על שני ספרים

איציק ספורטא

בשבועות האחרונים קראתי שני ספרים: 1) The Myth of the Rational Market שנכתב על ידי Justin Fox עיתונאי שעוסק במיתוס ובדרך היווצרותו על הרציונאליות של שוק ההון. 2) The Predator State  שנכתב על ידי James Galbraith שעוסק במדינה שמשתמשת בגישה הניאו-ליבראלית אבל בעצם הופכת לכלי שרת של אלו שלא השוק ולא שום דבר אחר מעניין אותם מלבד האינטרסים שלהם עצמם.

מה שטוב כאשר אני קורא ספרים אלה הוא שהם מעמיקם ומסדרים ידע באופן שמציג תמונה רחבה וברורה של השל הגדול של המהפכה הניאו-ליברלית של שלושים השנים האחרונות. הספר בראשון שהוא החדש יותר מתעד את ההתפתחות התיאורטית והמעשית של המיתוס של השוק הרציונאלי. שוק ההון נחשב לרציונאלי ולמבטא את הערך האינטרינזי של המניות, אגרות החוב וכל ייתר המכשירים הפיננסיים. כיצד יודעים שזה כך? בעצם לא יודעים אלא מניחים שזה כך, כיון שבתיאוריה הכלכלית ההנחה הייתה ועודנה שהאנשים עצמם הם רציונאליים.

גם כאשר מוצגים מחקרים שאין זה כך ושהשוק מושפע רבות מאי הרציונאליות של השחקנים זה אינו משנה את הנחת הבסיס, כיון שאפשר לטעון שיכול להיות שהאנשים אינם רציונאליים אבל השוק עדיין יכול להיות כזה. הכותב מתאר כיצד כבר במאה ה-19 ראו אנשים את שוק ההון כפועל במעגלים של אופוריה ופאניקה, של יצירת בועות ופיצוצן. בכל עשור מאז שנות השישים היה משבר בשוק ההון שהביא להטלת ספק ברעיון של השוק היעיל אבל רק לאחר המשבר האחרון מתחילים להודות גם הכוהנים הגדולים של הגישה שאולי יש פה בעיה. מעניין שגם המתנגדים לגישה הזו כאשר הם מלמדים קורסים למימון עדיין מסתמכים על תיאוריה שבעיניהם היא מוטעית. זה גם קורה כאשר מדובר כאשר מלמדים קורסים בכלכלה גם בארץ.

הספר השני נכתב על ידי כלכלן שכתב רבות בנושאי אי שוויון בספר הזה הטענה המרכזית שלו היא שהמדינה אינה מנסה לקדם שוק חופשי אלא משמשת כמקור ליצירת פלוטוקרטיה שעושה את כל אשר היא חפצה לעשות. לטענתו הפרוגרסיביים טועים בכך שהם ממשיכים להילחם בטחנות הרוח של המיתוס של השוק החופשי בשעה השמרנים כבר מזמן נטשו את הגישה הזו. על הפרוגרסיביים להבין שיש פה מאבק כוחות שכדי לנצח בו צריך להיאבק.

כמו שעשה בעבר במאמר שנקרא במה טעו הכלכלנים הוא ממשיך בפרקי הספר לדון באמיתות שמעולם לא היו כאלה. בפרק הנושא את השם "החופש לקנות" הוא דן בדרך בה השמרנים השוו בין חופש בכלל לחופש כלכלי שהדבר היחיד שנשאר בו לרוב בני האדם זה החופש לקנות. בפרקים אחרים הוא מראה שכל האמיתות שהפכו למובנות מעליהן לגבי מדיניות כלכלית הן שטות מוחלטת או יותר גרוע כלי שנותן למעטים לשלוט ברבים. למשל פרק הטוען שאין דבר כזה סחר חופשי, או החלום הבלתי אפשרי של איזון תקציבי, וגם הפחתות מיסים והשוק המופלא של התודעה.

אז מה עלינו לעשות? 1) כיון שהשוק לא צופה את העתיד יש להחזיר למדינה את היכולת לתכנן, תכנון אינו מושלם אבל ללא תכנון האסון בטוח. 2) התפלגות ההכנסות והשכר אינם עניין לשוק אלא להחלטה חברתית. החברה צריכה להחליט על חלוקת ההכנסות והטכנולוגיה תתאים עצמה לחלוקת ההכנסות הזו. ובכלל חברות שוויוניות יותר הן גם מפותחות טכנולוגית יותר כך שאין תחלופה, בכלכלה מעוצבת כראוי, בין יעילות להוגנות. 3) ארה"ב צריכה להכיר בכך שלא לעולם תוכל לשמור על מקומה המיוחד בכלכלה העולמית שמאפשר לה למכור ניירות חוב ללא גבול. הוא אינו טוען שזה יהיה טוב אבל זה צפוי וצריך להתכונן.    

