הפרטת הקרקעות: עוד פרק בביזת נכסי הפלסטינים

סוהאד בשארה

 ידוע לכולם כי מדינת ישראל מכחישה את סיפור הפליטות הפלסטיני. וזה לא סוד. אך ההכחשה הזו מגיעה לשיאה כשמדינת ישראל בעצמה מוכנה להפר את חוקיה ואת המשפט הבינלאומי הרלבנטי בנושא השמירה על נכסי הפליטים. וזה קורה בימים אלה ממש, תחת המסווה של "הפרטת הקרקעות". במקום "הפרטת קרקעות" צריך לומר "ביזת קרקעות".

 דיני מלחמה קובעים כי מותר למדינה להקפיא את נכסי הפליטים של "האויב", אך אסור לה להפקיע אותם כליל. על המדינה  להבטיח את שמירתם והחזרתם של הנכסים עם סיום המלחמה. כך גם נקבע במשפטי נירנברג[1]. לכן, מדינת ישראל הצהירה שהקימה את מוסד האפטרופוס על נכסי הנפקדים כדי לשמור על "נכסי אויב" אלה, ובתי המשפט בישראל – יותר מפעם אחת – אישרו שלא מדובר בהפקעה אלא בשמירה על נכסים. זוהי העמדה הרשמית של מדינת ישראל.

 אך לאחרונה, ובמיוחד בתכנית הפרטת הקרקעות שאושרה לאחרונה בכנסת, נוקטת מדינת ישראל בפעילות המנוגדת להבטחותיה הרשמיות. פעילות זו מוגדרת על פי המשפט הבינלאומי כ"ביזה" (plunder) והיא מנוגדת, בין היתר, לתקנה 46 לתקנות הנספחות לאמנת האג בדבר דיני המלחמה ביבשה משנת 1907, תקנה הקובעת את הצורך בכיבוד זכות הקניין הפרטי ואוסרת באופן מפורש על הפקעת רכוש זה.

במהלך המלחמה ב- 1948 גורשו משטח פלסטין המנדטורית יותר ממחצית מבני העם הפלסטיני (כ- 800,000 פלסטינים) וכ- 531 כפרים נהרסו. הפליטים הפלסטינים השאירו אחריהם רכוש רב הכולל את בתיהם ואדמותיהם, בתי עסק ומפעלים, חשבונות בנק פרטיים ועסקיים ורכוש דלניידי רב. בשנת 1950 חוקקה הכנסת את חוק נכסי נפקדים, תש"י-1950 (להלן: "חוק נכסי נפקדים), אשר לפיו הועברו כלל הנכסים שהיו בבעלות הפליטים הפלסטינים או בחזקתם וכן נכסים שהפליטים נהנו מהם, לשליטתה של מדינת ישראל. במליאת הכנסת, שבה הוצגה הצעת החוק הנ"ל, עמד חבר הכנסת (דאז) יוסף לם על מטרתו המרכזית של החוק, בהסבירו, בין היתר, כי: "חוק זה מתכוון לשמור על נכסי הנפקדים לשם מטרות שעוד ייקבעו על-ידי הכנסת […] חוט השדרה של החוק הוא בלי ספק – לשמור על נכסי הנפקדים."[2]

בשנת 1954 דיווח האפוטרופוס לנכסי נפקדים כי בשליטתו נמצאים כ- 4,450,000 דונם של נכסי נפקדים[3], מהם כ- 3,310,000 דונם אדמות חקלאיות, כ- 1,000,000 דונם בכפרים המאוכלסים ערבים וכ- 150,000 דונם אדמה עירונית. מיד אחרי המלחמה התיישבו כ- 146,000 אלף יהודים במבנים השייכים לפליטים הפלסטינים בערים כמו עכו, יפו חיפה וירושלים[4].

