ברבריות או סוציאליזם

עופר סיטבון

ב-12 בספטמבר נפתחה באיסטנבול הביאנלה ה-11 לאמנות עכשווית (היא תימשך עד ל-8 בנובמבר). מבקרת האמנות סמדר שפי, שפרסמה ב"הארץ" סדרת כתבות על הביאנלה (כאן, כאן, כאן וכאן), כתבה, בין השאר, שחזון תיקון העולם המבורך של ארבע האוצרות הקרואטיות של הביאנלה טומן בחובו גם את הסכנה שבהאחדה ובאמנות מגוייסת. דברים אלו משקפים ביקורת רווחת, שנשמעה רבות בעשורים האחרונים. ואכן, החל מסוף שנות ה-60, זכו התפיסות המודרניסטיות הקולקטיביסטיות ששלטו עד אז בשדה האמנות, לביקורת נוקבת מצד גישות פוסט מודרניות שהדגישו, בין השאר, את הצורך בהפניית המבט אל השוליים, תוך ערעור על היחסים שבין תרבות נמוכה וגבוהה, ובאופן שמבליט את הגיוון, את ההבדל, את השוני.

קשה להגזים בחשיבות ההשפעה שהייתה לתפיסות אלו על שדה האמנות העכשווית: מערכות הכוח הסמויות שבתוך עולם האמנות ומחוצה לו החלו להיבחן באופן מעמיק וביקורתי; העניין הגובר בפריפריה החברתית והאמנותית הצמיח קולות חדשים ומרתקים; העיסוק בזהויות הציף לתודעה סובייקטים שהודרו מן השדה עד אז; והמרחב המוזיאלי הפך מחלל תצוגה נייטרלי למוסד המייצר ובוחן משמעויות. מצד שני, הפירוק המתמיד של הנרטיבים האידיאולוגיים הגדולים לטובת רב-תרבותיות עורר ספקות לגבי האפשרות של יצירת מרחב ציבורי משותף שאינו מדכא את אלו הנמצאים בשוליו. זאת ועוד: העידן הניאו-ליברלי שהתבטא, בין השאר, בקיצוץ התמיכה הממשלתית בתרבות, הכניס לזירה האמנותית סכומי כסף ניכרים שהזרימו התאגידים והאספנים הגדולים שצמחו בהם, דבר שהאיץ את מסחורו של שדה האמנות העכשווית. כך התרחבה עד מאוד השפעתם של בתי המכירות כמו סות'ביס, מוזיאונים חדשים נבנו (לעתים ללא חשיבה מספקת על תכניהם) וחל גידול מדהים במספר הביאנלות בעולם (מספרן מוערך כעת בכ-300), בניסיון של ערים למצב עצמן כיעד אמנותי-תיירותי נחשק.  

בשנים האחרונות נבחנות מחדש כמה מן הגישות הללו מתוך הכרה גוברת בצורך ביצירת מרחב שיתופי שיאפשר שוני והבדל, אך גם יציע דגמים חדשים של שיתופיות וקהילתיות. כך, למשל, נערכה בתחילת 2009 במוזיאון Tate Britainשבלונדון תערוכה שהכריזה על מות הפוסט-מודרניזם ועל לידתו של ה"אלטר-מודרניזם", המבקש למצוא דרכים חדשות לראות את פניו של ה"אחר" אך גם לחשוב על מסגרות חלופיות עבור הרבים (multitudes, מינוח שטבעו אנטוניו נגרי ומייקל הארדט) בהן יתאפשר קיומם של "אחרים" שיחיו לא רק זה לצד זה, אלא בעיקר זה עם זה.

נראה כי גם את הביאנלה באיסטנבול יש להבין כניסיון לשוב ולהתייחס – כפי שביקש לעשות גם האוונגרד של תחילת המאה ה-20 –  אל המעשה האמנותי כאל אמצעי שנועד לבטא  את השאיפה לתיקון חברתי משחרר ואת היכולת לסמן אופק אתי. אופק זה יאפשר ביקורת על המצב הקיים ויבליט את הקונטינגנטיות שלו, כלומר, את היותו תולדה של הכרעות חברתיות ופוליטיות, ואף יבקש להציב מודלים אלטרנטיביים לאידיאולוגיה השלטת. כפי שכותבות יפה אוצרות הביאנלה, ההתנגדות והחשש מפני אמנות "מגוייסת" ו"פוליטית" היא בעצמה מעשה פוליטי, שכן היא מבקשת להכפיף ולמשטר את האמנות באופן קונצנזוסואלי, המאשרר את הסטטוס-קוו הקיים. מוטב אפוא שבמקום הנגדה כוזבת שבין "האוטונומיה" של האמן לבין מחויבותו הפוליטית, נעצור ונבחן את המתח המפרה שביניהם.

