הסטריאוטיפים של התקשורת: רצח משפחת אושרנקו

מתי שמואלוף

"שם הייתי יהודי, פה נהייתי רוסי, /

למה לי, בשביל מה לי, בשביל מי" (הראפר וולקן, בשיר "העלייה")

הדיווחים על הרצח של משפחת אושרנקו מעלים על פני השטח באופן חלקי את מאגר הדימויים האתני שמחזיקים בתקשורת על הקהיליות הקווקזית והרוסית בישראל. משפחת אושרנקו, כבעלי מועדון ומסעדה של הקהילה הרוסית בראשון לציון, לחצו, בלא ידיעתם, על כל כפתורי הדמיון של העיתונאות בישראל. זו מיד העלתה סברות שמדובר במועדוני מאפיה רוסית או קווקזית.

התקשורת יוצרת מציאות ולא רק מחקה או מייצגת את המציאות. היא משתמשת באחֵרות בכדי להקרין עליה את הסטריאוטיפים בהם היא מחזיקה. כך האחֵר הופך להיות משטח ריק, חסר הבעה ואטום, שמציע את עצמו, כזה שעל גביו נקרין את הפחדים, החרדות, הסודות והתשוקות שלנו. אל מול הטענה כי התקשורת רק מראיינת חוקרים, פרשנים ומייצגת באופן "אמיתי" את המציאות והיא "אובייקטיבית", אני טוען כי לתקשורת אחריות גם בשאלת הייצוג וגם בשאלת הבנייה של המציאות. כי מתוך הדרך בה מיוצגות קהילות אחרות, גם נגזרת הדרך בה החברה והממסד נוהגים בהן וגם הדרך בה הן – עצמן – מתייחסות למקומן בחברה.

טוד גיטלין כותב שמסגרות תקשורת – Media Frames – הן "תבניות של הכרה, פרשנות, מיון, הדגשה, והדרה שבאמצעותן אלו העוסקים ביצירת מציאות סימבולית מארגנים באופן שגרתי את השיח הורבאלי והויזואלי" (Gitlin, 1979, p.7). מסגור הדיווח התקשורתי קובע מי הם "הגיבורים" ומי הם "הנבלים" של האירועים המתוארים, הוא מגדיר אלו התרחשויות תיחשבנה כמזיקות לחברה ואלו כמועילות לה, ומהן הדרכים הרצויות לפתרון בעיות וקונפליקטים. המסגור קובע את גבולות השיח הציבורי הלגיטימי – מהם הסיפורים התקשורתיים הראויים והבלתי ראויים, הוא יוצר היררכיה הכרתית וערכית בין האפשרויות השונות של תיאור ההתרחשויות  (גיגי, ליר, שמואלוף, שם-טוב, דהאן, 2009).

בדומה לדיווחים המופרכים על שוד, אונס ואורגיות הפשע שהתרחשו כביכול בניו-אורלינס לאחר השיטפון, גם העיתונות בישראל העלתה השערות בנושא אושרנקו. הנה כמה דוגמאות מהכותרות שפורסמו בתקשורת מיד לאחר הרצח של משפחת אושרנקו. יונתן שם טוב באתה "וואלה!" כותב: "פרשנות: מזכיר רצח של המאפיה הרוסית"  – בכתבה של אולגה גורצקי באתר YNET: ":"שגריר לשעבר בקווקז: רצח כמו בשיטות של מאפיה"  (18.10.2009). בכותרת המשנה של עיתון "ישראל היום" נרשם: "מומחים: הרצח מזכיר דרכי פעולה של המאפיה הרוסית" (18.10.2009). בכתבה של הדס שטייף בגלי צה"ל מספרים כי המשטרה לא פוסלת בכיווני החקירה שלה את "הסתבכות עם המאפיה" (18.10.2009). בכתבה של גלעד שלמור, בחדשות 2, באתר mako, אנו מגלים בכותרת המשנה כי זה: "נראה כמו עבודה של המאפיה הרוסית" . 