כמובן שיש הרבה יותר בספרים הללו ודאי לקרוא אותם, אם לא בשביל הידע בשביל ההבנה שהמערכת שאנו חיים בה יצרה מצב שבו אנו חשים נעולים ובדרך ללא מוצא. מה שעוד יותר חשוב ששני הכותבים אינם רדיקאליים במיוחד וגם הם ביקורתיים עד אימה כלפי המערכת הקיימת.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. איש

    אני רוצה להציג עמדה אופטימית – יותר ויותר סימנים מצביעים על כך שהדרך הנאו-ליברלית סובלת מכשלים כה גדולים שהיא לא תישאר איתנו עוד הרבה זמן למרות ההישגים שלה.
    אז גם אם זה ייקח 20-30 ואולי אף 50-100 שנה, העולם עשוי להשתנות ולראות איך הולכות ומתרבות מדינות הלוקחות את האחריות בחזרה לידיהן, לא בסגנון פשיסטי אלא דמוקרטי-פלורליסטי. זה המסלול האופטימי שכולנו צריכים לדחוף לקראתו, כי האלטרנטיבה היא קטסטרופלית – עולם הנשלט על ידי עשרות/מאות משפחות/תאגידים שיחזירו אותנו לימי הביניים, ובסופו של דבר ישלטו, בנוסף להון ולמשאבי הטבע, גם בטכנולוגיה מתקדמת שתאפשר להם לקבע את שליטתם לנצח באמצעות שימוש באמצעים רפואיים וגנטיים שיהיו נחלתם הבלעדית.

  2. לוני

    גם חרושצ`וב, לפני – כמה ? 50 שנה ? הבטיח שאוטוטו הקומוניזם יקבור את הקפיטליזם.
    בתי הקברות בכל העולם מלאים במספידי השיטה. פוליטיקטים, פוליטרוקים, שופרי שלטון, עיתונאים, הוגי דעות.
    קפטליזם, למרות חולייו, הוא עדין הרע במיעוטו. ומה שמספידי השיטה אינם מסוגלים, ואולי אינם רוצים, להבין, הוא יכולת ההתסגלות האינסופית לנסיבות חדשות שבבסיס השיטה.
    כן, אפילו הדרך הסקנדינבית היא קפיטליסטית פר אקסלנס עם כמה טוויקים חברתיים.
    וד"א – השמאל נמצא בנפילה חופשית באירופה בבחירות האחרונות. וזה דווקא על רקע המשבר הכלכלי. מעניין למדי היכן ה"התפכחות" עליה מדברים הניאו מרקסיסטים.

  3. עמית

    אבא של ג`ימס גלברייט כתב את ספרו האחרון בגיל 96 – The Economics of Innocent Fraud
    ספר מדהים, אומן שפה כותב ספר מקצועי לקהל רחב.
    כמי שאנגלית היא עבורו שפה נרכשת מצאתי קושי רב בקריאת הספר בגלל השפה העשירה והמורכבת.
    על כל פנים הרעיון המרכזי הוא שהכלכלה שלנו הניאו-ליברלית מבוססת על רמיה שנעשת בתמימות.
    הוא חושב קצת כמו קרוגמן שהכלכלנים מאוהבים בתאוריה שעל הנייר נראית כל כך מאוזנת ויפה וקשה להם להיגמל ולצאת למציאות.
    כמה חבל שבניגוד לבעלי מקצוע אחרים במדעי החברה, לכלכלנים יש השפעה עצומה גם על חיים של אחרים.

  4. מ

    מתחבר יותר למסקנה של הספר השני.

    הויכוח אם השוק יעיל/רציונאלי הוא ויכוח עקר שספק אם יש לו אפילו חשיבות אקדמית; השוק אינו מטרה בפני עצמה, הוא רק אמצעי להשגת המטרה שהיא העברת העושר לידי קבוצה מצומצמת (פלוטוקרטיה).

    אם מבינים את זה אז מבינים גם שהשוק כלל לא נבשל בשנתיים האחרונות: בשנצא במה שנקרא "משבר" נראה שבסופו של דבר ה"משבר" הפך את העשירים לעשירים יותר ואת האחרים למוחלשים יותר – ביוק מה שמיעדים לשוק לעשות, גם כשאין "משבר".

    מאחר שלא מדובר בתאוריות מדעיות או באמונות, אלא פשוט באינטרסים, שינוי לא יבוא על ידי מחקר וגיבוש תאוריות נגדיות, אלא רק כפועל יוצא של מאבק (קרי מלחמת מעמדות). לצערי בישראל אין לזה סיכוי.

  5. שור

    כשל לוגי של הכותב –

    מצד אחד נטען כאילו הכלכלה היא דת ואמונה ללא בסיס לוגי,
    והנה כאשר יש ויכוח בין זרמים שונים במדע הכלכלה, אז גם על זה יש ביקורת.

    אז זהו, שכלכלה היא מדע כמו כל מדע מחקרי אחד. ואבן בסיס במחקר או re-search , הוא "חיפוש מחדש". כלכלה היא מדע שעוסק בהתנהגויות של בני אדם, וכל העת נדרש מחקר מחדש בכדי להבין טוב יותר את ההתנהגויות האנושיות.
    מדוע אנשים קונים דירות יקרו מאוד, כמו שקרה בעת בועת הדיור בארה"ב ?
    מדוע אנשים מוציאים כמה שק` על כרטיס הגרלה שהסיכוי לזכות בו הוא אחד לעשרות מיליונים ?
    מדוע אנשים מוצאים יותר על צריכה ופחות על חיסכון ? או להיפך ?

    את כל הדברים הללו חוקרים כלכלנים כבר מאות שנים, וכל העת יש אמיתות מחקריות ותובנות חדשות על בסיס מחקרים ונסיון להבין את המציאות.

    וכמו ברפואה, זרם אחד בעד ניתוח וזרם שני בעד טיפולים תרופתיים, כך גם בכלכלה יש זרמים שונים כבר עשרות ומאות שנים.
    זהו טיבו של מדע מחקרי.

    שור