בעל האנייה ישן

יפתח גולדמן

שעות ספורות לאחר החלטת בג"ץ ביום חמישי, אשר בטלה את התכנית להפרטת בתי הסוהר, התמלאה תיבת האימייל שלי בקריאות נצחון ותרועות שמחה. היו אף שהזמינו להרמת כוסית. השמחה  היתה ללא ספק מוצדקת, אך נדמה לי שגם מעט מוגזמת.

אומר מייד: החלטת הרכב השופטים המורחב היתה נכונה, ראויה וחשובה מאין כמוה. יש לברך עליה ולהודות לכל אלה שנאבקו בשנים האחרונות להשגתה. ובכל זאת, אין להפריז בשמחה.

ראשית, נזכור כי המקרה של הפרטת בתי הסוהר הוא הגירסא הקיצונית ביותר (ולאו דווקא החמורה ביותר מבחינת השלכותיה) של מדיניות ההפרטה. במקרה זה הפגיעה החמורה ב"אמנה החברתית" היתה ברורה לכל מי שלמד שיעור אחד במדע-המדינה; ליקוי המאורות המוסרי היה זועק לשמיים; חוסר הסבירות של הנימוקים ה"כלכליים" היה מובן לכל אחד שיודע חשבון; ואחרון – ההתעמרות בקבוצת אוכלוסיה שממילא היא חלשה ומודרת מכוח פוליטי (האסירים) היה בה כדי לקומם כל אדם בעל לב. בנסיבות אלה – ורק בנסיבות אלה – יכול היה בית המשפט העליון להתערב. החשובה מכולן היא הנסיבה הראשונה: האופי המיוחד של הפרטה זו (הפרטת סמכות הענישה) אִפשרה לעותרים ולשופטים לטעון באופן סביר כי אין מדובר בהחלטה פוליטית לגיטימית (גם אם שנויה במחלוקת), אלא בשינוי מהותי של חוקי המשחק הפוליטיים שהוא "בלתי חוקתי" באופיו.

במרבית מהלכי ההפרטה לא מתקיימות חלק מן הנסיבות הללו, ובפרט לא הראשונה שבהן. במקרים אלה בית המשפט יחליט כנראה – ובצדק – שלא להתערב. הפרטת הקרקעות, לדוגמא, היא מהלך בעל השלכות חברתיות חמורות פי כמה מהפרטת בתי-הסוהר, אף כי היא אולי היא מקוממת קצת פחות (רק קצת). אלא שכאן לא ניתן לסמוך על האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון.

אכן, טוב האקטיביזם השיפוטי בעל הרגישות החברתית של בייניש, על פני האקטיביזם השיפוטי הנאו-ליברלי של קודמה בנשיאות. ובכל זאת, הבעיה היסודית נעוצה בעצם הצורך של בית המשפט לנקוט צעדים אקטיביים על מנת "להציל אותנו מעצמנו". נזכור שההכרח "להציל אותנו מעצמנו" הוא גם האידאולוגיה המוצהרת של פקידות-האוצר.

בריונים בעניבות או קברניטים בסערה?

פקידי האוצר מעצבנים אותנו. הם בוטים. הם כוחניים. הם דורסניים (בדרכם המעונבת). הם ערלי לב. לא פעם אנחנו מגיעים עד כדי הצגתם כמנוולים, כעושי-דברם של בעלי-ההון מתוך שיקולים ציניים של קריירה עתידית בשוק הפרטי. נדמה לי שבמהלך אחרון זה אנחנו עושים לעצמנו חיים קלים מדי. פקידי האוצר לא תופסים את עצמם כמי שנבנים על חשבוננו אלא כמי שמצילים אותנו מן המהלכים חסרי-האחריות שמובילים הפוליטיקאים בלחץ בוחריהם. טענות כאלה מופיעות שוב ושוב בכל ראיון עם אחד מבכירי האוצר (ומ"ידע אישי": הן מופיעות גם בשיחות מצומצמות ובפורומים אקדמיים). הפקידים אינם ציניים. לפחות לא כולם. לפחות לא תמיד. לשיטתם, העם הוא באופן מהותי בלתי-כשיר לבחור לו נציגים ראויים, והנציגים שהוא בוחר הם לפיכך בלתי כשירים לנווט את אניית המדינה.

