הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
"או שהעוגה תגדל, או שלא תהיה עוגה"
ביום ראשון האחרון, ה-19.10.2009, נערך בסינימטק בתל-אביב "הכנס הארצי לתרבות מזרחית בישראל", בחסות קואליציית הארגונים, היוצרות והיוצרים לחלוקה שוויונית של תקציבי התרבות, מייסודה של תנועת "אחותי – למען נשים בישראל", ובהשתתפות ארגונים רבים דוגמת ממזרח שמש, מרכז אלישר, מרכז אדווה, הקשת הדמוקרטית המזרחית, קהילות שרות, אפיריון, אפיקים ועוד רבים; בכנס הוצג דו"ח נתונים על חלוקת תקציבי התרבות ומשאביה על-ידי מנהל התרבות, במסגרת תקציב משרד התרבות והספורט, דו"ח אותו כתבה, ריכזה וערכה שירה אוחיון לאורך חודשים ארוכים של מחקר, בסיועם של רבים.
הכנס היה שיאה של פעילות שרחשה מתחת לפני השטח לאורך זמן רב, והצליח להציג על הבמה קואליציה רחבה של ארגונים ואישים, וכן להציג מסד נתונים מדוייק של שיעור התקצוב, או מדוייק יותר, אי-התקצוב, של תרבות מזרחית בישראל. אבל התקווה היא שהכנס יהיה למעשה נקודת פתיחה למאבק ארוך על שינוי המציאות העגומה שמתאר הדו"ח, ולא שיאו של המאבק.
נתוני הדו"ח קשים, אבל הם כמובן גם צפויים לכל מי שמכיר את התחום. לצד זאת, בשל הצגת נתונים "נקיים", באחוזים, אחזה חלחלה גם בפסימיים ביותר, הבטוחים שהם מכירים את המצב, ואולי גם אחזה הבנה, ולוּ חלקית, לגבי המצב, בין מי שמאמינים ש"אין דבר כזה", ושכל הדיבור הזה על "אפליה" ו"קיפוח" הוא דיבור של שנות החמישים: במדור התיאטרון במשרד התרבות (התחום המתוקצב ביותר בין 15 המדורים), תיאטרון מזרחי מקבל 0.34% מהתקציב, תיאטרון אתיופי 0.38% ותיאטרון ערבי 2.9%; במדור המוסיקה האחראי על תזמורות, המוסיקה המזרחית קיבלה עד פירוק התזמורת האנדלוסית 8% מן התקציב, והמוסיקה הערבית 1%; במדור המקהלות קיבלו מקהלות מזרחיות 1.72% מן התקציב; במדור המחול אין כלל תקצוב למחול מזרחי, ערבי או אתיופי וכן הלאה.
הפערים בתקצוב, הנקבע בהחלטת המדורים השונים במנהל התרבות של משרד התרבות, משתקפים או משקפים היטב את נוכחותם, כלומר אי-נוכחותם, של מזרחים, ערבים ואתיופים בוועדות המדורים השונים, לעומת אשכנזים (עם כל חוסר הנעימות, לכאורה או שלא לכאורה, בספירת "ראשים" על-פי עדות ומוצאים, הנתונים מוכיחים קשר מובהק בין היושבים בוועדות לקביעותיהם התקציביות): בין חברי המדורים במנהל התרבות במשרד התרבות, 67% הם אשכנזים, 18.3% מזרחים, 14.7% ערבים ו-0% אתיופים (החברים הערבים נמצאים כמעט אך ורק במדורי התרבות הערבית והדרוזית, והחברים המזרחים הם רוב רק במדורים "מורשת עדות ישראל" ו"תרבות בקהילה", וכלל לא נמצאים במדור אמנות פלסטית והמדור האחראי על פסטיבל ירושלים); הפער בין החברות הנשים במדורים גדול עוד יותר: נשים מהוות 39% מחברי המדורים, אך מתוכן 81% נשים אשכנזיות, 9.7% ערביות, 9% מזרחיות ו-0% אתיופיות.
הקשר בין מי שמנהל ומחליט על התקצוב למי שמקבל בולט ובוטה, ומבטל את טענותיהם של אלו הגורסים שחברי הוועדות נבחרים אך ורק בשל מקצועיותם ולכן אסור להעלות לדיון את עדתם, ומדגים כיצד תחום התרבות, ומנגנוני הממשלה וועדותיה, כמו התחום האקדמי, הם מן האחרונים להשתנות, וכיצד למרות תדמיתם ה"מתקדמת" וה"ליברלית" הם למעשה מבצר האליטה הישנה, המדברות אומנם בשנים האחרונות על רב-תרבותיות ועל פריפריה, אך בעיקר כמס-שפתיים, כאשר הכסף ה"גדול" ממשיך לזרום לכיווניו הקבועים.
אך מעבר לזהות חברי הוועדות, ואחוזי התקצוב בהווה, מסתתרת שאלה נוספת, הקובעת במידה רבה את חלוקת המשאבים: מהם הקריטריונים הקבועים במשרד התרבות שעל-פיהם יכולים גופים שונים לפנות לקבלת תמיכות? בחינת הקריטריונים מגלה כי אלו מתוכננים ומכוונים מלכתחילה להעדפה של תרבות אשכנזית ומערבית: הם מניחים למשל בקריטריונים לתזמורות מבנה של תזמורת מערבית ולא מזרחית או ערבית; כמו כן קיים מדור שלם, אופרה, שהוא מערבי בלבד (למעשה גם מדור המחול מסייע אך ורק למחול מערבי), בעוד האפשרות לקיים מדור שהוא אך ורק מזרחי תשמע מגוחכת או רחוקה מהמציאות.
בהקשר זה כדאי לחדד את שאלת ההבדל בין תרבות אשכנזית ומערבית, אך כאן אתייחס לכך רק בקצרה; כמובן שאין זהות בין שני המושגים, והניסיון ליצור זהות ביניהם היה חלק מתהליך "התמערבות" של יהודי מזרח-אירופה, וחלק מתהליך המחיקה של התרבות המזרח-אירופית בארץ; איזון אחר בין השניים בקיום התרבותי בארץ, לטובת התרבות האשכנזית, עם פחות "התחמקות" ממנה לכיוון המערבי, יכול להיות תהליך חשוב, וישמח אם הוא יעלה כתביעה של ארגונים אשכנזיים. כמו כן כדאי כמובן לשים לב למידת הגמישות הקיימת בכל תרבות, למרות השימוש כאן במונחים לכאורה מהותניים וקבועים כמו "מזרחית", "מערבית", "אשכנזית", "ערבית" – תרבויות משתנות, משפיעות זו על זו, ומקיימים בתוכן מרחבים עצומים, אם תחומי מפגש עם תרבויות אחרות: כיום חלק נכבד מן הפעילות בעולם בתחום המוזיקה המערבית הקלאסית, למשל, מתקיים בדרום-מזרח אסיה (ובמצרים קיימת אופרה מצרית, למרות טענתי בפסקה הקודמת כי זהו תחום מערבי בלבד); הקשרים בין התרבות היהודית-אשכנזית לתרבות המערבית, ובין התרבות היהודית-מזרחית לתרבות הערבית השתנו עד מאוד לאורך המאה העשרים, ותהליך השינוי עצמו, ותהליכים של השפעה פנימית וחיצונית, הוא גורם מהותי בכל עולם תרבותי. מה שכן ברור בהקשר זה הוא כי לנוכחותו של עולם תרבותי הקשור אליו יש ערך עצום בזהותם של פרטים וקהילות, וכי בתהליכי כור-ההיתוך והדה-לגיטימציה של תרבות המזרח, התרבות היהודית והגלות בישראל נדחה (והתבקש להימחק) עושר תרבותי רב, שיכול היה להעשיר את החברה הישראלית (וכן לתרום לפיוס פנימי בתוכה, ולדיאלוג עם חלק העולם שבו היא מצויה, המזרח-התיכון).
נוסף על כך, כל מנגנון התמיכות במשרד התרבות מבוסס על המשכיות משנים עברו, וכך כל מי שמקבל תיקצוב גבוה שנים ארוכות, כמו תיאטרון הבימה או התזמורת הפילהרמונית, סביר שימשיך לקבל תקציבים גבוהים, בעוד שגופים הנמצאים בתחילת דרכם רוב הסיכויים שיקבלו תיקצוב נמוך מאוד, או כלל לא יתוקצבו, וכך לא יתאפשר להם לצמוח או אף להתקיים. משמעות הדבר שעל אף שכיום, בשונה מלפני מספר עשורים, אין דיבור גלוי מצד המחליטים במשרד התרבות הטוען בבוטות לנחיתות התרבות המזרחית (או לאי-קיומה של תרבות מזרחית, או תרבות מזרחית גבוהה), בפועל משומר ומשועתק המצב הקיים, ולאחר עשורים ארוכים בהם נאבקה המדינה בתרבות המזרחית, היום יכול מנהל התרבות להתהדר במטרותיו בביטויים כמו: "טיפוח הפלורליזם וחיים של דיאלוג רב-תרבותי", ו"טיפוח וביטוי לתרבות עדותישראל והמגזרים השונים באוכלוסיה", כאשר למעשה באופן "טבעי" הוא משמר את המצב הקיים, בו מי שנדחק בעבר ממשיך להיות נדחק.
צריך לומר זאת במילים פשוטות: לאורך מספר דורות מִמנו המזרחים, דרך השתתפותם במיסי המדינה, את מחיקת תרבותם. עתה, כדי לפתור מצב זה, לא רק שיש לתקן את הקריטריונים של מנהל התרבות ואת ההתפלגות האתנית של היושבים בוועדות, וכך לתקן במידת מה את חלוקת התקציבים, אלא שיש להתחיל בתהליך מכוון של בניית מוסדות תרבות מזרחיים (מן היסוד) בכל התחומים, ובתהליך של חינוך והכשרה לצורך כך; כלומר, לצורך תיקון, לא יספיק שוויון תקציבי מהיום, אלא העדפה תקציבית של תרבות מזרחית, ערבית ואתיופית, שתחזיר מעט מן התקציבים שנגזלו בעשורים הקודמים (לצד זאת אין לפסול תביעה כי במוסדות התרבות הגדולים, דוגמת התיאטרון והמחול הממוסדים, תהיה שותפות מזרחית בתהליכי הלקטורה ובחירת הרפרטואר, כך שיותר מתכני ההצגות יהיו קשורים לתרבותם של יותר ממחצית מאוכלוסיית ישראל, מזרחים, ערבים ואתיופים, מתוך חיבור עם מחזאים, כריאוגרפים, במאים, רקדנים ושחקנים מקבוצות אלו).
כדי לייסד מחדש, למשל, תזמורת ערבית דוגמת התזמורת של קול ישראל בערבית, שסגרה השרה שולמית אלוני, ושהורכבה בעיקר מנגנים יהודים מעיראק וממצרים, יש צורך בהשקעה במערכת חינוך בה אפשרויות תרבותיות מזרחיות פתוחות לפני התלמידים מן הגנים ובתי-הספר היסודיים, דרך מתנ"סים שיש בהם אפשרויות לחוגי נגינה על עוּד וקַאנוּן ושירה מזרחית, ועד בתי-ספר גבוהים למוזיקה זאת; לצד זאת תהליך הבניה התרבותי המזרחי בארץ תלוי גם בשיתוף פעולה הדוק עם הציבור הערבי-פלסטיני בישראל, אשר גם בתוכו נפגעו מסורות רבות, אך במידה שונה.
ואם להדגיש עוד יותר את עניין החינוך יש לומר, שכדי שיהיו מספיק תלמידים אשר ילכו לכיוונים אלו, יש להתמודד עם הניכור שיצרה החברה הישראלית בין חלק גדול מהמזרחים לתרבות המזרחית, עם ההירארכיה התרבותית האירופוצנטרית של ישראל, וגם עם מצבם הכלכלי המדוכא של רוב המזרחים, אשר אינו מאפשר להם לפנות לכיוונים אלו. כלומר השינוי במנהל התרבות כרוך בשינוי מערכת החינוך בכלל ושינוי היחסים בין מרכז לפריפריה מבחינה כלכלית ותרבותית. כדי שתלמיד יוכל לבחור לנגן על עוּד, או ללמוד ערבית כדי לתרגם מחזות ערביים לעברית ולהציגם בישראל, עליו להכיר את ההיסטוריה של המזרחים ושל המזרח (שכרגע היא חור שחור בספרי הלימוד הרשמיים), את הספרות המזרחית והערבית, את הפילוסופיה המזרחית והערבית וכן הלאה.
המדור אשר בו התרבות המזרחית היתה מרכזית עד כה הוא מדור "מורשת עדות ישראל", הכולל בין השאר תקצוב של חזנות ופייטנות (אשכנזית ומזרחית), ותחומים נוספים. רבים מבאי הכנס נרתעו ממדור זה, העוסק ב"פולקלור" וכך מעניק לאמנות המזרחית תווית נמוכה (כך למשל "להקת ענבל" מוכרת כלהקת פולקלור ולא כלהקת מחול). אך יש להתמודד עם כך באופן מורכב: אכן נעשה לאורך שנים שימוש במושג פולקלור לצורך תיוג שלילי ונמוך של התרבות המזרחית, אך יתכן שגם אנחנו, כחלק מתהליך הבנייה מחדש, צריכים לנסח אחרת את יחסנו לפולקלור, לשנות את תיוגו כדי לשנות את מקומו החברתי, וללמוד גם ממה שנעשה במדור זה, ולא להשליכו בשל המטען השלילי שנלווה אליו מצד מקטרגינו. אפשר לדמיין כיצד יחככו ידיים בהנאה מקבלי ההחלטות במדורי משרד התרבות אם נעלה הצעה לסגור מדור זה, בשל הקושי המושגי שהוא מעורר אצלנו, ויאמרו לעצמם: אכן פעם למזרחים היה פולקלור ולא היתה תרבות, אז הכנסנו אותם לקטגוריה זאת, אבל עכשיו המזרחים החדשים אפילו פולקלור לא מכירים, שלא לדבר על תרבות, אז נסגור מדור זה, ובמקביל לא נכניס את התרבות המזרחית לשום קטגוריה אחרת.
מדור נוסף שבו אמורה היתה במושגים הקיימים של מדורי משרד התרבות להיות בולטות מזרחית הוא "המחלקה לתרבות ואמנות בקהילה", האחראית על תקצוב אירועים בפריפריה, ואשר מטרותיה, על-פי היעדים אותם קובע מנהל התרבות: "לעודד פעילות אמנותיתותרבותית בקהילה בכל הארץ בפריפריה ובערי פיתוח… סוגי הפעילות והנושאים הנתמכים הםכל תחומי היצירה האמנותית של חובבים. אוכלוסיית היעד בפעילות הנתמכת הינה כלל אזרחימדינת ישראל". אך בפועל פעמים רבות מחלקה זאת מביאה מופעים מן המרכז אל הפריפריה, למשל במסגרת "אופרה בקהילה", או "הקאמרי הולך בשדרות"; כלומר במקום לתמוך ביצירה תרבותית בפריפריה, היא מייבאת את התרבות ההגמונית מתל-אביב, ואגב כך למעשה מתקצבת שוב את מוסדות התרבות התל-אביביים, ולא את המוסדות שמחוץ לתל-אביב.
