המחלקה לקולנוע בספיר מציגה: שווים, ושווים יותר

במדרש כתוב: בור ששתית ממנו מים – אל תזרוק בו אבן. (תנחומא, מטות, ג'.) ומה אם המים היו עכורים? גרמו לטיפוסים ואמבות שונות? ואם אמרו לנו שהם נקיים ובריאים ואז גילינו שבעצם לא כך הוא? שזה היה בעצם שקר, סוג של מחטף? האם גם אז כל יריקה לעברו, כל ביקורת או ניסיון לחשוף אותה נחשב למעשה לא אתי? 

הסיפור הבא הוא דוגמא לשאלות האלה. דוגמה דרכה אפשר להשקיף על התופעה המדאיגה של הפרטת החינוך בישראל בכלל וההפרטה הסמויה בהשכלה הגבוהה בפרט. בימים אלה סיימתי שלוש שנות לימודי השלמה לצורך קבלת תואר ראשון במכללה ע"ש ספיר בנגב, במחלקה לקולנוע. לשמחתי הרבה, הבחירה במקום הזה הייתה נכונה. זה באמת היה המקום המעניין והמיוחד ביותר שיצא לי להיות בו, מקום שבו הפריתי את ראשי במחשבות שמחוץ לקופסה ולסאון התל אביבי.

את המחלקה לקולנוע בספיר הקימו לפני פחות מעשור ד"ר ויקי שירן ז"ל, דוד בן שטרית, פרופ' חיים בראשית, שיקו בהר ואחרים כחלק מחזון: להביא את האומנות השביעית אל הפריפריה, לתת ביטוי לקולות מוחלשים ומודחקים. המחלקה לקולנוע הגשימה את החזון הזה: קולות אחרים ודרכי ביטוי ייחודיות מתגלים בכל שנה בין סרטי הבוגרות והבוגרים. בספיר מנסים ללמד את אנשי הקולנוע הצעירים כיצד לחתור תחת העובדות הידועות, לברר את גבולות האמת, לחפש מקורות ושורשים ולהסתכל מזווית חדשה, הפוכה לזו המוכרת.  

הגישה הזו גם קצרה הצלחות. סרטי הסטודנטים שלה מצליחים בפסטיבלים בארץ ובעולם, נמכרים לגופי שידור וזוכים לתמיכות של קרנות ציבוריות. הצלחות המחלקה מעידות על איכותה וטיבה. כך לפחות זה אמור להיות.

אבל להצלחה יש גם צדדים פחות טובים. אצל אנשי המחלקה ומי שעומד בראשה, (שחלקם עזבו, חזרו והתחלפו בינתיים)  המטרה האמיתית וחזונה של המחלקה הזו התחלפו והתהפכו להם בהדרגה בצורך, ברצון או בשניהם גם יחד –  להצטיין בכל מחיר, להביא רק הצלחות וגאווה וכמה שיותר. ההצלחה הזו הפכה למעוורת ומעקרת את חזונה וייעודה המקורי של המחלקה ואף חוטאת לתפיסת העולם השוויונית של מקימיה.   

 הנה העיקר: במחלקה לקולנוע במכללת ספיר יש שינוי מהותי במגמה. למרות שה"אני מאמין" שלה הוא "מחלקת הקולנוע חרטה על דגלה בעת הקמתה לתת ביטוי מלא לשונותם ולזהותם של כל תלמידיה באמצעות טיפוח היצירה והמחקר ברמה הגבוהה ביותר" (מתוך אתר מכללת ספיר  – המחלקה לאומנות הקולנוע), בפועל מתרחש תהליך שאיננו כזה והוא אף מנוגד לו. להלן העובדות, כפי שנאספו מסטודנטיות וסטודנטים במחלקה.

