על ידי היסטוריונים יהודים שקדמו לציונות, כגון גרץ (ע"מ 3), היסטוריונים אירופאים (5), והיסטוריונים ערבים אנטי ציונים (6). כלומר, שהיא היתה מקובלת מאד: היא כנראה הופרכה רק לאחר העלייה מארצות ערב, ולא קודם לכן. אני מציע שהמיתוס הנגדי, שהיה לא משהו בארצות ערב, נוצר בארץ ישראל על ידי מזרחים, ושהדבר הזה הוא שהקנה לו אמינות, בלי קשר לנכונותו, שהיתה מן הסתם לא רעה.

  27. אבי

    עוד פעם, אני לא טוען שהאירופאים חכמים מהלא אירופאים או שהאשכנזים חכמים מהמזרחים, אך גם טענה הפוכה היא שגויה. והמזרחים לא יותר חכמים ו"מתקדמים" מהאשכנזים.
    אין לי נתונים על שנות ה-50, אולם בדו"ח ההתפתחות האנושית של האו"ם מצויים נתונים שיעור תמותת הילדים ב-1970 לעומת 2005. אני חושב שלא תופתע לגלות שנתוני שיעור תמותת הילדים בפולין, הונגריה ורומניה היו נמוכים הן ב-1970 והן ב-2005 מבמרוקו, עירק, תוניסיה, תורכיה ותימן. כך לדוגמה, שיעור תמותת התינוקות ב-2005, עומד על 6 מיתות מתוך 1000 לידות בפולין, 7 מיתות בהונגריה ו-16 מיתות ברומניה. לעומת זאת, הוא עומד על 20 מיתות בטוניסיה, 26 מיתות בתורכיה, 28 מיתות במצרים, 36 מיתות במרוקו, 76 מיתות בתימן ו-102 בעירק.
    האם ב-1970, אשר קרובה יותר לתקופה בה יהודים חיו במזרח אירופה וארצות האסלם, המצב היה שונה? התשובה שלילית – אז היו 32 מיתות בפולין, 36 בהונגריה ו-46 ברומניה. זאת לעומת 90 בעירק, 119 במרוקו, 135 בטוניסיה, 150 בתורכיה, 157 במצרים ו-202 בתימן.
    http://hdrstats.undp.org/en/indicators/91.html
    http://hdrstats.undp.org/en/countries/data_sheets/cty_ds_IRQ.html
    האם הנתונים הללו מלמדים שהפולנים פרימיטיבים וחיים במערות, לעומת הציוויליזציה המפוארת העירקית שבה חיו היהודים. הרי ב-1970 שיעור תמותת התינוקות בעירק היה גבוה כמעט פי שלוש מבפולין. שיעור תמותת התינוקות בפולין ב-1970 היה נמוך משיעורו ב-2005 במרוקו. כיצד אתה יכול להסיק מנתונים אלו שפולין יותר "פרימיטיבית"?

  28. איתי

    שתיית קפה אינה מדיניות ואינה יוצרת עובדות מדיניות ופוליטיות.
    מספיק קבוצות לוחמניות קיצוניות משני הצדדים,ותמיד יש כאלו,כדי לשבש כל התקרבות תרבותית אנושית וגם מדינית ופוליטית.
    רק כשיש אינטרס חד,ברור וחזק מאד בשני בצדדים,לפחות על פי המנהיגים,או "המנהיגים",מגיעים להסכמות כבושות בלב ועסקים ושתיית קפה.
    איזו עוד דוגמאות צריך אחרי עימותים חוזרים בבלקנים,בהודו,בדרום מזרח אסיה ועוד.
    מה יותר ברור ממה שקרה בבוסניה-סרביה?

  29. י.ד.

    לטעון ש:
    "הם היו יהודים, שסברו שהדרך להבין, להגדיר, ולחיות את יהדותם (ובכלל זה מקרא, תלמוד, פיוט) היא דרך הערביות"
    זה פשוט להשליך מהלאומיות הציונית של היום למציאות החברתית היהודית של הגלות דרך יצירת תודעה לאומית ערבית, שפשוט לא הייתה קיימת אז. הערביות לא הגדירה את היהודי. הערביות הייתה המציאות החיצונית שבתוכה פעל היהודי. ובמציאות הזו לפעמים מצאו את עצמם יהודים עוסקים במקצועות שאותם היינו משייכים לרוב האיסלאמי. המודל המקביל, אם כבר, נמצא ביהודי החצר בגרמניה או אצל רבי יצחק אברבנאל בספרד שגם הם השתלבו לכאורה בתוך מערכות השלטון של הגויים (המודל הראשוני נמצא כבר אצל יוסף ומרדכי בתנ"ך, והדברים ארוכים). כלומר, יהודים בגולה מצאו את עצמם ממלאים תפקידים שלטוניים שאותם הם השיגו בכוח כשרונם והתמצאותם החברתית שנבעה מזרותם הקבועה.
    הטעות נמשכת גם לסוגריים. הדמות האחרונה המשמעותית, שהשיח הדתי והתרבותי שלה היה בערבית, על כל המשתמע מכך, היה הרב משה בן מיימון הספרדי. מאז הרמב"ם כל השיח הדתי הפנים יהודי התנהל בעברית/ארמית, או בקצרה לישנא דרבנן, שהיה משותף לכל המרחב היהודי הקיים בין באירופה ובין במזרח (אני משתמש בשם מזרח כשם קוד מקוצר למרות שכמובן ר` חיים אבן עטר מחברו של הספר המפורסם "אור החיים" חי במע`רב). במובן זה הטענה כאילו הערביות הגדירה את המקרא, התלמוד והפייוט זה לא רק אנרכרוניזם אלא גם הטעייה ושקר. בשדה אחד ניתן להצביע על השפעה גלויה וזה שדה הפיוט שכפי שכותב מאיר בוזגלו הושפע ישירות מהמוזיקה הערבית (למעשה לא צריך ללכת רחוק עד אליו מספיק לעיין בכל ספר בקשות סטנדרטי).