כותרתה של הביאנלה – What Keeps Mankind Alive? – לקוחה מתוך שיר (שזכה גם לעיבודים של טום וייטסו של הפט שופ בויס) במחזה הידוע "אופרה בגרוש" שכתב ברטולט ברכט בימי רפובליקת ויימאר. ברכט עצמו משיב לתהייה זו באופן חד וברור:

מה מותיר את המין האנושי בחיים?

העובדה שמיליוני אנשים מעונים מדי יום,

שותקים, נענשים, מושתקים ומדוכאים.

המין האנושי יכול להמשיך לחיות הודות לכישרונו

להותיר את האנושות תחת דיכוי

ולשם שינוי, עליך לנסות שלא לצרוח את העובדות:

מעשים חייתיים הם שמותירים את המין האנושי בחיים.

הרוח הרדיקלית של ברכט נושבת גם מעל למניפסט המלווה את קטלוג הביאנלה. לדעת האוצרות הקרואטיות, בעת הזו, כאשר המשבר הפיננסי הנוכחי פגע אנושות הן בלגיטימציה של "הסדר העולמי החדש" שבו כולנו חיינו במהלך העשורים האחרונים והן בהנחות הניאו-ליברליות הלכאורה בלתי ניתנות לערעור שלו, יש לביאנלה את הפוטנציאל לאפשר את התחדשות המחשבה הביקורתית, תוך חילוצה מן ההקשר האמנותי והפוליטי המיידי שבו היא מתקיימת. ברוח המחוייבות האמנותית הפוליטית של ברכט, גם האוצרות מבקשות להתמודד עם השאלות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות של זמננו. אלא שבניגוד לתקופתו של ברכט, העידן הניאו-ליברלי שבו אנו חיים מתאפיין בתהליך מתמשך של דה-פוליטיזציה, שמעודד את הגיוון וחוגג את ההבדל. מכאן שאת ה"תרבותיזציה" של הפוליטיקה, קובעות האוצרות, יש להחליף בפוליטיזציה של התרבות. גם אם ביטולו של הקפיטליזם אינו נראה באופק המיידי (הן מזכירות את דבריו של פרדריק ג'יימסון שלפיהם קל לנו היום יותר לדמיין את קיצו של העולם מאשר את קיצו של הקפיטליזם), יש צורך לפעול לריסונו באופן חברתי, כלכלי ואקולוגי. כאשר הדילמה "ברבריות או סוציאליזם" (ברוח דבריה של רוזה לוקסמבורג) ממשית היום יותר מתמיד, זוהי המשימה העומדת בפני עולם האמנות, חותמות האוצרות את דבריהן.

כדי לעמוד במשימה, הן גייסו 70 אמניות ואמנים מ-40 מדינות, מרביתם (65%) ממדינות הבלקן ומן המזרח התיכון. חלוקה סטטיסטית מעניינת אחרת, שהובאה אף היא בקטלוג, הראתה ש-28% מהאמנים הגיעו מהמערב (the west) בעוד 72% הגיעו מכל היתר (the rest). מצב דברים זה היה רב-משמעות שכן הוא איפשר להתרשם מן האופן שבו נקודות מבט שאינן שכיחות באמנות העכשווית, בוחנות את המצב הפוליטי והכלכלי ומאירות מרכזים קיימים וחדשים.

למרות האירגון הלקוי, הביקור בביאנלה היה חוויה חזקה, ולפרקים אף מרגשת ומטלטלת. גם אם המסרים שהוצגו בחלק מן העבודות – שעסקו כולן בהשתקפויות השונות של הפוליטי – היו בוטים ומעט שקופים, רבות אחרות תקפו את המוטו הברכטיאני של התערוכה, המדגיש גם את מחויבותו החברתית והאתית של האמן, מכיוונים בלתי-צפויים ומעוררי מחשבה. מבחר הנושאים היה מגוון מאוד, וכלל, בין השאר, יצירות שעסקו ביחסי העבודה על רקע הגלובליזציה, במעמד הנשים בתורכיה, בהתפכחות מהמהפיכה האסלאמית באיראן, בעימותים אלימים במצעד הגאווה בבלגרד ובזאגרב, וכמובן – בסכסוך הישראלי-פלסטיני(וגם כאןוכאן וכאן). באופן מעניין, המהדהד לדבריו של ברכט (המובאים אף הם בקטלוג) שלפיהם "מזון הוא הדבר הראשון, המוסר בא אחר-כך", היו גם מספר עבודות (כמו זו) שעסקו באוכל, על היבטיו השונים.

