נלחצים מבחוץ – מדכאים בפנים

יהודה קופרמן

המיעוט הפלסטיני בישראל נמצא על הכוונת של ממשלת ישראל.   הסתה, הדרה ודה לגיטימציה עולות על בסיס יומיומי בנאומים של חברי כנסת מהקואליציה וחברי ממשלה. בצנרת חקיקה אנטי דמוקרטית ומדיניות דרקונית של מעצרים והעמדה לדין בגין התבטאויות נגד המשטר. זה אינו מקרה, אלא חלק מאסטרטגיה של ממשלה שמעמדה הבינלאומי מתערער, מיצובה האסטרטגי בסכנה ממשית, והיא זקוקה באופן כמעט נואש לגורם שסביבו תוכל ללכד את אוכלוסית הרוב.

לממשלת ישראל הנוכחית ברור כי בעידן ממשל אובמה רוצה ארה"ב להעמיק את הישענותה האיזורית על המשטרים הפיאודלו-בורגניים באזור. בנאום הפרוגרמטי שלו בקהיר (4/06/09), הצהיר אובמה ש"העולם המוסלמי ערבי" הופך לנקודת משען ראשית של ארה"ב באזור, ובכך מחק את מורשת בוש מאז ה-11/09/01. בחזון החדש כלולות גם מדינות איסלמיות שאינן ערביות, ובהן איראן.

מדובר בשינוי דגשים הגובה מחיר קודם כל מישראל, הוואסלית הוותיקה והנאמנה ביותר של ארצות הברית באיזור, שבדרך כלל  שירתה היטב את האימפריאליזם האמריקאי. האדונים מוושינגטון שינו כעת את טעמם. נימתו של העימות עדיין מעודנת, מוחלשת ודיפלומטית. ג'ורג' מיטשל, נציג אובמה, מציג בנימוס רב את דרישות הממשל, אך שליחותו מערערת את ממשלת נתניהו, בעיקר בגלל ההשלכות הנובעות ממנה על מעמדה של ישראל כבעלת הנשק הגרעיני היחידה באיזור.

החזקת נשק גרעיני מהווה סמל המחלק את מדינות העולם על פי מעמדן האסטרטגי:  אלה ש"יש להן" מסווגות כמעצמות, עולמיות או אזוריות; ואלה ש"אין להן" מסווגות כמדינות עם תלות באחת המעצמות. בדרום אסיה הפכו עצמן הודו ופקיסטן למעצמות אזוריות מעצם העובדה שהשיגו והודיעו על אחזקתן בנשק גרעיני.

במזרח התיכון הייתה עד עכשיו מעצמה אזורית אחת: ישראל. באמצע שנות ה-50 של המאה הקודמת כרת האימפריאליזם הצרפתי ברית צבאית הדוקה עם ישראל על רקע הלאמת תעלת סואץ ומלחמת אלג'יריה, וסיפק את האמצעים לבניית כור גרעיני. שנים מספר לאחר מכן נתנו הנשיאים האמריקאים לינדון ג'ונסון וריצ'ארד ניקסון את ברכת הבוס החדש למצב הקיים. בברית בין ירושלים וושינגטון הנושא הגרעיני מהווה חלק בלתי נפרד משיתוף הפעולה האסטרטגי.

 בסוף שנות ה-60 סוכמה הנוסחה של "העמימות הגרעינית" הישראלית: ישראל לא תכריז בפומבי על שליטתה בנשק הזה, ולכן גם לא תבצע ניסויים גרעיניים מוצהרים. ארה"ב מצידה תדאג לעליונות האסטרטגית של הסוכנת הבכירה שלה באיזור, ותספק לה את מערכות הנשק המתקדמות ביותר. כך נשמר מעמדה של ישראל כמעצמה אזורית יחידה. ה"עמימות הגרעינית הישראלית" אינה אלא הצהרה כמעט גלויה על אוסף של כלי משחית שקיומם מונע ממדינת ישראל לחתום על האמנה הבינלאומית לאי-הפצת הנשק הגרעיני, הכל בהסכמת ה"בוס" האמריקאי.