היחסים בין מרכז לפריפריה אינם פשוטים, וקשורים בהבדלים מעמדיים, כלכליים, אתניים, והבדלים הקשורים בדימויים וסטריאוטיפים; הפריפריה, לפחות חלק גדול וצעיר שלה, שואפת אל המרכז, בעוד המרכז שואף מקסימום לחופשה בצימר בפריפריה הצפונית; המרכז התרבותי נהנה כל הזמן ממשיכה של צעירים מוכשרים מן הפריפריה אל תוכו, לצורך רענון שדה התרבות המרכזי; בתהליך זה הפריפריה מרוּקנת שוב ושוב מחלק מן הכוחות היוצרים שבה, ואילו המרכז משיב לה ביצוא מרכולת תרבותו, בכסף מלא. יחסים אלו אינם פשוטים להתרה, וקשורים גם במרחב התרבות אשר מחוץ לשליטת משרד התרבות, הקשור לכוחות השוק (דוגמת ערוצי הטלוויזיה, והמוזיקה המסחרית), אך מן הדין שלפחות המדור העוסק בכך ינסה לשנות מצב זה ולוּ במעט, ולא יתאים עצמו לכוחות השוק. שאלה זאת פותחת למעשה את אחת הסוגיות הקשות שיש להקדיש להן את אחד הדו"חות הבאים, הפער בין מדינת תל-אביב למדינת שאר הארץ: מהם הפערים בתקצוב מוסדות בתל-אביב-רבתי ומחוץ לה? מה אחוז תושבי תל-אביב בתוך הוועדות, מול אחוז הלא-תל-אביבים? דומה כי יתגלו כאן פערים שאינם קטנים מהפערים בין מזרחים לאשכנזים (וכמובן שתי השאלות קשורות אלו באלו), ויתגלה כי מדינת שאר הארץ מממנת את מחיקת תרבותה על-ידי מדינת תל-אביב.
מה עושים עתה? כיצד מתקדמים מנקודה זאת של המאבק, לאחר שלב החשיפה הראשונית של המצב, כדי לשנות את המציאות? דומה כי יש צורך, באופן מקביל ודומה לדו"ח הנוכחי, לסקור את התמיכות בתרבות העוברות דרך גופים אחרים, וביניהם משרד החינוך, משרד ראש-הממשלה, הרשויות המקומיות ומפעל הפיס.
בנוסף לכך עולה הדילמה בין פנייה לבג"צ כנגד התקצוב המפלה, ניסיון להיפגש עם שרת התרבות (ואחר-כך עם שרים נוספים) כדי להציע תיקונים במצב, ויצירת שדולה בכנסת ובתקשורת כדי לקדם הצעות חקיקה שיחייבו שינויים בתקצוב מוסדות התרבות. דומני כי כדאי לפעול בכל הכיוונים הללו גם יחד, אך לשם כך יש צורך בהרחבת מספר הגופים הפועלים במאבק, כדי להבטיח את יעילותו.
לצד התביעות לשינוי בקריטריונים של מדורי התרבות, ובאיוש וועדות המדורים, עלתה בכנס השאלה האם יש לבקש גם יצירת מדור נפרד במנהל התרבות, כמו מדורי התרבות הערבית והדרוזית, לתרבות המזרחית, כקטגוריה עצמאית, או שיש לחתור רק להשתלבות בתוך הקטגוריות הקיימות? שאלה זאת עוררה אי-הסכמה בכנס, ופחד של חלק מן היוצרים כי קטגוריה נפרדת תיצור גטו, ותהפוך את יצירתנו ל"לא ישראלית"; מול זאת עלתה התשובה כי אנחנו כבר גטו בתרבות הישראלית, וכבר איננו מוכרים כתרבות ישראלית, ועל כן אין לפחד מקטגוריה נפרדת, שיכולה להיות גם מעצימה, אם היא לא תשמש כעלה תאנה לאי-הכנסה של תרבות מזרחית לשאר הקטגוריות.
דילמה זאת אינה תיאורטית הפעם, אלא שאלה מעשית, ואני חושב שיש לענות עליה ככזאת; דומני כי אין פסול בלפעול בו-זמנית בשני הכיוונים: כפי שהאופרה קיימת כקטגוריה עצמאית, ואינה פוסלת את האפשרות שאמנויות מערביות אחרות יתוקצבו בסעיפים האמורים להיות "אוניברסליים", כך קטגוריה מזרחית עצמאית (או קטגוריה משותפת מזרחית-אתיופית, שפלח עיקרי בתוכה יוקדש לתרבות האתיופית) לא צריכה לפסול תקצוב נפרד בקטגוריות האחרות; בעיקר אם היא נוצרת מתוך ההנחה שיש צורך בתקופה ארוכה של בנייה מחדש של מוסדות התרבות המזרחית בארץ, לאחר תקופת הדיכוי הארוכה של התרבות המזרחית.
כמובן שיצירת קטגוריה זאת תפתח את השאלה הלא-פשוטה מה היא תרבות מזרחית בישראל; התשובות לכך חייבות להיות מורכבות, ולהכיר הן בשורשים התרבותיים השונים של יהודים בארצות השונות בהן הם חיו בעולם הערבי, המוסלמי והעות'מאני (ולמשל הקמת מרכז ללשון הערבית-היהודית, כפי שהוקמו מרכזים ליידיש ולאדינו), והן בחוויה של הדיכוי התרבותי והכלכלי של המזרחים בארץ, והן ביצירה שנוצרה בישראל מתוך אינטראקציה בין קבוצות מזרחיות שונות, או מול הישראליות; קטגוריה זאת צריכה להיות בדיאלוג הן עם התרבות הערבית (ובהווה התרבות הפלסטינית בארץ), הן עם התרבות היהודית לגווניה, והן עם החוויה המזרחית בארץ ועם מה שיצרו בפועל מזרחים בארץ (כך למשל כהגדרה יותר סוציולוגית הרוק העברי בשנות השישים השבעים היה במידה רבה יצירה מזרחית של מועדונים ברמלה ובמקומות נוספים). לצד זאת צריך גם להכיר את ובקיומה של תרבות מזרחית רוחשת בארץ, במקומות שונים ובמידה רבה דווקא בפריפריה, מחוץ לפריזמה של המשרדים, הוועדות והמדורים, ומחוץ לתקצובם.
כל הדילמות הללו, המהוות גם פוטנציאל להרבה אי-הסכמות בין השותפים מלכתחילה במאבק, אינן צריכות לרפות ידיים. אבל צריך להבין שבמצב הנוכחי, שהוא נוראי, צריך להתגייס למאבק רחב, ולצרף לתוכו כמה שיותר גורמים, ולהופכו למאבק ציבורי פומבי, ולא להצטמצמם רק למאבק משפטי או ללובי מול השרה או מול הכנסת או מול מוסדות התרבות. וצריך להבהיר עניין נוסף: כרגע תקציב התרבות בישראל הוא 0.16% מכלל התקציב, והוא נמוך מדי בלי קשר למאבק זה; על-כן יש לגייס בקואליציה רחבה גם את מי שלא מזדהה מלכתחילה עם המאבק על התרבות המזרחית, כדי להיאבק קודם כל על העלאת תקציב התרבות לכדי חצי אחוז עד אחוז מהתקציב הכללי. חלק ניכר מן ההגדלה צריך לשמש לבנייה מחדש של התרבות המזרחית, הערבית והאתיופית בארץ, כדי להעשיר את עולמם של אזרחי המדינה ואת התרבות הישראלית הקיימת.
רוב האמנויות, שאינן שוכנות דרך קבע בערוץ 2, נזקקות לתמיכה, ומתקשות להתקיים "בזכות עצמן", ללא סיוע ציבורי, במצב הכלכלי בארץ, ומצד שני הן דרושות לרוב הציבור, אשר אינו מבקש לטבוע בסוג התרבות המשווקת על-ידי הכלכלה. על כן יש להדגיש כי מאבק זה אינו מבקש לפגוע בתקצובם של מוסדות אחרים, אשר מתוקצבים אומנם יותר מן האמנות המזרחית, ולאורך שנים ארוכות, אבל גם הם מתקשים פעמים רבות לשרוד. אלא יש לצרף אותם יחד למאבק על הגדלת המאבק לכולם, ובפרפרזה מהופכת על משפטו הנודע של סעדיה מרציאנו, ממייסדיי הפנתרים, "או שהעוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה", יש לומר הפעם: "או שהעוגה תגדל, או שלא תהיה עוגה".
הדברים המובאים בדו"ח בסוף המבוא בשם קואליציית הארגונים, על האפשרות שמהלך זה יעשיר את התרבות הישראלית, מדוייקים וראוי להביאם בשלמותם:
"לכן אנו, הארגונים החתומים מטה, פונים אל שרת התרבות ומשרד התרבות, לחבוראלינו לייצר שינוי תרבותי גדול. שינוי אשר לא רק שלא יפגע בהמשך העשייה התרבותיתהעכשווית, אלא גם יוציא אותה מקיפאונה ויגרום להעשרתה, גיוונה, לפתיחותה ולהצלחתהתרבות הישראלית בארץ ובעולם. שינוי אשר מצד אחד יחזיר את מורשת העבר המפוארתשל כל קהילות ישראל, ובפרט את מורשת הפיוט והשפה העברית לגדולתן, ומצד שני, יציג את הגיוון התרבותי הרב והעושר התרבותי, שתרמו הקהילות השונות לחברההישראלית, ויביא את מיטב היצירה הישראלית העכשווית התוססת שנוצרת בפריפריההחברתית והגיאוגרפית של מדינת ישראל למרכז הבמה של התרבות הישראלית".
פורסם במקור בגרסא מקוצרת באנרג'י, ב-21.10.2009:
http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/956/794.html
ראו גם ההזמנה לכנס:
http://kedma.co.il/index.php?id=2632&t=pages
דבריה של שירה אוחיון לקראת הכנס ב"העוקץ":
http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4542
מאמרה של אורלי נוי בוויינט:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3789831,00.html
מאמרן של יפעת ביטון ותמי קצביאן באנרג'י:
http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/955/107.html
דבריו של מאיר עמור מן הכנס:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3793144,00.html
אורלי לוי על הדו"ח:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3793028,00.html
ידיעה בהארץ:
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1050,209,41066,.aspx
מאמר של מתי שמואלוף באתר וואלה
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
למה הוא לא ברשת? חבל
הפעילות הנילעגת של אמנים ואמניות סופרים וסופרות משוררים ומשוררות
המתרכזים במיתקפה על עוגת ההטבות שהאשכנזים מיתחלקים בה
מזה שנות דור אינה רלוונטית למצב הקיים כי היא מנתקת סקטור של
הפעילים הספרדומזרחים משאר הפעילות שהיא לא על עוגות דשנות.
צריך לצאת למאבק על ביטול כל טובות ההנאה הניתנות לבעלי מקצועות
תיקשורתיים אלו שנתינתם הופכת אותם לשופרות המימסד.
יש להאבק על כך שסופר או משורר יתמודד בציבור ללא תמיכה מימסדית
מסרסת , בפרט במצב הקיים כיום כאשר המימסד משתמש בסופרים
ומשוררים כדי לתת לגיטימציה להמשך שלטונו של מיעוט ארופי קטן
המחלק טובות הנאה בהתאם לאינטרסים שלו ולהשתקת ביקורת.
אני מעדיף משורר וסופר דלפון שמכאבו על המצב יוציא את מיטב
היצירות שבאות מלב כואב ולא מבטן שבעה ומפונקת.
זה שיש כמה עסקניות שמשתמשות במועקת הסבל והחלוקה
הבין מעמדית על בסיס אתני כדי להשתחל לתפקידים עתירי שכר
חשיפה תיקשורתית ומעמד רק פוגע במאבק הכללי נגד עוולות
הציונות האשכנזית לדורותיה.
סופר/ת ומשורר/ת דלפונים זה באמת לא נורא,
אבל איך אתה רוצה שיצרו פה קולנוע מזרחי בלי תקציב? הצגות תיאטרון? הוצאת ספרים? כתבי-עת? מוסדות מחקר? תזמורות? פסטיבלים? מוזיאונים?
זה בלתי אפשרי.
לכן לא צריך להיות רומנטיים, ולדבר על הסופר והמשורר הסובלים שיוצרים. ברוב האמנויות זה כמעט בלתי אפשרי (ורוב המאמר כאן לא מדבר על ספרות) – וגם הסופר/ת והמשורר/ת אפשר שבכל זאת יקבלו מעט שכר…
אם לא ירדת לסוף דעתי אז אחדד אותה להבנתך העמוקה מעומק.
איני נגד הספרות או השירה או התרבות אבל אני נגד הרדיפה האנוכית
להפוך לחלק מהמיסד האמנותי והפריבילגיות המשתקות שלו.
כל האמנויות צריכות להיות משוחררות מתלות במימסד הפוליטי
אמנים מסובסדים הופכים להיות ברוב המיקרים אמנים "מטעם"
ויצירותיהם מוטות לצד הבורגנות והמימסד מחלק טובות ההנאה .
במציאות הרלוונטית איני מוצא מצב שבו האשכנזים השולטים ומחלקים
לעצמם עוגות אכן יתחילו לחלק גם עוגיות למיזרחים ואם יעשו זאת זה
יהיה כדי להשתיק את הסקטור שנגישותו לאמצעי התיקשורת חזקה יותר
מנגישותם של הפועלים השחורים במצפה רימון וקריית שמונה .
אמנות טובה סיפרות ושירה צריכים להיווצר תוך תחרות וסלקציה טיבעית בין איכות לזבל תוך תיגמול איכותי ללא קשר למימסד פוליטי.
איני טוען שאמנים סופרים ומשוררים צריכים לחיות חיי רעב ומצוקה
אלא שהמנגנונים המוצעים כיום ע`י אותה קבוצה הם בבחינת זריית
"חול בעיניים" ושימוש נואל באג`נדה הספרדומזרחית לעשיית הון
עצמי של אנשים מתוקשרים היטב וניתמכים ע`י המימסד העויין.
בעיני התיקון צריך לבוא דרך החינוך. לאוו דווקא משרד החינוך.
איך יתכן שמוזיקה מזרחית נקראת מוזיקה של תחנה מרכזית ?
איך יתכן שמוזיקה של שלמה ארצי שייכת לקיסריה למשל?
למה כשאיל גולן או קובי פרץ מופיעים בקיסריה זו נחשבת פריצת דרך?
למה זה לא נתפס טבעי כמו שלמה ארצי?
אני נוגעת בדוגמאות יומיומיות כי אני מרגישה שהתדמית שיש למוזיקה המזרחית מכוונת מ"למעלה".
מי קבע שאופרה שייכת להיכל תרבות וקובי פרץ לא? לפי מה?
לפני יום הכיפורים ראיתי מופע "פיוטי סליחות" עם ליאור אלמליח וזמרים נוספים אולם הוא היה הדומיננטי שבהם.
לא רק שהמופע אינו נופל מכל מופע סטייל ליאונרד כהן, אלא הוא אף יותר מזה. ולו רק בשל הפיוטים היפהפיים, מילות הפיוטים, ההופעה שלו על הבמה שהפגינה מכובדות, מקצועיות מרגשת. הקהל שמח ושר איתו בדיוק כמו הקהל של שלמה ארצי בקיסריה.
איך זה קורה לנו?
אחת הדרכים לשנות את הדברים הוא להביא את האמנים המזרחיים לקדמת הבא, בשורה אחת עם קובעי המדיניות. יש דרכים רבות לעשות את זה.
איני מלינה על דבריו של אלמוג בהר, אבל למה שניתן לאחרים להשתמש בתדמית המזרחית המקטרת שהדביקו לנו ובאמצעותה להסיט את הזרקור מהנושא המרכזי?
ניקח לעצמנו את זכות הדיבור, זכות ההשפעה באמצעות במות ואמצעים רבים.
צריך לראות את מצבן של התרבות והאמנות בפרספקטיבה הפוליטית
הכללית והלאומנית ולא בעולם הצר של הנמלה המחפשת להגדיל
עוגה כדי שכמה יוצרים ריאקציונריים הקוראים לעצמם מזרחים יוכלו
לנגוס בה נתח משלהם ולהצטרף לאוליגרכיות התרבותיות שמשרתות
את הציונות האשכנזית.
אם מדברים על תרבות ואמנות שאינן מייצגות את ההרכב הדמוגרפי
הכללי והצורך לשנות מצב זה אז לא מדברים על הגדלת עוגה אלא על
רפורמות פוליטיות שיסירו את השליטה הפוליטית של מיעוט קטן על
תקציבי המדינה לשם הנצחת ביצועי עוולות והסללות מעמדיות על רקע
מוצא אתני או דתי או גיזעי.