במחלקה לקולנוע מונהג, החל משנת הלימודים שהסתיימה לא מכבר, מסלול חדש העונה לשם 'המסלול האלטרנטיבי'. מי שנבחר אחר כבוד להישלח למסלול האלטרנטיבי (יש לזה צליל ממש חתרני) אחרי שלוש שנות לימוד מוצא שהסיכויים שלו לעשות סרט גמר פחתו מאוד. כי במחלקה מעדיפים את "הטובים".

כך, לדוגמה, אוסרת המחלקה על הסטודנטים "האלטרנטיבים" להגיש את הפרויקטים שלהם לקרנות התומכות בסרטי סטודנטים ולאפשר לוועדה מקצועית-חיצונית מטעם הקרן לבחון את הפרויקטים השונים ולהחליט עפ"י שיקול דעתה מהו פרויקט טוב, מעניין וראוי לתמיכתה.  קרנות אלו אינן קשורות למחלקה לקולנוע, ולזו אין, כמובן, כל זכות לאסור על הסטודנטים להגיש להן. כספי הקרנות הם כספי ציבור ולפי התקנונים שלהן, כל אזרח ישראל רשאי  להגיש את הפרויקט שלו לבקשת תמיכה.

בנוסף, הסטודנט/ית "האלטרנטיבי/ת" מועבר לסופה של רשימת המתנה ארוכה בכל הנוגע לשימוש בציוד הטכני. הוא יזכה לשירות במחסן הציוד רק אחרי שהסטודנטים הנבחרים, אלה הזוכים לליווי ראוי, לתמיכה ולכל התנאים האחרים המגיעים לכלל הסטודנטים – יסיימו את העבודה על הסרט שלהם. "האלטרנטיביים" יחכו בינתיים. אולי הם כבר יספיקו להתייאש עד אז? למעשה אומרים להם בעדינות שהם יכולים לעשות סרט, אך הסרט, עוד בטרם נולד, לא יהיה אחד מילדיה האהובים של המחלקה, לפעמים עוד בטרם צולם ולו פריים אחד מהסרט הזה.

וכאילו לא די בזה, אין לו לסטודנט במסלול האלטרנטיבי את הזכות להיתמך ולהיעזר בחונך – במאי או במאית, חוקר או חוקרת קולנוע שכחלק מתפקידם כמרצים מלווים את הסטודנט במהלך העבודה על הפרויקט, מייעצים, תומכים מקצועית ולפעמים גם נפשית. הם מורי דרך, כזה שכל קולנוען מתחיל צריך לידו. לסטודנטים ולסטודנטיות במסלול האלטרנטיבי אין גם את הפריבילגיה הזאת.

המחלקה, שהייתה אמורה להיות ביתם בשלוש השנים האחרונות, פשוט אומרת להם: נכון שלמדתם פה שלוש שנים ושילמתם שכר לימוד כמו שאר הסטודנטים, אבל סליחה, הרעיונות שלכם פשוט אינם מוצאים חן בעינינו. אנחנו פשוט לא מאמינים שיצא מימכם או מהסרט שתעשו משהו. ומציעים להם להגיש תסריט כתוב כפרויקט גמר, כזה שיפתור אותם מהמחויבות להגיש סרט ששוויו כ-6 נקודות זכות אקדמיות וכזה שיאפשר למחלקה להתפנות לסטודנטים הטובים באמת, אלה שבמסלול המועדף. 

כל בי"ס לקולנוע ובודאי המחלקה לקולנוע בספיר, המתגאה במתן יחס אישי, אמור לספק לא רק ידע אקדמי ויכולות חשיבה, מחקר וניתוח. הוא אמור גם לספק את הכלים והמשאבים לעשות סרטים. אנשים שבאים ללמוד קולנוע לא באים רק כדי לקבל את הכלים האלה אלא גם, ואולי בעיקר, כדי לעשות בהם שימוש.  