הארועים בטהרן לאחר הבחירות לנשיאות מצביעים על כך שהנהגה הדתית פוליטית של משטר המולות, על שני פלגיו, עדיין חלוקה על הדרך להגיע להתחברות אופטימלית עם ושינגטון. אולם ארה"ב, עם כל הסתייגויותיה, עשויה להשלים בסופו של דבר עם איראן גרעינית. ממשל אובמה הטרי עדיין טרם אמר את דברו בעניין הזה. אפשר היה לזהות כאמור קריאה אל המשטר האיראני בנאום קהיר, ויש להניח שיש מגעים גם בערוצים חשאיים. הולך ונוצר כאן מאזן  אימה חדש

זוהי פרספקטיבה שמטילה אימה בירושלים, בקהיר, וגם בריאד ובירות נוספות. לכולן אינטרס משותף לחסום את דרכה של איראן, וישראל מועמדת להיות הנפגעת העיקרית. כך נוצרה קואליציה מעניינת של מדינות ערביות שישראל מובילה אותן במסע אנטי איראני נטול רסן.

בישראל, זהו המניע להקמת ממשלת האחדות בחודש מרץ האחרון. לממשלה זו חברו, במאמץ ניכר מצד ראש הממשלה, שותפים שלכאורה רב המפריד ביניהם על המשותף: הליכוד ומפלגת העבודה, טרנספריסטים גלויים ו"סוציאל-דמוקרטים" חסרי בסיס פועלי. ממשלה זו רואה את משימתה המרכזית  בהכנת האוכלוסיה האזרחית והצבא למלחמת מחץ. כל מה שנדרש הוא אור ירוק מהמימשל האמריקני. ברור לממשלת נתניהו וליברמן כי מלחמה כזאת תהיה קטלנית והרסנית במידה מפלצתית גם לתושבי ישראל.

 רעש בלתי פוסק סביב הנשק הגרעיני האיראני נועד להחריש את אוזני הציבור ולהשתיק כל דיבור על אופציה מדינית. "הנושא האיראני" מועלה כתנאי לכל תהליך דיפלומטי בראשות ארה"ב בתקווה שכך אפשר יהיה להעמיד בצל את נושא ההתנחלויות. ציפי לבני מ"קדימה" כבר הצטרפה למקהלה בהצהרה שאין הבדל בינה לבין הממשלה בתחום זה, ומפלגות "השמאל" שותקות. מיליארדים של שקלים נשפכים על הצבא ועל תמרונים לקראת התקיפה על איראן – על חשבון התקציבים שהיו אמורים להיות מוקדשים לשיפור המצב של השכבות החלשות בחברה הישראלית. ההמולה הרעשנית סביב "האיום האיראני" מחרישה גם את אוזני "הגופים החברתיים". המיעוט הפלסטיני משלם מחיר קשה מנשוא.

הממשלה הישראלית כבר יודעת שבנושא הקפאת הבניה בהתנחלויות, עמדתו של הממשל כבר התקבלה כמעט ללא ערעור. הוויכוח המתנהל בנושא זה בתקשורת אינו אלא נסיון לזרות חול בעיני אנשי הריאקציה הדורסנית ביותר בישראל, השותפה בממשלה.  למעשה אין עוד התחלות בנייה. למעשה, ממשלת אולמרט הקפיאה את הבנייה (את המכרזים) כבר בחודש נובמבר 2008, ונתניהו המשיך בהקפאה מרגע כניסתו לתפקיד בחודש מארס (החריג הוא סילוק שתי המשפחות הפלסטיניות בשיח ג'ראח).

 לצרכי פרוטוקול מתנהל ויכוח פורמלי על בנייה לדור הצעיר של המתנחלים. הממשל האמריקאי, שהבין כי יש לפייס את השותפים הערביים הקובלים על ההמשך הברוטלי והאלים של כיבוש 67, אומר לסוכנת הישראלית שלו שאין לשקול את צורכי הדור החדש. הממשל מזכיר כי כל ההתנחלויות אסורות על פי החוק הבילאומי (אמנת ג'נבה ה-4), ודינן להיעלם. כאן ההתנגשות האמיתית בין ממשלת נתניהו וואשינגטון, ובזה מתבטא השינוי באיזון באזור שממשל אובמה מבקש להוביל.