בספר השישי של ה"פוליטיאה" ממשיל אפלטון את המדינה לאנייה. העם הוא בעל האנייה. הוא גדול וחזק אבל כבד גוף קצר רואי ורפה שכל. בעל האנייה מוקף חבורה של מוליכי שולל וחנפים המפצירים בו שימסור לידיהם את הפיקוד על האנייה, למרות שאין להם שום מושג בימאות. הוא נעתר פעם לזה ופעם לאחר מבין הרמאים הללו, וכך הם מפליגים להם בלי דעת או כיוון ומכלים במשתאות את מחסני המזון של האנייה. והנה, על סיפון האנייה נמצא גם קברניט אמיתי אחד, אשר יודע את הדרוש לדעת על-מנת להשיט את האנייה בבטחה. להשיט אניות הוא יודע. לגנוב דעת, לשקר ולהונות אינו יודע. לכן אין לו סיכוי במאבק על נפשו של בעל האנייה. לכן לעולם לא יוזמן ליטול את הפיקוד.

השאלה "כיצד יגיע הקברניט האמיתי אל הגה האנייה" היא בעיה המלווה את הטקסט של אפלטון לכל אורכו, והיא אחד היסודות בביקורת-הדמוקרטיה שלו. בישראל של ימינו נדמה שפקידי האוצר פיצחו באורח פלא את החידה. מבלי שנאלצו לשכנע את ההמון הנבער או לזכות באמונו, הצליחו להשתלט, אם לא על עמדת הקברניט הרי שלפחות על האמרכלות. גם אם אין הם מצליחים לכוון את ההפלגה, לפחות עולה בידם למנוע (או לצמצם) את ביזת המחסנים. עד כאן פקידי האוצר בעיני עצמם.

הלוגיקה של פקידי-האוצר, כמו הלוגיקה של אפלטון, היא אנטי-דמוקרטית במהותה. אבל לא כל אנטי-דמוקרט הוא רשע ומנוול. אפשר וצריך לערער על הטענה של פקידי האוצר שבידיהם הידע הדרוש להנהגת המדינה. אפשר וצריך להציג אותם כפי שהם; לבקר את צרות-האופקים שלהם, את הדוגמטיות, את הבורות, את האטימות ואת השטחיות. אפשר לטעון שהם אנשים היודעים מעט מדי, ושהגיעו מוקדם מדי אל תפקידים מכריעים מדי. אבל הצגתם כחבורת שודדים שהשתלטה על העיירה היא פשטנית מדי.

שבעת המופלאים (ועוד שניים)

הבעיה החמורה מכל היא, שעצם התופעה הנקראת "פקידי האוצר" מאששת את טענתם העקרונית של הפקידים הללו. אם אכן הם פועלים באופן עקבי בניגוד לאינטרסים של רוב הישראלים (במזיד או בשוגג – זה לא משנה), כיצד זה נבחרי הציבור שלנו נותנים להם חבל ארוך כל כך? כיצד זה אנחנו נותנים לנבחרי הציבור שלנו לתת להם חבל ארוך כל כך? הנה חזרנו שוב אל משל האנייה, או בגירסתו המערבונית: משל העיירה. פקידי האוצר הפעם בתפקיד השודדים ואנחנו, אזרחי המדינה, בתפקיד תושבי העיירה. בעקשות מטומטמת בוחרים התושבים פעם אחר פעם בשריפים חדלי-אונים שאינם יכולים להושיע. שוב מסתבר שצריך להציל אותנו מעצמנו.

דורית בייניש בתפקיד יול ברנר בתפקיד כריס אדאמס מובילה אל העיירה את שבעת האקדוחנים שלה (נו טוב, בעצם תשעה, וליתר דיוק שמונה כי השופט אדמונד לוי סרב ללחוץ על ההדק) ומבטלת במטח מכוון היטב את ההחלטה להפריט את בתי הסוהר…

לא בדיוק. ההרכב המורחב של בג"ץ ביטל חוק שחוקקה הכנסת. חוק שנבחרינו הצביעו בעדו. כדי לפגוע בפקידי האוצר היה על בייניש לירות בשריף שלנו.