    אני רוצה להסביר מדוע זה אנרכוניסטי לעשות את מה שעמוס נוי עושה. הסיבה לכך שהתמונה שנוי משרטט עד כמה שהיא פסטורלית; וגם נוי עצמו מודה שהיא פסטורלית, משקפת מציאות של גלות שבה היהודים כעם דיונוסי, אם נשתמש בקטגוריות שנתן פרופ` יורי סלזקיין בספרו "המאה היהודית", חיים יחד עם עמים אפלוניים ומתוך אינטרקציה איתם; דוגמא לעמים דיונוסים נוספים ניתן לראות בארמנים גם כן באימפריה העותמאנית, לסינים והבגדדים בדרום מזרח אסיה (משפחת ששון המפורסמת, שאחר נישואי הסתבר לי שדוד של סבא של אשתי הגיע מליטא להודו דרך גרמניה ושם התחתן עם בת למשפחה), וללבנונים הנוצרים באפריקה, ובדרום אמריקה. הדבר שונה מאד בתקופה המודרנית, שבה כל העמים כפי שמכנה זאת סלזקיין הפכו לדיונסים ואפלוניים גם יחד (זאת הסיבה מדוע ספרו נקרא "המאה היהודית" כלומר המאה שבה העולם כולו הפך ליהודי משמע דיונסי). במציאות שכזו ניסיון להשיב את תמונת העולם הפסטורלית הזאת הוא זר וחיצוני. לטעון על הלאומיות ש:
    "אבל הסיפור שמספרים לנו על זהות לאומית מוצקה, יחידה, שגבולותיה מוגדרים ומובהקים, כזו ששלטה בלעדית בהשקפותיהם ופעילויותיהם של בני אדם – כאן ובכל מקום – הוא שקר, שנועד לכונן תמונת עולם צרה, רעה, וכוזבת, שאלה כלליו: זהותם של אנשים ונשים נקבעת אך ורק על פי לאומיותם. היחסים בין יחידים וקהילות נקבעים על פי אותה לאומיות. יחסים אלה יכולים להיות מושתתים רק על שנאה, אויבות-נצח, ומאבק לחיים ולמוות על משאבים ומרחב מחייה."
    זה פשוט להתעלם מהמציאות המודרנית שבה כל העולם הוא לאומי וכל העולם פועל תחת המסגרת של מדינת לאום בעלת גבולות ברורים. עד כמה שניתן למחות על המציאות הזאת אי אפשר להתעלם מעצם העובדה שמציאות זו הייתה מטרה למרבית המין האנושי במאה העשרים וכנראה מסיבות שהיו בזמנו מוצדקות, אם לא צודקות.

    לסמולן
    נראה לי שהתיאוריה שלך קנוספרטיבית מידי. בסך הכל מדובר בקבוצה שנמצאת בשוליים של השמאל הציוני האשכנזי (השמאל הוא אשכנזי, כפי שאמר דודי מחלב), והשותפה בעיקרה לאותן הנחות יסוד ולאותם עקרונות שמנחים את פעולתו כגון אינדבידואליות, זכויות הפרט, טשטוש הזהות הלאומית, ויצירת זהות היברדית פוסט תעשייתית. כמו שמאיר בוזגלו כותב מרץ היא האלטר אגו של הקשת, והדבר משתקף חזק מאד במאמרים פה. הפרויקט של "היהודי- ערבי" זה בעיקרו ניסיון לקדם את מעמדם בתוך הקבוצה המרכזי ולהפוך את גורם השוליים שלהם ליתרון קבוצתי.

  30. ע. נ. (מי זה יכול להיות?)

    הערה קטנטנה (כי ההערות הגדולות והסבוכות תבואנה בשנה הבאה עלינו לטובה, בע"ה): ההבדל בין יחסם של האנשים ההם לערביות (לא זו של הלאומיות המודרנית, זו של המרחב התרבותי והאדב), ובין יחסו של משכיל יהודי בגרמניה או בספרד לתרבות המארחת הוא עצום. איש לא חשב לפתור סוגיה מוקשה בתלמוד על ידי ניתוח בלשני של הלהג השוואבי, או מהתבוננות במנהגי האיכרים הבווארים/אנדלוסים. מני, בן שבת, מולכו, אבישר, אלמליח, יהודה (שניהם) ועוד רבים אחרים פירשו את המקרא, התלמוד, הפיוט, וההלכה (!) ישירות על ידי הכרות אינטימית עם הערביות (וסברו שאי אפשר אחרת). ומלול, ממן, מויאל, בן קיקי, אמזלג, שלוש, אלישר, ילין (יהושע) חשבו שלא תתכן תחייה תרבותית ופוליטית לאומית-יהודית ללא "ערביות".