רבים שואלים:  האם באמת חייבת ישראל לקבל את השינויים במדיניות האמריקנית? הרי ישראל יכולה לפעול כרצונה ,הן בשאלת אירן והן בשאלת ההתנחלויות?

אולי הצעירים שבינינו כבר אינם זוכרים כיצד הסתיימו עימותים קודמים שבהם ישראל והאמריקאים לא ראו עין בעין. בשנת 1956 שיתפה ישראל פעולה עם צרפת ובריטניה בפעולה נגד מצרים שהלאימה את תעלת סואץ. ישראל פלשה לחצי האי סיני, אך התקפלה משם תוך זמן קצר לאחר שקיבלה אולטימטום מהאמריקאים.

 האירועים סביב מלחמת אוקטובר 1973 היו מורכבים יותר, מאחר שבינתיים כבר היתה התקרבות משמעותית בין ישראל לממשלת ארצות הברית. שנה לפני המלחמה, ב-1972, קיבלה מפלגת העבודה, המפלגה ששלטה בישראל מאז הקמתה בשנת 1948, החלטה שישראל לא תיסוג משום שטח שכבשה ב-1967 (הצעת החלטה של י. גלילי בוועידת המפלגה שנערכה בימית, התנחלות בצפון סיני הכבושה). מהלכי משא ומתן על החזרת השטחים תמורת שלום בין שתי המדינות ("תכנית רוג'רס") טורפדו קודם לכן על ידי ממשלת ישראל. נשיא מצרים אנואר סאדאת החליט בעקבות זאת לפתוח במלחמה מוגבלת שתאפשר לצבא המצרי להשתלט על הגדה המזרחית של תעלת סואץ.

 בשבוע השלישי בחודש ספטמבר 1973, ערב פתיחת מושב העצרת השנתית של האו"מ בניו יורק, אירחו שגרירי המדינות הליגה הערבית את שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר לסעודה חגיגית. אורח הכבוד, אשף התחבולות הבינלאומיות, הצהיר בנאומו שעמד במרכז הערב: תזוזה במזרח התיכון דורשת מלחמה מוגבלת שתשבור את הקיפאון המדיני. בכך נתן הממשל האמריקאי אור ירוק להכנות של מצרים וסוריה למלחמה שפרצה ב-6 באוקטובר, "מלחמת יום כיפור".

 כבר מהשבוע השני למלחמה אזל והלך מחסן הנשק הישראלי. במשך שלושה ימים קשים ביקשה ישראל שלוש פעמים סיוע מארה"ב. הצבא הישראלי עמד בסכנת קריסה מול הנשק שהובא מברה"מ למצריים ולסוריה, ואשר כלל סוללות של טילי קרקע-אוויר – חידוש באזור, שהפיל הרבה מטוסים ישראליים –  וטילים אנטי-טנקיים, כולל טילים מונחים שעשו שמות בשריון הישראלי. רק אחרי המתנה מורטת עצבים הפעילה ארה"ב רכבת אווירית לאספקת נשק שבלעדיה עמדה ישראל בסכנת קריסה

 הסובייטיים מצידם לא הוסיפו לשלוח  נשק למצרים. תוצאות המלחמה הוכיחו לסאדאת מה שרצה קיסינג'ר להבהיר לו: שרק ארה"ב מסוגלת להחזיר למצרים את חצי האי סיני. הצבא הישראלי, מחוזק בנשק האמריקני החדש, כיתר בשבוע השלישי למלחמה את  הארמיה המצרית השלישית. הממשל האמריקאי סבר שבכך המלחמה מיצתה את עצמה.  הושג איזון בין שני הצדדים בשדה הקרב. מצרים החזיקה בגדה המזרחית של התעלה ותפסה רצועה בתוך סיני, כפי שתכננה. לישראל היה מאחז בגדה המערבית, האפריקאית, של התעלה, והיא  כיתרה אחת מהארמיות המצריות. מצבם של שני הצדדים היה בלתי נסבל והיה צורך במשא ומתן.