כי במצב של חוסר איזון פוליטי התרבות והאמנות ישרתו תמיד את
החונטה השלטת ועשירוניה העליונים ואותם מתבכיינים שיצליחו
להגדיל את העוגה יהפכו בהכרח ל "שופרות" החונטה המיטיבה
עימם ויזמרו זמירות "מה טובו אוהליך ישראל".
מכיוון שברור שהחונטה השלטת אולי תגדיל את העוגה ותחלק
שיירים ממנה למזרחים אבל בתנאים שלה ולמזרחים שלה אז
ברור שהמאבק להגדלת העוגה הופך למאבק שלילי מול האופציה של
"חיסול העוגה" ותקציבי העתק המופנים לטיפוח תרבות הכזב
האשכנזית מערבית ו"עדות ישראל" יופנו לשיוויון במערכות החינוך
ולהשוואת שכר המעמדות הנמוכים ולהקטנת פערים.
והמאבק בין יוצרי התרבות יתנהל בכוחות שווים על איכות או בררה.
ללא ההכוונות "מטעם" ולא על אפליות מתקנות מאידך.
מעולה.
לפועל השחור,
כנראה שאינך מבין הרבה באופן שבו תרבות מיוצרת במדינת ישראל. יש הרבה אמנים: נגנים, שחקנים רקדנים וכו` שהם פועלים שחורים.
רקדנים, שעובדים מבוקר עד ערב בחזרות מפרכות ובהופעות ברחבי הארץ באחת הלהקות שאני מכירה משתכרים שכר שהוא נמוך בהרבה משכר מורה : 4000-3000 ש"ח . נגנים מערביים באנדלוסית הרוויחו בין 1250-3000 ש"ח בחודש. וגם שחקנים (לא מדברת על הסלבריטאים מרוויחים פרוטות ועובדים קשה מאד.
כך שהדימוי הרומנטי שלך על אמנים תלוש מהמציאות, בעיקר של אמנים מזרחים אתיופים וערבים. מבין חברי וחברותי המשוררים אני לא מכירה אף אחד שמתפרנס מזה. אני מורה בביה"ס תיכון ואני מזמינה אותך לבוא ולהחליף אותי בביה"ס בכיתות ז` ולראות איזה דבש
אנחנו המורות מלקקות, ועל איזה קשרים בממסד אתה מדבר. את השירים שלי אני כותבת בלילה ומפרסמת במקומות שלא עולה לי לפרסם. הוצאה של ספר שירה וספרות היא כבר מהלך שדורש תקצוב ואולי סבסוד, אמנויות הבמה וקולנוע הן אמנויות שאין בהם רווח כלכלי.
ולא שמעתי בחיים על משורר שמפוצץ אולמות ומרוויח מזה כסף.
תיאטרון , תזמורת, סרט קולנוע, להקת מחול הם מוסדות שבלי תקציב
לא שורדים ולא מתקיימים . שוק חופשי ותחרות יכול לפעול רק באמנויות הפופולריות.
המאבק על התרבות איננו רק על מעמד האמנים והאמניות, אלא גם מאבק על איזו תרבות תישמע ותראה הבת שלך במסגרת סל תרבות בביה"ס או איזה מוזיקה ילמד הבן שלך ולאיזה תיאטרון או תזמורת תלך אתה, או באיזה סרט תצפה בקולנוע ובטלוויזיה.
המאבק על התרבות הוא גם מאבק על הדימוי והייצוג של המזרחי/ת והאתיופי/ת בתרבות הכללית. הוא גם משפיע על הדימוי של "הפועלים השחורים" וילדיהם. לו טרחת לבוא לכנס במקום לקטר היית שומע את מנהלי מוסדות התרבות במזרחיים המוכרים והלא מוכרים על ידי המדינה. את האמנים והאמניות שהיו שם. הרדוקציה שאתה מנסה לעשות למאבק כעסקנות בניסיון לפלג בינינו היא מעשה שגוי מן היסוד אם אכן אתה רוצה לשנות משהו בעניין המזרחי.
אני הוכחתי שניתן לקיים
מפעלי תרבות ואמנות ללא צינור הזרמת הכספים שהופך את התרבות
לאבר פרזיטי של הבורגנות השולטת
את ועודכמה
אינטרסנטים מפתחים אג`נדה משת`פית של מאבק להגדלת עוגה כדי
שתוכלו לנגוס בה ולהצטרף לחונטה התרבותית מדושנת העונג.
מי שיגדיל את העוגה יעשה זאת כדי להגדיל
את שליטתו בשטח ולכן מאבקך הוא מאבק אישי ולא מאבק ציבורי
אמיתי.
רק מאבק לחיסול
המעורבות הפוליטית בהתפתחויות התרבותיות הוא שיעזור לציבור
המזרחי ששואף לפתח את תרבותו ולשמר את עברה .
זה יכול להעשות רק אם תהיה תחרות חופשית בלי פרזיטים מטעם
שישחקו את התרבות מטעם המוכתבת לפי האינטרסים של הבורגנות
הקולוניאליסטית שאת כל כך שואפת להשתחבר אליה.
יש גם דרך אחרת של מאבק תרבותי חסר כל תלות ואז המזרחים
יראו לכולם מה זה מאבק שווה ומה זו תרבות ואמנות .
לפועל שחור,אם הבנתי נכון את תגובתך הראשונה,מה שאתה רוצה עבור האמנים בכלל ועבור האמנים המזרחיים בפרט זה החופש ממגבלות המימסד וחופש באופן כללי על מנת שיוכלו באמת להקדיש את עצמם לרעיון שעומד מאחורי היצירה מבלי להיות נצרכים להכפיף אותה לפוליטיקה המימסדית (דוגמת עמוס עוז אולי?)ולהיות עצמאיים ביצירה שלהם,לכתוב או ליצור את האמת הפנימית שלהם,ולהיות חופשיים להיות בעמדת בקורת כלפי המימסד וכלפי החברה שבתוכה הם חיים.
אם לכך התכוונת, אני בהחלט מסכימה עם צורת חשיבה זו,רק מה ?היא נראית לי אוטופית(אפילו אני שחושבת שזה אכן צריך להיות כך תוהה בייני לבין עצמי אם זה אפשרי בכלל) לנוכח המציאות שבה אנחנו חיים.היא גם דורשת אומץ לב נדיר,ויכולת הקרבה אישית אדירה,ובסופו של דבר גם אמנים הם בני אדם שצריכים לשלם משכנתא או שכר דירה,ולפרנס משפחה, ועם יצירה עם אמת פנימית עמוקה,או ביקורת נוקבת קשה ללכת למכולת,אם אין לך במה או מרחב ציבורי להציג אותה ולהנות מפירותיה.
מצד שני,אני גם יודעת שברבות מהתקופות בהיסטוריה האנושית אמנים נרתמו לעזרת מימסד כלכלי או דתי ורתמו את יצירותיהם להאדרת המעמד הפוליטי כלכלי דתי,ולמרות זאת הוציאו יצירות נהדרות תחת ידם יוצרים כמו מיכאל ד`אנג`לו,רפאל,בוטיצ`לי,דה וינצ`י,בך,ועוד רבים וטובים שהיו להם פטרונים אם פוליטיים,ואם הכנסייה שלקחה אותם תחת חסותה,אז כך שלאורך תקופות ארוכות בהיסטוריה אמנות נתמכה ע"י המימסד (מולייר לא יכול היה להעלות את היצירות שלו באופן עצמאי) זה גם תלוי במידת פתיחותו של המימסד כלפי "הילדים הנוראיים" שבכל זאת ההינו לכתוב יצירות בקורתיות,והם נדרשו ללא מעט "טריקים" על מנת להסוות את מידת הבקורת שלהם כלפי המימסד וכלפי החברה.
אין ספק כי קיים מתח אדיר בין שני הדברים מצד אחד הרצון להתקיים כאמן(ולא למשל לזנוח את היצירה ולעבור להוראת אמנות,או הוראת מוסיקה)בין הפוטנציאל האדיר לחופש אישי ואותנטיות שהאמנות נותנת לבין התלות במימסד.השאיפה שלך לשחרר את האמן מן התלות המימסדית היא שאיפה ראוייה ונעלה לעניות דעתי ומראה למרות שאינני מכירה אותך על אדם עם נפש של אמן(אולי אתה אמן במקרה?)
את כל זה אני כותבת מתוך הנחה שהבנתי את תגובתך הראשונה.
וכמו כן הייתי רוצה לדעת איזה פתרון אתה מציע?יש לך איזו סקיצה רעיונית שתרצה לחלוק איתנו?
מכיוון שקראת רק את התגובה הראשונה ואולי גם משום שאיני רהוט כתיבה
כמו רבים אחרים ולכן אסביר שוב.
המאמר של אלמוג כותרתו הגדלת עוגה עם איום שאחרת לא תהיה עוגה .
ואני עניתי שאיני רוצה חלק בעוגה המורעלת אלא את כל הארוחה כלומר הליכה על הקופה כולה ולא על פירורים.
גישתי מניסיוני היא שסיבסוד תרבות ואמנות מלווה בשליטה והכוונה פוליטית
המביאה לניוון תרבותי.
הנני מודע לצרכי היום יום של כל אדם ואדם ולכן הצעתי צעד רפורמיסטי שמשמעותו ביטול אותה עוגה שאלמוג רוצה להגדילה ושירה אוחיון להוטה
לנגוס בה.
הרפורמה שאני מדבר עליה וחיסול כל תקציבי התרבות צריכה להיות מלווה
בצעדים מעודדי תרבות כמו חיסול המיסוי,איתשלום שכר אולמות
ועוד צעדים שילוו את המוטיבציה ליצירה הולמת ואיכותית .
זה לא נכון שאין שוק לאיכותיות אלא שהזניית התרבות לידיהם
של קומיסרים בורגנים היא שהוציאה שם רע לתרבויות .
ושירה ואלמוג מציעים עצמם למעשה להיות הקומיסרים החדשים
של התרבות שמאליה תהפוך לתרבות שמסריה ישרתו את מעניקי
התקציבים וזה יביא לניוון.
בעקרון צריך שיהיה נתק כמה שיותר גדול בין המימסד הפוליטי
שבמציאות הקיימת מאד פרימיטיבי ואנטי תרבותי לבין אלו ששואפים
לייצר כלים תרבותיים יש מאין.
גישv מאד מסוכנת בעיני גם משום שהיא
משתמשת באופן דמגוגי במצוקות חברתיות לאומיות אתניות כדי
להסתפח למעשה למבצעי העוולות תמורת נזיד עדשים של נתח
מעוגה וינאית מלאת שמנת קצופה.
לדעתי כאדם שייצר בעבר ערכים תרבותיים ההתייחסות העכשווית
לתרבות הישראלית היא מבחינת האספקטים הבורגניים המשרתים
אליטה חברתית אתנית של מיעוט שליט פוליטי שאין לו כל עינין
בפיתוח ערכי תרבות רלוונטיים לציבור כולו ולכן פסיעה בצעדיהם
היא בבחינת נסיגה תרבותית גם אם שכר הנגנים והרקדנים יעלה
ל7000 שקל לחודש זה יוריד בסופו של דבר את הרמה והביקוש
ואין לזה גבול.
אצלי עבדו אמנים ויוצרי תרבות שהיו להם עבודות נוספות ולא רעבו
ללחם והתקיימו קצת מזה וקצת מזה בלי קומיסרי תרבות ששלטו
בחייהם ובתקציבים כרודנים קטנים .
כמו שחקני נוער בקבוצת כדורגל אשר משתלבים בבוא היום בקבוצה הבוגרת, כך הדגש צריך להיות לדעתי לא רק בתמיכה ציבורית במוסדות תרבות ומוזיקה מזרחית קלאסית, אלא גם בלימוד בבתי הספר לתרבות ולמוסיקה במוסיקאים ואנשי תרבות שבבוא היום יצרו תרבות ומוסיקה מזרחית ויפרו את התרבות הישראלית הנוצרת כאן.
יצירת מוסיקה פרסית וערבית קלאסית מחייבת לא רק הבנה בסולמות מוזיקליים, אלא גם אימון ולימוד בכלי נגינה מיוחדים, ויש הטוענים כי מוסיקה זו היא בשורשי המוזיקה המערבית הקלאסית.
כמו שבהייטק ישראל מצטיינת עקב שילובים בין דיספלינות שונות, כך גם בתרבות ומוסיקה – שילוביות וסינרגיה של תרבות מזרחית ומערבית יביאו לתרבות ישראלית טובה יותר ששמה יצא למרחוק. אבל בשביל זה צריך להשקיע בתרבות מזרחית יצירתית, פורה וממשיכת דרך של המוסיקה המזרחית-ערבית הקאנונית.
שור
נדמה לי שאני מתחילה להבין את קווי הרפורמה שאתה מתכוון אליהם,ואם יש לך תכנית איך עושים אותה זה יהיה מאוד מעניין אם תציג אותה ואולי בכך תוכל לסייע לא מעט למארגני הכנס ולאלה שנוטלים חלק במאבק, אני מצאתי לי נתיבים אלטרנטיביים ,למעשה ניתן לומר שמעולם לא לקחתי את המימסד בחשבון או כאופציה,והיום כשהם פונים אלי אני דוחה אותם בנימוס,כי אני מעדיפה שעבודות שלי יהיו בבית של אנשים ושהם יחיו איתם והם יהפכו לחלק מן היומיום שלהם ולא יהיו בחנויות של המוזיאונים או יתלו על קירות המוזיאונים ואחר כך יאופסנו במחסן,אותי באופן אישי מעניין ללכת למכולת ולחיות מהאמנות שלי לא להיות מפורסמת ולא להיות מחובקת על ידי המימסד או על ידי "אליטה אמנותית ונחשבת" (לא משנה מאיזו עדה)שימיה קצרים כי היום היא אליטה ומחר היא כבר לא, איך אמר מיק ג`אגר" בדרך למעלה פוגשים את כל אלה שהם בדרך למטה"היום המימסד מחבק אותך ומחר הוא זורק אותך,אבל זה עניין של העדפה אישית,ומאחר וזוהי העדפתי האישית אני מתעניינת במאבק אבל לא לוקחת בו חלק.
אני גם לא ממש מסכימה עם חלק מן המגיבים כאן שטענו שמקולנוע ותיאטרון לא ניתן לחיות ולהרויח,מצד אחד כאן בארץ זה המצב,אולם בעולם הגדול הקולנוע הוא תעשייה שמגלגלת מיליארדים לא רק במערב גם במזרח, אולם זה בגלל שמתייחסים לזה כאל תעשייה במלוא הרצינות,וכך גם התיאטרון,אבל שוב זה עניין של התייחסות של שני הצדדים הן של המימסד והן של קהל צרכני התרבות,במדינה שבה תרבות נחשבת משום מה למותרות כי הכל בנוי על תקציבי בטחון,אז על מנת לא להתייחס ברצינות לתעשיית הקולנוע המימסד העדיף לתת בעקיפין תקציבים מקרנות שונות שקובעות קריטריונים דרקוניים של מי יקבל מה במקום לעודד את התעשייה בדרך של אי מיסוי(כמו היהלומנים למשל)ע"י זה שיקלו על משקיעים מחו"ל ועל מפיקים לעשות סרטים בארץ, להקים אולפני הסרטה גדולים,וכך לפתח תעשייה שתפרנס אלפי אנשים ומשפחות,מפני שבסך הכל יש אנשים ברוכי כישרון (לא משנה מאיזו עדה)בכל תחומי העשייה לא רק הקולנועית,וזה מצמית את הלב כל פעם לקרוא או לשמוע מחדש עד כמה קשה להפיק וליצור כאן.