באחת העבודות המעניינות בביאנלה מוצגת עבודת וידאו שיצרה קבוצת אמנים ופילוסופים רוסיים בשם  Chto Delatהמתארת את מצבן העכשווי של מדינות יוגוסלביה לשעבר. הסרט בנוי כמעין טרגדיה יוונית, כאשר המקהלה מייצגת את הפרטיזנים – קול המצפון הלאומי – המתבוננים בבעתה באומה הפוסט-קומוניסטית השסועה. אל מול קואליציית ההון והלאומנות, ניצבים המעמדות הנמוכים המיוצגים על-ידי צוענייה, לסבית, וטראן מלחמה ופועל. האינטרס המעמדי המשותף שלהם מאותגר על ידי המתחים הקשים המתגלעים בין זהויותיהם השונות. מתחים אלו מקשים על יכולתם להתלכד באופן יעיל כנגד כוחות ההון הטורפניים, המשתמשים בקלף הלאומני כדי לשסותם אלו באלו, וההסכמה המשותפת אליה הם מגיעים, בסופו של דבר, היא רזה מאוד: כולם רוצים "חיים טובים יותר", ותו לא. למרות זאת, העבודה בכללותה מציעה לצופה לא רק לבחון את מורכבותו של המצב הנוכחי, בו לא ניתן לעצב חזון משותף משמעותי, אלא מציעה לו, ואפילו דוחקת בו, כי לא יניח מנגד עיניו את החזון אודות שיתוף ואחר(י)ות. כפי שמזכיר לנו ברכט בהקדמה שכתב לספר "חיי גלילאו" (1939) – "זמנים שמחים אינם מופיעים באותו אופן בו עולה הבוקר לאחר שנת הלילה".

עופר סיטבון הוא ראש הקליניקה לאחריות חברתית של תאגידים במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת-גן ועורכו הראשי של כתב העת "מעשי משפט – כתב עת למשפט ולתיקון חברתי".

תודה לד"ר מרב ירושלמי על עזרתה בכתיבת המאמר.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יונתן ברזילי

    מאמר מעניין, עורר אצלי את המחשבה הבאה: למה תמיד התארגנות משותפת או התאגדות מוצגות לנו כמשהו דיכוטומי לרב תרבותיות? כותבים רבים, גדי טאוב לדוגמה, טוענים כי כור ההיתוך אמנם היה בעייתי, אך כור היתוך, לעומת הגישה הרב תרבותית, אקוטי לקיומה של סולידריות. אוב עושה הכותב, או אפילו לפניו המבקרת ולפניה אוצרות התערוכה, אשר מתחיל דיון שמטרתו לגשר על הפער בין סולידריות לרב תרבותיות, פער שאכן היה מבעיותיה הגדולות של היווצרות הגישה הפוסט מודרניסטית. מכיוון שהפוסט מודרניזם לא היה שמאלי, אלא מרד בכל האידיאולוגיות הגדולות, נוצר מצד שווא של דיכוטומיה אבסולוטית בינו ובין הסוציאליזם, בעוד שלדעתי הם יכולים לחיות בכפיפה אחת, וליצור חברה סוציאליסטית משופרת, ללא האחדה ותוך הכרה בכל התרבויות השוכנות תחת כנפיה

  2. שחר

    יפה. סוף סוף מסתמן שינוי. סמדר שפי, שאם הייתי צריך להביא לינקים עבור כל פעם שכתבה נגד מה שהיא מכנה "אומנות מגוייסת" הייתי צריך לפתוח בלוג עצמאי, אינה שחקנית במגרש הזה – זמנה עבר; למעשה, הוא עבר כבר מזמן. היא לא מצליחה להפנים, אולי בגלל שאינה אומנית, שאין שום טעם לעשות אומנות המסתגרת בד` אמותיה, מה שנקרא אומנות לשם אומנות, שכל אומנות כזו משחקת היישר לידים של אלה שמפחדים מאומנות אמיתית ומבקשים למנוע אותה, וכל מה שיוצא ממנה הוא עוד אובייקט שערכו הכספי עולה, ועוד אומנים שחולמים על הרגע שיגלו אותם והם יציגו ב"מומה", נגיד. כי אין שום דרך אחרת לאמן לעשות אומנות טובה – רק אמנות מגוייסת. לפיכך אקרא כאן לנהוג ההיפך ממה שמציעה שפי: התגייסו לאומנות – לא לצבא, ויוש גם פירוט: לא לסדיר, לא למילואים.

  3. רן

    תודה. על המאמר.
    הגישה אכן מרעננת.
    לא פחות מרתק כפי שאתה מציין, שהובלתה לא נעשית בהכרח במרכזים הגדולים.
    חג שמח
    רן

  4. שירה אוחיון

    תודה על רשימה מרתקת. מדהים כמה רחוקה מדינת ישראל מהזרמים האומנותיים והתרבותיים ומההתרחשות הבינלאומית והרב תרבותית שאתה מתאר . פה לא רק שהאחוזים הם הפוכים ויש ייצוג בלעדי לתרבות המערב והדרה כמעט מוחלטת של כל התרבויות הלא אירופאיות והלא מערביות (בשיעורים של 90-100% תאבות מערבית ו/או אשכנזית לעומת השאר: מזרחים, אתיופים, פלסטינים, מהגרים לא יהודים). בתחום האמנות הפלאסטית זו בכלל קטסטרופה שליטה אשכנזית של 100% כמעט במוקדי הכוח: מוזיאונים, גלריות והפקידות של מנהל תרבות. ממש מבצר.

  5. גיא פדה

    כתבה מרתקת. תודה.