מי יכול היה לעמוד בפני הפיתוי? מדינת ישראל הטרייה החלה באופן מיידי להשתמש בפירותיהם של  נכסים אלה לשגשוג כלכלתה. כך, בידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים היו בשנת 1948-1949 כ- 21,487 חוזי חכירה במגזר העירוני שהכניסו לקופת המדינה החדשה כ-501,000 ל"י, ובשנת 1952-1953 הוחכרו כ- 60,504 נכסים שהכניסו לקופת המדינה כ- 3,583,543 ל"י. בסך הכל, בין השנים 1948-1953, הוחכרו  244,564 נכסים במגזר העירוני והכנסתם הסתכמה בכ- 11,453,543 ל"י[5]. מדינת ישראל זקפה לזכותה הכנסות נכבדות מנכסים אשר היא עצמה בזזה מהפליטים הפלסטינים. לסכומים הנ"ל יש להוסיף כמובן הכנסות מיבולי השדות החקלאיים שהפליטים הפלסטינים לא הספיקו ליהנות מהם. וכך מסכם את המצב האפוטרופוס לנכסי נפקדים במכתבו לראש הממשלה מיום 24.3.1949:

"הנכסים דניידי: נאספו בערים והכפרים הנטושים והובאו למחסנים. לאחר רישומם והערכתם ע"י מומחים נמכרו בחלקם הגדול לצבא ההגנה לישראל, למחלקות הממשלה, לסוכנות היהודית ולפרטים."

[…]

מפעלי תעשיה ומלאכה נמסרו ברובם (מחרטות וכו') לתעשיה צבאית – סוגים אחרים של מפעלי תעשיה שונים בערי הארץ, טחנות קמח ובתי-חרשת לקרח וכו' הופעלו ע"י מוסדות קואופרטיביים וע"י פרטים.

הקרקעות מוחכרות למשקים ואכרים, ע"י משרד החקלאות – חלק מהמטעים מעובד ע"י מחלקה זו וחלק מוחכר ע"י משרד החקלאות למשקים ולפרטים.

המחלקה הזו עיבדה שטחים נרחבים של מטעי זיתים (50000 דונם והשיגה בזה כמה מטרות:

א.      ספקנו 500 טון שמן למשק המדינה

ב.      [סיפקנו] חלק מהתוצרת (150 טון) לארצות הברית תמורת דביזיה.

ג.        העסקנו בעבודה אלפי פלחים שהתפרנסו מעבודת מסיק הזיתים.

ד.      נכבש ענף כלכלה חשוב ושולב במשק המדינה.

[…] המחלקה הכפרית ריכזה את הטרקטורים. לאחר שסופק לצבא בתור ראשון כל מה שהיה דרוש לו, חולקו יתרם למשקים לפי אישור משרד החקלאות.

[…]

ההכנסה מחיסול נכסי דניידי, משכירות, ומהסקטור החקלאי מסתכמת לסוף חודש פברואר בקירוב ל- 3,3/4 מיליון ל"י."

(ההדגשה לא במקור)

אך הביזה לא הוגבלה רק לאלה, באוגוסט 1951, במסגרת "דו"ח כספי לשנה המסתיימת ביום 31.3.51" דווח האפוטרופוס לנכסי נפקדים לשר האוצר כי:

"ההכנסות הגדולות בסעיף גביות ע"ח נפקדים מסתברת בהוצאת הסך של 582,000 ל"י מפקדונות הנפקדים בבנק ברקליס."

בימים אלה ממש, כששים שנה אחרי, עושה ממשלת ישראל צעד נוסף בנתיב הביזה של נכסי הפליטים. הפעם מדובר במכירת חיסול של חלק מנכסים אלה במסגרת הליכי הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל. ביום 3.8.2009 אישרה כנסת ישראל את הצעת חוק מינהל  מקרקעי ישראל (תיקון מס' 7), התשס"ט-2009 (להלן "חוק הרפורמה"). כידוע,  הנכסים שבבעלות מדינת ישראל, רשות הפיתוח והקרן קיימת לישראל מהווים כ- 93% משטח המדינה. במסגרת הרפורמה, תחל מדינת ישראל בהליך הפרטת קרקעות בשטחים בנויים ובשטחים מתוכננים לפיתוח במדינה. הליך ההפרטה משמעו העברת זכויות הבעלות במקרקעין אלה לידיים פרטיות. היקף הקרקעות שיעברו את תהליך ההפרטה מוערך בכ- 800,000 דונם (4% משטח המדינה). החוק החדש יביא להפרטת נכסים רבים השייכים לפליטים הפלסטינים ומוחזקים כיום על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים ורשות הפיתוח.

