חצי מיליון שקל: הקנס על היותך ערבי בלוד

חיה נח, יעקב מנור

עבד אבו קטיפאן  הוא בנם השני של וטפה וחסאן אבו קטיפאן, אחד מבין  שמונה אחים ואחיות. הוריו גורשו מבתיהם באזור השרון בעקבות המלחמה ב-1948. עם תום המלחמה להוריו, כמו לפליטים רבים אחרים, המכונים עקורי פנים,  לא נותרו בתים לחזור אליהם ולא אדמות לעבדן, משום שאדמותיהם הופקעו על ידי המדינה.

בשנת 1950, בעקבות הסכמי רודוס, קיבלו חלק מהפליטים, ומשפחת אבו קטיפאן ביניהם, פיצוי זעיר על אדמותיהם בדמות בעלות על אדמות חקלאיות בעיר לוד באזור שנקרא "פרדס שניר". במשך השנים נקלטו בשכונה פליטים נוספים מרחבי הארץ וכעת השכונה מונה כ- 3,000 נפש.

 אולם אדמות "פרדס שניר" נשארו אדמות חקלאיות ולכן לא הוכנו לשכונה תוכניות בנייה והיא לא חוברה למערכת חשמל ומים. גם בתי ספר ומוסדות ציבור לא הוקמו בה.  במשך שנים ארוכות התעלמו השלטונות ועיריית לוד מהצרכים של התושבים והתייחסו אליהם כאל אנשים שקופים.  המוסד הממשלתי היחיד שהפגין נוכחות בשכונה  היה משטרת ישראל.  את עבודות התשתית שנעשו בשכונה יזמו ומימנו התושבים עצמם.

 מצבן של יתר השכונות הערביות בלוד אינו שפיר ממצבה של פרדס שניר.  כ-3000 יחידות דיור בעיר, רובן ככולן במגזר הערבי, נבנו ללא היתרי בניה, ונגד כ- 500 תלויים ועומדים צווי הריסה.  על פי נתוני העירייה, האוכלוסייה הערבית זקוקה באופן מיידי ללא פחות מ- 1,600 יחידות דיור. לעומת המצוקה במגזר הערבי, במגזר היהודי הוכנו תוכניות לקליטתם של 15,000 יהודים-עולים בעיר, בנוסף לפרויקט הגרעינים התורניים שעבורם הוכנו תוכניות לכ- 480 יח' דיור.  האוכלוסייה הערבית בלוד מודרת ואיננה יכולה להשתתף בכל הפרוייקטים הללו למגורים, שנועדו ליהודים בלבד.

 עם התרחבות משפחתו, בנה עבד אבו קטיפאן, כמו רבים אחרים בשכונה, בית על נחלת הוריו לפני כעשר שנים. באין תוכנית מתאר ובאין אישורי בניה כחוק, הבית נבנה ללא היתר.  כיום מתגוררות בבית 30 נפשות: משפחתו בת עשר הנפשות של עבד, משפחת בנו הנשוי, הוריו ועוד שתי משפחות נוספות נטולות קרקע.   

 בשנת 1999 הבינה עיריית לוד שאי אפשר יותר להמשיך את המצב האבסורדי  בשכונת פרדס שניר והוחלט לשנות את יעוד השכונה מקרקע חקלאית לקרקע למגורים.  לשם כך הוקמה ועדת היגוי בהשתתפות נציגי הרשות, אנשי משרד השיכון ומשרד ראש הממשלה ונציגים של תושבי השכונה והמושב ניר צבי השכן.

 הכנת התוכנית הופקדה בידיו של האדריכל ומתכנן ערים ירון טוראל, שלאחר עבודה מאומצת הגיש תוכנית בת שישה חלקים להקמתה של שכונה שתכלול כ- 2,500 יחידות דיור. במסגרת התוכנית יוכשרו כל הבתים שנבנו במשך השנים בשכונה. התוכנית זכתה לאישורה של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ועברה לאישורה של הוועדה המחוזית של מחוז המרכז.  מזה כמה שנים התוכנית מתגלגלת הלוך ושוב ונידונה בה חמש פעמים והופקדה להתנגדויות של הציבור. לאחר שכל ההתנגדויות נדחו, כולל ההתנגדות של מושב ניר צבי שהגיע להסכמות עם נציגות השכונה, אישורה הסופי של התוכנית עדיין מתמהמה. אבל השכונה זועקת לפתרון-עכשיו.