    הנה דוגמה נפלאה, שודאי תסבר את אוזניהם של רבים מהמגיבים, להם היא מיועדת – ר` שמואל בן שבת, במדורו הכמעט קבוע "ביטויים ושגרות עברים-ערבים" ב"מזרח ומערב" של אלמליח כתב את הקטע הנחמד מאוד הבא (בשנות העשרים):

    "ואתם קרבו הנה בני עוננה, זרע מנאף ותזנה" (ישעיהו, נ"ז, ג). הנביא מקלל את עובדי עבודה זרה בצורה חריפה ומעליבה ודרך אגב הוא קורא להם: קרבו הנה… לשם מה להתקרב? מעין זה מקלל גם הערבי הפשוט את איש חרמו: תעאל להון יא אכו-אל-שרמוטה, יא אכו-אלעאהרה וכו` וכו` כלומר: בוא הנה אחי הזונה! אחי המופקרת!
    ….

    שנה טובה

  31. י.ד.

    "האפוד עשוי כמין סינר של נשים רוכבות סוסים וחוגר אות מאחוריו כנגד לבו למטה" (שמות כח ו, רבי שלמה יצחקי חבל שמפניה המאה ה11)

    ועכשיו לשאלה:
    איזה פרשן לדעתכם חשוב יותר –
    ר` שמואל בן שבת במדורו הכמעט קבוע "ביטויים ושגרות עברים-ערבים"
    או
    רבי שלמה יצחקי מחבל שמפניה הצרפתי?
    לעונים נכונה ינתן פרס של ידיעה נכונה של מסורת תורה שבעל פה בעולם היהודי ב1000 שנים האחרונות.

    למען האמת, הבאת פירוש באמת חביב של ר` שמואל בן שבת, אבל לפעמים צריך לשחק לא כוחות, רק כדי להבין את הפרופורציות שבין השחקנים; וזאת מבלי להתייחס לידיעת הריאליה של רבי שלמה יצחקי מחבל שמפניה הצרפתי בערבית ובמזרח התיכון, שהייתה, מסתבר, לא קטנה בכלל.
    תראה עמוס לא באתי לכפור בשום אופן בחשיבות של הערביות להבנת היהדות. באתי רק להגביל אותה. כן הערביות חשובה אבל החשיבות שלה מוגבלת. בדיוק כמו שידיעת יידיש חשובה כדי להבין את העולם החסידי של המאות השמונה עשרה והתשע עשרה במזרח אירופה אבל גם שם החשיבות שלה מוגבלת. בסופו של חשבון שני העולמות התנהלו בקוד משותף שנמצא בעברית הרבנית, או בלשנא דרבנן, וההבנה ההדדית שלהם מבחינה היסטורית הייתה הרבה יותר גדולה מאשר ההבנה של כל אחד מהם כלפי שכניו הקרובים, ואפילו הוא טיפוס חריג כמו יצחק מני (שאני מודה לך על הצגתו).

  32. י.ד.

    מצטער התיאוריה שלך על המשיכה האשכנזית למזרח איננה ממש משכנעת, לא במדינת ישראל של שנות האלפיים שרוב התלמידים לא ממש מעוניינים ללמוד ערבית (ויהיה מוצאם אשר יהיה ספרדי או אשכנזי, ואפילו בנים ליהודים ערביים דגולים המסתובבים פה בארצנו הקדושה).

    ובאשר לשאלה, האם היה טוב ליהודים במזרח, אז סביר להניח שכן, אבל היו מקומות אחרים שמצבם היה אפילו טוב יותר. למשל מזרח אירופה לפני חמילניצקי. והיו תקופות שהיה להם גרוע יותר. למשל בתקופת המוחמדין במע`רב. ולכן הדיון הזה לטעמי מחמיץ את העיקר כפי שטרחתי לכתוב לעמוס. והעיקר הוא שבשני האזורים מצבם הסוציולוגי של היהודים היה זהה. ועליית המדינה הלאומית המודרנית פגעה בשתי הקבוצות (לא במקרה היהודים בעיראק בשנות הארבעים היו, או ציונים, או קומוניסטים, ולא פאן ערבים). ולכן הציונות הייתה פתרון לשתי הקבוצות, כמו שהגירה למדינות המערב הליברליות העשירות הייתה פתרון לשתי הקבוצות כפי שמעידים מאות אלפי יהודים אלג`ירים ומרוקאים בצרפת, והקהילות החלביות הנכבדות של צפון אמריקה ומרכזה (היה כמובן גם פתרון שלישי בדמות ברית המועצות כפי שכותב סלזקיין אך זה באמת חורג מהמסגרת של הדיון).