מדיניות הפרטה זו תסכל כל אפשרות עתידית להחזרת הקרקעות האלה לידי בעליהן המקוריים, תפגע בזכותם החוקתית לקניין ותעמוד בניגוד הן לחוק הישראלי והן לחוק הבינלאומי ההומניטרי. אך מעבר לפגיעה חוקית זו, מכירה זו שוב תכניס לקופת המדינה – שעכשיו היא כבר לא טרייה  – סכומי כסף נכבדים. חייבים להגיד כי מדינת ישראל הינה עקבית במדיניות הביזה שלה. הרי הפעם לא רק נכסי הנפקדים עומדים על הפרק, אלא גם שטחי ההתנחלויות במזרח ירושלים וברמת הגולן הכבושים משנת 1967, ואשר חוק הרפורמה חל עליהם מתוקף סיפוחם הבלתי חוקי של אזורים אלה לשטחה של מדינת ישראל.

אפשר לראות, אם כן, כי שאלת ההתנגדות לשיבתם של הפלסטינים אינה נוגעת אך ורק בצורך השמירה על רוב יהודי בתחומי הקו הירוק, כטענת מדינת ישראל. אלא גם נובעת מצורך להניב רווחים מנכסי הפליטים עצמם. הצורך בשמירה על רוב יהודי לא רק מצדיק ביצוע עוולות היסטוריות כמו "יצירת פליטות פלסטינית", אלא גם מצדיק את המשך ביצוע העוולות.

הישראלים מתעלמים מפעילות הביזה הזו והיא לא זוכה ולו בשיח ציבורי דל ביותר. באותה עת הם  מתפלאים עד היום מדוע הפלסטינים לא מוכנים להכיר בהגדרת המדינה כיהודית. למדינת ישראל מותר כנראה להתכחש ל "אלנכבה", המהווה את אחד היסודות המכוננים בהיסטוריה של העם הפלסטיני, והיא גם מבקשת לאסור על האזרחים הפלסטינים לציין את זכרה. היא גם מבקשת שהקורבן יכיר ביסוד המכונן של מדינת ישראל אשר הביא להפיכתו לקורבן. כל זאת בשעה שמדינת ישראל ממשיכה לרמוס את המשפט הבינלאומי ההומניטארי הנוגע לזכויותיהם של הפליטים.     עעו"ד סוהאד בשארה, עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל


[1]תיק מס' 10 במשפטי נירנברג,US Military Tribunal at Nuremberg, US v. Alfried Krupp et al. היתה התייחסות להפקעת נכסים לאחר סיום הלחימה במלחמת העולם השנייה. בית הדין קבע, בין היתר, כי ההפקעה מהווה הפרה של סעיף 46 לתקנות האג האוסר, כאמור, על הפקעת רכוש פרטי.

[2]דברי הכנסת כרך 4, עמ'  952.

[3]לאומדן נכסי הפליטים הפלסטינים בישראל נעשו מספר הערכות המסוכמות בטבלה להלן:

המקור

הערכת היקף נכסי הפליטים הפלסטינים (דונם)

הערכות האומות המאוחדות

UNCCP (1951), ללא מחוז באר שבע

כולל מחוז באר שבע

4,186,012

16,329,707

UNCCP הערכה פרטנית (1964

7,069,091

הערכות על ידי פלסטינים

סעד באידס (1951)

9,300,000

יוסף סאיג (1966)

6,611,250

הערכות ישראליות

ועדת ויץ, דנין ליפשיץ (1948)

2,008,114

יוסף ויץ (1950), לא כולל מחוז באר שבע

3,584,600

משרד האפוטרופוס לנכסי נפקדים (נכסים שהיו בשליטתו בספטמבר 1954)

4,450,000

משרד החקלאות הישראלי (1949)

ההערכה ללא מחוז באר שבע

16,593,000

4,093,000

האומדנים הנ"ל נאספו כולם מהמקור להלן: Michael R. Fishbach (2003) "Records of Dispossession – Palestinian Refugee Property and the Arab-Israeli Conflict",Columbia University Press, New York

[4]Michael R. Fishbach (2003) "Records of Dispossession – Palestinian Refugee Property and the Arab- Israeli Conflict", Columbia University Press, New Yorkעמ' 11.