 למרות שביתו של עבד אבו קטיפאן נמצא בתחום התוכנית המוצעת ואינו חורג באופן מהותי מעקרונותיה, הרשות העירונית החליטה להעמידו לדין על בנייה בלתי חוקית.  בית משפט השלום בחר להתעלם מהנסיבות, מהמצב הבלתי אפשרי בשכונה, מהתוכנית העומדת בפני אישור בעתיד הקרוב, והחליט  להרוס את ביתו של עבד וגזר עליו שבעת חודשי מאסר וקנס כספי בגובה של 750,000 (!) ₪. ערעור במחוזי הביא להפחתה בגובה הקנס והעמידו על -.500,000 ₪. בית המשפט העליון לא מצא לנחוץ לשנות את פסק הדין של בית המשפט ד'מטה. בעיניו, קנס של חצי מיליון שקל נראה לו סכום הוגן.

 כמוצא אחרון פנתה עורכת הדין יפעת וינקלר, המייצגת את עבד אבו קטיפאן, בבקשת חנינה לנשיא המדינה. הפנייה נעשתה ב- 8 באוקטובר 2009 וטרם נענתה.  בינתיים ביצוע גזר הדין נדחה ל-11.12.09.

 עבד, בן 49, שפרנסת המשפחה המורחבת מוטלת עליו, עוסק בקבלנות בניין. האם ההרשעה שלו תישאר בתוקפה, הוא ייהפך לעבריין ובכך תימנע ממנו הזכות להירשם בפנקס הקבלנים במשך שבע שנים, ובכך תקופח פרנסתו באופן ישיר.

 מצבו של עבד אבו קטיפאן מתאר בזעיר אנפין את מצבם של רוב התושבים הערביים בערים המעורבות:  אפלייה בוטה בחלוקת המשאבים, מחסור בתעסוקה ומערכת חינוך לוקה בחסר ודחיקת רגליה של האוכלוסייה הערבית ממקום מגוריה, הפשרת קרקעות לטובת אינטרסים נדלניים ואיכלוס יהודים במקומה של האוכלוסייה הערבית.

 בעוד עבד אבו קטיפאן קורא לצדק שיופיע, הקהילות הערביות בערים המעורבות תובעות שוויון בזכויות בינן לבין היהודים המתגוררים בהן. המצב בערים המעורבות חמור ועלול להצית את הגפרור שידליק את חבית אבק השריפה עליהן הן יושבות. רשויות המדינה נקראות להתעשת ולפעול בהתאם לעקרונות השוויון והדמוקרטיה בטרם פורענות.

 חיה נח, עומר;   יעקב מנור, כפר-סבא

  

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. חיים

    דוגמא מזעזעת לדפוס קיצוני של פיקוח והפקרה שמנהיג השלטון על אוכלוסיות מוחלשות.
    העדר התכנון בישובים ערביים רבים משאיר לתושביהם שתי אלטרנטיבות: חיים בתת-תנאים בכל הנוגע לרמת הדיור, הצפיפות, התשתיות וכו` או לחילופין השקעת משאבים רבים בבנייה לא חוקית שאיום ההריסה מרחף מעליה. בכך מבצעת המדינה קרימינליזציה של אוכלוסיות שלמות של אזרחים שפשעם העיקרי והבסיסי הוא מוצאם.
    לחגיגה מצטרף בית המשפט – הלא הוא תיאטרון האבסורד הישראלי – אשר, על אף כל מה שנאמר עליו, לא לוקח ברצינות את האחריות המוטלת עליו להוות מאזן ובלם לשרירותה של הרשות המבצעת.
    רק דבר אחד חשוב איני מבין – כיצד לא קם קול צעקה? מדוע אין התארגנות אקטיביסטית של נפגעי האי-תכנון? ראו את רוכבי האופנועים: על התייקרות שנתית של מאות או אלפי שקלים הם מצליחים לעצור את המדינה, למלא עיתונים, לעורר דיון ציבורי ולהשפיע על מקבלי ההחלטות. לא נראה לי שיש מי שחושב שעניינם אקוטי יותר מעניינם של שכונות וישובים שלמים אשר השלטון מדיר אותם בצורה הנחרצת ביותר – פשוט לא מכיר בקיומם. אי אפשר שלא להשתאות נוכח העדר התארגנות אזרחית פוליטית של "הדור הזקוף".