  33. חזי מחלב

    אני מחכה בקוצר רוח לקרוא את מחקרך. בטוחני שהוא יהיה מרתק. אבל זאת לדעת: דומני שאינך טועה ביחס של הספרדים מהיישוב הישן לאשכנזים ,גם מקרב היישוב הישן וגם מקרב ה"החלוצים", למן העלייה הראשונה ואילך.ואולם אתה ממעיט ביחסם אל המזרחים שזה מקרוב באו, כלומר מתחילת שנות החמישים ואילך, במה שמכונה העלייה ההמונית. היו בקרבם חלאות לא מעטים, וראה לדוגמא את בת נעוות המרדות, הלא היא אימו של א.ב.יהושע, שעל פי עדותו האישית, הורתה לו להתרחק מהעולים החדשים השחורים האלה. ולהזכירך עמוס ,מדובר באישה מיוצאי מרוקו! דומני שגם אביו של יהושע (פסאודו-היסטוריון) שמשפחתו ישבה בארץ כמה מאות שנים לא היה מי יודע מה מקורב למזרחים.

    תוספת טריוויאלית לדבריו המאלפים של צביקה בן דור:
    יחזקאל חדד הוא פרופ` לרפואת עיניים בארה`ב. הוא נולד בעירק,היגר בדלית ברירה לישראל, ונטש אותה בחמת זעם כבר בשנות החמישים בשל הגזענות האשכנזית. אתה צודק בהחלט, הוא אינו היסטוריון מקצועי, ואת ספרו על היהודים הערבים הוא כתב בשל שתי סיבות:א. להעמיד דברים על דיוקם אל מול דברי הבלע של הנראטיב האשכנזי על יהדות ארצות ערב. ב. בשל אהבתו הרבה לעירק ולערביות בתור שכאזת.
    אגב, בתו אווה, שחקנית כושלת, המתגוררת אף היא בארה`ב, נישאה לליצן האוויל, יהונתן גפן. מי שבאמת ובתמים מחשיב עצמו לאיש שמאל, ואף מדמה את עצמו לרדיקל ולמהפכן! שומו שמיים לאן הגענו. אבל זו כבר אופרה אחרת ולאלוהי הזיווגים פתרונים.
    למה כתבתי ליצן אוויל? משום שהאיש הזה שנולד בנהלל, היה עיוור מכדי לראות את הניצול המחפיר שניצלו אנשי כפרו את המזרחים שבסביבה,היינו ממגדל העמק,יקנעם,עפולה והתענכי`ם, בעבודות השחורות של המושב ובשכר מתחת לשכר המינימום. על כך לא היתה לו אפילו מילה לכתוב בארבעים שנות כתיבה.אגב האווה המדוברת התגרשה ממנו.

    ועוד אגב, פרופ` חדד ביקר בבגדד לפני כשלוש שנים, משום שעל פי עדותו לא יכול היה לעמוד בגעגועים לעיר הולדתו, על אף הסיכון הרב שבדבר.
    ואולם כככל, לא הייתי מזלזל כמוך בספרו של מארק כהן. קראתי אותו ולמדתי רבות ממחקרו. סבורני שמסקנותיו שונות ממקנותיך. הוא דווקא מדגיש את הפער הבלתי נתפס כמעט ביחסם של המוסלמים ליהודים ,לעומת יחסם של הנוצרים באירופה ליהודים. אין צורך לומר שהוא קובע כי יחס המוסלמים לאורך הדורות ובהכללה היה טוב לאין ערוך מזה של הנוצרים.

  34. סמולן

    התיאוריה שלי אולי לא משכנעת, אבל היא לא אמורה להבחן כלל במה שמתרחש בישראל של המאה ה 21, אלא מה שהתרחש, בלשון עבר, בשתי המאות שקדמו לה. כך שהפרכתך לתיאורייתי אינה עובדת כלל.

    באותו סוג של עניין, לעמוס: הדוגמה שהבאת, עוסקת ברב שיש לו טור קבוע שבמהלכו הוא ממציא ערביזמים שנכללים בפירושו את פרשת השבוע או מה, ומפורסמים ב"מזרח ומערב". תגיד, לא ברור שהעבודה שלו, זו ששילמו לו עבורה, היתה לייצר את הערביזמים הללו ? לא מדובר בפסק הלכה קונקרטי, מהסוג שהעלית באוב לגבי האשכנזים (ועליו ענה לך י.ד. ): מדובר במשהו שמראש בא לקשר בין ערבים ויהודים. הוא מוכיח שהדבר אפשרי בתיאוריה, אבל לחלוטין לא מראה שהדברים הללו התרחשו בלי שתהיה מסגרת מכוונת (וממסגרת, ומפיצה, וגוזרת קופון כלשהו).