כמו פקידי האוצר, גם השופטים אינם נבחרי ציבור. גם הם תופסים את עצמם (ובצדק) כחיצוניים למערכת הפוליטית וכמפקחים עליה. ולפחות מאז נשיאותו של אהרון ברק אוחז גם בית המשפט העליון בעמדה אידאולוגית שעל-פיה תפקידו "להציל את הדמוקרטיה הישראלית מעצמה". להפצת השקפה זו שותפים גם רבים מן הכתבים המשפטיים בעיתונות (כשם שהכתבים הכלכליים מפיצים את האידאולוגיה של משרד האוצר).

שופטי העליון הם ללא ספק אליטה סימפטית יותר מפקידי האוצר. גילם, הכשרתם ומסלולם המקצועי הביאו לכך שעל פי רוב יהיו אלה אנשים משכילים, רחבי-אופקים, אחראים, מתונים בהליכותיהם ובפסיקותיהם. כשם שקל לעשות דמוניזציה של משרד האוצר, כך קל לעשות גלוריפיקציה של בית המשפט העליון. רבים מבינינו חוטאים בגלוריפיקציה כזאת. לא פעם אנחנו מתעלמים מן העובדה שהאקטיביזם השיפוטי של בג"ץ נרתם רק לעתים נדירות לשירות מגמות סוציאליסטיות או סוציאל-דמוקרטיות (או למִצְער חברתיות).

אבל גם לו רצה בג"ץ לעצור את מהפכת ההפרטה שמובילים פקידי האוצר, לא היה בכוחו לעשות זאת. מסיבות מהותיות ומבניות גם יחד, בית המשפט חלש בהרבה ממשרד האוצר. הפסיקה בעניין הפרטת בתי הסוהר, עם כל חשיבותה, היא יוצא-מן-הכלל המעיד על הכלל (ואולי אפילו לא זה. סביר להניח שכבר עכשיו יושבים טובי המוחות במשרד האוצר ומשרטטים את המסלולים שיעקפו את פסק הדין).

להעיר את בעל האנייה

לנוכח הכוח שהפגינו שתי הקבוצות שהתנגשו כאן – האוצר והבג"ץ – בולטת חולשתה של הקבוצה השלישית, של נבחרי הציבור. חולשתם היא חולשתנו. כניעתם החוזרת ונשנית בפני התכתיבים של משרד האוצר אינה אלא כניעתנו שלנו.

            כל אדם התומך בדמוקרטיה חייב לכפור בהנחות היסוד של אפלטון בדבר אופיו של "בעל האנייה": לא ייתכן שהעם הוא במהותו בלתי מסוגל לזהות את מה שטוב עבורו (ואפילו בלתי מסוגל לזהות את הרע, את הרע מאוד עבורו). כל מי שמתבונן במציאות החברתית-פוליטית שלנו במבט מפוכח חייב להודות, עם זאת, שלפחות לכאורה התיאור של אפלטון נראה מדוייק…

            לא, בעל האנייה אינו עיוור וחירש וגם לא רפה שכל. אבל הוא ישן, או מעולף, או מסומם. אם לא יתעורר מעלפונו לא יושיעו אותו שופטי בג"ץ מעריצות האוצר כשם שלא יושיעוהו פקידי האוצר מעריצות בג"ץ. לא למושיעים כאלה ואחרים הוא זקוק, אלא, כמאמר המשורר: "הוּא זָקוּק לְנָּבִיא וּמוֹכִיחַ, וּלְפָחוֹת לְשָׁעוֹן מְעוֹרֵר"…

את מתקפת ההפרטה צריך להביס בשדה שבו היא מתנהלת, כלומר: בשדה הפוליטי. אך כדי להצליח בכך צריך קודם לחולל שינוי אמיתי בדעת הקהל. צריך ליצור דה-לגיטימציה ציבורית למהלכי הפרטה גורפים (ובעתיד הלא-מיידי, אולי גם לגיטימציה ציבורית למהלכי הלאמה-מחודשת). לשם כך יש להמשיך ללכת בדרך הארוכה, הנפתלת והמסתכלת של ההסברה והחינוך הפוליטי. בסופו של דבר עשויים אנו לגלות שעיקר חשיבותה של פסיקת בג"ץ מיום חמישי הוא דווקא בתחום הזה. היוקרה הציבורית שבית המשפט העליון נהנה ממנה עשויה להקרין עכשיו מידה של יוקרה גם על המאבק נגד ההפרטה. ייתכן שעכשיו, לאחר פסיקת בג"ץ, יהיה קל יותר למצוא אזניים קשובות בבואנו להסביר את סכנות ההפרטה.  ייתכן שעכשיו יהיה קל יותר להעיר מתרדמתו את בעל האנייה.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אפרת

    מתחילתו ועד סופו, סופסוף מישהו שאומר שעלינו, כאזרחים לפעול ללא לאות לשינוי. כובדן של החלטות פוליטיות בסופו של עניין מוטל עלינו, האזרחים.
    חן חן!