ישראל, שכיתור הארמיה השלישית העניק לה יתרון משמעותי, היתה מעוניינת להמשיך את המלחמה, להכניע את המצרים ולסלקם מסיני ולהביא לכניעה סורית בצפון (הסורים השתלטו על חלק מרמת הגולן שנכבשה מהם שש שנים קודם לכן). אולם הממשל האמריקאי החליט מראש שיש להגיע למשא ומתן בין שני הצדדים, וישראל  בראשות גולדה מאיר נאלצה לוותר מול האיום האמריקני שהמשך המלחמה יביא להפסקת הרכבת האווירית. כך השיג הממשל האמריקאי את המטרה שהציב לעצמו: הקיפאון שנמשך מ-1967 נשבר.

 במארס 1975 הגיש הממשל האמריקאי לישראל הצעה "להסכם ביניים" שהתווה קיסינג'ר. ההצעה כללה נסיגה עמוקה של ישראל בתוך סיני לקו אל עריש- ראס מוחמד. ראש ממשלת ישראל יצחק רבין דרש בתמורה הסכם של אי לוחמה בין שתי המדינות. מצרים טענה שאי לוחמה תגיע רק עם נסיגה ישראלית כוללת מסיני. קיסינג'ר האשים את ישראל בהכשלת המו"מ, ומכבש הלחץ האמריקני הופעל. הנשיא האמריקאי ג'רלד פורד יצא בהודעה בדבר "הערכה מחדש" של היחסים של ארה"ב עם ישראל. הממשל הקפיא את המגעים עם ישראל ועצר את כל משלוחי הנשק אליה. זה היה מצב נורא ובלתי נסבל עבור מדינה שהיא קודם כל מכונת מלחמה, והוא נמשך שישה חודשים. בספטמבר  1975 הודיע רבין לארה"ב שישראל נכנעת ומקבלת את הנוסח של "הסכם הביניים", ללא תמורה מצרית. לגבי הממסד הישראלי הפרשה הייתה טראומטית ביותר. לקחיה לא נשכחו, ועד היום נשמרת ממשלת ישראל מכל ניסיון מלהרגיז את נותן החסות האימפריאליסטי. 

 שלוש שנים אחר הסכם הביניים שהוכתב ע"י וושינגטון, ושש שנים אחר ההחלטה החגיגית של ועידת מפלגת השלטון בדבר אי החזרת "שום שטח מכיבושי 67', חתמה ישראל בקמפ דיוויד שבארה"ב על החזרת כל חצי האי סיני, "עד הגרגיר האחרון". את ההסכם הנחה הנשיא האמריקאי ג'ימי קרטר.

 ממשלת נתניהו ערה ביותר למשוואת היחסים שלה עם נותן החסות האמריקאי. לקראת העימותים הממשמשים ובאים, והפשרות הצפויות על "העקרונות המוצהרים" שלה, מנסה ממשלה זו מנסה להסיט את תשומת הלב של בוחריה אל יעד שנחשב חלש יותר "האויב הפנימי". ואכן, בחודשים האחרונים מתרבות הפרובוקציות נגד הציבור הפלסטיני בשטחי 1948. ראש הגזענות הדלוח יוצא החוצה בעידוד הממשלה, המנסה נואשות למצוא מכנה משותף לציבור תומכיה. מול מטרה תוקפנית וגזענית זו של ממשלת ישראל יש להתארגן למאבק מאוחד.