  35. עמוס נוי

    ראשית, כדי לסגור עניין פעוט: הבאתי כאן את בן-שבת כקוריוז (מצד תוכנו הקונקרטי. אלפי פרשנויות כאלה התפרסמו אז). אבל מניתי כאן כעשרה שמות של חוקרים חשובים, שמילאו תפקיד מרכזי בכינונה של שפה עברית חדשה ומערכת חינוך בשפה זו, שהוציאו עשרות ספרים בנושא, ושהעובדה שאיננו מכירים אותם היא כשלעצמה מדהימה – ובראשם פרופ` אברהם שלום יהודה ואהרון סלימן אליהו מני (בעל "העברית לאור הערבית במקרא" ו"העברית לאור הערבית בתלמוד"). ממש לא מדובר בשוליים (אם צריך אישור אשכנזי, יש לי את ביאליק וטשרניחובסקי), ותהליך ההתרחקות ההדרגתי שלהם ממוקדי כוח אינטלקטואלים (כמו העתון "ציון") הוא כשלעצמו פרק מעניין שלא מצאתי לנכון להרחיב עליו פה (הוא קשור, בעיני, גם ליחסה של התרבות הציונית לאתנוגרפיה יהודית ותקצר היריעה וכו…). הם בהחלט היו ממשיכי דרכו של רס"ג, והפרויקט התרבותי שלהם כמעט נעלם (ואולי צריך להזכיר כאן את מפעל חייו פרופ` רצהבי ז"ל, שהלך לעולמו השנה).
    שנית, אני משתדל, לשם שינוי, שלא לענות באורח פרטני וליצור דיוני שוליים או לתקן אי הבנות בסיסיות של הנאמר והכוונות שיוחסו לו, אלא להתמקד בעיקר. עדיין מפליא אותי כל פעם מחדש המטען הרגשי שמעורר עצם אזכורן של עובדות מסוימות, המסיט את השיחה מנקודות מרכזיות בדברי – כמו ההשכחה השיטתית, המונופול המניפולטיבי של המתנחלים על הזיכרון.
    שלישית, עלו כאן שתיים-שלוש שאלות גדולות מהן אינני יכול ואינני רשאי להתחמק. אמנה אותן עם תשובות מאוד לא מספקות, או, נכון יותר, רמזי-תשובות, ותשובות גדולות יותר אני מקווה לספק בעתיד: תחילה, של י. ד. (שעל הפוסט האחרון שלו הייתי חותם ואינני רואה היכן הויכוח) תוהה בדבר ההתעלמות מצמיחת מדינת הלאום המודרנית והשלכותיה על תרבות וזהות. לטעמי, האנשים האלה פעלו בתוך תפישת לאומיות מודרנית מובהקת (רבים מהם העריצו את מאציני!), הרבה יותר מהציונים האשכנזיים, והאופציה הרב-תרבותית שהם הציגו – במודע או שלא – אינה שריד של אימפריות רב-אתניות (כמן העותומאנית או האוסטרו-הונגרית) אלא תפישה רלוונטית לעילא, שהציבה סתירה עמוקה בפני האנטי-מזרחיות הפוליטית והתרבותית של ציוני אירופה (ובעיקר מה שאלברט ענתבי קרא אז "ציונו-גרמניזם").

    על שאלתו הגדולה והקשה (גם תיאורטית) של סמולן על האוריינטליזם האשכנזי וההתעלמות שלי ממנו אפשר להפעיל את עקרון התוצאה: העובדה היא שהאוריינטליזם האשכנזי לא הושכח, וזו כשלעצמה ההוכחה שהוא שונה מהותית מהאקלים התרבותי היהודי-ערבי-ספניולי שתיארתי (ואף אחד לא הטיח בפני אשכנזי שהוא "כמו ערבי", בניגוד למזרחים). כל ילד יודע שב"השומר" "התלבשו כמו בידואים" ו"הרתיחו פינג`אן" (איך הפך הספל לקנקן המתכת, לאלוהי האוריינטליסטים תשובה). ממש כמו שכל ילד יודע שבכינרת כתבה רחל שירים וגורדון חפר בורות (או להפך?), אבל אף אחד (חוץ מקומץ מקוללים) אינו רואה בעיני רוחו, כשאומרים לו "כינרת", את בני משפחת צאירי התימנית נושאים על ידיהם בבושת את תינוקם המת מבית הקברות, שבו אסרו עליהם אבירי ההתיישבות השיתופית את קבורתו וחסמו להם את הכניסה…

    אבל תשובתי הנכונה הזו אינה מספקת אפילו אותי. אני מבטיח לספק הסבר מפורט יותר בעתיד בע"ה, שיבחין למשל בין חורגין (רומנטיקה ואקזוטיות?) ובין שמי (ילידות אותנטית? – ובאמצע עוד עומד משה סמילנסקי), ודיון בשאלות של תרבות-אם (כמו שפת אם). אגב, אני חושב שבהקשר הפוליטי העכשווי, שבו הערבי והמזרח עברו דה-הומניזציה עד העלמה מוחלטת, גם "אוריינטליזם" (ככל שמעצבן אותי סעיד) הוא דבר חיובי – המייחס תכונות נאצלות מדומיינות לציבור אנשים, שהימין הקיצוני אינו מכנה אפילו בשם "אנשים" ("דרגתו של הישמעאלי היא ביו היהודי והחמור", אומר ספר לימוד רשמי בישוב בהר חברון).

    שאלה קשה אחרת היא זו של חזי מחלב (מעבר לדבריו הנכונים על יהונתן גפן, מעמודי התווך של השמאל הנרקיסיסטי…). לא טיפלתי בכלל ביחס האמביוולנטי והמורכב שמזכיר מחלב, בין הקבוצה שתיארתי ובין יהדויות המזרח בכלל – בעיקר בשנות העקירה הגדולה של תחילת שנות החמישים. הדבר חורג בהרבה מכוונתי במאמר הזה, אבל הוא חשוב להבנת הדימוי העצמי שלהם, והתפקיד שהם ייעדו לעצמם בתנועה הציונית (וגם כאן נחלו מפח נפש).