אז כך שלעניות דעתי צריך לבוא עם תכנית מסודרת .קודם כל,להחליט מה החזון,צריך להחליט אם כמו חלק מהנאבקים כאן האם המימסד צריך לממן תרבות או שהוא לא צריך לממן,או שפשוט מתעלמים מן המימסד לחלוטין ומחליטים שלא בא בחשבון שהמימסד ימממן, זוהי שאלה מאוד מהותית מפני שעל פי התשובה ניתן להתוות את הדרך, אם התשובה היא כן, המימסד צריך לממן,נשאלת השאלה את מה ואת מי הוא ממן האם את כל התחומים?או רק חלק מהתחומים,ואם מחליטים כפי שאתה טוען שלא צריך בכלל את העוגה של המימסד לאף אחד, גם אז צריכה להיות תכנית,איך יוצרים ואיך מייצרים תרבות,ולא רק איך יוצרים אותה אלא גם איך משווקים אותה,כלומר איך מאפשרים לה לצאת לאור,ומאפשרים לאמן להתפרנס מיצירתו בכבוד,אם שירה כותבת שירה,ואין לה מימסד שיסבסד אותה אולי הדרך האלטרנטיבית לשווק את היצירה היא להתחבר לנגנים ומוסיקאים (כך עשתה יונה וולך בזמנו)להופיע על במות, להפיק אלבום מההכנסות של המופע, ולהפיק ספר שירים מההכנסות של האלבום ,גם זו דרך,
יש פה עניין של מבנה תפיסתי ומבנה חשיבתי שצריך לעבור שינוי,אם אמנים מחליטים שסבסוד מימסדי לא בא בחשבון מבחינתם,המוח מתחיל לחשוב בדרכים של למצוא דרכים ופתרונות אחרים,אבל בחברה שכל כך התרגלה לצורת חשיבה שהמימסד מחוייב לממן תרבות ושבלי סבסוד לא תתקיים תרבות,אני בהחלט יכולה להבין את תחושות הזעם והכעס ואני מודה שגם אני זעמתי וכעסתי כשהייתי בכנס,למרות שמבחינתי האישית זה לא רלבנטי,כעסתי על המצב וחשתי שותפה לתחושת הקיפוח, מפני שזה באמת מעורר זעם ותחושת קיפוח למה יש כאלה שמקבלים כל כך הרבה וכאלה שלא מקבלים כלום.
ונעבור לדיון הכלכלי: ישנה אי הלימה שיטתית בין מה שנאמר במאמר, היינו שהמזרחים מימנו ע"י מיסיהם את מחיקת תרבותם, ובין הניתוח הרגיל הרואה במזרחים אזרחים בעלי הכנסה נמוכה. אלו אינם יכולים ללכת ביחד, ותמהני ששור לא העיר על זה משהו.
רוב המיסים מגיעים מהשכבות הכלכליות שנהוג לשייך אליהם את האשכנזים, וזו גם הבעיה, בה"א הידיעה. אבל היות וזהו המצב, יוצא שמי שמימן במיסיו את המדינה, הם, בממוצע, האשכנזים.
אין טעם לבוא בדרישות לשלטון כי לא הוא קובע. הקהל קובע ואם יש דרישה של רוב הקהל השלטון מוכן לעזור. במקרה הזה לא נראה שיש דרישה ולכן השלטון לא עוזר.
לדוגמא, תרבות האידיש כמעט נעלמה מכיוון שאין קהל. זאת היתה תרבות מאד מפותחת ופעילה שנתנה מענה תרבותי לקבוצה באוכלוסיה בזמן מסוים וללא עזרת השלטון עד כמה שידוע לי. העלמות התרבות הזאת היא לא בגלל שהממשלה או איזו הגמוניה הזויה רצתה את זה כפי שכמה מהמגיבים טוענים. היה תאטרון אידיש וגם שירים, מחזות וכו` אבל כשהזקנים הלכו לעולמם נגמרה גם התרבות האידית כי הצעירים לא היו מעונינים ולא באו וגם לא הבינו את התרבות הזאת ולעומת זאת היתה להם את התרבות הישראלית שאותה הם כן מבינים. לכן לכל המוחים כאן צריך לבדוק אם הדור הצעיר מעוניין בכלל בתרבות המזרחית אם מישהו בכלל מסוגל להגדיר מה היא "התרבות המזרחית" או מה זה "מזרחי" בכלל (באותה הזדמנות אני מבקש שתסבירו לי גם כן מה זה אשכנזי). אם הדור הצעיר לא מעוניין אז למה צריך לתקצב את זה?
דבר דומה קרה גם בניו יורק שם היה תאטרון אידי פעיל מאד הרבה שנים אבל כשדור המהגרים הלך לעולמו לא נשאר קהל כי הדור הצעיר לא התעניין בתרבות האידית כי היתה לו תרבות חדשה, התרבות האמריקאית.
דוגמא אחרת זה יצרית גל ב`. בשנות החמישים שמענו בארץ את רדיו רמאללה שהיה בירדן. בארץ היה לנו רק את קול ישראל מה שהיום נקרא גל א`. רדיו רמאללה השמיעה את אלביס ואת סדקה ועוד כל מיני זמרי רוק באנגלית. כתוצאה מהאזנה לרדיו רמאללה הוקם בארץ "הגל הקל" שזה מה שנקרא היום גל ב` ששידר בערך כמו רדיו רמאללה כלומר מוזיקת רוק וגם שירים עבריים והתחנה כמובן בעברית. כמובן שמאז הפסקנו לשמוע את רדיו רמאללה. לכן אפשר לראות שהלחץ מלמטה גרם לשלטון ליצור את הגל הקל מכיוון שהיו הרבה שרצו לשמוע את המוזיקה הזאת. זאת לא היתה הממשלה או "ההגמוניה האשכנזית" שגרמה לזה אלה הציבור הצביע באוזניו מה שהוא רוצה לשמוע והשלטון פשוט נעתר כפי שהשלטון במקרים כאילו צריך לעשות. אותה שאלה אפשר לשאול את כותב הפוסט וכמה מהמגיבים, כמה מהצעירים "המזרחים" שומעים רדיו ממדינות ערב? בכלל יש דרישה למוזיקה הזאת? מה מקור הדרישה לתיקצוב ולמוזיקה ה"מזרחית" חוץ מההזיה על האפליה המדומה?
כל תרבויות המהגרים נעלמות יחד העלמם של המהגרים. לא רק מוזיקה אלא גם עיתונים למשל. גם העיתון באידיש "לעצטע נייס" (תרגום: ידיעות אחרונות) נראה לי נעלם כי לא היו מספיק קוראים כדי להצדיק עיתון. היו עוד עיתונים באידיש שלא קיימים היום. היו גם עיתונים ושבועונים בפולנית, הונגרית, רומנית ("נוביני קורייר", נדמה לי) ועוד כמה. כל אילו נעלמו יחד עם המהגרים הראשונים ולא היתה כאן שום התערבות ממשלתית או התערבות ה"הגמוניה האשכנזית". פשוט קהל הצרכנים נעלם ויחד איתם נעלמה גם תרבותם. לכן עוד פעם אפשר לשאול על הנסיון להחיות את התרבות ה"מזרחית" מי רוצה לשמוע את זה? מי נשאר לשמוע את זה? מה זה בדיוק?
לכן נראה לי שכל הסיפור הזה על המחסור במוזיקה מזרחית או חוסר תיקצוב המוסיקה המזרחית הובא על ידי כמה "מזרחים" בנסיון פוליטי לקבל קולות אולי או כח כלשהו. באים אנשים ומנסים לעלות באוב משהו לשאף אחד אין ענין בו ובנתיים הם מנסים ללבות פירוד כדי לזכות בכמה קולות. יש כאן נסיון ברור לנצל את מצוקתם של כמה אנשים כדי ליצור הון פוליטי לקבוצה מסויימת.
דבר ראשון אני חייב להצדיע לירדנה אלון שציטוטים מג`אגר ואיזכורים של זפ גורמים לי להתחרט שלא פגשתי אותה ב71`.
דבר שני – כבוד לפועל השחור כי הוא היחיד שאומר שיש לתקן את המערכת במקום לנסות לגרום לה לעבוד לטובתנו. הוא גם נשמע מפה כמו אמן טוטאלי ואת זה אני תמיד אוהב. אני חייב לשאול אותו שאלה קלישאתית: מה היה קורה אם האח של ואן גוך לא היה מממן אותו? יצירות המופת המוכרות לכולנו היו נעלמות בגלל שלא היו מצליחות בשוק. זה אמנם אח ולא מדינה, אבל הכוונה מובנת, נכון?! ומה אם אמא של באך הייתה עושה הפלה? (סתם, זה היה בצחוק…)
הצעד הראשון שמסקרן אותי הוא מה אני צריך לעשות בשביל להתקבל למשרד התרבות? אם הנתונים על אחוז האשכנזים מבין מחליטי ההחלטות הוא כזה מזעזע ומוצג פה כגורם העיקרי לאפליה אז איך אנחנו מכניסים לשם יותר לא-אשכנזים? זה אמור להיות הצעד הראשון, לא?!
וגם – האם אפשר להנדס שיטה יותר טובה כדי שנקבל תקציבים בפריפריה? אולי להוציא כוח מהממשלה ולהעביר אותו לעיריות ולמועצות האזוריות לפי מספר אזרחים. כך יצא שאזרחי הפריפריה יוכלו לבחור את ראש המועצה שישקיע בתרבות שהם רוצים. אבל אז האשכנזים באזורים מסוימים יופלו לרעה. טוב, הם יוכלו או לעבור לתלאביב או להישאר ואז נצטרך חלוקה יותר קטנה כדי שלאזרחי הקיבוץ שנמצא ליד עיירת הפיתוח תהיה גם אפשרות לצרוך תרבות שמתאימה לחוסר המסורת שלהם. אחרי שנפריד ונפריד מספיק פעמים נגיע לשיטה של הפועל השחור. אולי הוא עלה פה על משהו….
ואם נשאיר רגע את הגזענות בצד, אז יש פה המון שאלות פילוסופיות. למה חשוב לנו לשמר את התרבות שלנו יותר מאשר את תרבותם של אחרים? מה מקומו של העכשיו מול המסורת? כמה לשמר לעומת כמה לחדש? מה ערכו של שימור התרבות כשחיים במציאות כל כך שונה? אחרי חמישים שנה, איזה ערך יש לתרבותו של אדם שאותו שכנענו לזנוח אותה? האם הוא עדיין מעוניין לחזור אליה? האם ילדיו ירצו לחזור אליה? האם אפשר לתקן את העוול? מה תפקידה של המסורת בעידן שבו המידע כל כך נגיש? מה ההבדל בין היקשרות לתרבות, ללאומנות או גזענות או הגדרה דתית?? למה לשליטים תמיד פחות חשוב ליצר לעצמם זהות, אבל לנשלטים זה נורא חשוב? לא הייתם מצפים שזה יהיה להיפך? איך זה שלא מפריע לנו להתלונן על גזענות כלפינו כשה"אנחנו" שלנו הוא חבורה של גזענים? איפה אנחנו בוחרים להיטמע, ומתי אנחנו מעדיפים להתבדל?
http://www.notes.co.il/benarroch/61769.asp?p=0
להכחיש ולהסיט דיון זו המומחיות של הגזענים שכל שאיפתם הנצחת
המצב הקיים.
לשם כך מציפים אותנו בארכנות מייגעת שמי שמתחיל בקריאתה נרדם
לפני מחציתה המשעממת החוזרת על עצמה כל פעם שאיזה פרענק
מנסה לנגוס בעוגה אותה הם רואים כבעלותם הייחודית.
רק חיסול העוגה ומנעמיה ישחרר את הבמה לתחרות חופשית עם רפורמה
תומכת יצירה ושיוויוניות.
כי אפשר לרמות את כל העולם אך לא כל הזמן.וזמנכם עבר .
בדבריך אתה מייצג את התרבות השלטת במדינת ישראל: תרבות הבורות, הרדידות וההתנשאות "הישראלית" המנופחת של מי שאינו יודע ואינו מבין דבר וחצי דבר בענייני תרבות.
העם איננו קובע מהי התרבות המתוקצבת ע"י הממשלה. מי שקובע זה השלטון. מה יהיה גודל התקציב ומי יקבל. לאזרחים יש השפעה בעיקר על התרבות הפופולרית , אך בקושי הם יכולים להשפיע על התרבות הקאנונית שהמדינה מבקשת לקדם ולשמר. בשנים מסויימות תיאטרון האידיש היה מחוץ לחוק ונאסרה העלאת הצגות שלא בעברית. בשידור באולפן הראה לי עצמון מנהל תיאטרון היידישפיל מסמכים מ- 1951 הנוגעים לכך. בשני העשורים האחרונים הכירה המדינה בטעותה ביחס להכחדת התרבויות היהודיות האלה וחוקקה חוק לשימור האידיש והלדינו, ואיפשרה הקמת גופים שמשמרים תרבות אשכנזית: תיאטרון אידיש, מקהלות חזנים, ופסטיבלי כלייזמרים, וגם פסטיבל לשירי לדינו. ותתפלא "העם נוהה" לשם ויש מספיק קהלים ואמנים שמתחברים לזה. אבל המדינה איננה מוכנה להכיר בטעותה ביחס לתרבויות היהודיות – הערביות והמזרחיות והיא מכחידה אותן בשיטתיות: את הפיוט של קהילות ישראל במזרח, את השפות היהודיות-ערביות הייחודיות: מרוקאית, עיראקית, תימנית, חאכיתיה ועוד. וגם את תרבותם של יוצאי אתיופיה היא מעלימה ומוחקת. היא גם לא מאפשרת ליוצרים ישראלים מזרחים ליטול חלק ביצירת התרבות הקאנונית ומדירה אותם בשיטתיות מכל תחומי התרבות: ספרות, אמנות פלסטית תיאטרון מוזיקה ומחול.
בשנים האחרונות עם עלייתה של הטלוויזיה המסחרית גדלה השפעתו של הציבור על עיצוב התרבות ו"טעם הקהל" אכן משפיע ומחלחל גם לתרבות הקאנונית. כך למשל אפשר לדבר על פופוליזציה של התיאטראות הגדולים ופזילה ל"טעם הקהל", כך גם בתזמורות ובמחול, "פילהרמונית בג`ינס" וכל מיני הפקות שמנסות למצוא חן בעיני קהל ההמונים, בעיקר הדור הצעיר ולפנות למכנה רחב יותר. אבל הסיבה לכך היא הגודל המזערי של תקציב התרבות. אכן יש נסיגה של המדינה מתקצוב התרבות והחינוך. יש התנערות מחובתה הממלכתית לדאוג לזכויות הבסיסיות הללו – חינוך ותרבות בגלל תהליכי ההפרטה והגישה הניאו-קפיטליסטית. האם בכלל המדינה צריכה להתערב ולתקצב תרבות או שהיא צריכה להשאיר אותנו רק עם התרבות הפופולארית: תכניות כמו "הפח הגדול" וכוכב נולד. כי זה מה שיישאר כאן אם רק הרייטניג והכסף יקבעו. אין בארץ שום תיאטרון שעומד במאה אחוז בזכות עצמו מבחינה כלכלית, כנ"ל לגבי תזמורות מחול ובוודאי וודאי, שירה ואמנות פלסטית. גם המורשת של קהילות ישראל : מכוני מחקר ושימור איננם גופים כלכליים שישרדו ללא המדינה. המדינות האיחוד האירופאי המגמה להעלות את התקצוב. האיחוד האירופאי קבע אחוז אחד מתקציבו לתרבות כי הוא רואה בה חשיבות עליונה בעידן של הקצנה דתית ולאומנית, ושל מתח בין קב` מיעוטים ולא "מותרות". באירלנד המדינה הכריזה על תכנית לאומית לשימור התרבות הגאלית שכמעט הוכחדה ואמנים שעוסקים בקידום התרבות הזו ושחזורה זוכים להעדפה מתקנת. בפינלנד יש אחוז אחד של אזרחים שבדים ושתי שפות רשמיות: פינית ושבדית. במרוקו המדינה משמרת את התרבות היהודית ואת האתרים הדתיים וההיסטורים למרות שנשארו שם בקושי 2000 יהודים. כל בתי הכנסת של היהודים נשמרים ועוברים שיפוץ. בקזבלנקה ישנו מוזיאון חדש ויפה לתולדות היהודים במרוקו שמספר את סיפור הקהילה מהמאות הראשונות לספירה ועד היום בניהולו של פרופ` סימון לוי. הלוואי עלינו בישראל מוזיאון כזה. ובפסטיבל המוזיקה האנדלוסי בא-צווירה שבמרוקו מקיימים קונצרטים למוזיקה אנדלוסית עם פייטנים יהודים מישראל כמו ר` חיים לוק שהיה אורח מס` פעמים בחצר המלך, ופייטניות יהודים מחו"ל כמו הזמרת פרנסואז אטלן והפסנתרן המדהים מוריס אלמדיוני מצרפת. הם גם מקיימים פאנלים אקדמאים על התרבות הג`ודאו-ערב שנוצרה בספרד ועל דרכים להחייאתה, הכל בחסותו של היועץ מס` 1 למלך: אנדרה אזולאי. והכל שם התקיים בארבע שפות: ערבית ספרדית צרפתית ואנגלית. במחלקות לספרות עברית באוניברסיטאות מלמדים את ההיסטוריה ואת ספרותם של יהודי מרוקו וארצות ערב שאיננה נלמדת כאן במחלקות לספרות באקדמיה: ארז ביטון, אלברט סויסה, אשר כנפו למדינת ישראל הרבה מה ללמוד מהמרוקאים ומהמוסלמים מהי סובלנות דתית ותרבותית.