  2. אירית

    רק הערה. אתה כותב שהפרטת סמכות הכליאה היא כביכול חריגה מכללי המשחק, (בשונה ממקרים אחרים), אך בג"צ התעלם מחריגות דומות של הפרטה במערך הבטחון (סמכות ההגנה) באופן די סיטוני וקבוע. כלומר, אפילו בנקודה זו לא מדובר באיזה תקדים חריג, אלא בהזדמנות ששילבה כמה תהליכים מקריים לכדי פעולה זו. בעיקר אולי הצורך "לבטל איזו חקיקה" כדי להרגיע את הסוסים ולבסס סמכות מול הכנסת הסוררת החדשה, ולשלוח מסר ליריבים שונים בתוך המערכות הלא נבחורת הללו.

    ישנן מערכות ענק בישראל, שכוחן רב בהרבה משב"ס, שכלל אינן מוסדרות בחקיקה, ומכאן שגם הפרטה של חלקי סמכויותיהן לא נעשית בצורה פורמאלית בחקיקה (המאפשרת ביטול או ניטור כלשהו). שב"ס, קצת כמו מג"ב, זה בן חורג ומפגר קצת של מערכות בטחון (פנים וחוץ), ויחסית קל להצליף בו.

  3. רון

    ולסם שהוא מקבל קוראים "האח הגדול" או "רוצה לרקוד" או "מי ישיר" וכו` וכו`. הטלוויזיה כאופיום להמונים כדי שלא יחשבו מה טוב בשבילם. כי האמת היא, וזה החלק העצוב ביותר במשוואה, שרובם לא יכולים לחשוב מה טוב בשבילם. הם לא יכולים ולא מסוגלים, וחונכו כדי לא לרצות לדעת מה טוב בשבילם. ומה כן טוב בשבילם? טוב זה להקשיב לפרשן החדשות ולעצב את דעותיהם לפי מה שאמר.
    ברומא קראו לזה לחם ושעשועים. היום קוראים לזה ערוץ טלוויזיה. מפליא שזה לא בחינם. זה יהפוך לחינם כשמישהו איפה שהוא יבין שאם זה לא יהיה חינם מישהו אחר עלול לוותר על זה ולהתחיל לחשוב חשיבה עצמאית. וזה מסוכן לדמוקרטיה.

  4. איציק ש.

    כוחם של פקידי האוצר במראית העין שהם יוצרים של היותם פועלים מחוץ לפוליטיקה, והשיקולים שמנחים אותם הם שיקולים כלכליים אובייקטיביים. מראית עין, כי הפעילות שלהם היא פוליטית מובהקת. הם מפעילים פוליטיקה של הפרד ומשול בין המישרדים והשרים, הם יצרו עם השנים תלות בהם ברכזם את הנושאים העיקריים במשרד האוצר, (הממונה על השכר, החשבים וכד`) והם פרקו את המיקצועיות של המישרדים: למשל הרפרנט של משרד האוצר הממונה על הבריאות בזמנו- חיים פלץ -הגיש בחוק ההסדרים חוק שמנהל בית חולים יהיה איש מנהל ולא רופא ועוד הרבה נושאים מקצועיים.