    וחוץ מזה, כמובן, תודה לכל התגובות המעודדות והמלים הטובות. שנה טובה לכולנו, וחדש ימינו כקדם

  36. מואב

    אחרי 50 שנות ויכוחים ומאבקים,1850-1900 , פרשו רוב הדתיים האשכנזים מהמהלך של שיבה לציון ומאירגוניו הטרום ציוניים. מיפגש אישים- החלטות- אירועים יצר פאזה חדשה-מעבר מדיבורים למעשים בקנה מידה רחב יותר ויותר תוך התבהרות המטרות וגזירת השיטות והאמצעים להשגתן. מזה כמה עשורים שקענו שוב בערפל ובויכוחים חסרי תוחלת. ייתכן שמכאן תצא ראייה חדשה ותנסח מטרה שתתגבש לכדי פעולה. ה"חפירות" בעבר עשויות להביא הבנות וראייה חדשות.
    מבחינה זו הויכוחים דומים,עקרונית,לויכוחי המחצית השניה של המאה ה-19. לבטים וחיפושי דרך. הכל יקום ויפול על השאלה האם יהיה אדם שיגבש את המאסה ההגותית על רבדיה למטרה ושיימצאו רבים שינהו אחריו. לכן חשוב לחפור לא כדי להראות שמישהו השכיח אלא כדי ליצר מהמימצאים מטרה ממשית. לחדול מהתיחסות למה שעשו-לא עשו האשכנזים אלא מי אתם ומה רצונכם-מטרתכם.

    הבעיה הקשה מבחינתכם היא שאין שתי ארץ ישראל. המשבצת של חידוש החיים העצמאיים של היהודים בארצם תפושה.
    יש גם בעיה עם העובדה שגם מזרחים וגם אשכנזים אמרו דברים זהים או דומים בקשר לארץ ישראל, הן בתפילות והן בדברי יום יום,  בדבר חידוש העצמאות בה, בשם אלוהים או אידיאלים אחרים. כולם התפללו לכיוון ירושלים – ממזרח וממערב. נשאלת השאלה מה המטרה?
    מתקבל הרושם שהויכוח הינו על מי שולט, מינהגיו של מי הינם המיינסטרים, כתבי אילו הוגי דעות יילמדו, ידברו עליהם, יהיו התשתית התרבותית של החברה היהודית. לא מדובר ביצירת ערכים מדיניים-כלכליים חדשים. מדובר בהחלפת הקיים,האתוס האשכנזי באתוס מזרחי.
    החפירות יעלו דמויות מזרחו-ספרדיות בולטות שכלל לא ברור מה תהיה משמעותן גם לבני עדות המזרח הצעירים היום. מי יתחבר לצד התרבותי של יצירותיהם כי הרי המשבצת המדינית- תפושה. באשר לכלכלה המזרח לא מביא תפישה אחרת.

    אני יכול להתחבר ולהזדהות עם הצורך היוקד של מזרחים להעלות ולהציף ולהכניס לתרבות הישראלית אישים ממוצא מזרחי-ספרדי בעלי שיעור קומה שהושכחו/הוכחשו. אני תוהה אם מעבר לעניין האינטלקטואלי יהיה לדבר ערך ממשי. ייתכן שבתוך תהליכים חברתיים תרבותיים ייספגו וייטמעו עיניינים כאלו ואחרים מהערכים שייחשפו ויועלו למרחב הדיון והקיום הציבורי.

    בסה`כ מדובר במאבקי כוח ושליטה בתוך החברה היהודית-ישראלית כשהשאלה העיקרית הנלווית אליהם היא מידת השפעת החומרים הרעילים, הנוצרים במהלך הויכוחים, על הגוף שאתם רוצים להיות מנהיגיו ובעלי ההגמוניה התרבותית שלו.

    כלומר האם יהיה בכלל גוף להשתלט עליו.

  37. צבי בן-דור

    חזי, שנה טובה. היכן ראית שאני מזלזל במארק כהן. היתה לי רק טענה אחת אליו, שהוא מסתמך רק על ספר אחד, של יחזקאל חדאד.

    עמוס, תהליך ההרחקה עליו אתה מדבר חשוב ביותר. הוא לא התרחש בוואקום. אני לא מבין מדוע אתה חותם על דבריו של י.ד. בנוגע לרש"י. הרי עצם זה שהוא הביא את רש"י, גדול הפרשנים, מראה שהוא לא מבין כלום. המחלוקת אינה אם בין שבת גדול יותר או קטן מן הפרשן יליד מחוז שמפאן (שי.ד. כפול אותיות שכמוהו מנסה לרמוז שהוא אשכנזי… ובכך הוא מראה כמה שטוחה ראייתו את הויכוח כאן). לעצם הענין, בנקודה הקטנה שהבאת בן שבת הולך גם הולך בדרכו הפרשנית של רש"י שהתייחס הרבה פעמים לקונטקסט המקומי כדי לפרש ולהבהיר מילים או ביטויים מוקשים במקרא או בתלמוד (ולא במקרה הוא מקור חשוב ללימוד הצרפתית של ימי הביניים בגלל שהוא התייחס למקום בו הוא חי).

    השאלה, עדיין, היא זו, האם יש קשר בין דחיקת האוריאנטציה התרבותית שהציעו הספרדים והמזרחים של הארץ בראשית הציונות לבין ההיסטוריה של הסכסוך בין ערבים ליהודים בארץ והאופן בו היא הולכת מאז ההתבססות הראשונית של הציונות בארץ?