אבל מסתבר שבמחלקה לקולנוע בספיר מטפחים רק את המסומנים כהבטחות, את הרעיונות שיבטיחו שם טוב למכללה ויעשו סרטים לרוחם של נשות ואנשי הסגל המצומצם שבוועדת הפרויקטים. מה שעגום כל כך בסיפור הזה הוא העובדה שדווקא אלה שסומנו כבינוניים או לא סומנו כ"הבטחה" – אותם אנשים שספיר הייתה אמורה לטפח – לא תהיה הזדמנות לעשות סרט. במילים אחרות, ההזדמנות לעשות משהו משמעותי במקצוע שבו בחרו – ההזדמנות הזאת נלקחת מהם. או לפחות המחלקה עושה כל מאמץ כדי לגרום להם "לוותר מרצון" על ההזדמנות הזאת.

המודל לטיפוח מצוינות הזה עובד כבר שנים בבי"ס סם שפיגל לקולנוע בירושלים זהו בי"ס פרטי שההנהלה וועדות הקבלה בו רשאיות להחליט על קריטריונים דרקוניים באשר לתנאי הקבלה, תנאי ההישארות ומאוחר יותר, במהלך הלימודים, לתנאי העדפה. כך מתנהלים הדברים שם וכולם יודעים את זה. גם שכר הלימוד שם אינו אוניברסיטאי. סם שפיגל אינו מוסד ציבורי שהוקם על בסיס אג'נדה של אפליה מתקנת. המכללה בספיר – כן.

לעניין הזה מצטרף גם המאבק הבא העומד על הפרק, עניין שכל סטודנט לקולנוע, בהווה ובעתיד, בספיר ובמקומות אחרים, צריך להיות מודע לו: התקנון. בימים אלה החליטו באיגוד הבמאים והתסריטאים לפעול להסדרת תקנון דרקוני ולפיו זכויות היוצרים של הסטודנטים לקולנוע יהיה שייכים  למחלקה בה למדו למשך כל אורך חייה של היצירה, כלומר   ל כ ל  ה ח י י ם. הסטודנטים בכל מחלקות הקולנוע, להוציא את המחלקה באוניברסיטת תל אביב, יידרשו לחתום על הסעיף הזה.   

במדינה שבה כמעט כל אדם הוא קודם כל חייל ומעט מאוד אזרח, אבל עבור הזכות להשכלה גבוהה משלמים והרבה, במדינה שבה ממשלות ישראל לדורותיהן מתעלמות מכול ההבטחות שנתנו לציבור הסטודנטים התורן שהפגין, הלך מכות עם שוטרים, הזיע ושבת רעב מתוך מחשבה תמימה שהוא יצליח לשנות משהו עבור הדורות הבאים והתבדה, במדינה הזאת, אסור שמוסד ציבורי – יהיה המצליח ביותר – ינהג כלפיי הסטודנטים  הבאים בשעריו  בדרך של שווים, ושווים יותר. כי במקום שבו כולם אמורים להיות שוות ושווים, לאף וועדה אין זכות לקבוע למי מגיע יותר ולמי לא.  

כל מי שהגיע ללמוד במחלקה לקולנוע עשה את זה כדי להיות מוכן יום אחד, אחרי שלוש שנים של לימודים מפרכים, לעמוד במשימה קשה ומאתגרת: לעשות סרט. הזדמנות שהיא לפעמים נדירה וחד – פעמית, להגיד משהו, להעביר מסר לעולם, לספר סיפור. כל סטודנט/ית רשאי לזכות הזאת וזכאי לה גם מבלי שיענה על הדרישות המיוחדות של הקולינריה הקולנועית של ראשי המחלקה. גם אם מי שהקים את המחלקה רצה שיצאו ממנה רק "קולות אחרים" ולא מיינסטרים, היא או הוא לא היה רוצה, לא היה מוכן או מקבל את זה שמישהו מהאנשים שהגיע לשם לא יזכה לזכות הטבעית, הבסיסית,  והמיוחדת כל – כך. הזכות לעשות סרט. ואפילו אחד כזה בחיים. ואפילו אם הוא "בינוני".   במחלקה לקולנוע במכללת ספיר העדיפו לא להגיב.