לאלמוג-
הפיתרון הנכון ביותר הוא שינוי החקיקה : מדינת ישראל אפילו לא נמצאת במצב של פלורליזם הגמוני, אלא במצב של תרבות מונוליטית שמוחקת באגרסיביות כל תרבות השונה מתרבות ההגמוניה האשכנזית חילונית ציונית ולכן כדי להגיע למצב של רב תרבותיות פוליצנטרית שבה יש מועצה הכוללת נציגים של כל קהילות התרבות שלכולם מעמד שוויוני בתהליך עיצוב התרבות הכללית יש צורך בחקיקה. יש צורך בקביעת הליבה התרבותית המשותפת לאזרחי המדינה: בראש ובראשונה ליבה דמוקרטית אוניברסלית, ליבה יהודית מתוקף היותם של היהודים רוב במדינה, קביעת שתי השפות הרשמיות של המדינה עברית וערבית, מתוקף היותם של היהודים והערבים שתי הקבוצות הלאומיות במדינה, ובמקביל הכרה בתרבותן של כל שאר הקבוצות האתניות במדינה. לדעתי השפות העברית והערבית חייבות להילמד כשפות חובה מהגיל הרך ועד לתיכון. כנ"ל לגבי ההיסטוריה והתרבות היהודית והערבית בדגש על ההיסטוריות המשותפות לשתי התרבויות הנ"ל מימי המקרא ועד לעידן המודרני. אם רוצים לחיות במדינה דמוקרטית יציבה ושפויה זה המתכון לדעתי. גם בתרבות וגם בחינוך.
לא גילית את אמריקה וידוע לכולם שאותה אפליה וגזענות שקיימים בכל תחומי המדינה הציונית קיימים גם ובגדול בתחומי התרבות והאמנות. את ממשיכה בגרפומניה של קומיסרית תרבות להגן על עמדות ולהתעלם מהצורך לתקוף את הנושא שלא בדרך השמרנית שעלית עליה מטעמייך.
ההצטרפות למערכת כמות שהיא כפי שאת ואלמוג מציעים רק תעמיק את הבעיה ורק תנציח אותה כי במאבק בין הקומיסרים של הנצחת המצב לבין הקומיסרית החדשה שתצטרף לעדת הנוגסים בעוגה תמיד ינצחו הקומיסרים הישנים שהמימסד כולו לצידם ואילו הקומיסרית החדשה תקבל נתח עוגה בבחינת לחם ושעשועים להמונים.
את מפלצת תקציבי התרבות והאמנות האדירים יש לחסל מן היסוד ולהחליף בשיטה חדשה רפורמיסטית של תחליפים מעודדי תרבות ואמנות ולא תיקצוב , תיקצוב כפי שקיים כיום כמוהו כמתן שוחד ואינו מעודד
יצירה תרבותית אלא שקידה על מיי אפסיים.
צריך רפורמות שירחיקו את העסקנים בני כל הזרמים מהשליטה על התקציבים המחולקים לפי שיקולים מפלגתיים פופוליסטיים, גישתה של שירה אוחיון נוטה לכיוון הפופוליסטי ומעורבותה בכישלונות תרבות קולוסאליים צריכה היתה למתן אותה ולנקוט בקו של צניעות ולמידה כי היא אמנם בחורה מוכשרת אך יש באישיותה
גורמים אופורטוניסטיים המחבלים ביכולתה ליישם את כישרונה למען מטרות חיוביות ומין הראוי שתיסוג מעמדותיה השמרניות אותן היא משווקת בכשרון לעמדה של חשיבה מחודשת בנושא.
השאלה היא באם היא מסוגלת לעשות צעד אחורה ולחשוב או שהיא ממולכדת בהלוך ללא רתע לתהום האפלה.
פועל שחור,אני שמח מאוד שאתה מצליח בפעילויות התרבותיות שלך אז חבל שאתה לא מגיב כאן בשימך.
הטענה שלך של אי תיקצוב אומנות היא בהחלט טענה נכונה. אי תיקצוב בכלל של אומנות בהחלט תתרום למזרחים, בכול מקום שהשוק הוא הקובע המזרחים מצליחים יותר מקוד, לכן גם מאז 1977 חלק מהמזרחים פורצים קדימה, בזכות היעלמות של מנגנוני החלט בולשביקיים. המעטים האלה אינם בדיוק פותרים את הבעיה הכללית של המzרחים.
בעניין של תיקצוב תרבות יש כמה גישות בעולם. בקצה אחד נמצא את הגישה האמריקאית, לא הסתדרת עם היצירה שלך לך תעשה משהו אחר. מצד שני המדיניות האירופאית שמגנה על סוגים של תרבות וגם תורמת לאומנים.
גם בגישה הממש קיצונית האמריקאית יש מה שנקרא מצאנטים, בלעדיהם להקות מחול לא היו יכולות להתקיים, יש גם רוכשי אומנות פלסטית ושאולי עושים את זה גם כדי להרוויח כסף ויש גם תורמים למשל לכתבי עת לספרות שכול מה שיקבלו זה איזכור בעמוד האחרון בשמם. גם ככה הבעיה הסופו של דבר של אומן תהיה לא להיכנע או כן להיכנע לכוחות השוק.
תסכים גם שיש הבדל בין העלאת הצגה של מולייר לבין מחזה חדש ופורץ דרך של XXXX , במה תמיכה במחזה של מולייר בדרך הכי קלאסית תפגע באומנות, היא רק תביא יצירה זו לקהל רחב יותר. האם תמיכה בביצוע שירים של חיים בוזגלו והנחלתם לקהל גדול תפגע באומנות של בוזגלו ז"ל שכבר הלך לעולמו?
באמת במצב הקיים אני לא אבכה אפילו שניה אחת אם מחר ממשלת ישראל תחליט לבטל את משרד התרבות, מי שיכול שיסתדר לבד. לדעתי זה יהיה מצב טוב מזה שקיים היום.
אבל, וזה אבל גדול, אם הממשלה שבה בחרנו שנינו מחליטה כפי שהיא מחליטה בצורה דמוקרטית שהממשלה מעוניינת להשתמש בכסף שלנו (שלנו ושל כולנו) לתיקצוב מוסדות תרבות הרי שאנחנו לעולם לא נסכים לכך שהכסף הזה יתחלק בצורה בלתי שיויונית ושיילך רובו ככולו לאשכנזים.
האחוזים במאמר מאלפים, אבל צריך גם לעשות סדר בבלאגאן. תקציב התיאטרון מלמשל עומד על כ 100 מליון (אני מקווה שאני לא טועה, זה רק מהזיכרון ולא מדוח שעומד מולי) שהוא מעל 20% מכול תקציב התרבות, ושם יש 90% מחליטים הועדות שהם אשכנזים והכסף הולך בעיקרו של דבר להבימה ולקאמרי ולעוד 2-3 תיאטראות שהם לגמרי אשכנזים, בלי להיכנס כאן לויכוח. הבמאים והמחזאים הם אשכנזים (בפעם האחרונה שהתעדכנתי מחזאי קיבל שם מליון שח על מחזה ומתרגם של מחזה חצי מליון שח, אין צורך לומר שגם המתרגמים שם הם כולם אשכנזים ואין שום סיכוי שייכנס מישהו שהוא לא אשכנזי). אני זוכר ראיון משעשע עם סופר ארגנטיני ששם לב ליסודות התיאטרלים ברומאנים שלי ושאל אותי למה אני לא כותב מחזות. הסברתי לו את המצב העדתי בישראל והוא המשיך להתעקש שאסור לי להתיחס לזה ולעשות מה שאני צריך וכן הלאה וכן הלאה. אבל טוב, אי אפשר לעשות הכול.
התיאטרון הישראלי הוא כל כך אשכנזי שאם יגיע לשם שחקן מזרחי ויש קצת שחקנים (אבל כאמור לא מחזאים , אם רוצים יוצאים מן הכלל היה מחזה של לוי בקמארי על דרעי, מחזה של יצחק נבון שהועלה בהבימה וגם מחזה של א.ב. יהושוע שלא ממש אפשר לומר שהוא ספרדי או מזרחי ברמה כלשהי, אבל זדה ויכוח אחר). עכשיו אם שחקן מזרחי יגיע לקאמרי ייתנו לו עובדה זמנית על מחזה אחד במחיר מסובסד (לתיאטרון) כי הרי הוא מקבל חשיפה. אחר כך הוא יכול ללכת למכור פלאפל. בסוף אלה שיקבלו עבודה קבועה ופנסיות יהיו האשכנזים.
בכללל במצב הקיים אני מציע לחוקק חוק של מינהל תרבות מזרחית ומינהל תרבות אשכנזית (לא ישראלית, שזה יהיה ברור על מה מדובר) והוא יחולק בצורה של חצי חצי, יעלו את תקציב האשכנזים יעלה גם תקציב המזרחים. זאת צריכה להיות הדרישה שלנו.
אפילו אם היא נשמעת לגמרי חתרנית היא תגרום לכולם לשקשק קצת ולשנות דברים. אותי היא בכלל לא מפחידה כמובן ואני חושב שזה מצב סביר בהתחשב במצב הקייים.
ואני לגמרי מסכים עם שירה שדיבורים לא יעזרו והכול צריך להיעשות בחקיקה. נכון שגם חוקים ניתן לשנות אבל דה יותר קשה מהבטחות או שינוי לזמן מה או תקנות או מה שלא יהיה. לדעתי החקיקה הזו צריכה להיות צמודה להקצאות האשכנזיות, או צמודה לכסף בדרך כלשהי להקצאות למוסדות האשכנזים. רק כך היא תשרוד לאורך זמן. אם חוק ההסדרים יוריד מכאן הוא גםן יורייד משם. כך שגם הם יזיעןו ולא יקצצו רק לנו.
שבת שלום
אתה בא עם בעיה של שמות וזהויות אז למה השם הגלותי מואיז תחליף למוישל`ה וכל הדלתות יפתחו- אני צוחק מואיז ומצדיע לך על ההצמדות לשם המקורי ולא מעברת אותו כמצוות ב`ג שחוללה שמות.
הדיון פה תקוע בין שתי אופציות השמרנית והמהפכנית והפתרון הוא שילוב מסויים בין שתיהן כשהפרינציפ הוא שיש להרחיק מהנושא את הבחישה והידיים הארוכות של הקומיסרים שכוחם רב להם במתן שרות
לאוליגרכיה השלטת ובניוונה של התרבות.
האופציה הראשונה שהועלתה ע`י אלמוג ושירה היא אופציה שבצדק יסודה והיא אומרת שקיים תקציב ציבורי מסויים המחולק באופן מפלה וגזעני כשמרביתו מוסללת לכיוון המיעוט האתני השולט בפוליטיקה והתקציב משמש אותו למעשה לפינוק מקורביו ואין לו דבר או חצי דבר עם מטרתו וייעודו.
האופציה השניה אומרת שיש לבטל מן היסוד את משבצת התקציב לנושאי תרבות ואמנות כדי שתיווצר תחרות אמיתית על איכויות ללא הכוונה ממוסדת וללא אפליות שהן כשלעצמן תוצר נילווה לכל מערכת מעין זו.
לכן הצבעתי על הסכנה הטמונה באופציה הראשונה המסוכנת השמרנית שתהפוך לבכיה לדורות באם הקורבן המוצג כאן יצטרף לעצם קיומה תמורת נזיד עדשים בצורת הזכות לנגוס בעוגה.
בעוד שהעבודה הטובה שנעשתה בכינוס החומר הסטטיסטי והניתוח הפוליטי חברתי תרבותי של הנתונים למציאות השלטת יכול לשמש לעשיית צעד מהפכני יותר מבחינת המשמעות הפוליטית חברתית ולהביא לניתוק של כל פוטנציאל להמשך המעורבות וההשפעה של פוליטיקאים פופוליסטיים הפוחדים מכל חדשנות תרבותית העשויה לזעזע את מעמדם.
הייתי רואה בברכה חבורה איפתניק`ית כמוכם שיעשו צעד נוסף לחציית הרוביקון המנחשל המנוון של עשייה תרבותית מתוקצבת ע`י המימסד לעשייה תרבותית מנוטרלת מהשפעות פוליטיות מעמדיות ואתניות.
מבחינה מעשית זה יותר מנאיבי לחשוב שהתארגנות של כמה עשרות אינטרסנטים כמו שירה וחבריה אכן תשכנע את המימסד להגדיל את העוגה מעבר לגודל הנידרש כדי להשביע את הקומץ ולהכניסם למסגרת אומרי ההן וקדש.
אני מניח מתגובתך " קול הקורנבלומים והסמולנים נישמע בארץ" שאין לך מושג איך להגדיר "תרבות מזרחית" או "מזרחי" או "אשכנזי", אחרת לבטח היית אומר לנו כפי שביקשתי, אני מניח שקראת את תגובתי.
יש להצטער שאתה משתמש במונחים שאינך מסוגל להגדיר ובמקום זה את מנסה להסוות את בורותך בענין זה על ידי התקפה גיזענית. אני חושב שאם תמתן קצת את הגיזענות השופעת שלך אולי תתחיל לחשוב ביתר בהירות ותגובותך תהינה לעניין.
בנוסף נראה לי שמי שכותב תחת השם "בלונדי" מסכים איתי בסוף תגובתו, כלומר מדוע לתקצב או לשמר משהו שלאף אחד אין עניין בו? האם לא היה כדאי לצרף אותו גם כן "לקורנבלום והסמולנים" כפי שאתה כותב?
כמו כן נראה לי שבתגובה תחת השם "שירה" יש הסכמה איתי כי בסופו של דבר אם אין קהל ואין דרישה לתרבות מסויימת אז אין מה לתקצב. האם לא כדאי גם להוסיף את השם "שירה" לכותרת תגובתך?
הקצידה של יוסף הצדיק והפיוטים המסולסלים שורדים כבר 500 עד 1000 שנה. באירופה עושים את המתיאוס פאסיון הרבה יותר טוב מאשר פה מנסים לחקות את המוסיקה המערבית אז נבחר במקור ולא בחיקוי. את הקצידה והסלסולים יכולים לעשות רק יהודים מזרחים לכן אנו לוחמים לשימורם.