  38. מירו

    הסכסוך *האשכנזי-פלסטיני ולא הסכסוך "היהודי-ערבי".

    תראו איזה שקר!

    * ציוני

  39. ג. אביבי

    המחקר שאתה עורך הוא עבודת קודש.

  40. סמולן

    הבעיה שלך, בהקשר הזה, לא תיפתר על ידי הכפשת האשכנזים, או הציונים, או האנשים שאתה מאשים ברצח תינוקות (והוא שאתה עושה, כמובן). האנטגוניזם נגד האשכנזים מבוסס דיו, ועל כן הבעיה: ככל שהאשכנזים אומרים שהערבים הם שכנינו, כך יצאו המזרחים לומר ההיפך. ואני מציע לך לבחון בתשומת לב את האפשרות, שמי שפוגע בזכרו של הרב מני, הם אבירי המאבק המזרחי לדורותיו, או ביתר דיוק, המאבק האנטי-אשכנזי.

    אחד מצאצאיו של עבדאללה סומך, הוא פרופ` ששון סומך, עלה לארץ מעיראק (כלומר, הוסת על ידי חוליית הרוצחים שבן גוריון שלח לזרוק רימונים וכו`). בזכרונותיו הוא כותב שכאשר הגיע לארץ, אימץ מייד מבטא מזרחי שלא היה לו כלל, על מנת להיבדל מהאשכנזים. באותו זמן עצמו, חשוב לציין, האשכנזים (ציונים, ורודי לחיים וכו`) אימצו אותו אל ליבם.