  5. מאיר עמור

    אין שום ספק שחוכמתו של אפלטון עשויה לספק חומר בעירה לויכוחים פוליטיים ארוכים. ההוכחה נמצאת בפודינג. כפי שאמר וויטהד – אחרי אפלטון כל הפילוסופיה היא פוטנוט. אך, לעיניינו, העם אינו אניה וגם משל המערה, המדורה, הצללים, האור והחכם (העיוור) אינו מחוייב המציאות. בתפאורה שכזו ובתנאים שכאלה קשה לראות היגיון. רבים – ולא כל כך טיפשים, טוענים כיום דווקא שההמון הוא חכם ולא טיפש בניגוד למאמרו של הפילוסוף מלפני אלפיים חמש מאות שנים. אם הכלים הדמוקרטיים לביטוי יהיו בנמצא, ולא רק בידיהם של האריסטוקרטים דוגמת אפלטון וידידיו, יתכן שאפילו חוכמת ההמונים תזכה לעדנה. זה נכון, שאם מרעיבים חבורה של אנשים, מציבים אותם על אוניה בלב ים וזורקים את המפתח ליכולת פיקוד על האוניה לים, ובנוסף משלחים את האחד בשני ובשניה, הסיכוי שהמסלול ההגיוני של הניווט יעלה על שירטון. אין אפשר לעשות חביתה מחצף ולצפות שזה יהיה גם טעים. אבל, וזו הנקודה החשובה, אין זה מחוייב המציאות שההמון יהיה נבער, אין זה מובן מאליו שהעשירים הם גם החכמים ולבטח אין שום סיבה שבעולם לחשוב שהעשירים הם גם היפים והצודקים. צריך קודם סוציאל דמוקרטיה לפני שטוענים כנגד הדמוקרטיה ונגד החברה. ודי לחכימא ברמיזא.

  6. ירושלמי ממז"א

    שמתי לב, שבראי הפוך, מה שנאמר כאן על פקידי האוצר נאמר על ידי פוליטיקאים וההמון הטוקבקי על בית המשפט העליון – `חונטה` מנותקת מרצון העם, ממונה/נבחרת לא באמצעות בחירות, ומאידך יש גם המאמינים (כמוני למשל) שצריך לפעמים שבית המשפט `יציל אותנו מעצמנו` או מהפוליטיקאים ש`מר אנחנו` בוחר לנו. (כמו שהוא עשה בדיוק הרגע בנושא המדובר, וכמו שיצטרך כנראה לעשות כדי לעצור את השואה הביומטרית אם הכנסתה בדלת האחורית תקבל היום רוב בכנסת).
    מה שמעניין הוא חוסר האיזון המוחלט, שבו ההמון איננו מתקומם על פקידי האוצר באותה צורה שהוא מתקומם כל שני וחמישי על בית המשפט.

  7. טל

    לפעמים אני מרגישה שיש יותר מדי רבי חובל, ובעצם אפילו לא אחד. זו חולשתה הגדולה של הדמוקרטיה, ולכן אנו נדרשים גם לצוותי ספינה. אלו, מקצועיים בתחומם ככל שלא יהיו, הם רק אנשי צוות הזקוקים לרב חובל שיפעיל אותם. וכל עוד הוא מנמנם בתאו מול האח הגדול, אין מה לבוא בטענות לאף אחד אחר…

  8. ניבה בן צור

    העם פחות מטומטם מכפי שמנסים להציגו, אך כפי שכבר נאמר הוא מתחמק מהשאלות הקשות והעמדות העקרוניות ובוחר לבלות את הזמן בנעימים ובהסחת הדעת,כך גם בנושאים הפוליטיים מדיניים המחייבים פתרון מיידי ועכשו. הבעיה היא באיכות חלק גדול מחברי בית הנבחרים. שיטת הבחירה שלנו מאפשרת לכנסת להכיל אנשים בלתי ראויים ,לא רציניים,שטובת הצבור ולא רק המגזר הקטן היא מענינם. העלת איכות הנבחרים עשויה לשפר את ההתנהלות בצורה משמעותית. חזרה לאידיולוגיה והשקפת עולם ברורה במגרש הפוליטי עשויה גם היא לחדד ולהבהיר עמדות ותוצאותם. בדיוק מכך כולם מתחמקים . ההצטופפות במרכז גורמת נזק רב,הפרטת בתי הסוהר היא רק דוגמא אחת.

  9. יפתח היבנר

    צר לי,המאמר נחמד והכל,אך פקידי האוצר פשוט מיישמים מדיניות של המפלגות הגדולות בכנסת, קדימה וליכוד שכולן תומכות בהפרטה וניאו ליברליות ושוק חופשי. אין פה שליטה מיוחדת של פקידי האוצר שמתנגדים ל61 מנדטים שיש למפלגות סוציאליסטיות ורווחה.