 פרופ' יהודה קופרמן חבר בוועד למען מדינה חילונית דמוקרטית בכל הארץ http://www.onerepublic.org

st1\:*{behavior:url(#ieooui) }

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. דרור ק

    הכותב מחרף ומגדף את ישראל. נראה שזה גורם לו הנאה. שיהיה. הבעיה היא שאין ערך ממשי למאמר שכתב. הסתה יומיומית נגד ערביי ישראל? העמדה לדין בגין התבטאויות נגד המדינה? חקיקה אנטי דמוקרטית ומדיניות דרקונית של מעצרים? חוץ מחרפות וגידופים יש אולי לכותב הנכבד דוגמאות, רצוי מהזמן האחרון?

    אני לא אכנס לפרשנות המעוותת למדיניות ארצות הברית שיש בה הרבה wishful thinking מצד הכותב, אבל כמה תיקונים לגבי ההיסטוריה:

    ישראל לא עמדה בפני קטסטרופה במלחמת יום הכיפורים. הפניקה הייתה יותר פסיכולוגית מאשר ממשית. לארה"ב היה אינטרס לסייע לישראל והרכבת האווירית האמריקנית סייעה להרגיע את עצביהם המתוחים של האזרחים. בפועל הנשק שהגיע ברכבת האווירית לא שימוש במלחמה עצמה, אלא סייע לחידוש המלאים לאחריה. למעשה, צה"ל הצליח לסיים את המלחמה בתוך שבועיים וחצי, אף על-פי שהופתע, הישג מדהים לכל הדעות. ואף על-פי-כן, הציבור בישראל מנה למעלה מ-2700 קורבנות, ואיש לא ביקש להמשיך עוד את המלחמה. להפך, היה לחץ כבד לסיים את המלחמה מהר ככל האפשר ולחקור את האחראים למחדל. בעקבות הלחץ הציבורי הפנימי והבינלאומי החיצוני, הסכימה ישראל להסכמי הפרדת הכוחות שכללו נסיגה משטחים מסוימים תמורת פירוז אזורי הגבול.

    חמש וחצי שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים ובעקבות הכרה מצרית בישראל הסכימה ישראל לסגת מכל השטחים שכבשה ממצרים ב-1967. אחרי הכרה ירדנית בישראל ב-1994 הסכימה ישראל לקבל את עמדת ירדן לגבי מיקום הגבול בין המדינות ולסגת משטחים בערבה. ב-2000 לאחר שנואשה מהסכם עם לבנון, החליטה ישראל לסגת מדרום-לבנון בניגוד לדעתם של חזבאללה וממשלת לבנון (!!) שהכיבוש הישראלי שירת אותם בדרך זו או אחרת. גם מעזה ישראל נסוגה חד-צדדית. קשה לומר, אם כן, שישראל היא תאבת נדל"ן כפי שמנסה הכותב לצייר.

  2. יסמין ע.

    תגבותו של דרור ק. המתיימרת להביא עובדות מול "תעמולה" בכתבתו של יהודה קופרמן , היא עצמה תעמולה חסרת ערך מן הזרם הכללי שבו שוטפים את מוחות האזרחים הישראלים. מי שאינו חש בהגברת הרדיפה אחר הפלסטינים אזרחי ישראל, חי כנראה על הירח. בתוך הקונצנסוס הישראלי, כל מי שמבקר בשיטתיות את מדיניותה של ישראל ותפקידה במזרח התיכון נחשב למסית ותועמלן, זה לא חדש.

  3. דרור ק.

    ועדיין אני מחכה לכמה דוגמאות רציניות שיסברו את האוזן. האם "מנגנוני ביטחון הפנים" זימנו לאחרונה אזרח ערבי כלשהו ואיימו עליו שיבולע לו אם לא ירקוד לפי חלילן של הרשויות? אם כן, הייתי רוצה לדעת על כך. שמעתי דיווחים על גל מעצרים של אנשי אופוזיציה באירן, שמעתי על דיכוי ואפילו רצח של עיתונאים ברוסיה, שמעתי על סופר בריטי ממוצא הודי שמתחבא כיוון שמוסלמים איימו על חייו בגלל ספר שכתב. לא שמעתי על מעצרים המוניים של ערבים ישראלים או על איסור הדפסת עיתונים בערבית בישראל.