  41. ירדנה אלון

    לאבי – אתה לא מפסיק לומר מצד אחד ,וזה נשמע יותר כמס שפתיים, שאינך בא לטעון חלילה וחס מי יותר תרבותי המערבי או המזרחי אתה מזכיר לי בטיעוניך עוד מישהו שטוען באחת הרשימות כאן את אותו דבר רק שההוא מכנה עצמו עובר אורח,באופן אישי זה נקרא לי כמו אותה הגברת בשינוי כינוי,אולם זוהי הערה בשולי הדברים.
    אתם רוצים לעשות השוואות?אתם נכנסים עם השיח המזרחי למעין תחרות,אנחנו עד כמה שהבנתי את התגובות המזרחיות לא בעניין של תחרות אלא בעניין של דיון,אבל פטור בלא כלום קצת קשה לי ועל כן אתה מביא את פולין או את מזרח אירופה או מרכזה כסמל של נאורות,פתיחות ליברליות וקדמה?
    האם ספרת או האם טרחת לחפש דו"ח עם עובדות ומספרים כמה מיליוני בני אדם קיפחו את חייהם ואת זכויותיהם תחת השילטון הקומוניסטי באותן ארצות? אינני יודעת את המספר המדוייק אבל ממה שקראתי והבנתי מיליונים, מיליונים של בני אדם שנרצחו,שנשלחו לגולאגים,שנכלאו בבתי חולים פסיכיאטריים והולעטו בתרופות פסיכיאטריות וחטפו מכות חשמל על מנת שדעתם תשתבש עליהם למרות שכל חטאם היה הרצון שלהם בחופש אישי וביטוי אישי
    מסך הברזל – שלמין עליית הקומוניזם עד לנפילתו אסר על יבוא של תרבות מערבית זה ממש נאור וליברלי
    מלחמת העולם השנייה- עליית היטלר לשילטון,עליית הפאשיזם בגרמניה ובאיטליה – זה מעיד יותר מכל אין לי ספק בכך על נאורות וליבראליות.
    רצח שיטתי של שישה מיליון יהודים לא רק בגרמניה, אאושוויץ בפעם האחרונה שבדקתי באטלס נמצאת על אדמת פולין וכך כמדומני גם טרבלינקה המחנות האלה היו מחנות קיט שם עסקו כל היום בסדנאות לשיפור יחסי אנוש הלוא כן?
    מעבר לכך שבעטייה של גרמניה הנאורה והעומד בראשה באותה עת קיפחו את חייהם למעלה משישים מיליון בני אדם,את כל זה ניתן להכניס תחת הכותרת peace,love,and human understanding
    כמדומני שכבר נאמר כאן לא אחת שאירופה המערבית אין חולק הייתה הרבה יותר מפותחת טכנולוגית, קצת קשה לומר זאת על אירופה המרכזית והמזרחית אולם טכנולוגיה מפותחת איננה מעידה בהכרח על ערכי אנוש מפותחים אלה שני דברים שונים.
    דבר שלישי – הקנטרנות שלכם בכל פעם שמזרחי מעלה רשימה בה הוא מנסה בעזרת מחקר,ובעזרת עובדות,ובסיוע פרשנות שלו והסקת מסקנות שלו על העובדות ההיסטוריות איך היו חיי היהודים תחת השילטון המוסלמי ומסתבר שזה לא היה כל כך גרוע, אולי לא גן עדן על פני אדמות כמו באירופה המזרחית,(אם אנחנו מסכימים על כך שאושויץ וטרבלינקה,ובאבי יאר היו מחנות קיט ושעסקו שם במשך רוב שעות היממה בתירגול במדיטציה טראנסצנדנטלית)
    אבל אני לא יכולה להתעלם ממה שאני יודעת, שאירופה באופן כללי ואירופה המרכזית והמזרחית היו בית המטבחיים הכי גדול של היהודים שקם אי פעם ולמרות זאת, ולמרות הזוועות שדור השואה והדור השני של צאצאי השואה חוזר ומזכיר,למרות יום השואה שהוא יום זיכרון לאומי, למרות מצעדי החיים שבמחנות הריכוז אליהם גוררים את בני הנוער הישראלי על מנת שידעו מה נעשה לדור הקודם, נישגב מבינתי באמת נישגב מבינתי מה זו האובססיה הזו לקרוא לבית המטבחיים הזה מקום נאור פתוח וליבראלי ולהתגאות בו ולרצות להשתייך אליו ולכנות עצמכם "אירופאיים" מה עוד צריך לקרות כדי לסייע לכם להפנים את העובדה שאתם לא אירופאיים, שאירופה כולה שסייעה והשתתפה בטבח הזה לא רק במלחמת העולם השנייה אלא לאורך אלפי שנים,לא רואה בכם אירופאיים,רואה בכם זרים,נכרים,לא חלק בכלל מהאירופאיות שלהם מפני שהאירופאיות מורכבת מתרבות אירופאית והתרבות האירופאית הבסיס שלה היה פגאני ואחר כך נוצרי, מה הקשר שלך כיהודי לתרבות הגאלית? מה הקשר שלך כיהודי לתרבות הקלטית? מה לך יהודי ולתרבות הנורדית? יש לך איזה קשר תרבותי מנטלי נפשי לאל אודין? בא לך על ברונהילדה?על בריגיטה? אתה חוגג את סמאהין בכל השלושים ואחד באוקטובר? ואם כבר קשר לפולחנים מרובי אלים יש לך מיתולוגיה כנענית,שומרית, שקמה כאן וצמחה כאן וממנה נוצרו המיתולוגיה היוונית שנחשבת לבסיס של התרבות האירופאית המערבית,אז למה לא בעל?או איננה?או ארשכגל?או ענת?או עשתורת (אישתר)או דגון(הוא ממש מאשדוד ,לא זוכרת מאיזה רובע)יש לך מורשת תרבותית ימתיכונית כל כך מפוארת,כל כך יפה,אתה מכיר אותה בכלל?השערה שלי שאתה לא מכיר אותה, השערה שלי שאתה גם לא מכיר את אודין ואת בריגיטה ואת ברונהילדה,השערה שלי שכל זה בא לשם הקינטור,אתם המזרחים תגידו על המורשת ההיסטורית שלכם שבאה מכאן שיש בה יופי והוד ואתם מוקירים אותה למרות הפגמים מייד תקפצו עם "האירופאיות" שלכם שאין לכם אפילו מושג מה היא ואיך היא השפיעה על האירופאיים ושעד היום האירופאיים מושפעים ממנה,בכתיבה שלהם,במוסיקה שלהם(תקשיב ללד זפלין ותבין למשל או לפינק פלוייד ותבין ,אתה לא יכול להבין את המוסיקה הזאת מבחינת השורשים התרבותיים שהצמיחו אותה מבלי להיות מודע לתרבות הקלטית למשל)
    אני לא אירופאית, אני ימתיכונית,אני לבנטינית,אני מכאן, ואני גאה להיות מכאן ואני גאה במורשת התרבותית שאבות אבות אבותי הנחילו לי,לא רק המורשת היהודית אלא זאת שהייתה כאן לפניה והיא הבסיס לתרבות היהודית שאני גדלתי והתחנכתי עליה.
    יחד עם זאת לא אכחד,יש לי ידע מסויים בתרבות האירופאית במיתולוגיות השונות שהיוו את הבסיס התרבותי שלה,להיסטוריה שלה,אני אוהבת למצוא מקבילות ולראות את המשותף ולכבד (לעיתים) את השונה להבין את הסיבות לשוני ולקבל אותו אבל אני בשום פנים ואופן לא אירופאית ואין לי חשק להיות כזאת.ומאחר והנסיבות ההיסטוריות שלא אני קבעתי אותן הביאו לידי כך שהאיסלאם שלט ברוב מרחבי האזור הזה שאני חלק ממנו אני רואה חשיבות מרובה ללמוד את העולם הזה,להבין את התרבות שלו,לראות הייכן הדמיון בייני וביינו ולאהוב את הדמיון הזה כי מה לעשות אנוכית ואגוצנטרית כמוני שאוהבת את עצמה אוהבת את מה שדומה לה, לנסות להבין מה השוני בייני וביינם(אותו תהליך שאני עושה עם התרבות האירופאית)לכבד,להעריך(לא תמיד אני מודה)אבל יותר מכל לקבל להכיל,ובטח לא להסתכל על זה מנקודת מבט מתנשאת ויהירה ישמור האל את כולנו מהיהירות היא מסמנת את שביל הבריחה לבורות.

  42. סלחה אסלן

    מאמר טוב מאוד. תוכן המחקר ההיסטורי מעניין ואני מקווה שאזכה לקרוא את ההמשך. שמחתי במיוחד מהמסר של עידוד לפסיפס חברתי בו אנשים ונשים לא מזוהים לפי לאומיותם. אני מקווה שיום אחד תוכן המחקר יכלל בתכנית לימוד ההיסטוריה בישראל והמסר, בעולם כולו.