  10. נעמי

    לא בכל אשם האח הגדול. זהו עם, ואני בתוך עמי אני חיה, שלא יודע לצאת לרחובות, לא יודע למחות, אנחנו עצלנים מדי ולא כועסים מספיק. ויותר מכל אנחנו אוהבים את הנבוט. מה זה "האח הגדול", עד לפני שנתיים לא היה אח גדול להאשים, אתם מעצימים תכנית טלויזיה והופכים אותה לתופעה של ממש, אין יום שהאח הגדול אינו מוזכר באתר העוקץ ובתקשורת. את תוכניות הטלויזיה יבחר כל אחד על פי נטיית לבו ושכלו בין אם הוא רפה בין אם הוא חד. להאשים תכנית טלויזיה בהפרטה נראה לי חסר פרופורציה לחלוטין. מוטב להשקיע אנרגיה באיך מוציאים אותנו מהבית, ראו דוגמא נפלאה של רוכבי דו גלגלי. מסירה בפניהם את הקובע על הנחישות, רק באיראן ובצרפת אפשר לחזות במחאות ציבוריות כגון אלה. מחזות מהיפים שיש בחברה הטוענת לצדק.

  11. סווטלנה

    סליחה סליחה וסליחה כבודו של הכותב. 
    נבצר מבינתי להבין כיצד אתה יכול לכתוב בנימה סלחנית כזו
    על פקידות האוצר אחרי `דוקטרינת ההלם`. אוי לא למי שלא הבין כי המדובר בהשתלטות של כוחות לא מקומיים על הפוליטיקה המקומית וחיסולה השיטתי באמצעות מחבט ה`שחיתות` של הפוליטיקאים כביכול. די תבינו כבר. ניאו-ליברליזם, בין אם הוא מוצא חן בעיני כמה פוליטיקאים ובין אם לאו – יושב לנו בלב הניהול הקריטי של המדינה בלי שנוכל לעשות דבר – עד שלא נקום ונפרק את המכשיר המשומן הזה שנקרא משרד האוצר ומשרד החשב הכללי שבתוכו.

    אומר שלמה בוחבוט יו"ר השלטון המקומי בכנס שדרות: אני רואה את תושבי עיירות הפיתוח שאין לנו פרוטה להושיעם , אני עורך רשימות על רשימות של צרכים ותוכניות ובסוף באים ואומרים לי , אתה מושחת, אתה ממנה. על זה חוקרים אותי. בזה המתעניינים – לא בזה שאין לי פרוטה לתפקד בה.
    עד מתי נלך שולל אחרי אמצעי השליטה השפלים של האוצר?

  12. רמי

    ועם זאת קריא ואפילו קליל. חשובה האבחנה בין דרכו של ברק ודרכה של בייניש. אנסה לתרום לאבחנה זו: ברק, שהוא "בור סיד שאינו מאבד טיפה" רתם את יכולותיו האינטלקטואליות לעגלה שגלגליה מרובעים, היינו ניסה להעמיד שיטה מקיפה ולו על חשבון מי שידרס בגלגליה. בייניש לא זכתה בעושר האינטלקטואלי העודף הזה ולכן לא התנוונה אצלה היכולת לשיפוט מוסרי של המקרה הנדון. בייניש מחליטה לגופם של המתדיינים ואילו ברק – איש ישר ובעל רצון טוב מיסודו – פוסק לטובת ספריו.

  13. מיכאל לבני

    אני תמימי דעים עם ניתוחו של יפתח.
    יפתח – השאלה עכשיו היא ה"פרקסיס", מהי תכנית הפעולה הנחוצה על מנת לעורר את בעל הבית של האנייה, "מדינת ישראל". האם יש די שפה משותפת בין הפלחים השונים בספינה? האם קיים בסיס על מנת לגבש תכנית פעולה נגד ההפרטה בין הפלחים?
    חילוניים באמת (שאינם מאמינים בדבר מעבר לחיי שעה), יהודים חופשיים כמו יפתח, ציונים דתיים, חרדים, ערבים על פלגיהם. זהו התמהיל אשר בקדרה..זהו הערב רב המפליג "יחד".
    לא כאן המקום לפתרון אך רצוי לדייק בהבנת האתגר הפוליטי של גיבוש מחנה ציבורי רחב מתוך ציבור מפולג ומשוסע. .