[5]ראה הערה 2 לעיל עמ' 33.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אלון לקח

    המיבחן לאמינותו של טקסט הוא בפרטים המוכרים לקורא. לפי המיבחן הזה, הטקסט הזה נכשל. נאמר כי ב-1948 "גורשו" כ-800 אלף פלסטינים וחרבו "כ-531 כפרים". נכון שרבבות רבות של פלסטינים גורשו, אך לא כולם (ואגב, מספר פליטי 48 שנוי במחלוקת; לרוב מדברים על 700 או 750 אלף). הנתון "כ-531 כפרים" הוא הרבה יותר מופרך. ראשית, מה פירוש "כ-531"? 531 וחצי? 532 ורבע? שנית, והעיקר: לפי וליד ח`אלדי, בעבודתו המונומנטלית All That Remains, קבע כי מספר הכפרים הפךסטינים שאבדו הוא 418. אין לחשוד בח`אלדי בנטיות ציוניות חלילה, או במגמה לייפות את האמת הטרגית. אם כן, מניין נולדו בטקסט הזה עוד "כ-"113 כפרים חרבים?
    האמת גרועה דיה, ואין צורך להוסיף עליה בדיות. אי-אמינות של פרטים מוכרים מביאה לאובדן אמון בכל השאר.

  2. Reuven

    Excellent, clear exposition !

    Why is there any appeal of "Cease & Desist" to the Supreme Court?

    Why isn`t there any such appeal to the International Court in Hage (sp?)

    Why wasn`t there any attempt by the Palestinian-Israeli community to take over the handling of these properties ? After all, they are the relatives of the owners who were expelled.

    Keep up the good work!

  3. שור

    א. הערה פוליטית-אנושית –
    בשטחים שנכבשו על-ידי ערבים בשנת 1947-8 נערך טיהור אתני טוטאלי (השמדה פלוס גירוש) ולא נותר אף יהודי אחד. כך בישובי גוש עציון (הכוללים את קיבוץ השומר הצעיר), כך ברובע היהודי בירושלים העתיקה שהתקיים לאורך למעלה מ-3,000 שנים, כך בקיבוצי צפון ים המלח, כך בעטרות בחבל בנימין מצפון לירושלים, כך בכפר דרום בצפון הנגב ועוד יישובים רבים.
    לעומת זאת, בשטחים שנכבשו ע"י יהודים נותרו מאות אלפי ערבים (המהווים כיחום כ-20$ מאוכלוסיית ישראל), כך בגליל, כך בחיפה, כך בוואדי ערה, כך בתל-אביב, כך בדרך לירושלים, כך בנגב.

    ב הערה כלכלית-חברתית –
    אחת הסיבות לפיגור הכלכלי במדינות העולם השלישי לעומת העולם המפותח הוא חוסר קיומו של שוק קרקעות מפותח ומשוכלל שמהווה מסד להתפתחות כלכלית ומאפשר לעסקים קטנים ליטול אשראי תוך שיעבוד הקרקע או המבנה. זוהי מטרת רפורמת הקרקעות בישראל. אחת הסיבות לחוסר פיתוח מספק ביישובים ערביים (וגם במרכז ירושלים) הוא חוסר קיומו של שוק קרקעות משוכלל בגלל סיבות של מסורת. חבל. זה פוגע בראש ובראשונה בתושבי אותם יישובים. כי קרקע היא רק אמצעי ולא מטרה.
    מה שחשוב הוא האדם, ולא האדמה.

    שור

  4. חיים

    דבר ראשון: החישוב של רווחי מדינת ישראל מנכסי הפליטים הוא תלוש והזוי (מה שלא מפחית מאמיתות הדברים). הרווח הכלכלי מהנכסים הוא בטל ומבוטל לעומת הרווח הפוליטי של הגירוש ושל הדרת המיעוט הפלסטיני שנותר במדינה.
    דבר שני: לחשוב שמדינת ישראל תמשיך "לשמור" על נכסי "אויביה" במשך 60 שנה זה פשוט מנותק מכל מציאות פוליטית אפשרית. צדק לפליטים צריך וניתן להעשות, אך אין פירושו של צדק כזה לסובב את כל גלגלי הזמן לאחור. צריך לחשוב על רעיונות פרודוקטיביים שבסיסם בעוולות העבר אך פניהם לאפשרויות העתיד.

  5. דרור ק

    נכון שיש מחלוקת לגבי מספר הערבים הפלסטינים שברחו/גורשו מבתיהם בין 30 בנובמבר 1947 ל-10 במרץ 1949, אבל על דבר אחד אין מחלוקת: חלקם הגדול, אולי אפילו רובם, נשארו בשטחי המנדט לשעבר על פלשתינה (א"י) (זה היה שם המנדט בעברית, אחת השפות הרשמיות של ממשלת המנדט). לפיכך, יש טעות עובדתית משמעותית בהצגת הדברים.