  2. דודי

    500,000 ש"ח הוא קנס חריג בכל קנה מידה במערכת המשפט הישראלית, ובמיוחד אחרי ערעור שהגיע לעליון. יש לי תחושה שהסיפור מורכב יותר ממה שהוצג. ניסיתי לחפש בגוגל, ללא הצלחה – יש קישור לפסק הדין המלא?

  3. מזועזעת

    עניין זה הזועק לשמים יש להביא לידיעת הציבור, דרך עיתונאים וארגונים לזכויות אדם. ניתן גם לפרסם בעיתונים את עיקר פסקי הדין עם נימוקי השופטים. אם הבית מפריע לביצוע תוכנית המתאר החדשה, המכשירה את רוב הבתים שכבר נבנו, לא ברור לי מדוע הוא דווקא יצא מקופח ולא עוד אלא שהוטל עליו דווקא קנס דרקוני. גם לא ברור מדוע לא אופשר לו לבנות בית חלופי במקום ביתו הקיים, שלכאורה כל כך מפריע לתוכנית השכונתית.

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    בפסק הדין שגזר את הקנס (רע"פ 4163/09 ) נכתב כי עבד אבו קטיפאן הועמד לדין בשנת 2003 בגין עבירה של ביצוע עבודות בניה ללא היתר והורשע ב- 2005. אז גזר עליו בית משפט השלום ברמלה קנס בסך 60,000 ש"ח (וגזירות נוספות). במקביל הורה בית המשפט על מתן צו הריסה על ביתו. עבד ערער על גזר דינו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 70880/05), אולם חזר בו במהלך הדיון בערעור.
    משלא ביצע את צו ההריסה הוגש כנגדו בשנית כתב אישום בגין עבירה של אי קיום צו בית המשפט – וגזר הדין המתואר במאמר הוא בעקבות פסק דין זה.

    אני מקווה מאוד שהנשיא יעשה עימו צדק ויבטל את גזר הדין.

  5. אורי זקהם

    התארגנות רוכבי האופנועים מסתייעת ביבואני האופנועים ואף יש להם איש יחסי ציבור שעובד כנגד הגזרות (גם אני תומך במאבק זה, למרות שאינו לגמרי עממי). דבר נוסף הוא שאפילו שיש הפגנות ומחאות הן לא מסוקרות. אזרחי המדינה הערבים הם שקופים לתקשורת אלא אם כן קורה משהו חריג או שנפתחה חומוסיה חדשה. (העוקץ ועוד אתרים שלא מהזרם המרכזי יוצאים דופן בזה שכן מסקרים).
    המדיניות כלפי הערבים אינה הזנחה. הממשלות השונות לא שכחו את הערבים. הן נוקטות מדיניות עקבית של אפלייה. ראה את ספרו המצויין של יאיר בוימל, "צל כחול לבן".
    לגבי הערבים בערים המעורבות, ולוד ביתר שאת, האפלייה באה גם מכיוון העיריה. בלוד השילוב של אפלייה קשה, עיר ענייה ועיריה לא מתפקדת הוא קטלני ממש. ראה מאמרים של האדריכל חיים יעקובי על לוד.
    ובקשר לבתי המשפט – יכול להיות שופט לא גזען, או שופט רע, אבל בסופו של דבר בתי המשפט מפרשים את החוק. אבל החוק עקום. ואכיפתו עקומה יותר.
    השינוי הנדרש הוא פוליטי. בתי המשפט יכולים לעכב את רוע הגזירה או למתן אותה. לא תמיד.

  6. libkah

    בושה שמדינת העם היהודי העם שסבל הרבה מהיותו שונה "גזע שונה"ממשיכה לטפח את זרעי השנאה והגזענות בין שני העמים