תיאטרון היידיש נעלם משום שבמהותו הוא היה חלול ונשאר חלול. כשניסו ביידישפיל להציג את סיפור פשוט של עגנון אנשים נרדמו וההצגה הורדה. מה שתופס חזק ביידישפיל אלה הצגות קיטש ורומנים למשרתות.
עגנון כתב יפה ואוניברסלית ,זינגר כנ"ל
זה תומך בי וזו בעדי מה איתך זה מתאים לכיתה ב` פה אוניברסיטה. גם לא עוסקים בהגדרת התרבות המזרחית והמזרחיות ולא הבנתי מאיפה אדם לבן עליון כמוך שולף שטויות כאלו.
הדיון הוא יותר על דינמיקות של דיכוי תרבותי באמצעות תיקצוב יתר לסקטור של מיעוט ארופי קולוניאליסטי מתנשא כאמצעי להנצחת פערים וכפייה של תת תרבות של אלו שהוקאו מארופה לעומת העמים הילידיים
של המזרח התיכון.
אם תרבויות המזרח התיכון כל כך דוחות אותך ושכמותך אז ברור שאין לכם מה לחפש כאן , תרבות היא גם היכולת והרצון לקבל ולהבין את האחר אנחנו עשינו הרבה מאמצים ועבדך אפילו דובר אידיש מתוך רצון עמוק
להכיר את התרבות העמוקה האשכנזית .
הייתי גם מפיק התיאטרון הראשון שהסכים להעלות בתיאטרונו עיבוד של סיפורי עגנון לשפת התיאטרון כאשר כל התיאטרונים האשכנזיים המתוקצבים סירבו לעשות כך אני לקחתי את המשימה ללא כל תקציב רק עבודה קשה ורצון רב ויצאה הצלחה שחוקת בעתיד ע`י תיאטראות המימסד.
אתה אדם נמוך מצח שאינו מבין דבר בתרבות ועצם הסתמכותך על תמיכתה כביכול של שירה בדבריך הירודים מעליבה את שניכם אבל אותך יותר.
תתייחס לדיון ולא לאדם אתה מחוץ לדיון זה ומנסה בפרובוקטיביות לחבל בו כפי שעשית בעבר בכל דיון שניתקלתי בך.
נראה לי ששנינו מסכימים שתרבות עולה מלמטה ואז יש סיכוי שהשלטון יממן. אז לא ברור לי על איזה בורות את מדברת.
בקשר לנסיון להדחיק את תרבות היידיש והלאדינו על ידי השלטון כפי שכתבת אז קשה להעריך את זה עם התובנות של היום זה כמו להיות חכם בדיעבד. יש לזכור שהיו תנאים אחרים עם קום המדינה ואי אפשר להתעלם מזה. בכל אופן זה מראה לך שלא היתה כאן אפליה של עדות מסויימות אלא מטרה ליצור תרבות ישראלית לכולם. בנוסף התרבויות שהודחקו התקיימו כל עוד דורשי התרבויות האילו היו קיימים ונעלמו כשדורשי התרבות הללו נעלמו. זה מראה שהתרבות באה מלמטה ולא מהשלטון. אז גם פה אנחנו מסכימים ולכן עדיין לא ברור לי על איזו בורות את מדברת.
עדיין לא שמעתי הסבר מה זה תרבות מזרחית בכלל ומי מעוניין בתרבות הזאת. בנתיים נראה שכל התרבות שעולה כאן היא במטרה פוליטית והקשר היחידי שיש לזה עם תרבות זה עם תרבות השלטון.
בקשר לגודל העוגה עצמה זה כבר הרבה יותר מסובך ואפשר לכתוב על זה הרבה עבודות דוקטוראט אבל אנסה לקצר. כבר אמרו חכמים שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. כמובן היה נחמד מאד אם את ההוצאות על "עופרת יצוקה" למשל אפשר היה להעביר לאומנות או לבתי ספר או לכל מקום אחר אבל למציאות יש חוש הומור משלה שאנחנו לא מבינים. מצד אחר את יכולה לשאול את עצמך אם את וחבריך לדעה לא אחראים חלקית להוצאות "עופרת יצוקה" ולכן הכסף הזה לא מגיע לאומנות. כלומר, למה שאני מתכוון, הוא, החלשת מדינת ישראל על ידי תעמולה מסולפת המקודמת על ידי הרבה מכותבים כאן באתר. לכן נראה לי שהאוייב ששומע ורואה בעצם אין לו שום סיבה להגיע לשלום אתנו כי הוא כפי הנראה מאמין שבסופו של דבר אותם בעלי דעות אנטי ישראליות בתוך ישראל יגרמו לבידודה ויפילו את ישראל. לכן אין לנו ברירה אלא להלחם כמו ב"עופרת יצוקה" ולהוציא כספים שלא יגיעו לעולם לאומנות ואז כמובן העוגה מצטמקת. זאת דוגמא אחת למה שאני מתכוון בנסיון לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
דוגמא אחרת, הרבה יותר פשוטה וקרובה זה לאונרד כהן. הוא הופיע כאן בארץ ותרם לפי הפרסום בעיתונות לאירגון שוברי שתיקה!!!??? למה להם? הוא אמן אז למה לא לתרום לאיזה אמן או איזה אירגון אומנות? למה לא לתרום לאקי"ם למשל? למה לא לתרום לאיזה בית ספר בדימונה שיקנו מחשבים או עזרי לימוד? מה שנראה לי שהיו נגדו כמה הפגנות כדי לא להופיע בישראל ולבסוף התפשר וכאילו אמר הנה אני נותן כספים לאירגון שמכפיש את ישראל אז תעזבו אותי. זה דוגמא ללחץ שגורם לעוגת האומנות להצטמק.
אז זהו שירה, יש לך את הסיפור. אל תשכחי שכל דבר קשור בכל דבר אחר ואנחנו לא חיים בואקום. לכן לכל דבר שאת ואחרים עושים יש מחיר. לפעמים המחיר הזה פוגע בעוגת האומנות ומצמק אותה. תחשבי על זה.
שבת שלום.
אנחנו פעם תרגמנו את כיפה אדומה לאידיש וכולם אהבו את זה, אף אחד לא נרדם לכן לא ברור לי למה נרדמו עם שי עגנון לפי דבריך. באופן עקרוני תרבות זה לא דבר קבוע וזה משתנה ממקום למקום אפילו באותו איזור, תלוי באנשים. לא יתכן לבוא ולומר שדבר מסוים הוא תרבות ואילו דבר אחר הוא לא תרבות. כל דבר במקומו.
בקשר לאידיש היו המון הצגות כאן בארץ והיה קהל גדול שלא רק שלא נרדם אלא גם צחק. אני זוכר את דג`יגן ושומכר שהיו ממלאים את אוהל שם מפה לפה. היתה גם הצגה שרצה הרבה זמן, שני קוני למל שהיוותה גם קרש קפיצה לחוה אלבשטיין. אני למשל לא הבנתי מזה הרבה כי אני לא מדבר אידיש וגם התרבות לא מוכרת לי כך שאפילו אם תרגמו לי משהו לא תמיד הבנתי את זה בדיוק. מה שמוכר לי זאת התרבות הישראלית. אותו הדבר לגבי תרבות ארצות ערב, אני לא מכיר את זה ויתכן מאד שהייתי נרדם בהצגות של התרבות הזאת. מצד שני יש לי כבוד לאילו שכן מבינים בתרבויות האלה ולמרות שאני לא מבין אני עדיין מתיחס לזה כאל תרבות. תרבות שאני לא מבין אבל תרבות לכל דבר. לכן לא כל כך מובנת לי הנקודה שלך.
יואל
אולי תגדיר לי מה זה אומנות ישראלית. אני לא יודע, ולא נראה לי שמישהו יכול להגדיר, ואם תגדיר אומנות כלשהי היא מיד תשתנה וההגדרות ישתנו. אומנות היא יצירה והיא דינאמית והיא חותרת לשבור גבולות והגדרות. לכן כל הגדרה היא רק זמנית.
אותו דבר אומנות מזרחית.
אולי וגם זה לא בטוח אפשר יהיה לומר שאומנות ישראלית היא אומנות שנוצרת על ידי אזרח ישראלי, זה מספיק? ואם הוא שלושים שנה בחו"ל ווכותב בצרפתית זה ישראלי? אולי כן.
הבעיה היא פשוטה למדי, והיא לא שקורה לתרומות ולא להגדלת העוגה. הבעיה היא שתוך כדי הגדרת הקריטריונים של משרד התרבות לתיקצוב תרבות ישראלית הכסף הולך לאשכנזים בלבד. זו הבעיה. הדיון על הגדלת תקציב או הדיון על הגדרת תרבות מזרחית אינו קשור לבעיה הזו. הוא בהחלט מעניין אבל אני הייתי מציע לך לא להשתתף בשום דיון כי אז מדינות ערב יחשבו שאנחנו מפולגים והן לא יסכימו בגלל זה להגיע לשלום.
אז לצורך עניין משרד התרבות בלבד נגדיר פשוט אומנות מזרחית כאומנות שנוצרת על ידי מזרחים (או קיי בסדר, כולל בני תערובת, שלא נתחיל עם זה עוד פעם, נכליל, ואולי זה יעזור לנו לדעת למי יש אימא מצריה), וזה רק לצורך תיקצוב וואז נבדוק איך הכסף מתוקצב. ואפשר יהיה לעקוב אחר תיקצוב כספי המיסים שלנו.
וגם יואל, יש כספים אחרים לתרבות חוץ מכספי משרד התרבות, זה כולל תקציבים ממשרדים אחרים וגם תרומות. וגם על זה צריך לדון וזה מעניין, אבל צריך למקד לגמרי את נתוני הדו"ח הזה , הוא מדבר רק על 450 מליון הש"ח של משרד התרבות. אני חוזר על זה בכול מקום כי זה גם לא דיון על עמיר בניון או על מוסיקה מזרחית או מוסיקה פופולארית שלא מתוקצבת על ידי המדינה, והיא כולה עניין של הצע וביקוש.
השאלה איננה גם תקציבי התרבות, השאלה היא גם לא מה קרה בשנות החמישים, השאלה היא למה אם מדינת ישראל החליטה להקצות למשרד התרבות תקציב מסויים הכסף הזה הולך ברובו הגדול מאוד לאשכנזים? רובו הגדול הכוונה ל קרוב ל 90%. זו השאלה.
כשתענה על השאלה השפוטה הזו נוכל לדון על הבעיות האחרות.
ראשית תודה על השאלה והנה התשובה: אין לי מושג מה זה אומנות ישראלית או אומנות מזרחית או אומנות אשכנזית או כל אומנות אחרת כשהיא באה כהכללה. הנה קיבלת תשובה ישירה ונראה אם אתה מסוגל לתת תשובה ישירה בקשר למה זה "אומנות המזרחית, או מה זה "מזרחי". אני יודע מה שאני אוהב ואני יודע את זה באופן ספציפי ובמדויק. לגבי דידי אני מחליט לטעמי מה זה אומנות ומה לא. זה גם משתנה עם הזמן והגיל. אני לא מחליט עבורך מה זאת אומנות בשבילך. אני לא נגד דברים שאני לא אוהב ואני גם לא עושה הכללות. אני בעד חופש ביטוי ומוכן לקבל גם דעות השונות מאד משלי ולנסות לשכנע אבל אני לא מתבייש לומר שאני לא אוהב אותן או מוכן לתמוך בהן.
לדוגמא אני למשל אוהב את הגשש החיור היה שם אחד לבנבן ושנים שחרחרים (אם להשתמש במונחים של הגשש). אני מאד מאד אוהב את ההצגות והשירים שלהם. אז איזה אומנות זאת? ישראלית? אשכנזית? מזרחית? האם אכפת למישהו? האם זה אכפת לך?
דוגמא אחרת אני לא סובל את חנוך לוין. האם מה שהוא כותב זאת "אומנות" לדעתי? התשובה לדעתי היא לא זה פשוט היה מסר פוליטי בהסוואה. האם יש לו זכות להציג בארץ? בהחלט כן. האם אני צריך לתמוך בו? אישית לא הייתי תומך בו וגם לא הייתי משתין בכיוון שלו.
כל העניין הזה של הגדרת האומנות של תרבות מסויימת הוא לא יותר מאשר גזענות חוקית כי זה בא כהכללה של תרבות מסויימת ואני מאד מאד מתנגד לזה. הדברים משתנים כל הזמן ושום דבר לא קבוע. כל תרבות וכל אומנות נחשפים לתרבויות ואומנויות אחרות ומשפעים אחד מהשני וזה בסדר גמור לדעתי. נראה לי שכמה פרופסורים ל"אומנות" או כמה מבקרי "אומנות" ניסו למצוא לעצמם קיצור דרך בכל האנתולוגיות שהם כותבים ועשו כל מיני סיווגים והכללות וגם שטפו את מוחם של רבים והנה התוצאה המעציבה.
לעצם העניין כשאתה בא עם ה"תרבות המזרחית" הדבר נשמע לי כעניין פוליטי וקשה מאד להתיחס אליו כי אני לא מבין על מה אתה מדבר. אתה לא מסוגל להגדיר "תרבות מזרחית" ואתה גם לא מסוגל להגדיר "מזרחי". אתה פונה את הרגש ולא את ההיגיון. במקום זה אולי תבוא עם טענה שלא תמכו באיזו הצגה ספציפית ואתה שואל למה. זה בהחלט מובן ואפשר להתיחס לדבר הספציפי. אבל אתה מתחיל עם הפוליטקה. למשל התזמורת האנדלוסית קבלה לפי הפרסומים הרבה תמיכה אבל הקהל לא נראה בא לקונצרטים. האם יש קהל שרוצה לשמוע? האם הנוער שנולד בארץ ליוצאי ארצות ערב מבין את המוזיקה הזאת או אולי מעדיף לשמוע מוזיקה מערבית?
תבוא ותראה שיש קהל להצגה מסויימת ואז אולי תהיה תמיכה. אתה יוצא מתוך הנחה שבגלל שאתה רוצה להציג משהו השלטון חייב לעזור לך. זה שטויות. השלטון הולך לפי הרוב. אם הרוב רוצה הצגה מסויימת אז השלטון יתמוך ויזכיר את זה בזמן הבחירות כדי לקבל קולות. מה שנראה מכל זה שאתה מנסה באמצעי "אומנות" להעביר מסר פוליטי. השלטון כמובן אינו טיפש לגמרי והוא לא יתמוך בזה למרות שלא ימנע ממך להציג. גם הקהל אינו טיפש וגם הוא לא יבוא חוץ מאשר אותם אנשים בעלי אותה דעה כשלך שיהפכו את ה"אומנות" לכנס פוליטי. אולי תדרוש תמיכה מועדת הבחירות במקום ממשרד התרבות.
בקשר לעוגה אז קראתי כאן שבאיחוד האירופי נותנים אחוז אחד לאומנות ואילו כאן רק רבע אחוז. אז צריך להסתכל על כל העוגה. יש לנו הוצאות רבות על ביטחון ואולי זה מה שצריך להיות. בסופו של דבר כשהתותחים רועמים המוזות שותקות אז בשביל מה הן צריכות תקציב… בכל אופן זה עניין פוליטי ובדרך שאתה מנסה לא תגיע לתוצאה שאתה מקווה להגיע.
זה שאת אומר שבגלל הקריטוריונים של משרד התרבות הכסף הולך לאשכנזים בלבד זה לא ברור לי כי אני לא בקי בקריטוריונים ואני גם לא יודע מה זה אשכנזי אצלך. האם יתכן שהם מוכנים לתמוך במשהו שיקדם את ישראל ולא יכפיש אותה? זה שאתה מדבר בהכללות כבר מעלה חשד אצלי ואני מניח שכל מי ששומע אותך חושד כנ"ל שבעצם אתה מדבר פוליטית באמצעות "אומנות". במקום זה תעלה סטטיסטיקה ותראה על תמיכה על קהל שבה להצגות וכן הלאה ואז יהיה בסיס לטענות שלך אם הן נכונות. אל תשכח שבסופו של דבר השלטון קובע כי הוא בעל הכסף וכל מה שאת יכול לעשות הוא להציג את השלטון במערומיו אבל בצורה שתהיה מובנת גם לכלל האוכלוסיה ולא רק לאילו השותפים לדעתך.