    לגבי הרכוש שהופקע בידי מדינת ישראל – צריך להבחין בין שני סוגים. יש רכוש שהופקע (או שמא יש לומר נגזל) בצורה שרירותית, למשל בתיהם של תושבי עין חוד (כיום כפר האמנים עין הוד), אדמות חקלאיות מסוימות של בדואים בצפון הנגב, בתיהם של תושבי אקרית וברעם ועוד – כאן באמת נעשה עוול גדול בחסות הסכסוך, אם כי כיום, 60 שנה ויותר אחרי, הדרך היחידה לפצות עליו מבלי לגרום עוול נוסף היא פיצוי כספי. יש רכוש שהופקע כיוון שבשטח הוקמה מדינה חדשה עם מדיניות שונה. תושבי השטח הקודמים, או ההנהגה שלהם, לא הכירו במדינה החדשה, לא היו מעוניינים ליצור קשר עם שלטונותיה, ולא דאגו לשמור על זכויותיהם במשך עשרות שנים. לפיכך, הם אינם יכולים לבוא היום בטענות על אובדן הרכוש.

    בכל הקשור לרכוש שנגזל מיהודים במלחמת העולם השנייה, ממשלת ישראל הסכימה להכיר בממשלת מערב גרמניה, לבטל את החרם היהודי/ישראלי עליה, להיכנס למשא ומתן על פיצויים כספיים (לא על השבת הרכוש עצמו או על חזרת פליטים), כל זה פחות מעשור אחרי שגרמניה טבחה בין 5 ל-6 מיליוני יהודים והרסה קהילות יהודיות גדולות בכל רחבי אירופה.

    לשור – מדינת ישראל מכירה בזכויותיהם של יהודים על קרקעות שהופקעו מהם בידי ממשלות זרות בעקבות מלחמת העצמאות, אבל היא לא מכירה בזכויות של ערבים על קרקעות שהיא עצמה הפקיעה. לפיכך אין סימטריה, ומוטב לא להעלות את גוש עציון בתור דוגמה. מי שבאמת מעוניין בשלום, מוטב שיוותר על גוש עציון, ויקבל את הקו הירוק כגבול הטריטוריה של ישראל. הרובע היהודי בירושלים לא התקיים 3000 שנה, אלא בין 500 ל-600 שנה. יהודים לא יכלו לשבת בירושלים בתקופת איליאה קפיטולינה, בתקופה הביזנטית ובתקופה הצלבנית. דווקא בתקופת השלטון המוסלמי על העיר הותר להם לחזור אליה. הרובע היהודי כפי שאנו מכירים אותו היום נוצר בערך עם תחילת השלטון העותומאני שהיה מעוניין מאוד ביהודים.

    שיעור הערבים (כולל הדרוזים) באוכלוסיית המדינה ב-1952 היה 15% בערך. השיעור הזה כמעט לא השתנה. ב-1967 וב-1981 ישראל נתנה מעמד של תושבי קבע (לא אזרחות) לערבים/דרוזים במז` ירושלים וברמת הגולן. אלו הם 5 האחוזים הנוספים, והם כאמור במעמד של תושבי קבע בלבד.

  6. שור

    תודה על התיקונים הנכונים לגבי מגורי יהודים בירושלים.

    ואתה גם צודק שאכן אין סימטריה –
    זכות הריבונות לאומית על ארץ ישראל היא כולה של העם היהודי ללא שום סמטריה, כאשר לערבים החיים כאן יש זכויות אזרחיות או יהיו בעתיד לאחר הסכם כתושבים באוטונומיה ("מדינה מפורזת" בלשון עדכנית).
    לערבים יש 22 מדינות מהאוקיינוס האטלנטי ועד למפרץ הפרסי שם הם יכולים לתת ביטוי למאווים המדיניים שלהם.

    סימטריה יש בספרים, לא במציאות.

    שור

  7. סמולן

    תחנת הכח בנהרים נבנתה על ידי העמלים היהודים ההם, עובדי הרוע. היא סיפקה חשמל ליהודים וערבים, כולל ארמון המלוכה ההאשמי. היהודים שחיו שם כפופים לסיפורי הנכבה: אחוז גבוה מהם ברח (נשים וילדים), ואחוז נוסף גורש (גברים). לחלק מהגברים היתה (כנראה) תעודת זהות ירדנית.