 בכתבה של מאיה זינשטין ב"הארץ"  השתמשו בעדות של סרגיי שעמד בראש כמה קבוצות פשע בכדי לטעון כי מדובר בתוואי רצח של מדינות מוסלמיות של ברית המועצות לשעבר: "זה חסר היגיון. אנחנו היינו נכנסים ויורים, אצלנו לא משתמשים בסכין. זה נהוג במדינות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר, ואצלם הנקמה – זה אחד החוקים המרכזיים. אם פוגעים במישהו – נצר המשפחה חייב לנקום." (23.10.2009). בכתבה של חן קוטס-בר ב-NRG-מעריב  שהסתמכה על ריאיון עם חיים פנחס ("שוגון"), לשעבר ראש מחלקת הבילוש בימ"ר תל אביב מתגלים לנו פרטים נוספים על המתרחש אצל "האחר": " ככל שהולכים מזרחה, לאיזור חבל קווקז, האלימות הופכת להיות יותר גבוהה, יותר אכזרית, יותר ברוטלית. חסרת מעצורים. רצח הילדים הוא רק המחשה. זה מסר לסביבה. מי הסביבה? ארגוני פשע. בהנחה (לא מבוססת עדיין) שיש פה קשר לארגון פשע, אז צריך ש"האחרים ילמדו". "אם יש הפרה בוטה של הכללים, אז אנחנו יודעים לחסל משפחות שלמות". למען יראו וייראו. […] ההבדל בין ארגוני הפשע הרוסיים לקווקזיים הוא מידת האלימות. בראשון, מדובר באלימות גבוהה מאד. בשני, באלימות "ענקית", אומר שוגון. כדי להגיע למסקנה שמדובר פה, אולי, בחיסול של מאפיה קווקזית או רוסית חוברים שניים: המנטליות של הרצח והרקע של קורבנותיו. ישראלי יליד הארץ לא יתקבל לארגון פשע כזה. הם לא בוטחים באנשים שאין להם השפה והמנטליות המקומית." (24.10.2009).

כאמור הצצה לדרך בה התקשורת מפנטזת על האחר מגלה לנו קודם כל על מאגר המטפורות שהיא מחזיקה. האחר במקרה הזה הם הקהילות הקווקזיות, כחלק מקהילות יוצאי חבר-העמים שהיגרו לישראל. ומאגר הסטריאוטיפים מכיל בתוכו קשר מיידי בין פשע מאורגן לבין האתניות הרוסית והקווקזית. היום לאחר גילוי הרוצח אנו מבינים כי הנזק לקהילות אלו כבר נגרם.

ביבליוגרפיה:

Gitlin, T. (1979) The Whole World is Watching, University of California Press,

שלומית בנימין, מוטי גיגי, שלומית ליר, מתי שמואלוף, נפתלי שם טוב, יוסי דהאן. (2009), ""תופסים את המדינה בגרון" – על סיקור התקשורת הישראלית של שובתים ושביתות", מאמר בכתובים.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. סמולן

    הרוצח אמנם נמצא, אבל אין שום דרך לטעון שמציאתו הפריכה את הטענות בדבר דרכי הפעולה של ארגוני פשע קווקזים. או רוסים. או מוסלמים מלא-ברור-איפה.

  2. נתן.

    מדובר במאמר שדומה לאותו אדם שקודם זרק את החיצים ואחר כך סימן את המטרה.

    דווקא העובדה שהתקשורת(כמו רובנו) ייחסה את הרצח לפעילות של מאפיה קווקזית או אחרת – דהיינו שכירי חרב שמגיעים לארץ, מבצעים רצח תמורת תשלום וחוזרים לארצם , מראה שהתקשורת לא העלתה בדעתה (שוב כמו רובנו) שמישהו מעולי ברה"מ לשעעבר שעלה לארץ במסגרת חוק השבות יכול לבצע שחיטה כזאת.

    בקיצור כל התזה של המאמר על יחס גזעני מלכתחילה כלפיי הרוסיםלא מחזיקה מיים, אבל כאמור העובדות לא יכולות לקלקל תזה יפה.

  3. מאור מלחי

    לרצוח משפחה שלמה בגלל קנאה וכעס גרוע בעיני מרצח במסגרת סכסוך עבריינים. העובדה שהעניין נתפס תחילה בתקשורת כאפשרי רק במסגרת עבריינית דווקא מעיד על הערכה של התקשורת ליוצאי חבר המדינות.

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מה שבלט בעיקר בתגובת התשקורת הישראלית הוא ניצול המקרה להשנאת המזרחים – במקרה זה הקווקזים. בנוסף לציטוטים של ה"מומחה" פנחס שוגון, גם במהדורות החדשות חזרו על ההשערה שמדובר בכנופיה קווקזית. הם לא טענו אפילו שאלה הם קווקזים מבחוץ, רק קווקזים. מי שתוקפים כאן את דעתו של שמואלוף בעניין הם, לגמרי לא מפתיע, אותה חבורת הזמר הגזעני הצבוע שהתגייסותם להגנת הגזענות היא הפזמון החוזר והשחוק שלהם.