בקשר להצעה שלך שלא אשתתף בשום דיון זה לא ברור לי אולי תוכל לפרט?
בהצלחה ושבת שלום.
http://www.kedma.co.il/index.php?id=2646&t=pages
במקום להתקשקש ולשאול מהי תרבות מזרחית אני ממליצה לך לצפות היום ב:22:00 בסרטו של סמי שלום שטרית שישודר בערוץ 1 ולנסות ללמוד ממנו מהם מאפייניו של הקולנוע המזרחי התיעודי:
ההיתממות שלכם מגוכחת אמנות מזרחית היא אמנות שבאה לבטא את החוויה של היחיד ושל הקולקטיב המזרחי ביחס לדיכוי האשכנזי,, ביטוי שלרוב נאסר ומושתק במדינה שלנו ע"י מכחישנים סדרתיים שאינם יודעים מהי אמנות ותרבות מזרחית. הסרט של סמי מספר את סיפורן של נשים מזרחיות, במקרה הספציפי מרוקאיות: את סיפור הילדות שלהן במרוקו, הסלקציה, התיעול לעיירות הפיתוח ולמפעלי האריזה והטקסטיל כפועלות, את האינדוקטרינציה הציונית שחוו כבר במרוקו, את תהליך הדה-אינטלקטואליזציה שעברו בארץ, את העול הקשה של גידול ילדים בתנאי מצוקה קשים שנגרמו עקב ההגירה וההסללה לעיירות הפיתוח, את ההפרדה הגזעית בקיבוצים ועוד ועוד….
כל אלו לרוב לא מסופרים לנו דרך ההיסטוריה הספרות והקולנוע ה"ישראלי". והסיבה שלא מועברים תקציבים ליוצרים ישראלים היא בדיוק כדי שלא יספרו את הסיפורים הללו שלא יבטאו את המחאה על הדיכוי והבאפליה רבת השנים. אמנות מזרחית בפעם המאה: היא אמנות שמחוברת לעבר של היהודים בארצות האיסלאם או להווה הישראלי שמתאר את החוויה של הדיכוי וההדרה של חיבוטי הזהות ושל המחאה, יש לה מאפיינים משותפים היא יכולה להיות מסופרת בעברית או בצרפתית או במרוקאית או באמהרית , וההיברידיות היא אחד ממאפייניה העיקריים. אם אינך מסתפק בהגדרה זו אשמח לתת לך הפניה לספרים ומאמרים שמגדירים אמנות זו בשדה התיאטרון, הספרולת הקולנוע והמחול ובכל שאר התחומים.
לפועל השחור- הניסיון שלך לעשות רדוקציה של המאבק לאינטרסנטיות שלי ושל עוד כמה "עסקניות" הוא נבזה , מאחורי המאבק הזה יש מאות יוצרים ויוצרות ועשרים ארגונים ומוסדות תרבות
שחתומים פורמלית על הדו"ח ועל כל המסמכים שיצאו עד כה . אלפי תומכים בארץ ובחו"ל. כן שדורשים את חלקם הצודק בעוגה, כולם משלמי מיסים ואזרחים ויש להם זכות לגיטימית ומלאה לדרוש את זכותם להיות שותפים בייצור התרבות ובצריכתה. אם יש לך מה לומר על דרכי המאבק אתה יכול להצטרף ולהשמיע דעתך בדיונים המורכבים בהם אנו נוגעים בכל השאלות שהועלו כאן, או לבחור להמשיך ולהסתתר תחת שם בדוי ולקטר באתרים כאלו ואחרים עם הטהרנות הפאטתית שאתה מציג פה. לך תספר למנהלי בימת קדם או לתזמורות האנדלוסיות (אני יודעת לפחות על שלוש ) ולכל כתבי העת שעדיף להם להסתדר בלי כספי הממסד. יש אמנות פופלרית מסחרית ויש אמנות שאין לה עמידה ללא פטרון או תקצוב ממשלתי.
ראשית אשאל אותך למה חתמת בשם "לקורנבלום" ולא "לפועל השחור" שגם הוא מופיע בתגובתך? בפעם הבאה אל תתביישי לחתום בשמך.
לעצם העניין אני חושב שהסרט של סמי שיטרית כפי שאת מציגה אותו הוא בסדר גמור והוא מראה את ההסטוריה של העם היהודי בארצו ועל חבלי הקליטה וכל הבעיות שהיו. אני לא מוצא בזה כל רע וטוב שעושים סרטים כאילו כדי לשמר את ההסטוריה. בדיוק כמו שטוב שעשו את עמוד האש או סרטים על התפתחות תל אביב או סרטים דומים.
השאלה שנשאלת כמובן האם הסרט מתאר את כל מה שקרה או יש כאן נסיון להראות רק פן אחד של הסיפור וממנו להקיש שהמצב באמת קשה. האמת שאני לא יודע אבל תמיד אני חושד בדברים כאילו ואולי גם אילו שבמחלקת המימון חשבו גם כן כך. זה לא ברור לי ואני רק מעלה אפשרויות. יתכן מאד שלו היה עושה סרט על קשיי הקליטה של כולם אולי היה מימון לזה.
בקשר להגדרת המיזרחיות כפי שהבאת זאת הגדרה שלך ואחרים יכולים שלא להסכים. בכל אופן למה זה מעניין את מישהו? מה הקשר בין זה לבין מה שקורה כאן היום? למי אכפת מה שהיה במרוקו או בתוניס לפני שישים שנה? הדור הזה נעלם והיום יש את ילידי הארץ וכל זה מעניין אותם בערך כמו שמעניינים אותי החיים של היהודים בפולניה שלפני מלחמת העולם. זה נעלם ולא קיים. אז בשביל מה לדבר על זה? מה זה עושה? בשביל מה להפריד? למה לא לשמוח בחיים בישראל? בסופו של דבר את מדברת עם תובנות של היום על מה שהיה לפני הרבה שנים. אולי כדאי שתנרמלי את המצב לתקופה שעליה את מדברת ולתובנות שהיו אז לא מה שיש היום. אני בטוח שהתמונה תשתנה לגמרי.
הטענה או הרמז כאילו הביאו לכאן עבדים היא כל כך מוזרה שקשה ממש להתייחס אליה. היתה אידאולוגיה להביא את כל היהודים לכאן להקים מדינה יהודית וזה מה שעשו. לפני הקמת המדינה היו גם שליחים לאירופה שסיפרו הרבה סיפורים יפים על ישראל וגרמו להרבה לבוא לכאן למרות שהחיים היו קשים מאד כאן. גם ליהדות רומניה ופולניה ועוד מקומות סיפרו כל מיני סיפורים כדי להעלות אותם לארץ. את לא היחידה בעניין זה קרה לכולם.
בקשר לסבל שאת מתארת אז רבים סבלו במיוחד אילו שהיו כאן טרום המדינה. אל תשכחי שבאותה תקופה לאחר הקמת המדינה לא היה אוכל ובעצם קיבלו תלושי אוכל. עד היום אני זוכר את הפילה דגים מנורווגיה ועד היום אני סובל מהריח הזה ולא מסוגל לאכול פילה דגים. לא היתה עבודה רבה ובעיקר היתה עבודת דחק שממשלה יצרה. גרנו במעברות ואחר כך עברנו לתל אביב וגרנו ארבע בחדר אחד עם שרותים משותפים לעוד עשר משפחות ומטבח בחוץ. למה לא עושים סרט עלי? למה האפליה הזאת? בנוסף גם אותי ורבים אחרים שלחו לקיבוץ כי זה היה המענה היחידי באותו זמן לחינוך במשפחות חסרות אמצעים. זה לא היה הכי נוח להיות רחוק מההורים אבל היום אני מסתכל על זה כעל חוויות. חוץ מזה התחלתי לעבוד בגיל 15 כדי לעזור בבית ולא למדתי בתיכון אני מניח שלמדת בתיכון.
חוץ מזה בקשר לאפליה בקיבוצים כפי שאת כותבת זה שטויות במיץ עגבניות. ראיתי בקיבוצים חברות נוער מלאים בילדים של הורים יוצאי מדינות ערב שפשוט אהבו את הקיבוץ והרבה נשארו שם כחברים. יתכן מאד שכמה לא הסתדרו בקיבוץ בגלל אופי כזה או אחר והחליטו שזאת אפליה. אבל מכאן לדבר על אפלייה זה כל כך אדיוטי שממש קשה להתייחס לזה.
כמובן שאפשר להמשיך לספר על מה שהיה ואולי נשב יום אחד סביב למדורה ונספר אחד לשני חוויות. מה שמעניין בכל זה היא הגישה. תארי לעצמך, שנינו ראינו אותו דבר, אני חוויתי את זה אישית ואולי את שמעת את זה משמועות וסיפורים. אבל אני מתייחס למדינת ישראל באהבה ושמח שיש מדינת ישראל ומוצא רק דברים טובים לספר על מדינת ישראל אפילו אם קשה ואילו את מוצאת רק דברים רעים לספר. אני מנסה לשכוח מהרע ולהסתכל על העתיד בתקוה ואילו את מעלה באוב כל מיני דברים מהעבר שלא עוזרים לאף אחד ולא יכולים לתקן דבר. למה זה כך?
למה ההבדל הזה בנינו? אולי את יכולה לומר לי? למה ההבדל?
ליואל קורנבלום ולפועל השחור נא קבלו את התנצלותי, בתגובה האחרונה לשניכם שכחתי לציין את שמי. גם התגובה תחת השם "שירה" היא שלי.
ליואל, ההתנצחות בינינו תמשיך להיות אינסופית אם לא תהיה מוכן להיפתח ותמשיך להכחיש חוויות והיסטוריה של קולקטיב שלם.
אני מוכנה להצעה שלך למחוק לחלוטין את העבר , את הסבל והכאב שחוו אנשים , בתנאי שהעבר של כולם ימחק מדפי ההיסטוריה הרשמית, כולל שואת יהודי אירופה ותולדות הציונות, כולל העבר הפלסטיני. נתמקד כולנו בהווה ובעתיד וייטב לכולם.
הדרישה שלך היא מופרכת כי כל הלגיטמציה לנוכחות היהודית בא"י נשענת על טענות הלקוחות מהעבר המקראי והמודרני. האם אתה חושב שיש למחוק את כל החלק הראשון של מגילת העצמאות ולהשאיר רק את החלק השלישי שמדבר על החזון והיעדים.
תראה לי בבקשה מדינה או קהילה אחת בעולם שמוכנה לזנוח את עברה? מה שמכונן מדינות לאום, וקהילות זה העבר והתרבות והדרישה שלך אין לה שום אחיזה במציאות או בהיגיון.
יואל
העניין של הגדרת אומנות הוא גמיש ומשתנה, לדעתי הבעיה איננה מהי תרבות מזרחית או ישראלית הבעיה היא יותר פשוטה, הבעיה שמי שמזרחי במדינת ישראל יתקשה יותר להגיע לתקציבי תרבות או שזה יהיה בכלל בלתי אפשרי. לשאלה מיהו מזרחי אפשר לענות בכמה צורות, זה אכן עניין של מוצא, אשכנזי הוא מי שמשפחתו היגרה לארץ מאירופה (לפעמים דרך מדינות אחרות), מזרחי הוא מי שהגיע מארץ לא אירופאית, בדרך כלל מוסלמית (אבל זה כולל גם הודים ואתיופים), לצורך דיוננו המזרחים כפי שהוגדרו כאן מודרים מתקציבי תרבות בצורה גורפת לחלוטין.
לשאלה איך מזהים מזרחי כדי להפלות אותו, יש כמה תשובות. קודם כל אכן יש כמה שמצליחים לטשטש את מוצאם, דרך שינוי שם ואם הם לא נראים כל כך מזרחים ומצליחים לחדור למערכת (כפי שעשו פעם אנוסים בספרד, תהיה מזרחי בביתך ותהיה אשכנזי בצאתך), גם הם מעטים.
מזהים לפי השם, מזהים לפי צורת דיבור, מבטא, חזות, צבע עור. כל נתון כזה יכול להקשות עליך את המלאכה בצורה שלא תיאמן.
שים לב שאפילו בפוליטיקה הרבה מאוד פוליטיקאים מזרחים הם בשם לוי או כהן והרבה פחות תמצא בן טולילה או בן דהאן, השם כאן קובע. ובפוליטיקה בכול זאת יש ייצוג גדול למזרחים כי צריכים את הקולות. בכול מה שקשור לאומנות אם יגיעו קורות החיים של בן דהאן להבימה הוא כבר יהיה פסול מלכתוב מחזה או לשחק, כנ"ל לגבי הוצאה לאור. ולא, תאמין לי, לא רק שלא יושבת וועדה ומחליטה , זה עובד על אוטומאט, האנשים האלה לא נכנסים לאומנות או שיהיה להם הרבה, אבל הרבה יותר קשה, לדעתי הם ייכנסו רק אם הם ממש משרתים את האינטרס האשכנזיי, אם זה יהיה ספר שמצייר את המזרחים כפי שהאשכנזים היו רוצים שיהיו יש לזה יותר סיכוי. בתיאטרון בכלל אין סיכוי.
אחרי השם , המזרחי ייתקל בבעיה של צבע עור או חזות, אז הוא יכול ליפול מהמערכת בגלל הפגישה הראשונה. מה? שחקן שמדבר בח` וע` או שנראה ערבי יכול לשחק במחזה של איבסן? הצחקת אותי.
יש עוד משוכות, אל תדאג, אפילו הזבנית בחנות הספרים לא תזמין מחדש ספר של בן דהאן אם הוא נמכר כי בטח זה היה הסופר עצמו שקנה או הבן דוד שלו ולא יהיה לו ביקוש.
יואל, בכול הדברים שאני מספר לך נתקלתי במשך שלושים שנות העיסוק שלי בספרות בצורה אישית ושמעתי אותם מאומנים מזרחים אחרים (הם בצדק מפחדים להגיד את זה כי אז גם הפירורים לא יגיעו אליו).
השלב הבא הוא לומר את הדברים בקול רם ואז אתה הופך לגזעני, שונא ישראל, פוסט ציוני, אנטיציוני, תומך בערבים, רוצה לגרש את כל האשכזים, מכחיש שואה, ועוד כל מיני מרעין בישין. בקיצור ברגע שתספר את מה שקרה לך הפכת לאויב ישראל.
אחר כך לך תשיג מילגה או תקציב כלשהו או תמיכה של משרד החוץ בנסיעה לחו"ל או עוד יותר גרוע, אלה יהיו חוות הדעת שיישלח הפרופסור באוניברסיטה ישראלית להוצאה שמתעניינת להוציא את ספריי בצרפת (אשכרה, חווות דעת ממש ספרותי על איך הסופר מסכן את ישראל)ץ
אז זוה הדיון הראשוני לפי הדגרות של אומנות ישראלית או מזרחית. בתקציב שנבדק כאן, משרד התרבות, שהוא רק חלק מהתקציב לאומנים או לגופי תרבות, 90% מהכסף מגיע פשוט לידיים של יהודים אשכנזים על פי מוצא, בנוסף לזה בכול פעם שנופלים מאה אלף ש"ח לתרבות מזרחית יש פרופסורים שחושבים שהשתלטו להם על המדינה (טוב, לא פלא באוניברסיטאות יש 95% מרצים אשכנזים, יש להם גם ממה לפחד).