    הערבים כבשו את התחנה ללא התנגדות, והגלו את תושבי נווה-אור. מה שחשוב לציין הוא שירדן היא מדינה פלסטינית לכל דבר ועניין: יש בה רוב פלסטיני מוחלט. היה מעניין לשמוע על ניהול העזבון בירדן.

    תחנת הכוח בנהרים היתה מפעל יקר למדי. יש אגדה שבגלל בעיות תקציביות במהלך ההקמה, רוטנברג הציע לפועלים לעבוד בחינם, ובתמורה התחייב שחברת חשמל תספק לעובדיה חשמל בחינם, לנצח. יש מקום לתת את הדעת על הדרכים שבהם העיזבון הזה נוהל (כולל, כמובן, הישוב נווה-אור, שנדמה שערך הנדל"ן שלו ירד פלאים בששים השנה שהוא מנוהל על ידי הפלסטינים ומלכיהם).

    יש עוד כמה. אגב, כמדומני שהאיסלם מתיר (אולי אפילו מחייב ?) שימוש בכל אמצעי לחימה שמקובל על האויב. ובכן, ישים לב כבודו לכך שבשנים 1921, 1929, 1936 ו 1948 נקטו פלסטינים בנשק הטרנספר: כך נטבחו וגורשו קהילות עזה, חברון, פקיעין, וירושלים. גירוש ירושלים שקול לגירוש מוסלמים ממכה, ועל כן ליהודים יש זכות לגרש מוסלמים מכל מקום, כולל כמובן מכה. זאת לא לפי דיני לחימה של כל מיני אירופאים, אלא על פי השריעה.

    בנוסף, נדמה שיש כאן שימוש בניסוחים אירופאים, או מערביים באופן מוכלל. האם הכותב מנסה לרמוז כאילו מדובר בחיוויים רלוונטים למצבנו כאן ? אם כן, אבקש להביא לידיעתו כמה עקרונות שהובילו את אותם גופים שהוא מצטט ממשפטי נירנברג:
    – כניעה מוחלטת וחסרת תנאים של האויב היא מטרת המלחמה.
    – שיטות המלחמה יקראו "טוטאליות": המעצמות יתירו לעצמן לחימה בלתי מוגבלת, כולל נשק גרעיני והריגת חפים בהיקפים עצומים, על מנת לנצח.
    – בלי קשר למלחמת העולם השניה, נדמה שאותם גופים עצמם נטו לייחס לערבים תכונות מסוימות. קטלוג שימושי של תכונות אלו נמצא בספרו של אדוארד סעיד "אוריינטליזם". השיטה הפוליטית שהמעצמות הללו הפעילו ביחס לערבים קרויה "קולוניאליזם", ומיישמת שליטה בכוח, על עמים שנתפסים נחותים.

    בקיצור:
    1. אפשר לקזז. תחנת נהריים כמודל.
    2. נדמה לי (לא ממש מומחה לשריעה) שבגין מה שבוצע בעזה, חברון, פקיעין ובעיקר ירושלים, ליהודים יש זכות לגרש ערבים מאיפה שבא להם, על פי השריעה. אין לי מושג מה סטאטוס הפיצויים, אם בכלל.
    3. שימוש במערביזמים באופן חסר אבחנה מפספס את העובדה המרכזית לגבי הסכסוך: הוא לא מתנהל כמו מלחמת העולם השניה, ולמעשה הרבה מהתובנות המערביות, שנרכשו בדם, פשוט לא נכונות לגביו. קרא את סעיד פעמיים, מאה פעמים תפילת "אבינו", ויסולח לך על האוריינטליזם הבלתי מודע הזה.

  8. איסי שיין

    תפסת מרובה לא תפסת עודף נתונים ונושאים אינו מחזק טיעון אלא מחליש אותו. יש משהו בהתנהלות הפלסטינית של היסחפות וגרירת נושאים מסוגים שונים אמיתיים ובדויים לחבילה אחת של אש ותמרות עשן כדי להעצים בעיה ולעולם לא להגיע לפיתרון או לפשרה. שוד קרקעות לדוגמא הוא מושג בעייתי מלכתחילה כי עצם נוכחות על קרקע בזמן מסויים איננה מבטיחה בעלות .גזלן מחזיק ברשותו מקרקעין אינו בעליו. הפלישה הפלסטינית לשטחי ארץ ישראל המובטחת לעם היהודי היא הגזילה האמיתית.

  9. אור

    מאז שעשתה בתי עבודה רצינית על שנת 48 ועל הכפרים שפונו ונהרסו אני מגלה שנוספו כשישים כפרים… באתרים פלסטיניים הוזכרו 460 בערך , ואין זה בא להקטין את ההצרה ואת השבר בחיי אנשים כה רבים , אלא בא להזהיר – לא לנפח מיתוסים כי בועתם תתפוצץ

  10. אלון לקח

    למה בורות? כי "ערבי" מאלג`יריה אינו "ערבי" מלבנון. הם שונים תרבותית, ואפילו שפתם המדוברת אינה זהה. אבל הטענה הזאת היא בעיקרה רשעות וגזענות. באיזו חוצפה אתה מעז לדרוש שמשפחת נסיבה מירושלים (למשל), אשר שורשיה נטועים בפלסטין זה מיליניום, תסתלק ממולדתה ותמצא לה מולדת חדשה במדינה אחרת שתושביה דוברי ערבית? באיזו חוצפה אתה מעז לטעון שליהודים שהגיעו מרוסיה או אוקראינה לפני 20 שנה יש זכות בלעדית על ארץ-ישראל/פלסטין? בזכות "ההבטחה האלוהית"? בזכות "אלפיים שנות הכמיהה לציון"? ל"הבטחה האלוהית" לא אתייחס, אבל על "הכמיהה לציון" יש לומר שהיא כל-כך חזקה עד כי רוב היהודים שנתנה להם הברירה העדיפו את ארצות-הברית על פני "ציון". זאת ועוד, מאז 1517, השנה שבה כבשה האימפריה העותומנית את החבלים הערביים של המזרח-התיכון (ובכללם מה שהיה לימים פלסטין), יכול כל יהודי שרצה בכך "לעלות לציון". מעטים מאוד-מאוד עשו זאת. העליה לציון התחילה רק עם ראשיתה של הציונות המדינית בסוף המאה ה-19; הציונות היתה תנועה לאומית שהתעוררה בשלב מאוחר של גל הלאומיות ששטף את אירופה באותה מאה. גם אז, אגב, "הכמיהה לציון" היתה כה חזקה עד כי היו מי ששקלו את אוגנדה כארץ המובטחת, והעליה בכללה – עד עליית הנאצים בשנות ה-30 – היתה דלה.
    גישתך, שור, מבוססת כאמור על בורות, שוביניזם וגזענות. בגלל שכמותך לנצח נאכל חרב..

  11. איציק ניסני

    מאזנך חסר
    אינני טוב כמוך בחישובי כספים
    אבל אני יודע שהערבים הינם עם מחונך מסודר שמחפש רק צדק ואמת ומקבל כל אדם לקרבו.והם כמובן ערבים זה לזה וראי את הפאר והההדר שבנו בשבילך מכווית ועד ערב הסעודית.רק בשבילך.
    ולכן אני מתפלא ששכחת את מיליארדי הדולרים ודלא ניידי ששכחו ממשלות 22 מדינות להעביר לך ,כנכסי היהודים הנפקדים בעיראק,פרס,סוריה,לבנון,מרוקו,תימן , את צריכה להכניס אותם למאזן שעשית .
    ולעיניין אחר אני מבין משהו בחישובי קיציים ופה אין לי עד היום תשובה משום אחד  מה קורה עם חישובי קיצים
    אם נעשה חשבון ללא מאזן אני חושש שמשפחות לא יהודיות לא יחוסו עלי ועל משפחתי וקיצי יהיה כמו קץ דדודי יעקב ולבני משפחתי שנטבחו בגוש עציון קץ משפחות חברי שנטבחו בחברון קץ כל ישוב כמו בית הערבה אותה בנה דודי ציון כהן
    קץ לכל בית מלאכה כמו הסנדלריה בעיר העתיקה של סבי עזרא קץ כמו כל חברי משפחת אשתי שהדפו הישר מהאוניה בלטרון את המופתי הדגול עיז א דין אל קאסם ,ועוד אוהבי פלסטין
    כל כך הרבה קיצים
    וחשבון כספים ללא מאזן
    נראה לי שאת צריכה לחזור ולעשות שיעורי בית