אז על זה הדיון האמיתי, הבעיה היא שהמזרחים כקבוצה די מפחדים לדון בבעיה הפשוטה הזו, כי היא עומדת מול העיניים, וכי לימדו אותם מאה שנה שאסור לדבר על זה, אל תגיד שאתה מרוקאי ואל תדבר על זה יותר מדי, זה החינוך מבית הספר ועד הבית, גם היום.
אבל על זה דווקא צריך לדבר, ועוד לדבר.
הדיון מתרכז בין הטיעון של אלמוג על הגדלת העוגה או חיסולה . ואני ממשיך וטוען שהגישה הזו ובעיקר זו של שירה חוטאים לעניין ואם הצעתם תתקבל זה יהיה בבחינת בכייה לדורות שתנציח למעשה את המשך חניקת ההתפתחויות התרבותיות המתבצעות מאז ראשית הציונות האשכנזית תוך תשלום מס שפתיים לכמה להקות
"מזרחיות" שירקדו בפני הפריץ ויתנו לגיטימציה להפשעה התרבותית המתרחשת.
עודף הכתיבה של הקורנבלום ושל שירה אינם מתייחסים לאספקטים העמוקים שהועמדו בפניהם וכל אחד מנימוקיו הוא מעדיף להסיט את הדיון למחוזות של שמרנות מנחשלת.
שום טיעון לא הועלה באופן משכנע ומבוסס נגד הטיעון המרכזי שלי הדורש חיסול מוחלט של כל תקציבי התרבות
שבמציאות הפוליטית הנוכחית הם תופעה לגמרי שלילית .
אני חוזר ואומר שחיסול התקציבים במסגרת רפורמה תמיכתית במפעלי תרבות תוך חיסול מעמד הקומיסרים הוא הסיכוי היחיד להצלת התרבות במשמעותו העמוקה של המושג כלומר יצירת מדרגה שווה שבה הזרמים התרבותיים השונים יוכלו להתפתח באופן שיוויוני ללא מגמתיות מתקצבת פוליטית .
זה אולי לא נוח לשירה וגם לא נוח לקורנבלום ודומיו שדוחים בכל מאודם את הסיכוי לקיומיות שיוויונית בין-תרבותית עם הזרמים הים תיכוניים לעומת הייבוא של הרקב המערבי, אבל זה יביא לפריחה תרבותית אמיתית של מיפגש שיוויוני בין תרבויות מיפגש שיכול להניב פירות ברוכים
אני לא יודע אם יש הבדל אבל תהום יש גם יש והמרחק בין שתי גדות התהום הוא גדול מאוד. כאשר מזיזים את המבנים של הקריה ,כאשר חולדאי מוציא מיליוני שקלים על חגיגות 100 לתל אביב כדי לצרוב את המורשת שהיא לא שלי,כאשר מדינה מתקצבת מוזיאונים אתה שואל אותנו למה אנחנו רוצים לשמר את ההיסטוריה שלנו ?
ההיסטוריה שלנו לא מתחילה ב 1948 אנחנו לא מקבלים הוראות מהציונים-אשכנזים ולא עבדים שלהם
אם נדע מי אתה אולי יהיה קל יותר להתיחס לטיעוניך. הדברים שאתה מספר על הצלחות בתקציבי אפס מעניינים בכלל.
אישית אני לא מבין מה אתה מציע בדיוק במקום תקציבי התרבות, האם לבטל אותם בכלל?
אישית אני מסכים איתך שתקציבי תרבות לא מטיבים עם אומנות ותקציבי מדינה שולטים על האומנות ומתערבים בתהליכים שלה. השאלה היא אחרת , כל עוד יש תקציבים כאלה האם סביר שהם יוענקו לקבוצה אתנית אחת בלבד?
יש תרבות שיכולה להתקיים בלי עזרה אבל יש אחרת שצריכה עזרה. פעם היו מצאנטים עשירים שתמכו במשוררים, זה גם הביא לנו אבן גבירול וגם יהודה הלוי ועוד כמה יוצרים בעולם, אבל העשירים גם הגבילו את היצירות של יוצרים. במערכת הבולשביקית אומן היה יכול בהחלט להקתיים מיצירתו אבל הוגבלה מאוד היצירה שלוו לדוגמה השלטת.
בארצות הברית המדינה אינה תומכת עקרונית בתרבות, האם נוצרת שם תרבות טובה יותר? או שכוחות השוק גם הם מגבילים את האומנים?
בכול המצבים האלה מידי פעם צץ מישהו שבאמת יוצר יצירות שמדברות אל אנשים רבים לאורך דורות, למעשה תמיד מדובר בנס, ואומן גדול תמיד יוצר כנגד כל הסיכויים. בין אם הוא חי מזה טוב או שהוא חי ברעב.
לשירה, ראשית אני נגד מחיקת ההיסטוריה אני בעד לימוד ההסטוריה ואני יכול לומר לך שגם לימדתי הסטוריה זה בהחלט מעניין. כזכור לך אמרתי שהרעיון של הסרט של סמי שיטרית הוא בסדר אבל המסקנה שאת מנסה להוציא ממנו, כלומר שהאפליה התחילה מזמן והיא ממשיכה עדיין לא מקובלת עלי כי כולם סבלו כפי שכתבתי קודם ולא רק חלק מהאוכלוסיה. אני בטוח שהרבה באוכלוסיה לא יקבלו את דעתך בעניין. נראה לי שאת צודקת שהויכוח בנינו הוא אין סופי אבל ברור שאין טעם להתווכח עם מי שמסכימים.
למואיז, בקשר לאפליה שעליה אתה מדבר ברור שיש אפליה וגם כתבתי על כך הרבה פעמים בעבר כאן באתר "העוקץ" והאפליה קיימת במודע או לא במודע בכל מקום על פני כדור הארץ אבל האפליה הזאת כאן בארץ היא בין אישית ולא ממסדית. כלומר היא בין היחידים שנמצאים במגע ולא בין השלטון לבין היחיד. הרבה מהדברים שמתבצעים והקידומים השונים נעשים תוך יחסים אישיים בין היחידים. תשובה ספציפית למה לבעיה שאתה מציג אין לי, כי אני לא בקטע האומנות אני רק צרכן של אומנות. אני לא יוצר אומנות ולכן אני לא מכיר את כל התככים והחשבונות ושאר מרעין בישין שיש בקטע הזה. אני רק דוקטור להנדסת מכונות. מצד שני יש הרבה יוצאי מדינות ערב שהם בעמדות מפתח במדינה ולכן הסיפור כאילו כל יוצאי מדינות ערב מדוכאים על ידי יוצאי מדינות אירופה פשוט לא מקובל וזאת לא המציאות. מה בקשר לסילבן שלום, מאיר שטרית, עמיר פרץ למשל? לא נראה לי שאבותיהם עלו מגליציה. מה עם אריה דרעי, אלי ישי ועוד רבים אחרים. יש גם הרבה בעמדות מפתח בצה"ל במשטרה ובכלל בכל זרעות הממשל. מה עם כל עשירי העולם יוצאי מדינות ערב האם הם לא תומכים? לכן הסיפור שאתה מנסה לעלות, עם כל הכבוד, פשוט אין לו אחיזה במציאות. כלומר אין כאן אפלייה גורפת.
בקשר לשינוי השמות אני לא בטוח שאתה צודק בדבריך. למשל בצעירותי היה לחץ לשנות את השם לעברית אבל לא שיניתי וזה לא עזר לי במיוחד וגם נשאלתי כמה פעמים מדוע לא לשנות לעברית. כל החברים שלי שינו לשמות עבריים אני לא. גם אתה לא שינית וטעמך עמך. אני בעד גיוון. יפה שיש מואיז ויפה שיש אוחיון ויפה שיש קורנבלום.
בקשר לתרבויות והאומניות כפי שאתה כותב אז אומר לך את משנתי בענין זה. אני לא נגד הגדרות אני נגד הדבקת תויות. באנגלית זה נשמע קולע יותר I am not against labels I am against labeling. כלומר כולנו בעצם קומבינציה ליניארית של הכל. אין אחד שהוא אומן מזרחי או אשכנזי אפילו אם הוא מצהיר כך. כולם מושפעים מכולם. אין מזרחי או אשכנזי כולם מושפעים מכולם. בשבילי הדבקת התויות היא לא יותר מאשר מבוא לגזענות אם לא גזענות של ממש. אתה יכול לומר על מישהו שהוא בן ליוצאי מדינות אירופה, זאת יכולה להיות עובדה, אבל אל תקרא לא "אשכנזי". כנ"ל לגבי "המזרחים".
לפועל השחור, אני דווקא חושב שאתה צודק במה שאתה אומר ואתה אפילו לא מקורי. כבר בויכוחים קודמים כאן באתר הועלה, גם על ידי, העניין שה"מזרחים" בעצם מבקשים מה"אשכנזים" לשפר את מעמדם במקום להלחם על זה בעצמם. זה אפילו הובא במקרה של אפלית נערות "מזרחיות" וגם נערים "מזרחיים" במוסדות לימוד דתיים "אשכנזיים" וכמובן השאלה שעלתה היא מדוע אין ה"מזרחים" יוצרים ישיבות לעצמם.
לעצם נושא הכתבה מה שאתה מציע, לבטל כליל את תקציב התרבות, זה לא הגיוני בכלל כי זה לא יפתור את הבעיה אלא יעביר אותה למקום אחר. תמיד יהיו כאלה בשלטון שיתמכו בדבר אחד או אחר תחת איזה שם מקורי שעדין לא עשו בו שימוש. לכן מה שצריך לעשות זה למצוא חברים או לכל הפחות אוזן בשלטון או בכל מקום אחר שיהיו מוכנים לשמוע ולתמוך. אולי זה לא בדיוק דמוקראטי לפי חכמי יון העתיקה אבל זה מה שקורה במציאות. גם את פרס נובל נותנים בצורה כזאת וגם את פרס ישראל ובעצם הרבה פרסים אחרים. אמנם יש ועדות וכן הלאה אבל זה רק לקישוט. לכן קשרים אישיים זה מה שקובע. יש אפילו מחקר שמראה שיש שלשה דברים שקובעים בעניין הזה והם קשרים, קשרים, קשרים. יש מחקר אחר שקובע שזה בעצם ארבעה דברים שקובעים בעניין הזה והם קשרים, קשרים, קשרים, קשרים. אני מקווה שאת מבין את הרעיון ונראה לי שגם קורס בהלכות ונימוסים לא היה מזיק לך ולו רק כדי לפתח קשרים.
אני גם מקווה שלמדת פרק בהלכות דמוקרטיה של ויכוח שבה מתחילים במשהו מסוים וגולשים לכיוון אחר שאינו בדיוק הנושא הראשון. אין מה לעשות בעניין חבל על הזמן.
לשאול, אני לא מכיר את שירה ואתה לא מכיר אותי לכן קשה לדעת אם יש תהום בנינו או רק תעלה קטנה שאפשר לעבור בפסיעה אחת. בעיקרון יש לנו דעות שונות וגם דעתי כפי הנראה שונה משלך אבל אפשר להמשיך לנסות לשכנע. ההסטוריה שלנו התחילה לפני אלפי שנים ואני מקווה שנמשיך ונדע לפתור את הבעיות בנינו כי יש לנו המון בעיות מבחוץ.
שכנראה אינה מצויה בכמויות הנכונות במחוזותינו.גם ניראה לי שהתעקשותך הסלקטיבית לחשיפת שמי המלא יש בה מן
הפרובוקציה לרדוקציה של רמת טיעוני שהם עקרוניים ואינם קשורים לזהותי העלומה או לצורך בגילויה .
אני לגמרי מסכים איתך שדיון בנושאים חשובים כגון דיון זה מן הראוי שהמתדיינים יחשפו את עצמם בזהותם המלאה ויעמדו באומץ מאחורידיבריהם עקרונותיהם והצעותיהם, אבל תאמין לי מואיז היקר שלא בי תלוי הדבר אלא בהעדר הדמוקרטיה כולל באתר זה והמבין יבין.
בעיניין תקציבי התרבות שמטיבעם שעדות של עסקנים וקומיסרים הופכים אותם למקור כוח והשפעה הרי שכבר הבעתי לא אחת את עמדתי העקרונית בעד ביטולם המוחלט והחלפתם המרתם ברפורמה תומכת תרבות. ביחס לשאלתך על צידקת המאבק בחלוקה הבילתי שיוויונית כיוםהנני סבור שהמאבק שמנהלת שירה אוחיון הוא אופורטוניסטי ודמגוגי במהותו למרות האלמנט של צדק שיוויוני המבצבץ ממנו לכאורה.
אילו היתה הגונה מספיק היתה צריכה להודות שעלתה על הסולם הלא נכון וכי מבחינת הבנת המערכות הפוליטיות
שהיא מתיימרת להכיר טוב כל כך אין כל סיכוי שיהיה ויתור כל שהוא על חוסר השיוויוניות שבחלוקת התקציבים ולכן אני מציע שוב שינויקו עקרוני והליכה על ביטול מוחלט של תקציבים , דבר שיחשוף את האופי הפרזיטי של המימסד התרבותי השיקרי שהוקם שהוא למעשהמסווה להכוונה תרבותית מגמתית בהתאם לאג`נדה פוליטית תרבותית שיקרית להנצחת הבדלים ופערים.
חשיפת הסקנדל הקולוסאלי תוך הצעת רפורמה משמעותית תשמוטאת השטיח מתחת לרגליהם של קומיסרי התרבות ואולי גם של שירה אוחיון בשאיפתה הבילתי מוסתרת להצטרף למימסד זה.
איני רוצה להתהדר במעשי אבל כמו שציינתי בתגובות הקודמות הייתי פעיל בתחומים אלו והמימסד התרבותי רדף אותי כולל אלושנהנו ממתת יד המימסד הפוליטי והפכו לשופרותיו.
ולמרות זאת הצלחתי להוכיח שיצירה תרבותית אפשרית ללא הפינוק המנוון של הקומיסרים מזרימי הכספים.והפקות שהפקתי הצליחו להחזיק עצמן באופן עצמאי למרות ההתנכלויות.
המימסד חיבל בפעילות והעתיק אותה לכיוון המימסדי כך למשל אולם הסינמטק בו קוים הכינוס מקורו בהעתקת פעילותו של סינמטק עצמאי שהקמת 5 שנים לפני הקמת הסינמטק המימסדי ועוד ועוד.
יתכן וזה לא הזמן והמקום לחשוף את כל הפרטים אבל קבל את דברי ואמיתותם.
חבל מאד ששירה במירצה הבילתי נילאה מוליכה את המאבק לכישלון חרוץ כי זה נושא שאסור לעשות בו קיצורי דרך ושירה שאצה לה הדרךנפלה במלכודת של רדוקציית המאבק לרדיפה אחרי תקציבים שהמימסד יפרק את טענותיה אחת לאחת כטענות מתבכיינות ויסתמו לה את הפה בזריקת פירורים. לכן אמרתי בתגובתי הראשונהשזו טעות חזירית להאבק על נתח בעוגה ועדיף להביא לחיסול העוגה.
"ה"מזרחים" בעצם מבקשים מה"אשכנזים" לשפר את מעמדם במקום להלחם על זה בעצמם."
ובפסקה הבאה:
"לכן מה שצריך לעשות זה למצוא חברים או לכל הפחות אוזן בשלטון…"
גם אני התבלבלתי כבר. כי אף אחד לא עושה את ההבחנה בין תרבות לאמנות ובין יצירה חדשה לשימור מסורת.. ואף אחד (חוץ מיואל, אולי) לא אומר אם/מתי האפליה היא כלפי המזרחים עצמם או כלפי תרבותם/אמנותם. ומוזר לי שאף אחד (חוץ מהפועל השחור) לא מדבר על שינוי של המערכת.
והאם יכול להיות שאני היחיד שנורא מסקרן אותו לדעת מה הרפורמות תומכות התרבות שהפועל מציע?! יש סיכוי שירחיב קצת בנושא, או שכבר מאוחר מדי?